מאחרי כל חינוך קיימת פילוסופיה, הקובעת את האידיאלים והמטרות. יש פילוסופיה נפרדת, כללית, של חינוך ה"אדם", ויש פילוסופיה אחרת, זו שקבעה את הכללים לאידיאל של כל מין בפני עצמו. ככתוב בספר ה"פסיכולוגיה" של ד"ר ו. מאהלר “לכל אחד משני המינים — דמויות-נפש מיוחדות, והן הארכי-טיפוסים, הקרויים ‘אנימה’ ו’אנימוס'. אנימוס — הנפש כעקרון החיים הרוחניים, הרוח בניגוד לגוף, אך גם בניגוד ל’אנימה'. ה’אנימה' היא כוח-החיים הנפשי — דמויות אנימה מפורסמות הן, למשל: הלנה היפה וביאטריצ’ה, אהובתו של המשורר דאנטה; ודמויות אנימוס מפורסמות: ‘ההולנדי המעופף’, ואל-היין היווני, דיוניסוס.”

חשוב לקרוא בשורות הנ"ל את ההבחנה בין הארכי-טיפוס של הגבר כמייצג את “החיים הרוחניים”, אשר בהיותם בניגוד לגוף ובניגוד ל"אנימה", הופכים את הארכי-טיפוס של האשה, למייצג “הבשר”. בתרבות המונותיאיסטית שלנו, פירושו של דבר כי סמל הבשר הוא גם סמל הרע.

כמייצגת את הבשר, מייצגת האשה גם את הקיום החייתי. לכן, גם התורה האכזיסטנציאלית הקובעת שהאדם, בניגוד לחיה, איננו מממש רק את קיומו החייתי — אינה כוללת את האשה. בעוד תורה זו קובעת את ייחודו של האדם בכך שאין לצפות את מימוש מהותו האישית מיום לידתו, אפשר בהחלט לצפות את קיומה ה"מהותי" של כל אשה. הגבר יהיה לפעמים נגר, לפעמים צייר. האשה תהיה תמיד אם-ורעיה.

אין לאשה זהות אישית. להיפך, יש לה סגולת הגמישות, לקבל זהות כלשהי מן הבעל. להוציא נשים מעטות עצמאיות, מממשת עצמה מרבית הגזע הנשיי אך-ורק בדרג הקיומי, הנמוך ביותר. חוסר הזהות העצמית הופך את האשה, או מקביע אותה, בדרגת החיה מזה והחומר מזה.

אמר האופנאי הצרפתי דניאל אשטר (“לאשה”, 9.9.74): “להיות נשיית, פירושו להשתנות כל הזמן. גברים אוהבים לראות בכל פעם אשה אחרת.”

 

הרעיון של ה"שני"    🔗

הפילוסופיה החינוכית הכללית של מימוש האנוש כ"אדם", סותרת את ההנחה המסורתית בדבר קיום אידיאל אנושי שונה לגבר ולאשה. סתירה זו פוגעת במימוש העצמי של שני המינים, אך מקפחת במיוחד את האשה, כי ההנחה הנ"ל נקבעה על-ידי הגבר, אשר ראה עצמו אחד וראשון, ואת האשה — שנייה, ולכן שונה.

הגבר קבע איפוא שתי אמות-מידה נפרדות להתנהגות האנושית. האחת לו, האחרת לה.

הדפוס שקבע הגבר נשתמר במשפחה, ועבר לכל שאר המערכות: מערכת החינוך, המערכת השיפוטית, השילטון המדיני והצבאי, וכמובן — לשילטון הדת.

בכל השטחים נשמר ציביון משותף של איפיונים פטריארכליים. מרכיבי ה"גבריות", שהם בעיקר ה"סמכות" וה"שילטון", מתבטאים בכל מערכות החיים בשפה של כוח, תחרות, אלימות ויהירות, המעניקות ל"סמכות" את הילת הצדק המוחלט והכבוד. דיכוי החלש, הצעיר, העני, הילד, ההדיוט, הטירון, המפגר וכו' נעשה, בכל המערכות החברתיות, על-פי דגם הסמכות של האב השליט במשפחה הפטריארכלית. דפוסיו של התא המשפחתי, שהוא התא הבסיסי, מועתקים אל כל שאר התאים בחברה.

פסיכולוגים מודרניים, המייצגים את “הפסיכולוגיה הראדיקלית”, הגיעו סוף-סוף למסקנה שאין לדבר היום על תראפיה של הפרט, שאיננו “מסתגל” אל דפוסי המשפחה: אלא יש לשנות את המשפחה. הפסיכולוג ר.ד. ליינג מרחיק לכת עד כדי לומר שטירופו של כל סכיזופרן הוא תגובה מובנת ללחצים החברתיים המטריפים את הדעת.

גישת הפסיכולוגיה הראדיקלית אל המשפחה, מתבטאת בכל חומרתה בתורתו של דוד קופר, תלמידו של ליינג, הגוזר מוות על המשפחה בספרו “מות המשפחה”. המשפחה, לדעתו, מביאה את הילד לידי צורך לנווט באי-בהירות בין שני הורים, שהם שני חלקים בלתי-שלמים, ואחדוּת אחת סמכותית — נגדו. בתוך מערכות של טאבו וריגשות-אשם, הוא לומד להתכחש לריגשותיו. ה"נורמלי" (התקין) הוא היצור המדוכא, הנחרד והחלש, תוצר של המשפחה הגרעינית — הנזקק למשפחה זו-עצמה, המחלה אותו אבל גם משמשת לו הגנה.

מה שחשוב ללמוד מן המסקנה של קופר (לבד מן המסקנה שהמשפחה המסורתית מהווה קרקע להנבטת חולי) הוא, שפילוסופיית-העל של תפקידי הגבר והאשה, היא היוצרת שני יצורים בלתי-שלמים, ושעקרון ה"סמכותיות" השולט במשפחה מבוסס על אי-שוויון בין המינים, ומונע את השוויון.

קופר הציע “מוות למשפחה”. באותו היגיון אפשר להציע “מוות לדת”, או “מוות לבית-הספר”, מפני שכל שאר מערכות-החיים הן העתק של המיבנה הסמכותי המשפחתי, העתקת המיסטיפיקציה של ההיגיון, החשיבה הדואליסטית, העתק של בילבול-הפרט, ובעיקר — שיגוע הפרט.

וכי מהי מערכת-החינוך, אם לא יד-אחת של מורים (כ"הורים") במישטר סמכותי, ה"יודע" מהם הערכים, וכיצד יש להקנותם?

מהי מערכת-הדת אם לא מעשה-יד-אחת של רבנים (כ"הורים" במישטר סמכותי, ה"יודע" מה רצונו של אלוהים, וכיצד יש לחנך על-פיו?)

מהי מערכת רפואת-הנפש, אם לא יד-אחת של פסיכולוגיה פטריארכלית סמכותית, ה"יודעת" כיצד צריכים שני מינים “נורמליים” להתנהג, וכיצד להשיב את החולה אל ההיגיון ה"נורמלי" שהוא, אישית, התקשה להסתגל אליו?

במשפחה, בבית-הספר, בבית-החולים, על ספסל הפסיכיאטר, בבית-הדין הרבני, בבית-הכנסת, בממשלה — בכל אלה בא לידי ביטוי היסוד הסמכותי-הגברי של אי-השוויון. כולם יונקים את השראתם מאי-השוויון הראשוני: ההתייחסות אל האשה כאל המין ה"שני". אם הפסיכולוגיה הראדיקלית מדברת על שינוי החברה וביטול המשפחה, הרי זו מסקנה טבעית — אך גברית. היא איננה מדברת על “שיחרור-האשה” — דבר שהיה מונע את “מות המשפחה” — ואיננה מכריזה “מוות” על דיכוי-האשה, כגורם להרס המשפחה. הטיפול הוא תמיד בתוצאה — לא בגורם.

 

הפילוסופיה של נחיתות האשה    🔗

כאמור, קיימות שתי אמות-מידה נפרדות, לגבי אידיאל-האשה ולגבי אידיאל-הגבר, כדי ששניהם יתנהגו תמיד ובכל מקום על-פי אידיאל ה"נורמלי". הבינלאומיות מבטיחה שהאשה והגבר, שניהם יחד וכל אחד לחוד, יוכלו להיבחן על-פי מטבע של שוק משותף. אי-אפשר שלא לראות באמות-המידה השונות הללו — קביעת ה"נכון" לגבר וה"נכון" לאשה — אלא משום מירשם בדוק שתכליתו להבטיח מראש תוצר-עליון מול תוצר-נחות (האשה).

המונותיאיזם קבע, כי האלוהים ברא בתחילה את הגבר, “בצלם אלוהים”, רק לאחר-מכן ברא את האשה — “ולאדם לא מצא עזר כנגדו” (בראשית ב', כ') — כי לא נמצא לא עזר מן החיה. הוא קבע כי האשה נבראה מצלעו של הגבר — כדי לראות בה “בשר מבשרי”, כלומר שייכת לגבר מכוח בריאת העולם, ומכוח רצון האלוהים. ונאמר: "לזאת ייקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת (בראשית ב', כ"ג).

על בריאת האשה דווקא מצלעו של הגבר נכתב ביהדות גם פירוש ה"מוכיח" מה היה רצונו של האל כאשר ברא אותה מן הגבר. ההסבר מפרש, למעשה, את משמעות הכוונה הראשונית לראות באשה את המין השני — והנחות.

ב"ספר האגדה" (לביאליק-רבניצקי), ספר א', עמ' ע"ה, נכתב:

“ויבן ה' אלוהים את הצלע” — התבונן מאין לבראותה. אמר: לא אברא אותה מן הראש — שלא תהיה מייקרת ראשה; ולא מן העין — שלא תהא סקרנית; ולא מן האוזן — שלא תהא צותתנית; ולא מן הפה — שלא תהא פטפטנית ; ולא מן הלב — שלא תהא קנאתנית; ולא מן היד — שלא תהא משמשנית; ולא מן הרגל — שלא תהא פרסנית; אלא מן הצלע, ממקום שהוא צנוע באדם. ועל כל איבר שהיה בורא בה, היה אומר לה: תהי אשה צנועה! ואף-על-פי-כן ‘ותפרעו כל עצתי (משלי א', כ"ה), שכולן בה’."

הקטע הנ"ל שודר בטלוויזיה הישראלית כ"פסוקו-של-יום" בתאריך ה-20 באוקטובר 1974. לכן, מי שהיה מעוניין בהכנסתו של פסוק מעין זה לחיינו (ולפני החדשות, כדי להבטיח שכל ישראל יראה ויאזין), מעוניין גם שהדברים ישובו ויהדהדו באוזנינו. כלומר, עדיין לא אבד הכלח על נחיתותה של האשה.

כמה מהתכונות שחלקה היהדות לאשה מופיעות בפרק “ביתו של אדם” ב"ספר האגדה" הנ"ל:

“מפני מה האיש יוצא פניו למטה, והאשה יוצאת פניה למעלה? אמר להם: האיש מביט למקום ברייתו, והאשה מבטה למקום ברייתה (כלפי מעלה: אל הגבר).”

“ומפני מה האיש תובע באשה ואין האשה תובעת באיש? אמר להם: למה הדבר דומה? לאחד שאיבד אבידה, הוא מבקש אבידתו ואבידתו אינה מבקשתו (כלומר: האשה שייכת לגבר, ולא להיפך).”

“ומפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה? אמר להם: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש בבני-אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה (כלומר, כיסוי ראשה של האשה בא מפני חטאה של חווה).”

“דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה, ודרכו של איש להיות יוצא לשוק ולמד בינה מבני-אדם.”

“‘אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך’ — בזמן שהיא צנועה בתוך הבית, כשם שמיזבח מכפר, כך היא מכפרת על ביתה.”

“שנה ר' חייא: אין אשה אלא ליופי. אין אשה אלא לבנים (ללדת).”

הפילוסופיה היהודית מאחרי כל הנ"ל: אשה תכליתה לשבת בית, כ"מכפרת" על ביתה. הגבר יוצא — להשכיל. אשה אין לה צורך להשכיל, אין לה כישרון לכך, ולכן אינה מגיעה לעמדה הדורשת שכל. השתלשלות “הגיונית” זו מתבטאת היטב בציטוטים להלן, מתוך אותו פרק:

“אין חוכמה לאשה אלא בפלך” — (יומא 10)

“נשים דעתן קלה עליהן” — (שבת ל"ג)

“הנשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן.”

התנייתה של האשה עם הטומאה, הביאה להתנייתה עם המת, ועם כשפים של עולם השטן. להלן ההטבעה של הנחות אלו כ"תכונות":

“הכשרה שבנשים — בעלת כשפים.” (סופ' ט"ו)

“ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחילה? אמר להם: על-ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחילה.” (ב"ר י"ז)

יחד עם חלוקת התכונות, קבעה הרשות הסמכותית את חוקי ההתנהגות, ואת דיני העונשין והשכר. אם אידיאל האשה הוא נחות, יש לשאוף ללידת זכר, ולהתברך בהיות האדם זכר. אדם נחות (אשה) הופך מבוטל שעושים בו גם בניגוד לרצונו.

“אמרו חכמים: כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח. רצה לאכלו במלח — אוכלו, צלי — אוכלו, שלוק — אוכלו.”

“…כל המקדש עצמו בשעת תשמיש, הווים לו בנים זכרים.”

שני האידיאלים, הארכי-טיפוסים, קובעים את מישחק התפקידים (ה-playing role) לגבי שני המינים. מישחק התפקידים על-פי האידיאל הפילוסופי שנקבע לפני אלפי שנים, קבע עד עצם היום הזה את האשה על-פי העולם של לפני אלפי שנים. לא היה צורך לעשות כל דבר נוסף על-מנת שהאשה תקפא במקומה. די היה שהדברים ייכתבו וייחתמו. הדת דאגה לחתימת התורות, והחוקיות של הטבע האוולוציוני פעלה כדי להשאיר את האשה במצבה הנחות, כיצור חייתי-מתנוון; ואילו על הגבר, חלו חוקי האוולוציה כדי לפתח את גופו ומוחו.

מישחק-התפקידים, המשאיר את האשה בתחום החייתי, הראשוני של האדם (מפני שאין חלים עליה חוקי האוולוציה) מבוסס, איפוא, על הנחות-יסוד שאינן משתנות מפני שהדת וכל המדעים, והשילטון, אינם משנים אותן. אם עדיין מתבטאת בכל מערכת הקביעה כי האשה היא “חלשה” או “יושבת-בית”, או שיעדה העיקרי הוא להיות לעזר לבעל ולילדים — הרי אין להזיז אף אבן קטנה לקראת שוויון, מבלי לזעזע את הפילוסופיה כולה. ובזאת — בעירעור הפילוסופיה של שוני המינים — הרי אין איש (הגברים) מעוניין.

ה"שיחרור" טוען, כי ללא הריסת ההנחה היסודית של מיבנה שתי אמות-המידה (עליון-נחות), אי-אפשר להבריא את החברה; ולחוקים זעירים של השוואת-זכויות פה-ושם — אין כל ערך.

החברה לא שאלה שאלות ביחס לקיומה הנחות של האשה. החיים החברתיים נמשכו מתוך נקודת-המוצא של הגבר והאשה, כנחותה, הושתקה — ושתקה.