בהיוָסד הפרס לשמו של איציק מאנגר – והוא עודו בחיים – שקלו מיסדיו, ראש־יוזמיו שלום רוזנפלד וראש־בוניו מאיר וייסגאל והמסייעים בידם, מה תהא תכליתו, ונראתה תחילה כפולה, גם לספרות גם לאמנות, כשהספרות גדורה בלשון, היא לשון יידיש, ואילו האמנות, על כמה מתחומיה (ציור, פיסול, מוסיקה), אינה גדורה בה. כפילות זו, על הרחבתה זו, נמצאו פולגים עליה, והייתי בראשם, ונקבע כלל־הלכה, כי הפרס בא לשמש את שיש בו ביטוי בלשון והיא לשון יידיש, מתוך הנחת־חשאי כי איציק מאנגר על דרכו ודרכיו בספרות הם לעינים – מה הוא עשה בשירה, בפרוזה, במחזה, במסה, במימואר, בביקורת, אף הזוכים בפרס שעל שמו כך; ודיה רשימת חתני הפרס וכלותיו להראותנו, כי אמנם כן נדרשה תכלית הפרס הלכה למעשה. אך לא יצאו ימים מרובים ובאה, וכמאליה באה, ההרחבה – ועד עתה, או: לעת־עתה, כבר נסתמנו שלושה נתיבות בה. הנתיב האחד, הוא נתיב האמנות, המשמשת את לשון יידיש וספרותה על־פי דרכה – אם קריינות (וזכה בה הרץ גרוסבארד), אם מִשחק (וזכה בה יוסף בולוף); הנתיב האחר, הוא נתיב המחקר (וזכה בו יודל מארק); הנתיב האחרון הוא נתיב התרגום מלעז ליידיש (וזכה בו מ. ליטווין) ומיידיש ללעז (וזכה בו מוריס סמואל).

ב    🔗

אף השנה החלוקה עשויה כך – הוא ניתן לספרות, כרוח התקנות – סופר אחד שישיבתו בארצנו וסופר אחר שישיבתו בגולה, וכן ניתן גם למִשחק גם לתרגום. לענין ספרות – הזוכים הם שני משוררים: אריה שמרי, היושב בארצנו, זה כיובל שנים, ובה ראשית יצירתו והמשכה, והוא איש קיבוץ עין־שמר; לייזר אייכנראנד, שהוא כתושב־ארעי בארצנו, בא והולך, הולך ובא, והוא תושב ציריך שבשוייץ. לענין מִשחק – הזוכה הוא שמעון דז’יגאן, שישיבתו קבע בארצנו, וגם בצאתו להופעותיו בגולה, מתקיים בו ולגביו, במעט שינוי, הכתוב: ותשובתו תל־אביבה כי שם ביתו. לענין תרגום – הזוכה הוא אליעזר רובינשטיין, מעורה בשתי לשונותינו, לשון האומה ולשון העם, ומותח גשר ביניהן במעשיו, מעשי תרגומם של סיפורי ש"י עגנון.

סקירת־עין קטנה על הפרסים שניתנו עד כה, וביחוד עם החלוקה עתה, יש בה כדי ללמדנו, כי מרכזי־הכובד של הפרס הם סופרי יידיש ואמניה היושבים בארצנו. אמנם, פרס מאנגר אינו פרס יחיד בספרות יידיש, גם בתפוצות גם בארצנו, אבל הוא נחשב כמכובד וכמכבד ביותר בכלל שאר הפרסים, כמובן כמידת שמירתו על רמתו, ולפי רשימת זוכיו ניתן לומר, כי עם כל פתחי־הויכוח, שכל הפרסים, והפרס הזה בכללם, על קלעיו ואחורי קלעיו, הניח ומניח להם למבקרים, היא, בדרך כלל, רמה של ממש, ואף המקטרג אינו רשאי להתעלם מן הכלל, אם כלשונו: על הרוב העולם נידון, אם כשינויו: על הרוב הטוב העולם נידון, מה גם שהוא רוב מכריע לחלוטין.

ג    🔗

ראויים חתני הפרס־לשירה, שייוחד עליהם הדיבור, ובמקצת עשיתי כן. לענין אריה שמרי – עם הופעת ספרוֹ הגדול, על כשבע מאות עמודיו: “געזאנגען אין שייער” (מזמורים בגורן) דיברתי על הדרך אליהם, ודברי נתפרסמו ברבים (בספרי: “היימישע כתבים”, תשל"ג, כרך א', עמ' 140–144) והבלטתי בהם את הווטום ספאראטום שלו – למעלה משנות־דור הוא יושב, כאמור, בקיבוץ, והוא קיבוץ “השומר הצעיר”, שלא היה המועמד הקרוב ביותר ללשון יידיש ושירתה החיה, שהיא בלבד, או כמעט בלבד, לשון שירתו (אמרתי: כמעט, כי אילו שירים, ובכללם אפילו סוניטה, כתב עברית), והוא מעורה בחיי הקיבוץ, ובו סופרים – עזריאל אוכמני, רבקה גורפיין, משה ובנו אדם זרטל – ויידיש בכל אלה לא מצאתי. השאלה: מה הניעו לווטום ספאראטום, תשובתו לה נהירה וצהירה: כיבוד אב ואם – בראשית בואו לארצנו והוא בין מיבשי הבצות בשומרון, היה לבו דוה, בראותו את הפועלים, לעת ערב, יוצאים במחול ובשמעו אותם שרים פזמון, שבו אבא־אמא נעשו ללעג, וממילא עולמם נעשה כעפר לדוש, כאילו לא הם שהנחילו לנו את החלום ושברוֹ. הוריתי היתר לעצמי לפרש דבריו פירוש מופשט יותר: לאמור, חברינו, בדרכם בין האיצטדיה הקדומה ביותר ובין האיצטדיה הצעירה ביותר של ארצנו ולשוננו, ביקשו לקפח ואף קיפחו מה שהיה חלק אינטגרלי של חייהם שלהם עצמם וחלק אורגני של כלל־תרבותנו. אריה שמרי התקומם אל ואקואום כזה, והתקוממותו היתה, במזל־יצירה – הוא השמיע את האני מאמין שלו ביידיש, ביידיש בלבד, ובמציאות עברית, שהוא מקבלה וחי אותה, יום־יום, כמותו כסביבתו. ואף שהיתה פתוחה לפניו הדרך של כפל־לשון, שהיתה פותחת לפניו אזנו ולבו של הדור הצעיר, נעשה ונשאר משורר־יידיש. השאלה, אם הוא בחר את הדרך הזאת או הדרך הזאת בחרה אותו, היא שאלה, ויש פנים לכאן או לכאן. יש פנים לכאן – בכורת־שירותיו היא הפואֵֶמה “לייזר ציפרס” והיא יצאה תחילה בתרגומו העברי של אברהם שלונסקי, ואך לשנים במקורה – ובה אנו קוראים בפירוש על האלטר אגו של המשורר, שנטש, מדעת ובכוונה, את עדת ל"ו, והלך להכריע על גורל אחר, גורל הגאולה של עמו. ויש פנים לכאן – אם הוא שבחר דרכו בחיים, הרי דרכו ביצירה, ובעיקר לשונה, בחרה בו. ואקווה להאריך בזה במסה מיוחדת על שתי פואֶמות, הכלולות בספרוֹ הגדול – הפואֶמה האחת שענינה מאיִן באת, “די פונקען פון תיקון” (ניצוצי התיקון) ומצעה עיירת מולדתו, קהילת קאלושין, ומרכזה חסידותה ודמות צדיקה הגדול; הפואֶמה האחרת, שענינה לאן אתה הולך, “דאס יינגל פון דיזשאן” (הנער מדיז’ון), ומצעה חייו של אטיאן קאבה ומרדנותו ורישומה.

לענין לייזר אייכנראנד – עם הופעה אסופת שיריו “להם דווי”, בתרגומו העברי של עזרא זוסמן, הקדמתי לו מבוא (ונדפס גם בספרי “אבני מפתן”, כרך ב', עמ' 199–209) והרוצה יכול לקיים ניתי ספר ונחזי. ועתה אך אוסיף כי קהל העברים יכול לקרוא אסופה נוספת של אייכנראנד בתרגומו של יעקב בסר, ואחזור על נקודה אחת של דיוני, והיא מבוכתם של קצת מבקריו, שראו שיריו קרובים להם במתכונתם הבהירה ורחוקים מהם בלשונם הנערבת, ופסקו: משורר מנכר. וכבר העמדתי על טעותם, ועתה אוסיף הערה: הוא – הוא החשד, שהוטל תחילה באיציק מאנגר, וכשם שטעו כאן טעו אף כאן. והדברים טעונים תוספת דיון ואקווה להיזקק לו, בדיון רחב יותר על תואם תוכן ולשון, ביחוד בספרות־השואה, לאור השאלה החדה: לענין סופרי־השואה, האם לא בלבד ענין דבריהם אלא אף לשונם יודעת את זעזועה, ודומה עלי כי היא שאלה, שתשובת־ההן החלוטה עליה היא נדירה למדי, ואסתפק עתה ברמיזה על הפרוזה של אברהם סוצקבר מזה ושל לייבל רוכמן מזה ועל השירה של רייזל ז’יכלינסקי מזה ולייזר אייכנראיד מזה.

ד    🔗

והדגשה מיוחדה דין שתחול על שני חתני־הפרס האחרים – פרס המִשחק ופרס התרגום. לענין שמעון דז’יגאן – אין אמנותו המימית צריכה רוב הכברה, שהרי דיה העוָיה אחת שלו, הבטה אחת שלו, אמירה אחת שלו, שיתגלה מלוא־דיוקנו, דיוקן המימיקן היהודי הגדול, שגילגל את זהב ההומור שלו כשנות דור־ודור במשכנות־ישראל בפולין, בברית־המועצות ובארץ־ישראל, ככתוב בספר רב הענין והענינים “דזשיגאן דער כוח פון יידישן הומאָר” (תשל"ד) ונתרגם עתה מתוכו קטע שענינו ראשית עשייתו בארצנו (עמ' 304)

“היום כבר התרגלו, אבל ב־1950, שנתים לאחר תקומת מדינת־ישראל… עוד ראשית־הרושם בעצמותי, העולים דיברו יידיש עסיסית, באלפי פיות היתה לשון־האם על פתגמיה, עקיצותיה, חידודיה. היתה בי הרגשה, כי אני בוארשה, או בלודז' לפני המלחמה. שחיתי כדג במים. אולם לא יכולתי להאריך בשהיה. צריך היה להתחיל ולחשוב על פרנסה. אני ושומאכר ישבנו על העבודה, להכין תכנית, לשוב להיות לצים כמשפט הלצים. והרי אחד המערכונים שהצגנו אז, נקרא: ‘דז’יגאן ושומאכר בשנת 1930’. היינו מופיעים על הבימה כשני זקנים הסורגים גרביִם…”

מאז 1950 יצאו עשרים ושבע שנים ועד 1980 חסרות אך ארבע שנים, ובדרך הארוכה הזאת היו מעלות ומורדות חבורים וכרוכים אלו באלו – ליד האולמות הגדושים קהל מקשיבים, היודעים עד מה הם נשכרים, וסימנך צחוקם האדיר המידרדר אילך ואילך, היה גם אולם גדוש קהל שאינם־מקשיבים ואינם יודעים עד מה הם מפסידים וסימנך שגירשו את המומוס מעל דוכנו, להראות כי לא דיים שאינם יודעים באותה לשון ומכמניה, והעדר־ידיעה זה וכזה אינו דבר שיש להתגאות בו, אף אינם מבחינים בתרבות ונימוסיה, והעדר־הבחנה זה וכזה הוא דבר שיש להתבייש בו. אך מי כדז’יגאן, הרואה ומראה את דמעת־החיים בפריזמה של חיוך, מסוגל להבליג על עלבונו ולא לגרוע מזהב־שחוקו ולהוסיף להגירו כאשר הגירו רוב ימיו, וסופו נוצח. יהי־נא הפרס על שם המשורר האהוב עליו, כהודיה לו ובהודאה בו וביקר־סגולתו. ולענין אחרון־אחרון חביב, אליעזר רובינשטיין – כשזכה בראשונה בפרס על מעשי התרגום שלו, הוא הפרס לשמו של ר' משה חיים שפירא, דיברתי בו, עם חלוקתו, ודברי נתפרסמו ברבים (“הצופה”, ה' סיון תש"ל), וציינתי בהם שבח מלאכתו, מלאכת־מחשבת, שהרחיבה את ש"י עגנון, שיותר משהיללו בפניו, היללו שלא בפניו, כאשר שמעתי, ועתה אוסיף ואומר מה על יִחודה של עשיה גדולה זו. לכאורה מלאכתה, מלאכת התרגום מן הלשון העברית ללשון יידיש, אין קלה כמותה. משל למה הדבר דומה: בגדך שנַים כיסים לו ואתה מתבקש להעביר מטבעות מכיסך ימין לכיסך שמאל, והעברתך כבאפס־יד ורגע־כמימריה. אך הוא משל של תוהו, כי אמנם יפה שימוש כתובים, וממילא יפה להן לשתים לשונותינו דבר־הכתוב: כל המושל ימשול לאמור, כאמה בתה, אך התופס את כ"ף הדמיון כפשוטה, אינו יודע מה הוא סח. אלו שתים לשונות, אפילו הן של עם אחד, או ביתר דיוק: משום שהן של עם אחד, לשונות שונות הן, לשון־לשון ושַׁרשה על תולדותיו, לשוך לשון וגידולה על תרקמותיו, לשון־לשון ותעודתה על תפקידיה, ואין לך קשה כמעבר, וביותר על גשר־התרגום, מזו לזו, והחושב לעבור בו בכוחם של מיני קביִם, כשימוש ברוב העתקי־שאילה, כשלונו מרובה מנצחונו. סוד זה גלוי הוא לתורגמן דנן ועיקר חשיבותו בכך, שהשכיל שלא לפסוח על גדולה וקטנה שבמקור ולתרגמה על מלוא־קסמה ורמזי־קסמה ועל מלוא־יִחודה וקמטי־יִחודה, והכל מתוך ידיעה מלאה של שתי הלשונות ומתוך תודעה מלאה כי המקור־לשונו לשון לעצמה, והתרגום – לשונו לשון לעצמה, ובהיחלץ חקר־התרגום אצלנו מחיתוליו, יתן דעתו המפורטת על־כך.

ועוד זאת: התרגום הזה יש בו גם תיקון גדול של עיוות שנתעוותה לשון יידיש, מחמת תנועת התרגום שבה, שהיא מצמיקה והולכת, ועד קיפאון ממש הגיעה. ואזכיר בזה דברי דניאל לייבל, שהיה אומר: צא וראה, מה בין שתי הלשונות עתה; הלשון העברית רבים כן רבים בה התרגומים מלשונות־העמים, ולא מעטים בה התרגומים מלשון יידיש, ואילו לשון יידיש מקלישים בה התרגומים מלשונות העמים ואפסים והולכים התרגומים מלשון־העברים. ודבריו אלה טוענים תוספת של הבלטה: דיה סקירה ביבליוגרפית להעמידנו על כך, כי תנועת התרגום מיידיש לעברית ותנועת התרגום מעברית ליידיש הן מעבר לכל פרופורציה: תנועה ראשונה מרובה וערנית, תנועה אחרונה מועטה וניימנית. לא שחדלו תרגומים מעברית ליידיש – דיינו, אם נזכיר לגבי הספרות דמלקדמין מפעל־התרגום המפואר של שמשון דונסקי: ארבעת הכרכים של מדרש רבה, חמש המגילות – תרגום ופירוש; ולגבי הספרות דהאידנא מעשי התרגום המצוינים של לייב אוליצקי לסיפורי חיים הזז, ושל משה יונגמן לשירי אברהם שלונסקי, ואם לא להסתפק במה שיצא כצאת אלה, במגילת־ספר, אלא לכלול אף מה שנמצא לפיזורין וצופה לעת־כנוס, יגדל הסיכום, אך גם הוא יהא רחוק עד מאוד ממילואו הנאות של צורך שקצב סיפוקו כהיותו. על הרקע הזה בולט מפעלו של אליעזר רובינשטיין, המחדש מסורת טובה של סופרי־יידיש מובהקים, שהשתערו על חטיבות גדולות של הספרות העברית – וראש להם יהואש, מתרגם המקרא וי. י. שוארץ, מתרגם שירת ימי־הבינים ושירת ביאליק וטשרניחובסקי – כי אף הוא השתער על חטיבה גדולה, שרה עמה ויוכל לה.

[כ"ז סיון תשל"ו]