מעייניו היו נתונים רוב ימיו לארצנו, אך לפי שפעלו היה קודש לה ולא בה, הרי אפשר כי בבוא עתה, שנה לאחר פטירתו, לפני קהל־קוראינו ספר מספריו, יישמע שמו כחידוש באזניהם, והלכך דין להעמידם, ויהי בקצירת האומר, על טיבו של האיש ועשייתו. איש וארשה, גידול אוירתה היהודית על רחשה ותפיסתה, נמשך, כמעט מימי־ילדותו, לתנועת “פועלי־ציון”, חי גורל מפלגתה בהכרעותיה ונשא מעמסתה בחיבוטיה, והיתה לו, על הגדולות ועל הקטנות, עולם שלם וכמעט מלא. אחזנו לשון שלם, שכן נמנה האיש עם סוג האדם שבקרבנו, שכשנחרבה לו אמונתו השלמה, ירשת בית אבא, לא חרב בו מעיין התלהבות, ומשנשמט קרקעו, שפכה האיש על אמונתו האחרת, ומתוך שהתלהבותו הישנה היתה שלמה, דימה, כי אף אמונתו החדשהּ שלמה כקודמתה ועולמו החדש שלם כקודמו. אחזנו לשון: כמעט מלא, שכן נמנה האיש עם בני־דורו שלפניו, שעם כל חפצם ויגיעם למצות את עצמם בחיי המפלגה, על עלילותיה ועשיותיה, לא נתמצו בה, ולפי שלא ביקשו להחריג את כשרם ומרצם מעבֵר לה, שילבו את דרכם בתוכה ולא חשו כי הוא אינו מגופה, ולא דבר־זיווג הוא אלא ערבוב־כלאים. ככל המשוער, התכונה הדינמית שבו, שהמריצתו לעשיה מתמדת, לא הניחה לו שעת תהייה כדי גילוי הסתירה הזאת למלוא־שיעורה, אך משיטי דבריו בשתים השיחות הרחוקות שבינינו, האחת בוארשה והאחרת בתל־אביב, למדנו, כי לא חסר רגעי־תהייה כאלה, והמעיין יגלם אף בעצם־עשייתו.
ב 🔗
יפה עדותו של ברוך צוקרמן, המעמיד לפנינו את האיש, כפי שנראה לו בשלושה זימונים – הזימון הראשון בוארשה, בשנת 1920, כשהצעיר, כמעט נער, נלחם לדרך מפלגתו ועמו וסביבו קבוצה קטנה וכנגדם עם רב, גם מחוץ – כלומר, מעבר לציונות ונגדה: כוחו של ה"בונד" ושל הקומוניזם היהודי; גם מבית – כלומר, בתוך הציונות: כוחם של “פועלי־ציון” שמאל על לייב שפיזמן ושל “צעירי־ציון (התאחדות)”; הזימון שלאחריו, בדאנציג, בשנת 1932 בועידת האיחוד של מפלגות “פועלי־ציון” ו"התאחדות" בגולה, כדוגמת האיחוד של מפלגות “אחדות־העבודה” ו"הפועל הצעיר" בארצנו; הזימון האחרון, בניו־יורק, בהכנת שני הכרכים של תולדות התנועה הציונית־סוציאליסטית באמריקה הצפונית ופרסומם. הצד השוה העולה מכל הזימונים האלה הוא הרושם של מי שנתפס לאידיאה, שמשתפסתו אין הוא מרפה ממנה והיא מסעירתו תמיד והוא מסתער תמיד להילחם לה מלחמת מגן ותיגרה. ודומה, כי הגדרה נכונה היא וניתן אפילו לחדדה: מי שנכבש לאידיאה סופו כובש לה והכיבוש, כיבוש־תמיד, הוא לו גזירה, גזירת־תמיד. והיא, כנראה, הנסיבה, כי משנמלט, ב־1939, מפולין דרך רוסיה והגיע לאמריקה, עשה ישיבתה בה קבע, שהרי פה, בארצנו, עצם האידיאה היא כהנחת־יסוד מובנת מאליה, ואילו שם אינה מובנת מאליה ועודה צריכה ידים לקרב ואצבעות למלחמה.
ג 🔗
שאם לא כן, באמת פליאה היא – מי שתחילתו משקע כוחו וכושר־ארגונו בתנועת “פרייהייט” ו"החלוץ הצעיר" בפולין, סופו עושה ומעשה ב"יידישער קולטור־קאנגרעס" באמריקה, כשלבו בפולין וחורבנה ובארץ־ישראל ובנינה. וכראָיה שני סוגי הספרים שחיבר ופירסם בשבתו בניו־יורק – מכאן על היהודים בפולין הנאצית, הגיטאות בהתקוממותם, הנשים בגיטאות, ומכאן שלושת הכרכים הגדולים על החלוצים בפולין, שנאספו בהם, ברוב־שקידה, תעודות על דרכה של התנועה הגדולה הזאת, מראשי־משענותיה של האומה בבנין ארצה, חיל־המילואים הגדול של תנועת־העבודה ופעלה, והתעודות סדורות באופן שפרקיהן מצטרפים כדי תולדת התנועה על ראשיתה, המשכה ואחריתה – וכרך האחרית, “החלוץ” במחתרת בימי־השואה, הוא־הוא המונח עתה לפנינו בתרגומו ובהשלמתו של משה הורביץ.
ולא עוד, אלא דומה כי ההגדרה הנזכרת, לרבות חידודה, בעינה עומדת, גם אם לא נתעלם משתי נקודות חשובות. הנקודה האחת – המשך פעילותו במפלגתו, שעיקר ביטויה בעבודתו השקודה על קורותיה באמריקה, ופריה הספר הנזכר, שנצבר בו רוב חומר על תנועת “פועלי־ציון”, לרבות עניני הלגיון העברי, “החלוץ” באמריקה וכדומה. הנקודה האחרת – המשך פעילותו ללשון יידיש וספרותה, והוא נאמן לה בפעולתו בבית אטרן, מושב קונגרס התרבות הנזכר – כראש מחלקת העתונות, בו היה גם מנהל שעת הקונגרס ברדיו והיה משמיע, בכל שבת שלהם, דבריו למאזינים, ומנין שידוריו שבע מאות שיחה ושיחה, עד שנפטר לעולמו.
והיו, כמובן, פעוטות אחרות – עניני פרסים, בהם פרס מיוחד על מעשה תרגום עברי מספרות יידיש, עניני הוצאת־ספרים, בכללם מבחרי־כתבים של ז’יטלובסקי, בעל־מחשבות, משה קולבאק, א. מ. ריק, ישראל שטרן – אבל כמדומה לא נטעה אם נאמר, כי היה הבדל בינו ובין יריביו שעבד עמהם במחיצה אחת, ועיקרם אנשי “בונד”, שהם התאמרו, כי לבם שלם והוא ידע עד־מאוד, כי לבו חצוי, וקו־החציה היא ארצנו, כי אף שהם, יריביו, השלימו לפריה – מדינת ישראל, לא השלימו לשרשה, והרי הוא יסודו וחירותו בשורש. נמצא שהמלחמה להודיה מלאה ולא בלבד בפרי אלא בשורש, השורש, כמלחמה לאידיאה, עוד נראתה לו כתפקיד, ששדה רחב לפניו בתחום המגע שבין גידולי “פועלי ציון” וגידולי “בונד”, שהתכנסו תחת חופה אחת, חופת קונגרס התרבות. וצא וראה עד־מה חש בכך מלך ראוויטש האומר עליו על בית־אטרן, כי “הוא חתיכה של נס בתוך ניו־יורק, גם במה שהוא קיים בכלל, גם במה שנתקיים בו – על הקרקע הנייטרלית של תרבות יידיש – של דו־קיום של קבוצות יהודיות בעלות אוריינטציה פועלי־ציונית ובונדאית. ובאותו נס־בתוך־נס קיים מדור עתונות ונשא באותה כהונה לייב שפיזמן. באמוניותו ההתלהבותית נהג בה במשך עשור וחצי עשור, ממש בחינת השגחה עליונה מבעד לברקים ורעמים של התנגדויות מזגים מסוכסכים אשר ליריבים עקרוניים ומעולם לא נכשל, ותמיד מצא פשרה פיקחת”. נראה, כאויר לנשימה היתה האוירה של התנגחות טוענת רעמים ומבליחה ברקים שבה הוא עודו כובש, במתיחות שאינה פגה גם אם ממצעתה הפשרה, לעצם־האידיאה.
ד 🔗
הוא היה והתגאה על היותו יהודי מיהודי־פולין. הוא היה יהודי מיהודי־פולין – ושוב נביא דברי ראוויטש: “כל הדינמיקה הרוגשת מכאן וכל ההתמדה הפעולנית מכאן – של יהודי וארשאי טיפוסי – היו, כמו אור בזכוכית־מוקד – מרוכזות באותו לייב שפיזמן קטן־הקומה, העבה קצת, קצר־הרואי, כהוי השׂער החום והמקורזל. ואפילו שמו דינמי היה”. הוא התגאה על היותו יהודי מיהודי־פולין – ונביא דברי עצמו: “לא מקרה הוא, כי ביותר הרגיזה את הגורמים כפולין העובדה, כי היהודים שם אינם מתאבדים – הופעה שנתפשטה כמגפה בקרב יהודי גרמניה. כבר זה מוכיח במובלט את התהום שנפערה בין היהדות הפולנית המשוריינת בלאומיותה ומושרשת בבטחונה ובין היהדות הגרמנית האנימית השקועה במופלג בספירה של מחוזות־תרבות גבוהים. יהדות פולנית – שחור־אדמה של קרקע יהודית; יהדות גרמנית – ארג־עכביש של תרבות, אבק־אויר בדרכי גרמניה ועולם”. הדברים האלה הכתובים בספרו (“געשטאלטן”) הכולל בעיקר דיוקנאות של אישים שנחשבו לו ויקרו בעיניו, לא הובאו עתה משום הדעה שבהם, שספק אם קיצוניות־הזה־כנגד־זה שבה תעמוד בפני הביקורת, אלא משום ההרגשה שבו, היא הרגשת הערך והביטחה, שהקנתה לו השייכות לשחור־האדמה של קרקע היהודים והתערותה בה. הרגשה זו של ערך וביטחה ליותר, אותו בכל דרכיו והספיגה את כל מעשיו.
[תשכ"ד]
ביבליוגרפיה 🔗
“תולדות תנועת־הפועלים בצפון־אמריקה” (על הספר הזה שבעריכתו של לייב שפיזמן), “אומר”, ג' אדר תשט"ו;
בספרות ובאמנות – “תולדות תנועת הפועלים הציונים באמריקה” (על הנ"ל), “דבר”, ג' אדר תשט"ו;
נתן מלצר: “תולדות תנועת הפועלים הציונים באמריקה” (הערכה על הנ"ל), “דבר”, ג' כסלו תשט"ז;
י. אייזנברג: “מן הנשמע בעולם היהודי” (שיחה עם לייב שפיזמן על פעולות הקונגרס היהודי לתרבות בארצות־הברית), “הבוקר”, ז' תשרי תש"ך;
גולה ארץ ישראל מדינת ישראל – חלוצים בפולין (על הכרך הראשון של “חלוצים אין פוילן” ללייב שפיזמן – “יחד עם הכרך היידי צריך היה לצאת לאור גם ספר עברי על אותו נושא עצמו”), “אומר”, י"ח חשון תש"ך;
“חלוצים בפולין” (על שלושת הכרכים של “חלוצים אין פוילן”), שם, ב' אייר תשכ"ג;
אבידות – לייב שפיזמן ע"ה (מזכרת השתתפותו ב"דאס ווארט" הוארשאי וב"טאג" הניו־יורקי וספריו על החלוצים בפולין והאנטישמיות הסובייטית), “הדואר”, כ' תמוז תשכ"ג;
אנשל רייס: לייב שפיזמן ז"ל (הערכת פעלו), “דבר”, ד' אב תשכ"ג;
מודעה על אזכרה ללייב שפיזמן במשק גליל ים, שם, שם;
משה שטיינגארט: להעלות עצמותיו של לייב שפיזמן ז"ל, “דבר”, כ"ג אב תשכ"ג;
מלך ראוויטש: לייב שפיזמן, אינטימער פען פארטרעט פון דער סעריע “מיין לעקסיקאן”, “קענעדער אדלער”, 7 יולי 1963;
ברוך צוקרמן: לייב שפיזמן, “אידישער קעמפער”, 16 אוגוסט 1963;
י. זילברברג: לייב שפיזמאנס “געשטאלטן”, "די פיאניר פדוי, ספטמבר־אוקטובר 1963.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות