הפילוסופיה של מישחק-המינים 🔗
תשע וחצי בבוקר. אני נשואה כ-25 שנה. יש לי שלושה ילדים גדולים, ואני עדיין רק-בת. בגילי קוראים לזה “רק-אשה”.
כשאני נוהגת במכונית, הבן הגדול “דואג”. באופן “טבעי” הוא נוטל את הדאגה מאביו. תמיד דאגו לי. כל-כך דאגו לי, עד שהמכונית אף פעם לא היתה די בסדר כדי לאפשר נהיגה לאשה הקטנה. כאשר עברתי את מיבחן-הנהיגה בפעם הראשונה, ראו זאת בבית כ"מין-טעות".
לאט-לאט, למן העריסה ועד לנישואין את לומדת להיות בדיוק מה שכל האחרים חושבים עליך. גם אם השגת הישג כלשהו — עדיין אין לך ביטחון-עצמי. ללא ביטחון, הופכת כל הצלחה למין-טעות, ולכן איננה מצליחה להקנות ביטחון. את הביטחון, יש להעניק מיום הלידה.
ב-1972 שודר ברדיו, בתוכנית “היום לפני 25 שנה”, סיפור על פיצוץ ה"ג’רוזלם-פוסט" בירושלים. ללא כל קשר הגיוני, מצא העורך לנכון לספר גם, כי “באותה שעה ישבו נשים בבית-קפה סמוך וגילגלו בלשונן רכילות, כשהאוויר סביבן רווי בשמים”. העורך וחברו “הסתכלו בנשים, כשחברו מפטיר בין שפתיו בלעג: ‘אווזיה’!”
לסיפור כזה יש חלק רב בהעמקת דימוייה של האשה כ"אווזה". הוא משפיע. הוא מיותר לחלוטין, כי איננו תורם דבר לאווירת פיצוץ ה"ג’רוזלם-פוסט", או לזכרונות היישוב מן “היום לפני 25 שנה”. הסיפור לא רק איננו ענייני, אלא אף עויין. אותו עורך נולד בעולם שבו הנשים נחותות ; ייתכן אפילו שיש לו חשבון אישי עם אשה מסויימת. עובדה היא, שהוא חופשי לדבר על נשים כעל יצורים נחותים אפילו לתוך המיקרופון, ועובדה היא שאיש איננו מונע בעדו לתרום לשינאת הנשים בתוכנית, שלכל הדיעות אין לה כל קשר עם הנושא. בעובדות אלו אני רואה את חומרת הצורך בשיחרור האשה. כדי שיתייחסו אל האשה כאל שווה, לא די בשוויון. השוויון מחייב שיחרור מדיעות קדומות, מעורכי-תוכניות בעלי דיעות קדומות, ומדימוי אומלל.
הסיפור שסיפרתי לעיל — פתח לי את הפרק הזה במקרה. כאשר האזנתי לו ברדיו עדיין עמדתי ליד כיור הכלים שהמשפחה השאירה לי מן הבוקר ומהלילה (והרי חינכתי אותם אחרת!) — ופתאום שנאתי, לראשונה, את כל השקרנים שחינכוני.
סיפור הלידה שלי והסיפור הנ"ל — קשורים.
כמו בסיפור הביצה והתרנגולת, גם כאן קשה לקבוע מי אשם — האשה שהפכה אווזה, או העורך שהעניק לה את השם. ה"סביבה" המרשה לעורך כזה להתקיים, או האשה המרשה ל"אווזיה" להתקיים?
במצב דברים כיום — הכל אשמים. אלא שאין הם אשמים בכך שהם אשמים. כולם קורבנות החינוך. והחינוך — קורבן של כולם.
המצב, כפי שהוא היום, מפלה את האשה לרעה, אבל נשים באמת מבזבזות זמן בבתי-קפה וברכילות, אם אין להן כיור מלא כלים, או — תפקיד יותר חשוב.
תפקיד “יותר חשוב” לא הכתיבו לאשה, מפני שהכתיבו לה את הנשיות — כתפקיד.
“נשיות” פירושה — להיות “רק-אשה” 🔗
עורך אותה תוכנית “היום לפני 25 שנה”, היה אשה. שינאה-עצמית כזאת, כפי שהתבטאה בדבריה, אופיינית רק למעמד אכול ריגשות-נחיתות. השינאה העצמית מלווה גם בהרס-עצמי. וכי איזה פירוש אחר יכול היה להסביר את שיתוף-הפעולה של אשה-עורכת, בהרס הדימוי של מעמד, שהיא נמנית איתו?
מהו דימוי ה"נשיות"? כיצד כופים עלינו להפוך ל"אווזיה"?
הדימוי נקבע על-ידי הפילוסופיה של האידיאל המיני — זמן רב לפני דור זה, וזמן רב לפני כל לידה אישית. בחיי הפרט היא מתחילה עוד לפני ההריון — בעצם התקווה שייוולד בן ויעמיד “זכר” לשם האב. יש אפילו איזו “גבריות” המיוחסת לגבר המוליד בנים, כאילו ה"חוכמה" היא שלו; ויש גאווה בלתי-מודעת לאשה המביאה לו את הבן. הבן הוא כמו “ממלא-המקום”.
בין אם האשה מודה בכך או לאו — גם היא חולמת על בן, לפחות בלידה הראשונה. לידת בן מוכיחה שהיא “יכולה”. פעם חשבתי כי תופעה זו אופיינית רק לבני עדות-המזרח, אך נוכחתי שהיא קיימת בכל העדות, בכל העולם. תמיד העדיפו בנים. הבנים הם המרכיבים את עולם-הגברים, ולכן אין להתפלא שרוצים דווקא בהם. בעבר הם היוו מקור-פרנסה למשפחה, והאדמה והרכשו חולקו רק להם. הבנים היוו מקור-יוקרה תועלתי ביותר.
ביהדות היוו הבנים חוליה שקישרה אל האלוהים. רק עם הבנים כרת אלוהים את הברית, רק בן-זכר נקשר, באופן פיסי ותמידי, אל הדת. התשוקה לבנים, בקרב היהודים, יש בה איפוא יותר מיוקרה תועלתית גרידא. הנצרות ביטלה את חובת הברית, כדי להקל על סיפוח מאמינים חדשים, אבל יחסה המשפיל אל הנשים, כמוחרמות מן המחנה הגברי של “שליחים-אבות” (עקב החטא הקדמון) נשאר והעמיק. כך גם בכל שאר הדתות.
זיכריותו של הגבר-לעתיד נקבעת כבר בעצם חיפוש השם. האם מחפשת לבנה שם “גברי”, ולבתה — שם “רך”, בעל צליל ענוג. לתינוקת בבטן אמה, כבר קוראים בשם ענוג כמו “נועה”, “נוגה”, “טליה”. לילד ממין זכר יהיו סיכויים רבים יותר להיחשב “גברי”, אם לא יהיה לו שם “רכרוכי”. לעולם אין לקרוא לבן בשם של פרח, “ורד”, למשל. הפרח רכרוכי מדי, אולי מפני שהורגלנו לשלוח פרחים רק לנשים. אם כבר, יש להעדיף שמות מן הטבע — רצוי שם של עץ. “אלון”, “ארז”, “אורן”. שם עוד יותר גברי, הוא השם הקצר — “לעניין” (כמו גבר “לעניין”): דן, גד, רם, בלי תוספת של הצטעצעות לשונית. יש להיזהר, למשל, מלהדביק לשם את סיומת היוד. “דני” או “זאבי” אינם “גבריים” כמו “דן” ו"זאב". היו"ד הופכת אותם שייכים לאמא, ובכך היא משאירה אותם תינוק-של-אמא לכל החיים.
ומן השם — אל הצבע. ילדה טובלת בוורוד. ילד — בתכלת. לעולם אין להחליף, חלילה. הוורוד הוא צבע מתקתק. התכלת — צבע השמיים. אלוהים יושב בשמיים; הוורד צומח מן האדמה.
ומן הצבע, לצורת התלבושת: כבר בתקופת ההריון סורגים את האפודה הוורודה בדגם מגונדר ומצועצע. לילד — דגם פשוט, “לעניין”, ובלי הצטעצעות. לאפודה של ילדה מוסיפים פרח, לילד אין מוסיפים דבר. מכסימום — פיל או כלב, אבל עדיף בלי כל ה"שטויות".
ומן הלבוש, אל החדר (אם התינוק ישן בחדר נפרד) או אל הריהוט, או הכיסא והמיטה. כל הפריטים מקבלים את ההנחיות הנ"ל. אפילו הווילון והתמונות מקבלים מייד את האופי ה"גברי" או ה"נשיי". וילון עם אימרה מכווצת מיועד לחדר של ילדה. תמונות עם פרחים — לילדה. תמונות של כלבי-ציד, או מטוסים — לחדרי בנים. כל המגונדר, כל ה"תוספת", כל ה"שטויות", כל הבלתי-מעשי (“לא-לעניין”) מיועד לבנות. לבנים (ה"גברים" לעתיד), המתחנכים לקראת הרציונלי-פונקציונלי, מיועד כל מה שקשור בהקניית סמכות ועוצמה.
חלוקת הכוחות והמשחקים 🔗
יחד עם כל האביזרים החיצוניים, המתנים את המינים לתוך דפוסי-משמעות שונים, נבנים בהפרדה גמורה גם מושגי הכוח והחולשה. הכוח — לבנים, החולשה — לבנות. השכל — לבנים, הרגשנות — לבנות. השכל — “לעניין”, הרגשנות — לא-לעניין.
הצמדות אלו של המין, והתואר המייחד את המין, המופיעות תמיד, מרגע הלידה, בהצמדה קבועה, הפכו הנחות-יסוד. “הנחות-יסוד” אלו כופות בחברה, דור אחר דור, את המראה השונה ואת ההתנהגות השונה, על-פי אידיאלים מן העבר. הילדים באים לעולם זה, כשאידיאל ההתנהגות והמראה נקבעו עבורם מראש. אם הם רוצים להיות “טובים” בעיני ההורים, הם מסתגלים יפה, ומתאימים עצמם למיטת-הסדום של הדפוסים.
יחד עם המיטה הוורודה, ממתינה לילדה גם הבובה. לילד מחכה חייל-הבדיל. כשילד שולח יד לשחק בבובה — אומרים לו מייד: “לא יפה, ילדות משחקות בבובות!” כשילדה שולחת יד אל חייל-הבדיל — אומרים לה מייד: “פוייה, ילדות לא משחקות בצעצועים של בנים!” ההכוונה נעשית מוגדרת יותר עם הגיל. כשהילדים גדלים, מכוונות הילדות המצועצעות לפינת הבובות שבגן. הבנים אינם נכללים, הם משחקים בחיילים, או במלחמה, או בפירוק ובניין של מנועים, מכוניות, מיתקנים, תישבוצים, אווירונים.
מאחר שהגישה אל המישחקים מיוסדת על חיקוי המבוגרים, לומדת הילדה להיות “כמו אמא” בכל דרך המישחק ובבחירת הצעצועים (יש אולי סתירה בכך שילד משחק בחיילים וילדה בבובות, בעוד שבהתבגרם המצב דווקא הפוך. אבל, אין סתירה אם רואים את המישחקים כשטח המכין למקצוע העתיד). כמבוגרים — הילד-לעתיד יעסוק בדברים הקשורים עם עולם-הגברים, והילדה-לעתיד תעסוק בגידול תינוקות. בכל החינוך כולו אין מכינים אותם לקראת הקשר עם המין השני, כלומר ילדה עם “חייל” דווקא, וילד עם “בובה”. מחנכים אותם להיות עצמם (לפי דרישות התפקיד המיני), ולא להכיר או להבין את המין השני. הבנים מתחנכים, איפוא, להשתובב, להתפרע, להילחם ולהתרוצץ, כי לגברים-בעתיד יש צורך בתנועה, בהתמודדות, במרפקים, בעולם ה"גדול", שבו הם לבדם נאבקים על הציד, כלומר על הלחם. בינתיים לומדות הילדות, האוחזות בבובות, כיצד להיות רק אמהות, ואין הבדל בין היותן שייכות למין האנושי או ללהקת אווזות. אמא-אשה היא כמו אמא-אווזה. לכן, הדימוי של נשים בחברה, גם במאה העשרים, הוא — “אווזיה”.
המישחק בבובות מתנהל בבית. אחר-כך בגן — ב"פינת הבובות". בעוד הבנים מתרוצצים באוויר החופשי מחוץ לגן (כמו הגברים באוויר החופשי בעולם), מתחנכות הילדות לצרות-אופק, לסבילות. הן נעשות חיות-בית מאולפות. האילוף באמצעות המישחק, הנימוסין, השפה, האופנה, הופך אותן חתלתולות-בית, המתחנחנות וממתינות לליטוף ולפינוק.
עם השנים, גדלים הילדים באפיקים נפרדים, האחד ורוד והאחר כחול, ומתחזקת בהם ההכרה כי טוב יהיה להם כל עוד יישארו זו בוורוד וזה בכחול, כי כך אוהבת אותם החברה.
הספרים ובית-הספר 🔗
בשנות לימודיהם הם גדלים לתוך דפוסי דימויים, גם בעזרת סיפרי-לימוד הבנויים על אותה תורת-דימויים. בסיפרי-הקריאה הראשונים, תוך לימוד האותיות והקריאה, הם לומדים את ההצמדות המוכרות להם מן הבית והגן: “אמא אופה עוגה”, “אבא בעבודה”. הציורים מוסיפים חיזוק לשתי הדמויות: אמא תמיד לבושה סינר. אבא כמעט תמיד מעשן מקטרת. אמא חובשת כובע טפשי, ואבא נוהג במכונית. אבא מתקן את התקר כשהבן עוזר לידו, ובאותה תמונה עצמה עומדות אמא והבת בצד, אמא בוורוד, והבת הבובתית מחזיקה בבובה. הילד לבוש בחולצה “גברית”, תמיד באותה דוגמה. עם הגיל, מקבל הצבע גון פחות רך, וכפי שקבע מישרד החינוך והתרבות בימים אלה (בחוברת על הוראת הציור) — הצבע היום הוא אדום. האדום סימל תמיד את החיים, או את המאבק על החיים (מלחמה), והמילה גזורה מ"אדם" ומ"דם" — כך שמישרד החינוך קלע היטב לתורת-הדימויים, הרואה את הגבר בלבד כ"אדם", ואת הגבר בלבד מותנה עם עוצמת החיים.
בד-בבד עם הספרים, הציורים והתיאורים, נעשה חיזוק התדמית הנשיית על-ידי הדגם האישי של המורה. המורה (לרוב אשה), והגננת (רק-אשה), מציגות אותה דמות נשיית לחיקוי. ומה שהן מחמיצות, מספק להן המורה-לחשבון, במידה שהוא גבר, או כל המורים למלאכה, לחקלאות ולהתעמלות, שגם הם-עצמם סמלים מהלכים על שתיים של “גבריות”, העומדת בניגוד בולט ל"נשיות" של המורה לריתמיקה, או המורה לתפירה, או ה"מחנכת" האימהית.
באותן שנות לימוד משפיעים על הילדים סיפרי-המופת (ואין כל הבדל אם מדובר בסיפרות “יפה” או קלוקלת), שרובם נכתבו בעבר, על-פי הערכים של העבר, או בהווה — על-ידי סופרים וסופרות (לרוב סופרים) שותפים לאותה מנטאליות.
גם הקולנוע, שברובו בנוי על תעשייה גברית, מגלם בסרטים אותם אבות-טיפוס של הנשיות והגבריות (אדבר על כך בפרק מיוחד, להלן). בשנות השלושים, כשהסכס היה עדיין בבחינת טאבו, היתה גרטה גרבו “האלוהית” מלכת הנשיות. בשנות החמישים הפך הסכס מיצרך-קולנועי, ומרילין מונרו המחישה את האב-טיפוס של השדיים הגדולים והישבן המעכס. אחריה המחישה בריג’יט בארדו הצרפתיה את דגם האשה-ילדה. סופיה לורן היא סמל האשה המושלמת (אם כי בחיים אוהבים אותן יותר נמוכות), כי היא מיטיבה לשלב בדמותה את כל שלוש דמויות האלילות-הנקביות: הבתולה החכמה, הנימפה הסכסית והאם האלוהית.
לצד אלילות הקולנוע, המלמדות אותנו כיצד צריכה דמות נשית אב-טיפוסית להיראות ולהתנהג צמחו, עם עליית הקולנוע, גם הכוכבים הגבריים, הנוהגים בנשים בהערצה וביד-קשה כאחת. הדון-ז’ואנים של הקולנוע הם חזקים בגופם ואיתנים ברוחם. “גבר” על המסך — הוא האידיאל. יש בו עוצמה. הוא נועז. יש לו תושיה. הוא אביר! הוא רב-פעלים, והוא כובש את האשה בסערה.
בשנות הארבעים היה גבר כזה קלארק גייבל (“חלף עם הרוח”), והיום — ג’יימס בונד.
בעוד אמא מלבישה את הילדים בצבעיהם החוקיים, ואבא מכוון את בנו — “תהיה גבר! תפסיק לבכות”, והמורים מספרים שנה-שנה על אותם גיבורי-האומה ועל אותן נשים רכות באוהל, המשקות את הגמלים — או המחוללות — או “צופיות הליכות ביתן” — גדלים מחדש, ופתאום קמים ועומדים דורות של נערים ונערות המהווים העתקים מדוייקים של הדימויים הנערצים.
תהליך זה הוא הכרחי. ההתפתחות לתוך דפוסים קבועים היא דרישת החברה. כשהחברה דורשת, היא מצפה מהילד שינהג בהתאם. מחשש שלא יהיה אהוד, אין הילד יכול שלא להתנהג בהתאם. ההתנהגות על-פי הציפיות מבטיחה שכל דור יחזור בדיוק נמרץ על דפוסי המחשבה המקובלים. מרגע לידתו תלוי הילד במבוגרים, והתלות יוצרת את ההיענות. גם הילד וגם הילדה נענים. אין להם סיבה לא להיענות. קשה אפילו לקבוע אם היענותם לאבא-אמא (תחת ההיענות לנטיותיהם ה"טבעיות") כרוכה במאבק, או בכאב כלשהו (בגיל כה רך, גם ניתוח של העורלה אינו כרוך בכאב רב). לעולם גם לא נדע אם הסתגלות אופיים לדימוי מבוקש ומוכתב, גורמת להם לפיצול-אישיות, או לביטול אישיותם ה"טבעית", משום שאיננו יודעים אלא מהו דימויים היום, ואת זה — אנו מעריכים על-פי התקן בעינינו. אין לנו מושג על פוטנציאל האישיות. “ילדים” יכולים למות בשיבה טובה. כשהפוטנציאל יורד אתם לקבר בלי להיוולד כלל.
מה שאנו רואים בעין הוא נערות השואפות, כולן, להיות אשה-ואם, המעדיפות בעל אוהב על-פני כל חמדות הקריירה והאינטלקט. הן מעדיפות אפילו בעל הנועל אותן בבית, על-פני עץ הדעת שהביא להן רק צרות. דורות חוזרים של נערות גדלים על “אמא זכרונה לברכה” ועל שירת רחל, אשר אמרה: “בנשיקת תודה נוגעות שפתי ביד אשר פצעה אותי ותפצעני עוד”. בזמני, כמו היום, זה נשמע כמו מוסיקה.
כיצד אפשר ליטול מן הנערות את המוסיקה הזאת? כיצד אפשר להסביר למעריצותיה של רחל — שרחל היתה אשה חולה, ש"אמי" — היתה ציפור בכלוב, או שמרילין מונרו היתה חולת-נפש, גרטה גארבו — אגדה1; ומרלן דיטריך — גורלה תלוי כחוט-השערה בשתי רגליה היפות (המבוטחות במיליוני לירות!).
מעתון יומי שהופיע בישראל אחרי מלחמת יום-הכיפורים העתקתי את הקטע הבא (מתוך מכתב למערכת, שהביע התנגדות לתנועה לשיחרור האשה):
“אני מקבלת ברצון את תפקידי כאשה ומנצלת את מיני כדי להשיג מחיי ככל שאוכל יותר. למדתי כי כדי להשיג מגבר את אשר אני רוצה עלי לנהוג עימו כשפחה נרצעת, ותמיד הייתי נכונה להיות שיפחתו של הגבר שאהבתי.”
כך, בפירוש. העתק מדוייק של — “לנשק את היד אשר פצעה אותי ותפצעני עוד”. 50 שנה אחרי רחל המשוררת.
נשים שצמחו היום לתוך נעליהם של דפוסי נשים מן האתמול — הן גם היום חלשות. הן קנו את כל מערכת היחסים עם הגבר בעיסקת-חבילה הקרוייה “נשיות”. אך בעיקר קנו את החולשה. וכחלשות, הרי אינן יכולות להילחם במצבן.
כל אשה לעצמה נתקלת, במוקדם או במאוחר, ב"מחיר" ששילמה בעד עיסקת החבילה. אחת-לאחת נתקלת בקשיים שיש רק לה, כאשה. אבל כולן כאחת מסרבות להודות בכך, וזאת בכל הדרכים האופייניות כדי לא להכיר בפירוש האמיתי של ה"נשיות". בעיני החברה, ה"נשיות" נשארת תמיד הערך המקודש ביותר, ואין הנשים מוכנות לפגוע בה. כל ניסיון לדרוש לעצמן זכויות נראה להן כפגיעה ב"נשיות". לכן, אם יש להן קשיים, הן מעדיפות לתלות את האשם בגורם המיידי. הן מבכרות לקרוא לקשיים בשמות שונים, ובלבד שלא תיפגע ה"נשיות".
כל אחת פותרת את קשייה כבעייה אישית שאין לה, לכאורה, כל קשר עם העובדה שהיא אשה. כשמפלים אותה לרעה בעבודה, היא מאשימה את המעביד. כשאין מקבלים אותה לעבודה — היא מאשימה את הבוחן. כשעבודת-הבית קשה עליה — היא מאשימה את הבעל בכך שאיננו עוזר לה. כשהילדים מתמרדים או טרדניים — היא מאשימה את ה"גיל" שלהם.
כדי להאשים את כל החברה (שיצרה את ה"מעביד", או ה"בעל" או ה"גיל" של הילדים) — דרושה מסקנה יותר מדי מהפכנית (משוחררת), שאותה אין בכוחה להסיק.
לכן, גם הפתרונות שמציע ה"שיחרור" — מפחידים אותה. אשה “משוחררת” היא בעיניה אחת שזרקה את החזייה או את הילדים, כדי ללכת בעקבות האור. היא מעדיפה להישאר נשיית (אפילו “שיפחה”), ולהתרחק מכל אותו “שיחרור” מאיים.
ניוון האינטלקט 🔗
כאמור, כשקוראים לאשה טיפשה או “אווזה”, היא נעשית כזאת. היא מתנהגת כטיפשה והיא נעשית טיפשה. אי-השימוש במוחה — גורם לניוונו. בריאותו של הגוף תלוייה בהפעלתו. ההפעלה מחזקת את האיבר, והחיזוק הוא הכוח — והבריאות. כך בשרירים, וכך — גם בכושר האינטלקט.
מחקרים הורו כי בגיל הילדות גבוהה רמת המישכל (I.Q.) של הבנות מזו של הבנים. אבל בגיל ההתבגרות יורדת רמת המישכל של הבנות לעומת הבנים. כשהנשים ממשיכות בלימודים גבוהים — עולה רמת המישכל שלהן, אבל כשהן מתחילות להיות “רק” עקרת-בית — היא ממשיכה לרדת בקו תלול. נעשו גם מחקרים לבדיקת הזיכרון והכושר. המחקרים הנ"ל — שהם מדעיים ומבוססים — מעוררים את המסקנה שהאינטלקט שרוי בנסיגה בתנאי לחץ, בתנאי ריגוש, או בחוסר שימוש. הוא בעלייה — אם מפעילים אותו. והוא מופעל — כשיש מוטיבציה. כלומר, ה – I.Q. של הנשים מושפע לרעה על-ידי ה"סביבה".
כמעט כל נערה בגיל ההתבגרות, בתקופה שבה מתעורר הצורך בקשירת יחסי “חברות” עם הנערים בני-גילה, מתנסה בניסיונה האישי, המכתיב לה את ההתנהגות בחברה שבה היא נמצאת. נערה בת שש-עשרה לומדת מהר מאד — על גופה ומניסיונה — כי כדי להצליח למצוא לעצמה “חבר” (ולא חשוב אם פירושו של זה סטאטוס-חברתי או אהבה של ממש) עליה להקטין עצמה. הנער מודרך לחפש נערה שהיא יפה אבל איננה “חכמה”. בנים אומנם בזים היום לנערות הטיפשות, אך כשהם מעדיפים את הפיקחיות, הם מחפשים בכך אוזן טובה כדי להפגין עליונות. לעולם לא יחפשו נערה העולה עליהם בתבונתה. ולכן, נערות רציניות רבות מגיעות למסקנה שעליהן “להסתיר” את האינטלקט שלהן, ההופך אותן לתוצר שאין לו קונים. הן מעלימות את שיכלן, מתחנחנות, מצטעצעות, מבליטות נטייה לקלות-דעת, ומפחיתות מערך מוחן ה"גברי" בכל מחיר.
כמעט בכל תקופה מעדיפה האשה להיות מקובלת בחברה ולזכות באהבה ובאישור החברה, מאשר לחיות את צד האמיתי של עצמה, הדורש פיתוח כל האישיות במחיר של אובדן פופולריות. כדי לשלם מחיר כה יקר דרושה בגרות (לא בגרות גילית) – ובעיקר עוצמה רבה, שאין לשום אשה (כתוצאה מדיכוי ה"עוצמה", כתכונה גברית), ואשר על-אחת-כמה-וכמה אין לנערה צעירה, שעדיין לא הספיקה לפתח אישיות.
באותה תקופה קשה של בגרות מתחוללות בגופה של הנערה גם תמורות ביולוגיות ההופכות אותה מתוסכלת, לאור המציאות שהיא נתונה בה. מבחינה ביולוגית היא כבר אשה, הכשרה לחיי-מין ולאימהות (ומבחינה חברתית כל זה אסור עדיין), בעוד מבחינת המחנכים — היא עדיין רק-תלמידה.
כדי למלא אחר כל שלוש הדרישות היא חיה בתסבוכת משולשת של: 1) חיי-מין אסורים (או הדחקת חיי-מין אסורים); 2) הפחתת חיי-האינטלקט כדי לזכות בחבר בן-גילה והתרפקות על שעשועי האופנה והאיפור (דוגמת המבוגרות); ו-3) התמסרות חצוייה ללימודים (כדי לקבל את הציון שדורשים המורים, ויחד עם זאת “לא ללמוד”, כדי להישאר סתם-טיפשונת כמו מרילין מונרו…)
עם כל האבסורדים והניגודים הללו, אי-אפשר שהנערה לא תתפתח לאדם מתוסכל, אלא-אם-כן יעזרו לה כשהיא עדיין על סף התיסכול.
פיתויי הגבר 🔗
ואומנם, הנערות נתונות “על הסף”. הן משמשות חומר-גלם נפלא לכל יד מעצבת. אם תהא זו יד שתדחף אותן קדימה, להתפתחות אישית — תלכנה בקו זה. אם תושט להן יד שתדחף אותן לאחור — תלכנה בקו זה. ולרוב — היד היא יד מחזר מבוגר המציע להן בית חם, נישואין, והרבה פיתויים כדי להישען עליהם ולהימנע מן המאבק בחוץ.
מרגע הלידה ועד לנישואין חלה בהן, איפוא, נסיגה מפני התמודדות עם ה"חוץ". חלה בהן הקטנה-עצמית, והערצה עיוורת לאותו מושיע — הגבר — המושיט להן את ידו החזקה כדי לעשותן מלכה באימפריה שלו. זהו “סוף הסיפור” בכל הסיפרות שעליה גדלנו. הנסיך מרכיב על סוסו הלבן את ה"ליכלוכית" — ולוקח אותה אל ארמונו — ושם הם חיים באושר עד היום הזה.
אני רואה סביבי בחורות רבות שנופלות גם היום, בהערצה עיוורת ל"בן-המלך" (אף שהיום הן נוהגות במכונית, ועצמאיות הרבה יותר מכפי שהייתי אני בגילן). ואין הדבר נובע מצורך ביולוגי (!), אלא הוא תוצאה של שטיפת-מוח חברתית המכריחה את האשה להיות חלשה, או להעמיד פני חלשה, כדי לשחק את כללי הגבר ה"חזק".
באותה תקופה שבה הנערות נקטפות על-ידי בן-המלך, בתקופת האהבה והפריון, פועלת, כאמור, השפעת הביולוגיה במיוחד. ההורמונים הנשיים פועלים ומפעילים. כל תכונות האשה הקשורות במין — מתעוררות, כדי להכשירה לקראת התפקיד הביולוגי של תרבות הגזע. הייחוס קשור עם פיתוח רשת שלמה של גירויים חשמליים, הפועלים למשיכת בן-הזוג. משום כך יש, באמת, באשה בתקופה זו סגולות של קבלה ביולוגית (receptiveness) אשר אין, בשום פנים ואופן, להבינן כסגולות של סבילות, כלומר רססיביות. דומני כי בנקודה זו טמונה אבן-הנגף של דעת החברה לגבי תפקידי בני-הזוג בחיי המין. החברה מפרשת את התכונות הביולוגית והפיסית של קבלת הזרע, כתוכנה של סבילות, בעוד התכונה הזכרית, הביולוגית והפיסית, של ה"בעילה" הפכה בעיני החברה תכונה של דומיננטיות ושתלטנות, המתבטאת בכל שיטחי החיים. בפירוש המסולף הזה של המישגל הפיסי — שורש הטעות בגיוס הביולוגיה כהוכחה חותכת לכך ש"הטבע" דורש מהאשה כניעה, ומן הגבר — השתלטות.
בחלוקת התכונות על-פי תורת הדימויים מתפתח הגבר לשליט, והאשה — לנכנעת. כל השאר בא בעיקבות חלוקה זו. השליט מקבל לא רק את המקום בראש השולחן, אלא את כיסא המנהל. הוא זקוק לכוח, הוא זקוק למוח והוא זקוק לסמכות בלתי-מעורערת כדי להחליט בשבילו — ובשבילה.
האשה יושבת בקצה השולחן (או לימינו של הגבר, כעזר, כ"יד ימינו"). היא מקבלת על עצמה תפקידי שירות כעוזרת וכמזכירה למנהל, ולשם כך אין לה צורך בכוח אלא בחריצות של נמלה. אין לה צורך במוח (כי אחרת תבלבל את הנמלים), אלא רק ביופי — כדי שיהיה במה להסתכל. כל האיברים המדגישים את הפיריון חייבים להיות בולטים, כי אלה הם המיצרכים העיקריים שלה, ואת אלה צריך להיטיב למכור. הטעם של הגבר הצרכן נתון לאופנתיות. לפעמים הוא אוהב אותן שמנות ולפעמים רזות. מה שברור הוא — אסור לה לעלות על הגבר בשום צורה — ובוודאי לא בצורתה החיצונית. אשה חייבת להיות נמוכה מן הבעל.
אסור לעוזרת לעלות על המנהל גם בשטחים אחרים. אסור לה להיות כישרונית יותר. נערות כישרוניות חייבות להעלים את הכישרון או המוח מתחת לשולחן — אם לא לפני הנישואין — לפחות אחריהם. המאוחר ביותר: אחרי הלידה.
כל זה אולי לא נשמע יפה — אבל זה הסיפור, ברוב המקרים. אילולא ראיתי זאת במו-עיני, שוב ושוב, גם אני לא הייתי מאמינה שהדבר אפשרי היום, בתקופה המודרנית, עם ריבוי הנשים המשכילות.
אך, גם נשים משכילות נופלות בפח ה"נשיות". גם הן מתעוותות, כדי להתאים את השכלתן לשיכלה של בריג’יט בארדו. דווקא הן נראות המעוותות ביותר, משום שהשימלה קטנה עליהן.
ההשכלה לא הועילה כדי לבטל בהן את החינוך מבית אמא. נשים משכילות או עצמאיות ובעלות-מקצוע נעשות פתאום צייצניות, כשמופיע התרנגול. פתאום הן אומרות “תשאלו את בעלי, הוא מבין יותר”. “אני לא מתמצאת בפוליטיקה”. “אני לא מתמצאת בכספים”. בשלב מסויים הן גם אומרות “בעלי איננו מרשה לי לעבוד”. הן אפילו נהנות לומר זאת, ובפיהן זה נשמע כמו “בעלי איננו רוצה שאתקרר”.
(ובאמת, ההגדרות כל-כך מתערבבות כשהאהבה מתערבת, עד שקשה להבדיל בין שליטה והגנה. במנטאליות של היום, האם אין כל שליט חייב להגן על נתיניו? כשגבר איננו מרשה לאשתו לעבוד, האם איננו מגן בכך על הקטנה מפני סכנות העולם הגדול?)
הפרדת הדימויים לפי השליט-מול-העוזרת מתבטאת גם בחלוקת העיסוקים, גם בבחירת המקצוע. יש מקצועות “נשיים”, ויש מקצועות “גבריים”. מקצועות האשה הם תמיד שירותיים: היא “מטפלת” בבעל, בטף, או בזקנים, או בחולים. היא “עוזרת” לעקרת-הבית, או למנהל, או לילדים. גם בתפקידי המין, היא רק עוזרת. היא המכשיר המשמש לגבר להתפרק מיצר-המין, שהחברה חילקה עד כה רק לגברים.
בשעת בחירת המקצוע שלה לעתיד (אם היא מגיעה לכך לפני הנישואין), היא בוחנת אותו לא על-פי הכישרונות, או הנטיות, אלא על-פי קריטריונים של דרישות ה"נשיות". אין היא בוחרת במקצוע המצריך כוח פיסי, או מוח מתימטי ואשר שוייך בעבר לגברים, ואין היא בוחרת במקצוע אשר ירחיק אותה בעתיד מן הבית לשעות ארוכות. היא בוחרת להיות “משהו” שיחזיק אותה בחיים חצי יום בחוץ, כדי שתוכל לסבול את המחצית השנייה של היום — במטבח. או, אם לבטא זאת אלגנטית: היא בוחרת במקצוע שלא יגזול אותה מן הבית והילדים לשעות רבות מדי. או — היא בוחרת במקצוע שיאפשר לה להיות בבית כשהבעל מגיע, כי “הוא אוהב שאני בבית כשהוא בא”.
הדימויים קובעים בדיוק מי רוחץ את הבית, ומי רוחץ את ידיו מכל ענייני הבית. מי מרוויח את הלחם ומי קונה את הלחם. מי מטפל בילדים ומי קורא עיתון. מי מהלך בקצה המדרכה ומי מהלכת בצד הפנימי. מי עומד באוטובוס ומי יושבת. מי מעשן סיגריה ומי — מקטרת. למי קונים פרחים ולמי — לא. מי מתבשם ב"לילך", ומי ב"אנשי המלך". הכל-בכל כתוב בתורת הדימויים, בשני טורים ארוכים מקבילים, שמעליהם רשום “נשיות” בכתב מסולסל, ו"גבריות" בכתב אוניברסלי.
יש, כמובן, דברים שאינם מופיעים בכתב, כי הם אינם יפים — כמו, למשל, מי מנשק את מי, איפה, ואיך או מי למעלה ומי למטה במיטת האהבה. אבל, גם מבלי שזה יופיע בטורים, ההשלכה של גברי-נשיי, כדימויים של פעילות-סבילות, מתבטאת גם במיטה. אם האב-טיפוסיות חדרה גם למיטה, ומקלקלת בסופו של דבר את ההנאה, אין הגבר יכול להאשים אלא את עצמו כש"הקטנה" שלו סבילה מדי, או צוננת מדי. קשה לבקש מאשה קטנה לגלות יוזמה במיטה בלילה, אם בבוקר הופיעה ה"יוזמה" בטור של ה"גבריות".
האילוף על-פי דרישות החברה נעשה בדרכים פסיכולוגיות ופיסיות. בשכיבה מכניסים אותה מתחת לגבר, ובעמידה מעמידים אותה מתחת לכתפו. מושיבים אותה בקצה השולחן, ומונעים ממנה עבודת-לילה. במקומות מסויימים מכסים את ראשה, ובאחרים — מגלחים את שערה. במקומות מסויימים מוכרים את יופיה, ובאחרים — כולאים אותו.
אשה כבת ארבעים סיפרה לי סיפור, שהוא סימלי גם היום לחיי כל אשה. אחרי מלחמת-העולם השנייה גדלה אצל סבתה, בצרפת. זו נהגה תמיד לקנות לילדה נעליים קטנות מכפי מידתה. סבתה הסבירה לה בפירוש: “אף אחד לא יתחתן עם אשה בעלת כף-רגל גדולה”.
אין הבדל גדול בין כליאת הרגליים לבין כליאת המותניים במחוך. אין הבדל מהותי בין אלה לבין ניתוחי החזה והאף, או לבין תורת הקוסמטיקה המלמדת רק את הנשים היכן למשוח את סומק-הלחיים כדי לתקן את צורת הפרצוף על-פי האידיאל הקלאסי.
התיקונים הללו בגופנו מעניקים לנו, הנשים, את התחושה שהגוף שלנו הוא מיצרך למכירה. התיקונים מעניקים לנו את התחושה שהגוף שלנו איננו די טוב כפי שהוא. היום, אני שואלת: מדוע הוא לא טוב? ובשביל מי איננו די טוב?
-
או “חידה”, בשפתו של פרויד. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות