במבואי “געקליבענע שריפטן”

סגלגולת פניו, לפעמים מהורהרות עד־תוגה ולרוב מחויכות עד־ליצה, מנוה־רות בלונד, לפנים זהבהב ולימים חוַרוַר; הבטת עיניו החלוקה, מחמת הרכנת ראשו המכוונת – עינו־ימין כנעוצה באיש־שיחו, עינו שמאל כמחוצה למעגל־השיחה בכלל; ידיו המעוסקות, מעשה־מוכני, בשקית־הטבק, והבעת־זויות־ פיו, המוצלת למחצה במקטרת הנצחית; צל שהבליט רב יתר את אזנו־ימין הזקופה, כביכול נתחדדה, שתוכל לארוב לכל מלה נשמעת ולא תפסח על בת מבנות־גונה – כך נחקקה בי, ומסתמא אף בזולתי, הפיזיוגנומיה החיצונית של ידידנו הנלבב שלמה גרודזנסקי, כשיקופה הנאמן של הפסיכוגנומיה הפנימית שלו: כך, כנראה, מנהגו ונוסחו של אדם, שיש בו יכולת נדירה להאזין ולשמוע באמת, ותוך כדי כך למדוד ולשקול את ששמע, מכוחה של מידה ומשקל סמויים, אך רגישים, היודעים, כמעט על דרך אוטומטית, להבחין כהרף־עין בין תוך, שיש בו ממש, לבין קליפה, שהיא בדות, אונאה עצמית, כדי לקיים את הממש ולזרוק את חילופו.

העליתי את תצפיתי הזאת ואת הרהורי הכרוך לה ובה, שכן מצאתי, כי האיש נהג כך לא בלבד בשיחו עם אדם, שישב נכחוֹ בגופו, אלא אף בזימונו עם ספר, שיר, מסה, מחקר, דבר־זכרון, כתב־פלסתר, שמחברו היה מונח לפניו, כדמות חיבור, ברוחו. וכיון שאהב מלוא־חושיו את השיחה, כשם שאהב מלוא־חושיו את הקריאה, וקרא ספריות שלמות מן החשוב ביותר ואף מן הטפל ביותר, ובכמה לשונות שידען עד היסוד בהן, והיה בן־בית גמור, ואפילו בעל־בית, בספרויותיהן, נמצא, בעצם, במתיחות דיאלוגית מתמדת, ולרוב מריבנית, שפיתחה או אילצה ממש, את הנשמע והנקרא, לשקלא־וטריא עם משקלו ומידתו. ואנו, קהל־קוראיו, ידענו אך חלקה של אותה מריבת־תמיד, כפי שהוא נתון בעבודותיו הספרותיות והפובליציסטיות, הזרויות על־פני דוכנים שונים – אלה שנכתבו יידיש, בעיקר על דפי “אידישער קעמפער”, ואלה הכתובים עברית, בעיקר על דפי “דבר”, וכן בעתונים ובכתבי־עת שהיה עורכם, בעיקר על דפי “הדור”, “אכסניה” ו"אמות", ומבואותיו לאסופות סופרים, קברניטים, הוגים. מובן, כי האסופה, המונחת עתה לפנינו, שהתקינה ידידנו היקר, שלום וורם, כוללת אך חלקה מועטת של אותה כתיבה מרובת־פנים. משמע, כי מה שידוע לנו על נפתוליו של המחבר עם אדם וספר, הוא אך הקצה המגולה, הבולט מעל ההעלם הרחב והעמוק, ואך עין מאומנה מסוגלת על־פי המגולה לשער את הסמוי ממנה.

ב    🔗

איך הגיע לקני המידה והמשקל שלו – ניתן במקצת ללמוד על־פי שרטוטיו, שרטוטי־אוטוביוגרפיה, הניתנים בראש האסופה, ועל־פי רמזיו, רמזי־אוטוביוגרפיה, המפוזרים במאמריו השונים ושמהם בוקעים ועולים הדי חוָיות, פגישות, זכרונות: נולד באוירה של קהילת־יהודים קדומה, גרודנא, שחותמה נחרת בחניכתו, גרודזנסקי, גדל במשפחה של יגעי־כפים יראים וישרים – סנדלרים, חייטים, נחתומים, שקיימו בשלמות תמימה את יהידותם, והיא סביבת חינוכו ברחוב, בבית ובאולפנה כמעט על סיפה של שנת בר־מצוה, והיא שבנתה תשתיתו וקומתו, ומכוחה נהיה והיה מה שהיה במסלול־חייו המגוון על צמד תחנותיו העיקריות – אמריקה וארץ־ישראל.

אמרנו: תשתית, וכוונתנו ליסודות היהידות המשומרים והמשַמרים של כל הדורות הקודמים – אמונה, מסורה, הוי; אמרנו: קומה, וכוונתנו ליסודות הרוגשים ומרַגשים של שנַים־שלושת הדורות האחרונים: תחיה יהודית, חילוניות, מודרנה. שני מיני היסודות האלה, על תשלובם הדיאלקטי, שהילד הביאם ממולדתו האחת והנער הביאם לכמו־מולדתו האחרת, והאברך בחנם ברוב נפתולים והעמיקם, וכן השיבם, בחזקת יחיד, למולדתו האחרונה, ובחזקת בן העם, למולדתו הראשונה לאמיתה, במזל אחרית כראשית. אמנם, הוא עצמו מספר על מקרה מיוחד או על מזל מיוחד ששיחק לו – ידידות, שנמשכה כשלושים שנה רצופות, עם חבר קשיש יותר, שידע, בפגישות מאליפות, לחיות ולהחיות את עיירתו, כנהרה גדולה, וחיזק, הלוך וחזק, את זכרון־עיר־מולדתו של החבר הצעיר ממנו, עד שעיר־מולדתו נעשתה לו הן מיתוס – שלמוּת שהיתה, הן אוטופיה – שלמוּת שתהיה (מה יהיו פני החברה, מִרקם חלומו – כפני עיר־מולדתו). אולם אפילו היינו תולים בו במקרה או במזל תפקיד של גורם נחשב ומכריע כל־כך, שסייע לכעין שיויתי גרודנא לנגדי תמיד, הרי לא היה דבר כזה בגדר האפשר, אלא משום שהעולם ההוא חי בו, בחבר הצעיר, לא כמונומנט, מצבה, של אתמול, אלא כפרמנט, תסס, של היום ומחר. וראיה לכך היא, אמנם, הפובליציסטיקה של גרודזנסקי – הרי עשה מלחמת־חָרמה בכל מיני מונומנטים של אתמול, שהעמידו פני פרמנט של היום ומחר, ולא היו, ולא יכלו, ואולי לא רצו, להיות כן.

ג    🔗

ואל אותו הלאו שלו, משמו של ההן שלו – יהידות חיה ומלאה, שאינה באפשר בלא קרקע עצמית מתחת לכפות הרגלים – בא גרודזנסקי מוכן ומזומן לניו־יורק. הן בעשור הראשון של ישיבתו בה, כשערבי התרבות ברוחב משמעם, שהובאו ממזרחה של אירופה, היו עדיין ממש גדול, הן בעשור האחרון של ישיבתו בה, כשאותו ממש נצטמצם צמצום אחר צמצום, ומיני אידיאולוגיות ופורמציות מיושנות ובטלות ודובריהם שוב לא היה בהם לא רצון ולא כוח לראות ולהבין את הטרגדיה שלהם, וטרחו לרפאה ברפואות מדומות, הרי הוא, איש עברי מוחלט, ציוני תקיף, שראייתו הקנאית, לפי דרכה ונוסחה, התפרנסה ממקורות החלוציות ונתחזקה ביחוד באותה שנה שישב, בחור בן תשע עשרה, בפתח־תקוה, נעשה סופר־יידיש מקורי, שנון ורענן־סגנון. וגם עתה הוא מעמיד את הענין כמקרה – חיים גרינברג, בתורת עורך “אידישער קעמפער”, הזמינו כמתרגם, ולימים נעשה ראש־הסופרים וסופו עורכו של השבועון ההוא, כלי־מבטאה של ציונות־העבודה בארצות־הברית. אולם אפילו היינו תולים בו במקרה כל־כהאי, הרי לא היינו מניחים, כי אפשר לו למקרה שייעשה גורל, אילולא בא ליגיעה ההיא, שנמשכה עשרים שנה, מוכן ומזומן לכתחילה כשכלי־זינו עליו; ודבר זה ודאי ששוב איננו בגדר מקרה. מה שעשה בעשרים שנה אלה, רשימתו מצריכה פנקס גדול ורב־פנים, הן מבחינת הנושאים – בעצם, אין לך כל נושא ונושא, בין עיקרי בין צדדי, בחיי־היהודים, שלא לן בעומקי הלכותיו וסביביהם, הן מבחינת הסוגים – פובליציסטיקה, ביקורת ספרות, מחקר, הן מבחינת הדרכים – פשט ודרש, ניתוח ולעג; והכל כדי להראות ולהוכיח, מה עודנו חי או כבר חי, ומה – איפכא, ההבדל הזה ניכר כמעט בכל סוגי־כתיבתו, שבהם הוא מעמת את האידיאולוגיה ואת הכרקטרולוגיה של האיש הנידון; אולם ביתר דקות ובליטות בא ההבדל הזה על ביטויו בפורטרטים שלו – מכאן הנלחמים ליחידות ממשית, חיה ודינמית, ואינם מרוצים מעצמם, ומה שהם תובעים, הם תובעים תחילה מעצמם; מכאן השקועים בזכר יהירות אתמולית, סטטית, ולפי שאינם מרגישים שהם, ירוחמו, בדומה לבר־מינן המשחק חתן־בראשית, הריהם מרוצים־עד־אין־קצה מעצמם, ומה שהם תובעים הם תובעים קודם כל מזולתם. מובן, כי חלוקה זו, שנהג כמצוַת ביקרתו, העלתה עליו אהבתם של שיכולים ורוצים להביט בפני האמת כאמיתה, ואת שנאתם של שמסרבים לכל מה ומי שבא להפריע את הנוחיות שבשקרות־עצמם.

ודאי יש חילוק בין תקופת־כתיבתו הראשונה, באמריקה, ובין תקופת־כתיבתו האחרונה, במדינת־ישראל, ועיקרו של החילוק במצע, בפרובלימטיקה, באקטואליה. אולם גם שם גם פה היתה זו אותה עין עצמה, הקולטת ומבחינה מניה־וביה, מה בר ומה מוץ, והיה זה אותו קולמוס עצמו, שהעמיד עצם ועצם על מלוא ערמימותו, ולא תהא זו, כמדומה, טעות לנו, אם נניח, כי משום הריזוננס הממשי יותר, החי יותר, היה חיתוך דיבורו, במזל פולמוס, פה חד יותר מהיותו שם.

ד    🔗

אולם משהגענו לכאן, חובה היא לנו להעמיד על הצד השונה ולהדגישו. שם, בניו־יורק, כתב יידיש בלבד, או כמעט יידיש בלבד, אף שחי כל פרפור מפרפורי הישוב פה, בעיותיו, ספרותו וכל עצמו כאילו חי בתוך מובלעת של ארץ ישראל; פה, בתל־אביב, כתב עברית בלבד, או כמעט עברית בלבד, אף שהתעניינותו באמריקה היהודית הוסיפה והלכה, כשם שחובה היא לנו להעמיד על שני צדדים שוים ולהדגישם. הצד השוה האחד: גם שם גם פה מדד ושקל תמיד, מה ממש ומה תראית, מה אמת ומה בלוף, והכל באותה מידת חריפות ורעננות, שהיתה כמידה גוברת והולכת; הצד השוה האחר – יסודות־השתיה, שכבר ביצבצו בנער הגרודנאי, ושיגשגו בבחור ובאברך הניו־יורקי, באו על גמר־בישולם באיש התל־אביבי, והוא איש חכם ונבון: הזיווג בין היסוד המשמר ומקיים – מורשת הבית והרחוב, השבת והחול, ובין היסוד המתסיס והמחדש – חדר מתוקן, מודרנה עברית, ארץ־ישראל.

כן, הוא היה סופר כפול־לשון – הדברים אמורים בלשונותינו, לשונות העם מבית – וזוהי פרשה עשירה, כמעט חתומה בספרותנו, ובעיקר בספרותנו המודרנית. אך הוא, גרודזנסקי, הוא בה כהופעה מיוחדת – הוא שוב אינו נמנה עם הסופרים, שכתבו כאחת בשתי הלשונות, בשביל אותו קהל, או כמעט בשביל אותו קהל עצמו. עשרים שנים ראשונות כתב יידיש, בשביל ציבור מיוחד, שהלך הלוך ופחות, ועשרים וחמש שנים אחרונות כתב עברית, בשביל ציבור מיוחד, שהלך הלוך ורב, והחידוש הוא, כי לאחר שהניח שם קורא קשיש ואפילו ישיש, רכש לו פה, יתר על ציבור חסידי הפובליציסטיקה שלו – בכללם ראשי סופרים ומלומדים – שכבה של קוראים צעירים, בכללם חבורה של סופרים נונקונפורמיסטיים, שהוחזק להם פטרון, והיו, עם פטירתו' מטובי־מעריכיו.

ה    🔗

יחוד זה חובה לזכור אותו עם כל ניסוי של פרסום מבחר כתביו, דבר שהוא לא עשאו בחייו. וכפי שכל ניסוי כזה דין שישקף את תפקידו ופעולתו על כל צדדיהם, אין הוצאה עברית יכולה להסתפק בחיבוריו העבריים ועליה להיזקק לחיבוריו היידיים, כשם שהוצאה יידית אינה יכולה להסתפק בחיבוריו היידיים ועליה להיזקק לחיבוריו העבריים. וכאן עולה קושיה חמורה: כיצד מתרגמין מחבר שהיה בן־בית בשתי הלשונות ועשה בכל אחת ואחת מהן לפי יחודה, אפיה וצירופיה, והקושיה הזאת מתחדדת ביותר לאור העובדה המקוימת, כי הוא, המחבר, היה מתרגם מקפיד עד־דק, שהיה מתחשב בכל קמט ובן־קמט שבמקור. הלכך מזלה של האסופה שלפנינו היא, והיא האסופה ביידיש, הכוללת גם דברים שכתבם יידיש, וניתנו כמקורם, גם דברים, שכתבם עברית וניתנו עתה בנוסח יידיש, כי עמד להם מתרגם מעולה, כשלמה שווייצר, שמלאכת־התרגום היא לו כענין־משפחה (שארו, שלמה דיקמן – שניהם נקראים בשם אותו סב עצמו – ודודם אברהם פראנק), והוא פתר את הבעיה במלוא אחריות ויכולת.

ובאחרונה: האסופה שלפנינו – היא התחלה, אף דברי, דברי הקדמתי לה עתה – היא התחלה.

[ב' שבט תשל"ד]