א.    🔗

בבואי להקביל את פניו של חיים גראדה, אומר, כי יפה הזימון שבינו, המשורר והמספר, ובינינו, קוראיו ולומדיו, וביותר שהוא זימון בתוך זימון, הלא הוא הזימון שבינו לבין ח. נ. ביאליק, כדרך שדמותו ושירתו נראות לו, או ביתר דיוק: כדרך שדמותו ושירו חיות וקיימות בו. אכן, הרבה דרכים מוליכים לביאליק – וכתלי האוניברסיטה, שבה נערך עתה הזימון הכפול הזה, ראו והראו רוב דרכים אלה, ועיקרם בירור וליבון, חקר וניתוח, שסיכוים בצדם, אך גם סכנתם בצדם.

סיכוים בצדם כיצד – אלה החידושים בהבנת שירתו הבאים להעמידנו על ערכה הקיים בתמורת הטעמים והשיטות; סכנתם בצדם כיצד – הבלעת שירתו ברוב דקדוקים, עד שהבא לטעום בה ולהטעים ממנה הוא כאותו רב ליטאי, ששיקע את עצמו בעיוני שיטתו של הרמן כהן במסכת היהדות, וכשנשאל לדעתו, השיב לו לפילוסופוס: והיכן עוד הנחת מקום לרבונו של עולם? ובמעבר מן המשל אל הנמשל נאמר: והיכן, המדקדקים, הנחתם עוד מקום לעצם השירה? וכדי לרבות את הסיכוי ולמעט את הסכנה, ראוי מפקידה לפקידה, לחדש עלינו את חווית השירה של אבותיהם או אחיהם לשירה.

הלכך חובה עלינו להחזיק טובה הרבה לאורחנו היקר, הבא לזכותנו בוידויו הגדול עתה.

ב.    🔗

אין ברצוני, ואפילו היה ברצוני אין ביכלתי, להקדים את דברי אורחנו ולנחש עיקרי־דבריו, אף שהרמיז על קצתם ברשות הרבים, אבל פטור בלא ניחוש־מה אי־אפשר. וביותר שסייעני ידידו־מנוער, מימי־תלמודם בישיבה, החכם שרגא אברמסון, שכשזכה בפרס ביאליק, סיפר בחגיגת־חלוקתו, על גודל רישומה של שירת ביאליק בין תלמידי־הישיבה, ואף סיפר, שכשהתקין את עצמו לעלות ארצה, כדי להמשיך תלמודו בישיבת לומז’ה שבפתח־תקוה, שיעשע את עצמו בתקוה, שיבוא לפני המשורר ויספר לו על כך, להראותו ראיה־לחזק את דבריו בסיומה של שירת “המתמיד”: “וזכורני מה חזק הגרעין, מה בריאה/ הפרודה הטמונה בחלקתכם הזעומה/ מה רבה הברכה אלינו הביאה/ לו קרן אור אחת יחמתה בחומה”, וכן ראיה־לסתור את סיום־סיומה של הפואימה: “הה! צר לי מאוד, צר לי, ימי חלכה! – / מה צחיחה החלקה ומה מקוללה,/ אם פרודות כאלה תעבשנה בתוכה”.

ומה לנו ראיה־לסתור כהני תרי צנתרי דדהבא, ושכמותם.

וחיים גראדה, כשם שנחלת־הישיבה היא גרעינו ופרודתו, כך הוויתה היא פריו ותנובתו – למראשית פסיעתו הבטוחה בשירה, עד המשך מצעדיו המאוששים בסיפור וסיפור. ודין שנחזור לאותה ראשית – כידוע, נמשך בנעוריו לתוך החבורה הקטנה של פרחי־סופרים, שקראה את עצמה “יונג ווילנע”, שבה וילנא של הגאון היתה שלשום רחוק הרבה, ווילנא של הלבנונים ורש"י פין ויל"ג היתה אתמול רחוק לא מעט, ואילו וילנא של זלמן רייזין ומכס ויינרייך וה"ייוואָ" היתה היום הקרוב, שאין השלשום והאתמול עשויים להסתדר בו בנוח; והנה בחבורה זו היה חיים גראדה דומה לחבריו ושונה מהם. דומה – ברוח אוירתה של השעה ומזגה; שונה – במצע החוויה וסברה.

כבר סיפרתי ברבים (“דבר”, ו' טבת תשכ"ו) מה היה, לפני כשני־דור, רישומה של הפואימה “מוסרניקעס”, שנעשתה שיחת טובים ומבינים, שדימו זה כמה וכמה לראות את “המתמיד” פינאל, והנה באה לפניהם במפתיע אוברטורה, או אם לחזור על דברי הפלאתם של ברל כצנלסון וזלמן רובשוב – הוא כבוד נשיאנו עתה – שאמרו: עוד חזון לבני הישיבה. ובהיותי אז השלישי־לזימון ידעתי, אמנם, כי אין עדותי חשובה כעדותם, אך היא בכל־זאת מיוחדה, אם כי לא במשקלה אך בסוגה – הם, שמזלם הצפינם וגדלו במחוזה של בימת־הפואימה ורחשה, היתה להם השירה הזאת כחידוש של היכרות, אני שמזלי הדרימני, וגדלתי במחוז רחוק הימנו, היתה לי השירה הזאת כהיכרות של חידוש, או בלשון השגור: להם היתה זו השבת־אבידה ולי מציאה.

ד.¹    🔗

אך מי פילל, כי נכונו כן נכונו לנו גדולות ונצורות – אלו היריעות הגדולות, הפורסות לפנינו, באמנות־סיפור חיה וממללה, את מלוא נוסח ליטא ומוקדה, ירושלים דליטא ואגפיה, על תוכם וברם – אם בדפי “דער שולהויף” [= חצר בית הכנסת] ו"דער ברונעם" [= הבאר], אם בדפי “דער מאמעס שבתים” [=שבתותיה של אמא], אם בדפי “די עגונה” [=העגונה], אם בדפי “צמח אטלאס”, אם ברוב סיפורים אחרים, שלא באו עדיין במגילת־ספר. והרי הפן של המספר שבו נלווה לו, ואף קדם לו, הפן של המשורר שבו, אלה ספרי שירתו, החל ב"יאָ" ]=כן] וכלה ב"אויף מיין וועג צו דיר" [= בדרכי אליך] – אשר בהם בולטת השיבה המחודשת אל יסודות השירה, טיפוחי שירו של ביאליק ומסורתה, והיא שירה אשר היתה לפה לאומלל ולמאושר שבדורות עמנו, שהגורל הוריד לו את מגילת החורבן ואת מגילת הבנין כרוכות.

ודומה כי בה, בשירה, עיקרו של הזימון שבין משוררנו לבין קודמו הגדול, ושעל־כן נעשה את אזננו כאפרכסת ונשמע, דרך אגב, מה בפי משורר, שמזלו הצפינו, על משורר, שמזלו הדרימו, ואעיר מה ששמעתי מפי ש"י עגנון ששמע מפי ח. נ. ביאליק, כשבא לישיבת וולוז’ין, העמיד אותו הנצי"ב על דרגש ובדקו לכאן ולכאן ומשנמצא לו בכל שבדקו, שאל: אַ ליטוואַק, נענה בנענוע של לאוו; המשיך ושאל: דער טאַטע אַ ליטוואַק נענה בניענוע של לאוו; סיים ושאל: דער זיידע אַ ליטוואַק,נענה בנענוע של לאוו; אמר הנצי"ב: ניט מעגלעך, לאמור: לא ייתכן. ובאמנה, סבו של ביאליק למד, כנכדו, בישיבות ליטא, ואף נמחקה לו בדיבורו שי"ן של ימין ונחלפה בשי"ן של שמאל, כשם שנמחקה ונחלפה, זעיר־שם זעיר־שם, בחרוזיו של הנכד, אבל ווהלין, אפילו שכנה באהלי ליטא,היא ווהלין, און ס’איז פאָרט מעגלעך. לאמור: ובכל־זאת ייתכן.

ה.    🔗

וברשותכם אסיים במעשה ששמעתי בילדותי מפי זקן שקנה חכמה – כשבעל “פני יהושע” חזר, מחמת המחלוקת, ללבוב, היתה בריאותו מעורערה ויצא לתקנה באוירו של יער – יש אומרים ביערה של נאַרול ויש אומרים ביערה של לובין רבתי, ונקהלו עליו כל אנשי הקהילה ובני הישובים סביבה ואמרו: ווויל אונדז וואָס מיר האָבן דערלעבט צו זען דעם פני יהושע [= אשרינו שזכינו לראות את פני יהושע], שאל להם: האָט איר אים אויך געלערנט [= האף למדתם אותו], השיב הבר אורין שבהם: עפּעס האָבן מיר אויך געלערנט [= משהו אף למדנו], אמר: הייסט עס, זעען זעט איר אַ גאַנץ פנים, אָבער לערנען לערנט איר בלויז אַ שטיקל פּנים [= משמע, אם לראייה, אתם רואים מלוא הפנים, ואם ללימוד, אתם לומדים קצה־הפנים]. אפשר שדבריו אלה של אותו גאון נצררה בהם אנחת־סתר שלא הספיק להדפיס את כל ספרו אלא חלקיו, על כל פנים ידע אותו בר־אורין מה שישיב כשאמר, כי פני יהושע כפני הלבנה ועיקר חידושה וקידושה כשהיא ילדה, וכשם שזכינו לראותה במולדה, כן נזכה לראותה במילואה.

והנמשל הוא אורחנו, שיצא לו מוניטין נאה בארצנו, וספריו נפוצים בה הרבה, בין במקור בין בתרגום, וטעמנו, טעמם של מורי יידיש ותלמידיה, המקור עיקר, ושעל־כן נקבע השנה, בכתלי האוניברסיטה שלנו, בחוג לספרות יידיש, מחזור שיעורים עליו ועל פעלו, ולשם כך הוצאנו, בכרך אחד, דבר־שירה ודבר־פרוזה, המשלימים זה את זה – הפואימה “מוסרני קעס” והמסה “מיין קריג מיט הערש ראסיינער”; ואם יאמר האומר, כי זכינו, אמנם, לראות עתה את כל פניו של מחברם, אך עדיין לא זכינו ללמוד אלא קצת חיבוריו, נענה אבתריה כמענה הבר־אורין ההוא לענין הלבנה: יצירתו של אורחנו, כשם שזכינו ללומדה וללמדה במולדתה, כך נזכה ללומדה וללמדה במילואה. כן יהי רצון.

[כ"ו סיון תש"ל]