א.    🔗

ישראל (אברהם) מה־יפית שנטרד, לפני ארבעים שנה, לעולמו, והוא אך בן שלושים ושלוש, הוא עתה שם שכמעט נשכח. אמרתי: כמעט, שכן זכרו עולה בכל־זאת, מדי פעם בפעם, כשהדיבור מתגלגל על “שירי־עם” של ביאליק, שהוא, מה־יפית, היה ממעולי מתרגמיהם ליידיש, ועד־היכן מעלתו זו הגיעה, אתה למד מכך, שפשטה שמועה, כי אין מה־יפית אלא אחד הפסיבדונימים של ביאליק. התרגומים האלה מצויים בכל הוצאה והוצאה של שירי יידיש אשר לביאליק, החל בספר “שירים” (כלל־פאַרלאַג, ברלין 1922) וכלה בספר "אויסגעקליבענע שריפטן, ספרי מופת מס' 20, בואנוס־איירס 1964). אבל מעשי־תירגום אלה אינם אלא חלק ביצירתו של מה־יפית, כשם שהחלק הזה אינו אלא חלק ביגיעתו התרגומית, שהקיפה משוררים עברים אחרים, בעיקר מספרות ימי־הביניים (ר' יהודה הלוי, ר' שלמה גבירול), וכשם שהקיפה יצירי ספרויות אחרות, מודרניות, בלשונות שהוא היה בקי בהן (רוסית, פולנית, גרמנית). יתר־על־כן, הוא נטל עליו תרגום משלי קרילוב ליידיש, אף שידע על הנסיונות הקודמים (ר' מרדכלי, ריבסמן ואחרים), והיא הוכחה, להיכן הפליגה תביעתו מעצמו. אבל גם מיני יגיעה אלה אינם אלא חלק מיצירתו המקורית הפורה – שיר, פזמון, פיליטון, מחזה.

 

ב.    🔗

אמת, כתום שנה לפטירתו יצא לאור קובץ הומורסקות שלו, אבל לא זו בלבד שהוא אך כרך אחד מבין חמשת הכרכים, שהתקין תכנית־הוצאתם בחייו, ושלא יצאו עד־עתה, הרי אף הכרך הזה הוא בימינו, כעורב הלבן. וכן, אמת, כי בשנות השלושים הופיעו, זעיר־שם זעיר־שם, דברים מנחלתו שבכתב – אני עצמי פירסמתי אז כמה מיניאטורות שלו ב"דבר"; ועל ספה של השנה התשיעית לפטירתו פירסמה “אידישע שטימע” הקובנאית, שהוא היה במשתתפיה הקבועים, מיבחר דברים מעזבונו. אבל דברים אלה וכאלה שפונים־טמונים בבתי עקד של ספרים ועתונים, ולעת־עתה, אין בידנו אפילו ביבליוגראפיה הגונה, שתסייענו למצוא ידינו ורגלינו בחומר העשיר והמגוון הזה.

אולם אותה יד־אמונים, שהגישה לנו, לפני כשלושים שנה, את ספרו היחיד של מה־יפית, מגישה לנו עתה, עם שנת פטירתו הארבעים, את הקובץ המונח לפנינו (הוצאת “המנורה” תל־אביב, תש"ל). הלא היא אלמנתו, מרת חנה לבית יורמאַן, שתירגמה דבריו לגרמנית, ושמרה, במשך כל השנים האלו, זכרו וזכרונו; ונקוה כי האסופה, שיצאה עתה לאור, היא התחלה שתזכה להמשך ראוי.

 

ג.    🔗

האסופה, שלפנינו, הבאה לחדש את הקשר שבין המחבר לבין ציבור הקוראים, כולל בעיקרה צרור הומורסקות ותרגום שירי העם של ביאליק, ואלה שתי קרנות־חזות ביצירתו של מה־יפית; ולפי שהתרגום ידוע ומפורסם, נדרשת עתה יתר הערכת ייחודו של נוסח ההומור שלו. ועל פתח ניסויה של הערכה זו דין להעיר, כי ייחוד כזה לא היה מכלל הדברים הקלים, ביחוד אם נזכור, כי ענין ההומור היה מדור־קבע בעתונות היהודית, ומסורת הגונה לו בה, ונושאיו חייבים היו ליסוב על ציר הלוח העברי. ודרכה של מסורת קבועה וחוזרת, שהשיגרה אורבת לה מעברים, ונדרש רוב כשרון, כדי לקיים את המסורה, ואפילו שיגרתה אחת ואחרת, ולהשאר בתחומו של הומור, ושלא לגלוש לתחום של תחליפי הומור, שאינם אלה מיני ליצנות או בדחנות, כפי שהם מצויים בעוונות, בעתונות היהודית, או נאמר בלשון קצרה: לקיים את המסורת ואת קשרה התימטי בלוח־השנה ועם זאת לחדש חידושים של ממש.

 

ד.    🔗

ודומה, קל היה לגבור על סכנותיה של המסורת הקבועה, אילולא כוחה העז של התחרות – כי מי לא פירנס בכוחו, כוח ההומור, את נושאי לוח השנה ומרכזם, אלה מועדיה – י. ל. פרץ, מרדכי ספקטור, ומי לנו גדול שלום עליכם, ולכאורה ניתן לפסוק בחינת ומי יבוא אחרי המלך, אבל, כנראה, מי שיכול – יכול. לענין שלום עליכם – הרי שלמה ביקל הראה, כי אפילו צמד הטיפוסים הגדול שלו, טוביה ומנחם־מנדל, מניח פתח רחב לחידוש וחידושים. ופיתוח רעיונו זה מעורר לומר, כי שלום עליכם בנה את צמד־הדמויות הזה באופן, שליכד מנין מרובה של יהודים, ועיצב את צדדיהם השווים בנפש ובסבר כדי טיפוסים מובהקים, בעוד שצדדיהם השונים נשתיירו, כדרך שמשתיירים גושי־האבן, שמפסלתו של האמן מקלפתם מעל הדמות המפוסלת. וההבדל שבין המשל והנמשל הוא בכך, כי במשל אין לפנינו אלא אבן מתה שנשתרבבה ונפלה, ואילו בנמשל יש לפנינו בני־אדם חיים, שהשווה שביניהם נשאר מחוצה לה, ומבקש את תיקונו.

שלמה ביקל נתקל בבעייה זו לאו דוקא להלכה, אלא למעשה – הוא הכיר בעיר גידולו, קולומיאה, ברייה, שהיתה גם דומה למנחם מנדל גם שונה ממנו, נטל לו לשאינו־שווה ביניהם וצייר דיוקנו בבליטות ראויה.

 

ה.    🔗

אולם בימים, ששלמה ביקל העלה אותו ענין, הן להלכה והן למעשה, היה ישראל מה־יפית, עוסק בכך, זה כמה וכמה שנים, ועיסוקו מדעת ברורה. כי כשם שידע על מסורת־ההומור וריתוק־נושאיו ללוח השנה למועדיה, כך ידע על תפקידו, תפקיד־המוקד, של שלום עליכם במסכת הזאת, ומכוח תודעתו זו המשיך את המסורת הזאת לא כמחקה אלא כמחדש. כדי להוכיח זאת, נפתח בקטנה אחת, בתחבולה אחת – מה יפית מכנה את העיירה הטיפוסית, שבה מתרחשים הרבה ממעשי־השחוק שלו, בשם כתרילישוק, ולכאורה אין זה אלא סיגול ליטאי לכינוי האוקריאני כתריליבקה, אך המעיין חש בנעימה המקורית המפורשת, באופן ששינוי־הכינוי בא לרמז, כי כשם שהמחבר יודע, מאין הוא בא, כך הוא יודע, לאן הוא הולך.

קורא ההומורסקה הראשונה “דער כוח פון געלט” (כוחו של ממון) רואה בבירור, כי המחבר יודע יפה־יפה, ואולי אפילו שיווה לפניו, את מהתלתו של שלום עליכם על הפיס הגדול, שסופה שהבשילה את הקומדיה “עמך”, אבל הוא נתן הומורסקה מקורית, כפי שהיא באפשר במסגרת־סביבתו, במסגרת של הפרסונאז' הזה ושל העלילה הזאת, וכפי שהיא עשויה שתתרחש במקום הזה ובזמן הזה. אלו עשרה פרקים קטנים שכל אחד ואחד בהם סיומו ליצה בחרוזים, ובשעת הקריאה אנו כביכול מוזמנים לראות, כיצד חוזר כאן, בזעיר־אנפין, גרעינה של עלילת שלום עליכם – אין כאן חייט, שטעות הקריאה של סיפרת שטר־גורלו עשאתו, בעיני עיירתו כולה, גביר אדיר, לכמה זמן, וכל סביביו מחניפים לו, כדי, לאחר בירור הטעות, לחזור ולזלזל בו כמנהגם קודם; כאן מורה עברי בטלן, שטעות אחרת בענין שטר־הגורל שבידו, עשאתו, לשעת־צהריים אחת, עשיר בעיני משפחה, בת שלושה ראשים, המקרבים אותו,לשם שידוך, כדי, לאחר בירור הטעות, לחזור ולבזות אותו כמנהגם קודם.

יש, כמובן, הבדל: החייט, שיבתו למספריים ולמגהץ היא לו שיבה מעולם של כזב, תרמית וריק אל מהותו ואָפיו כאמתם, והיא שיבה המחזירה לו את חירותו ואָשרו; ואילו המורה, שיבתו מארוחת הצהריים המשופעת, שהסב בה בחליפתו הנאה, תשורת מארחו, שביקש לראותו הגון להיות חתנו, היא שיבה מקבצנות אפורה לקבצנות אפורה. ההבדל הזה, אפשר אינו נעוץ בהבדל שבין נוסח אוקריינה ונוסח ליטא, אך הוא נעוץ בהבדל שבין המחברים, המוליך את הרב לסיום של אופטימיות ואת התלמיד לסיום של פסימיות.

 

ו.    🔗

ואין זו ההומורסקה היחידה, שמתבקש לגבה מעשה־השוואה שבין השימוש בידי מחברים אחרים לבין השימוש בידי המחבר שלנו באותו מוטיב עצמו, בפרט במקום שניתן לשער, כי הוא ידע והכיר את השימוש הקודם. כמשל תשמש לנו ההומורסקה “דער שטרייק אין כתרלישאָק” (השביתה בכתרילישוק) – מעשה בסטודנט, החוזר לימי־החג לבית־הוריו ומתאווה לחולל עלילות מהפכניות, הריהו בא לפני עוזריו של קבצן מופלג, שאפיית־מצות, במשך שבועיים בשנה, היא כל פרנסתו ומסיתם, שיכריזו למחרת שביתה, והם מבטיחים להענות לו. המעמד ומסיבותיו מעלים על זכרונו את הנושא הזה בספרותנו, כפי שהוא מצוי, למשל, במחזה קצר של י. ל. פרץ, אך פה נוסף עוקץ של שחוק: החייט, שאותו אופה־מצות דר בחנם במרתפו, מסכל את מזימתו של הסטודנט – הוא מזמינו, כדי למדוד את חליפתו ועוסק בכך שעה ממושכה, כשם שנוסף עוקץ־מישנה: החייט מסלק במזיד את מכנסיו של הסטודנט, וטוען, כי השוליה נטלם בטעות אל לקוח אחר, ועד שמספיקין להביא לו מבית־הוריו מכנסיים אחרים, דבר המתמשך הרבה גם הוא, חולפת שעת־הכרזתה של השביתה, והסטודנט מקלל בזעמו את כל החייטים והפועלים כאחד. ואף שאותה הומורסקה קצרה ביותר, יש בה שלל של מעמדי־שחוק, המשורשרים, זה בזה, באופן שההתרחשות מרובה, אף שהדיבור מועט, והיא פרופורציה, שמחברנו מקיימה ברוב מהתלותיו, הרחוקות מדרך הדברנות שהיתה והנה שכיחה ביותר בסוג הזה בעתונותנו.

 

ז.    🔗

באמת, השיג מחברנו שיעור מרובה של מחושבות במיבנה ושל חסכונות באמצעים, ולא בכדי הוא מדבר בשבחו של קוצר־הנוסח. על כל פנים עשוי ניתוח דרכו לחזק את הסברה, שניסיתי להוכיחה על פי ניתוח ההלצה, דהיינו: כשם שההלצה מצטמצמת, במרוצת־הזמן, כדי פתגם, שמתוכו נצמחת במרוצת הזמן, לפי המצב ההיסטורי, הסוציולוגי והפסיכולוגי החדש, הלצה חדשה, כך מצטמצם, במרוצת־הזמן, אף הסיפור הקצר או הארוך כדי עיקר־המוטיב שלו, שמתוכו נצמח, במרוצת הזמן, לפי שינוי המצב המשולש וחידושו, סיפור ארוך או קצר, שהוא אחר וחדש מקודמו, וענין זה חל ביחוד על ההומורסקה.

ודווקא ההומורסקות של מה־יפית, ביחוד אלה העשויות כמתכונת מוטיב, שיש לו כמה שימושים קודמים, מבליטות יפה־יפה את התהליך הזה – הן כמין אמצע דינאמי, העשוי שיוליך מסיפור־מעשה ארוך יותר לגרעינו המצומצם, כשם שהוא עשוי שיוליך מגרעין מצומצם לסיפור־מעשה ארוך יותר.

 

ח.    🔗

ולענין המצב החדש והשונה – לכאורה מצוי בה בכתרילישוק הרבה מכתריליבקה הישנה, לא־כל־שכן החדשה, אבל זוג הנאהבים במהתלה “באַטיסטיני בכתרילישוק” מואסים זה בזה, וכשם שנהגו קודמיהם לפני דור, לאחר שקראו על גיבוריו של שמ"ר, כך הם נוהגים לצלילי הראדיו – היא מציירת לה בדמיונה את תמונת באַטיסטיני לפי קולו, והוא מצייר לו את תמונת אדלהייד לפי קולה, עד בוא עתון הראדיו ומגלה להם – כי הזמר הוא כבר בן שבעים וחמש והזמרת היא כבר בת שבעים, וממילא בטלות ומבוטלות התמונות, שעלו בדמיונם של בני הזוג, ואנו בתוך תוכו של מוטיב, שניתן לצמצמו כדי המאמר: אינה דומה ראייה לשמיעה: ושמא אפילו כדי המאמר: לא ראיתי אינה ראיה.

אנו מוצאים פה ועתה, בכתירילשוק, ראדיו, ואותו חידוש טכני נתפסים לו לא בלבד בני־אדם אלא אף בעלי־חיים – הוכחה לכך מעשה השור שעלה, בשעת עריכת נשף חנוכה, אל הבימה וכשניסו להבריחו, פתח ודיבר בלשון בני אדם, והכל נסו בבהלה וכמה ימים לא העזו ליכנס לאולם, ורק לאחר שהשור מת ברעבונו נתחוור, כי הקהל היודע כבר על הראדיו ומשתמש בו ומבין כנראה מנגנונו, עוד מאמין בדברים שלמעלה מן הטבע וסובר, שהשור שכח, כי מחייבו הפתגם: השור לשונו ארוכה ואינו יכול לתקוע שופר (או: לומר יעלה ויבוא), ונזכר פרשת בלק ולמד קל וחומר מענין ויפתח השם את פי האתון.

 

ט.    🔗

אותה שכנות צפופה של כבר ושל עוד וערבובה – הוא המלח של כמה וכמה מעמדי־שחוק וצירופיהם. דוגמה לכך היא מוטיב, מסוג עניני־המועדים, החוזר כאן בשתים מהתלות – “אושפיזין” ו “איבערגעכאַפּט די מאָס” (הגדיש את הסאה).

במהתלה הראשונה שלפנינו עוד המלמד צופה, בליל הושענא רבה, לרגע של בקיעת השמים והוא משנן ללא הרף משאלתו: כל טוב, כל טוב, ולמחרת מוצא סוכתו מלאה סחורה, ולפי שאינו יודע, כי גנבים הם שטמנוה, הרי ודאי לו, כי נשלחה לו ישועתו ממרום, והוא מנדב מחציתה לצדקה, ואף לאחר שהגנבים הוריקו את הסוכה, אין אותו תמים זונח אמונתו וסובר, כי אשתו, שהתרעמה על נדבת־פיו, היא־היא שגרמה לביטול הנס. אולם כבר לפנינו המורה העברי, המטייל בלילות עם אהובתו והם נכנסים לפוש בסוכת המלמד, ובינתיים מתהנים בדגים המבושלים שנמצאו להם שם, ובשמוע המלמד, המצותת להם, דיבורם בלשון־הקודש ובצוד אזנו מלים כמו: דגים,לויתן, וביותר בהאזינו, כי הם קוראים זה לזה אברהם ושרה, הוא בטוח, כי הם האושפיזין. זהו מוטיב ישן, וכמה וכמה נוסחאות של שחוק לו, בעיקר בתחומה של ההלצה. אבל כאן, במהתלה שלפנינו, בנינו של המוטיב בכפל־מסלול.

במהתלה האחרונה שוב לפנינו סוכה ובה כבר יושב משורר המחכה בהקיץ ובסיועו של מקרא־עתונים, לבת־השירה, אבל בחלומו עוד מופיע מלאך, המחפש סוכה הגונה, לאושפיזין, ולפי שאותה סוכה נראית לו, הוא שואל את פי המשורר, מה חפצו, ובהשיב לו המשורר, לא כפי שניתן לשער: רוח הקודש, אלא: ממון, המלאך מוכן להענות לו, אלא שכל סכום נראה לו למשורר מועט, והמלאך סופו מתכעס, כי ממון מרובה כל־כך אינו בנמצא אף באוצרות־של־מעלה. אף זה מוטיב ישן, וכמה וכמה נוסחאות של שחוק לו, כגון בשירו הנודע של וולוול זבאַרז’ר, שבו הקדוש־ברוך־הוא מבזבז ש"י עולמות על ש"י עולמות לכל התובעם, עד שהוא פושט כביכול הרגל. אבל כאן, במהתלה שלפנינו, בנינו של המוטיב בכפל־מסלול.

כפילות־המסלול בולטת ביחוד, באשר המחבר נמשך לעקרון של זה־לעומת־זה, כמו למשל במהתלה “לקבר אבות”, המביאה בשעה אחת שני יהודים לעיירה – האחד, הבא מאמריקה, מי שעלה לגדולה, וכל בני־העיירה מעמידים עצמם שארי־בשר לו ובכל בית ובית מקבלים אותו במאכל ובמשקה; והאחר, הבא מעיירה סמוכה, מי שירד מגדולה, ואין בכל העיירה נותן דעתו עליו, אף השכנות של עליה ושל ירידה היא פלפלת בכמה מהתלות העיירה, שיש בה כבר אוטומוביל, ראדיו, וליד שמו של מרכס כבר נזכר שמו של פרויד וכדומה.

 

י.    🔗

כמובן גם הדרך של זה־לעומת־זה – דוגמה־למופת היא המהתלה “הנרות הללו” – היא בקו מוטיבים ישנים, הזוכים בהתגוונות מקורית. בכלל, אין המחבר מעלים, כי שאל לו שגרות, מוסכמות, והוא אפילו מורה על מקורותיו, מתוך שהוא מבין, כי לא עצם השאילה, אלא כיצד נזקקים לה, מה עושים בה, מה מחדשים בתוכה, הוא –הוא העיקר. המוטיבים כמותם כאלפא־ביתא – רק כ"ב אותיות, אבל הצירופים, שניתן לצרף בהן, הם לאין ספורות. יתר־על־כן, המחבר מביא שתי דוגמאות סותרות בשתי מהתלות מיוחדות – המהתלה האחת “סדר לייכטער” (מנורות סדר) יוצאת ללמדנו, מה שאילה שאינה נאה; המהתלה האחרת “טעמעס־ביוראָ” (= משרד של נושאים) יוצאת ללמדנו, מה שאילה שהיא נאה.

במהתלה הראשונה אנו שומעים מעשה במי שנמצא לו סיפור־של –היתול, באיזה עלון גרמני, נטל לו ותירגמו ופירסמו ברבים, מבלי שידע, שאותו סיפור הוא פלאגיאט של סיפור מסיפורי צ’כוב, והעוקץ אינו, כפי שניתן לשער, שאותו זייפן־של־זייפן התנחם בלשון הגונב מגנב פטור, אלא אדרבה הוא כולו תרעומת על אותו מנוול, שנטל לו לסיפורו של צ’כוב ופירסמו משמו שלו עצמו. העוקץ הוא, כפי שהוא מצוי באותה הלצה על מי שסיפר, כי ככל שהוא מפריח כזב בשעת תפילת־שחרית, הרי אותו כזב חוזר אליו שונה ומשונה בשעת תפילת מנחה עד ששוב אינו מכירו, והוא מסיים באנחה: אוי, עולם של כזבנים.

במהתלה האחרונה אנו שומעים מעשה במי שפתח בסוכתו משרד לנושאי־החגים והמועדים, והוא מנצל, ברוב גאונות, מוטיב־של־סוכות – הלצה־של־אתרוג, שפניה מרובות: פנים של מהתלה, פנים של טראגידיה, פנים של סנסאציה וכיוצא באלה. אף כאן עוקץ, אך הוא מעמעם את העיקר הסמוי – ביקורת ההומור, שנושאיו הם חגי־ישראל, שהלוח תובעו שנה־שנה, וכוח ההתמדה נוטה לחזרתו המונוטונית, ואילו כוח־ההמצאה כופה את התחדשותו הפוליפונית. המבקש לחזות בשחוקא־דבי־קרבא ולראות נפתוליהם של שני הכוחות האלה, שסופם תגבורתה של הגמישות על הנרפות – יקרא את הספר שלפנינו.

[תמוז תש"ל]