א.    🔗

המעלה את שמו וזכרו של אלתר קציזנה באָזניהם של קהל־העברים, אינו מעלה בת־קול הנשמעת מאליה – סופר זה כתיבתו תחילה משהו רוסית ואחר־כך כולה יידיש; לא היה לו לא צד של קירבה ולא צד של מגע למערכת הלשון העברית וספרותה, ואף ענין ארץ־ישראל ובנינה היו רחוקים מדעתו, ואולי אפילו מלבו. ונקטנו לשון אולי, שכן עשה בה בארצנו ימים מעטים לרגל מלאכתו, מלאכת ריפּורטאַז’־של־צילומים, בשביל “פאָרווערטס” – עורכו, אב. כהן הבהילו לבוא מוורשה לשם כך, – והשהייה הקצרה ההיא נשתייר הימנה זכר מועט אך מלבב, והוא שירו “מאַמע כותל”, והוא שיר על הכותל המערבי, וכל הרוצה לקראו, ימצאהו באנתולוגיה של מרדכי יפה, שעניינה ארץ־ישראל כנושא או כמוטיב בשירת יידיש בדורות אחרונים.

מכאן מסתברת העובדה, שקהל העברים שמע אך מעט על הסופר ההוא, וביותר שדבריו לא ניתרגמו ללשון העברית, ואי אתה מוצא בה אלא המחזה “דוכוס” בתרגומו של מ. חזן, וזה מקרוב יצא קובץ סיפוריו “פנינים חולוֹת” בתרגומו של א. ד. שפּיר, ובהוצאת “תרמיל” הנועדת לחיילים שתפוצתה רבה. הלכך אירע, כי שמו ונשמעו של סופר נחשב – מספר, מחזאי, משורר ומבקר – לא נודעו לציבור העברים, ובייחוד בארצנו. אך בה וממנה נתפשט עתה פירסומו, בצאת שני הכרכים של כתביו במקורם (הכרך האחד בהוצאת י. ל. פרץ, תל־אביב. הכרך האחר בהוצאת “המנורה”, שם), ובעתונות, הכא והתם, נמשכו לכך הדים ובני־הדים, עד שניתן לדבר על מין ריניסאנס של הסופר הזה, אשר עתה מלאו שלושים שנה לרציחתו בידי עוזריהם של הנאצים.

ב.    🔗

יליד דלת העם בווילנה, אחז מילדותו במלאכה, שעליה היתה פרנסתו, למד בכוח עצמו וקנה לו רוב ידיעות, ביחוד בספרות הרוסית; פירסם בשנת העשרים לימי חייו את בכור־דבריו בכתב העת הרוסי־יהודי “ייברייסקי מיר”, בעריכת ש. אנסקי, ובבואו לוורשה, שהשתקע בה, התקרב לספרות יידיש, וגודל הערצתו לי. ל. פרץ נעשה כשם־דבר, ואך אחרי פטירתו העז לפרסם משהו משל עצמו. הרבה לבטים נלבט שלא להיות צל נערצו אלא לפרנס אור משלו עצמו, ולבטיו ניכרים בפואימות שלו “דער גייסט דער מלך” (הרוח המלך), “פּראָמעטעאוס”, עד שמצא עצמו בפרוזה, הנוטה לביטוי של שירה, כעדות אסופת סיפוריו “אראבעסקן”. ההמשך היה גם הוא בפרוזה, אך לא דרך סיפור אגדה, אלא דרך רומן ריאליסטי, כעדות ספרו " שטאַרקע און שוואַכע" (תקיפים וחלשים), המתאר תקופה בחיי היהודים בפולין, החל בכשלון המהפכה הרוסית הראשונה, דרך ימי מלחמת העולם הראשונה, וכלה בשנתיים הראשונות של הרפובליקה המחודשת. ואף שפרוזה ריאליסטית לא היתה עיקר כוחו, גילה בה רוב יכולת; והמבקש לעמוד על חיי יהודי וורשה בתקופה ההיא, לפי שיקופה בספרות, הן מבחינה תרבותית־היסטורית הן מבחינה מדינית־רעיונית, לא יפסח על הרומן הזה.

ג.    🔗

אחרי נסיונותיו אלו באה שעת גילוי כוחו ויכולתו לאמיתם – והוא במחזה, וראשונה נסע “דער דוכוס” (הדוכס), שעניינו פרשת גיורו של הרוזן פּוטוצקי ושהעסיק כמה וכמה סופרים מבית ומחוץ וצווח ממש לביטוי דראמאטי מלא, ומשניתן במחזה הזה, שהוצג ברוב אמנות והצלחה, בייחוד בזכותו של השחקן המעולה, אברהם מורבסקי, נקבע המוניטון של המחבר לטוב, והצפייה להמשך פעולתו הראמטית, עלייתה ועילויה, לא הכזיבה. והיא, הפעולה הזאת, הלכה בשני דרכים – הדרך האחת, הדראמה האקטואלית, כגון הקומידיה “וועלט געוויסן” (מצפּונו של עולם), שמוקדו דמותו ועלילתו של שלום שוואַרצבאַרד, הורגו של פּטליורה, ושתפקיד מישחקו היה בידי השחקן המפורסם, אלכסנדר גראנאך; הדרך האחרת, הדראמה ההיסטורית – ולפנינו צמד של מחזות; המחזה האחד המביא אותנו לימי הבית השני, הוא “הורדוס”, שעניינו אישיותו הסבוכה של אותו מלך מזרע אדום, האובד ביצרו וביצריו, והוא בנוי כמתכונת הדראמה השירית ומידותיה; המחזה האחר, המביא אותנו לימי גלות פורטוגאל, ואנוסיה, הוא “דעם יידנס אפּערע”) האופּירה של היהודי)' המעמיד לפנינו גורלה המפוצל של משפחת יהודים, שבה האחד משתעשע בצנעה במה שהוא בונה, בקלפים של נייר, את תבנית בית המקדש; ובפרהסיה הוא נוצרי אדוק וכפול־שמונה; האחר מוותר על מישחק־הכפילות ומסתפק במעמד נחות־דרגה; והצד השווה שהם כופפים את גאוותם הפנימית; מה שאין כן השלישי, שכבר נכנס לפני־ולפנים של תרבות פורטוגאל, והוא בה מחזאי מבהיק ומובהק, אך עם כל ריחוקו משרשי עמו, דעתו ותודעתו, הוא־הוא היהודי הגאה שבשלושתם, וסופו שריפת גופו על קידוש השם.

נראה, כי קאציזנה, שהתכוון לטרילוגיה, ביקש להשלימה במחזה, שעניינו עקידת יצחק, וככל המשוער היתה זו לו טרילוגיה שהגה בה, אם לא לכתחילה הרי בדיעבד, (בדומה לטרילוגיה המשיחית של ה. לייוויק, שאף היא כך), אבל לא זכה לכך. ואם להסתפק בקיצור דברים, נרמוז על חילוקי הדעות בענין שני המחזות שבידנו – מי מעולה על חברו ונאמר, כי דעתנו נוטה להכריע לצד “הורדוס”, ופירשנו אותה, בכלל תיאור מסכת חייו ויצירתו של המחבר במבוא, שהקדמנו לכרך השני של כתביו. אבל אנו מבינים יפה־יפה, כי התיאטרון נחשבים לו יותר שני המחזות האחרים.

ד.    🔗

וכדי להשלים את התמונה נזכיר, כי קאציזנה עסק גם בפובליציסטיקה ובביקורת, והוציא כלי־מיבטא שלו עצמו, כמין בימת יחיד “מיין ריידנדיקער פילם” (סרטי שבעל־פה) ונמנה עם האינטליגנציה הרדיקאלית, שנספחה לקומוניזם, אלא חסרון פנקס המפלגה עלה לו בחייו; כי שכשנמלט מפני הנאצים וביקש להמלט מלבוב, נחסם בפניו קרון הסופרים־הפליטים, שפקדה עליו וואנדה וואשילבסקה, ונטלטל ברגל לטארנופול ופה בבית הקברות, שטמונות בו עצמות בעל מנחת חינוך ובעל מורי נבוכי הזמן, רצחו אותו אוקראינים במוטות ובאבנים.

בתו, שולמית, שהיתה אותה שעה ילדה קטנה, ניצלה בנסי־ניסים, והיא עתה אשת הסינטור האיטלקי ריאַלה רואה כתעודתה הצלת ירושת אביה, וכבר הוציאה את שני הכרכים הנזכרים ובהם דברי סיפור, שיר ומחזה, ועוד מתועד כרך שלישי, שיכיל מיבחר מסותיו ומאמריו, כשם שמעותדים שני מחזותיו לצאת בתרגום עברי ונמצא אף התיאטרון שלנו נשכר.

[כ"ז אלול תשל"א]