העולם, שהפך עולמו של הגבר, מבטא את עצמו כעולמו של “האדם”, על שם “אדם”. האות הראשונה של המילה “אדם” בלועזית (M), די בה כדי לייצג את האנושות כולה. לעומת זאת, האות הראשונה של המילה “אשה” — W — מייצגת אך-ורק את עולם הסכס. העולם הכללי, כמו הגבר, מתבטא באותן תכונות עצמן. העולם המוחשי הוא כמו הגבר, שתפקידו מוגדר בפסיכולוגיה כ"אינסטרומנטלי". לעומתו, תפקידה של האשה מוגדר כ"אכספרסיבי", מפני שיועד לה מקום בדרג החייתי של עולם-החושים בלבד. האכספרסיביות של האשה ושל החיה עומדת (בחיים וגם באמנות), בניגוד לקלאסיקה, המתבטאת באיפוק ובאיזון — כלומר, בביקורת השכל. האכספרסיביות מותנית עם עולם שבו משתוללים פחדים, מאגיה וכוחות החושך. כל אלה הושלכו על האשה.

כשהעולם הוא של ה"פאטר" (האב-הגבר, והאלוהים — מילים זהות בלועזית) ומייצג את העולם הרוחני, בניגוד לעולם האשה, ונוצר שיתוף-פעולה בין שני מינים ניגודיים, אין לראותם אלא (כפי שתיארם פרויד) כמייצגי סאדיזם (גבריות) ומאזוכיזם (נשיות). לאור הבחנה זו, “נכונה” ו"הגיונית" היתה גם הנחתו של פרויד, כי קיים באדם יצר מיוחד של תוקפנות והרס. מכאן הגיע פרויד גם למסקנתו הגורסת כי כל הדחפים היצריים שבאדם הם מיזוג של שני סוגי יצר אלה. הנטייה למאזוכיזם הסתברה בעיניו כנטייה להרס-עצמי, שהוא ביטוי ליצר-המוות, והרי יצר-המוות הוא היפוכו של היצר האירוטי.

וכך, בעקיבות הגיונית, מגיעים למסקנה שהאשה מייצגת את המוות, בעוד הסאדיזם הגברי, היפוכו של המאזוכיזם, מתפתח לתוקפנות, ול"יצרים" אירוטיים השואפים לחבר את החומר החי ליחידות גדולות יותר." ¹

קו-מחשבה דומה התפתח במקביל, במיסגרת האמונה המונותיאיסטית, שביטאה את הקביעה שהאשה (כניגוד של הגבר) מסמלת, ומייצגת, את השטן או המוות. הדגשתי לעיל, כיצד מושתתת המשפחה על אותו מיבנה מולקולרי של הדת והחינוך. ה"אדון" הוא האלוהים (“אדוני” — אותה מילה) וה"בעל" במשפחה (שם של אליל זכרי, כנעני), הוא גם בעל הרכוש. ה"מורה" בחינוך, הוא “הרועה הטוב” (“הוא יורה עמו”), והרב הוא “כהן צדק” — דגם מיניאטורי של “הוא ידון עמו.”

איש הצבא, כמו “צבא השמיים”, מסמל את שילטון הגבר, העליון. איש-חיל (חבר’מן, מוצלח) הוא אדם הנושא נשק, כמו איש-הצבא. חייל הוא גיבור, כי גבר הוא גיבור. גיבור ו"גבורה" הן מילים נגזרות מן השורש “גבר”. המילים “שר” ו"שררה" גזורות מ"שר-צבא". ולכן, מן העולם של גבורת הצבא, הועתקה המילה “שר” גם כ"ראש", אל מיבנה הממשלה.

איש-הזין, איש-המלחמה הוא, איפוא, גם ראש-המשפחה המזין את המשפחה (המפרנס), באותה משמעות שיש למילים “הזן את עמו”. איבר-המין הגברי, הנקרא “זין” (בשפה “גברית”), לבש מוניטין מכובד מפני שביסס את מעמדו בעולם האלילי, שבו שלטו בעלי-חיים רבי-עוצמה. גם כוחו של “הזן את העולם” יוחס לכוח-הגברא של החיה, בתהליך של הנפשה האופייני למוח הילד, ולמוח של האדם הפרימיטיווי.

אין זה מיקרה שהאות השביעית נתקדשה בתרבות היהודית, שהיא התרבות המונותיאיסטית הראשונה, שקמה על חורבות חשיבה ומינהגים אליליים. המילה “שבע” הפכה מקבילה ל"זין" כבר מעצם צורתה. צורת האות השביעית בא"ב, היא צורה של כלי-זין בכתב העברי הכנעני הקדום.

שבת היא היום השביעי. יש “שיבעת המינים”, יש “שיבעת פלאי עולם”, יש “שבע הקפות”. יש “שיבעה ימים” במיתולוגיה, ושיבעה כוכבי-לכת הקיפו, על-פי הקדמונים, את כדור-הארץ.

משמעות מאגית, כפולה וניגודית, למילה “שבע”, כמו שבע השנים הטובות מול הרעות, וכמו “שבע המידות הטובות” מול “שיבעה מדורי גיהנום”. “שבע” מסמל את הטוב והרע בעולם בדיכוטומיה מאגית. בעולם המאגי ובחשיבה הפרימיטיווית נלחם האדם במוות על-ידי פולחני-הזדווגות, וכלי הנשק לובשים צורה של איבר-ההזדווגות. המילה עצמה לובשת משמעות כפולה ומנוגדת, כדי להפוך קללה לברכה (המילים “לקלס” ו"לברך" פירושן לפאר, ו/או לקלל).

לפי אותו היגיון, המילים “זכר” ו"זרע" מדברות רק על הבנים; כשם שהמילה “אדוני” מוענקת רק לגבר — ה"אדון".

“לך ולזרעך אתן את הארץ” — במובן: לך ולבניך. באופן מעשי ביותר היה הדבר גם בהתאם לנוהג. כי האדמה עברה רק לבנים-הזכרים. האשה לא ירשה. להיפך, ירשו אותה (אחי המת) יחד עם שאר האדמות. האשה איננה מעמידה לה “זכר”, כלומר שמה איננו עובר בירושה, מפני שאין לה שם משלה אלא שם אביה או בעלה. כמובן, אין האשה אומרת “קדיש” אחרי המת, ולא רק מפני טומאתה, אלא מפני שאיננה מקיימת את המשכיות המת. כל תחום הקדיש והקידוש, אינו חל על האשה. ועל-אחת-כמה-וכמה אין היא מ"זרע הקדושים" (כוהנים). אין כוהנת ביהדות, ואין דיינת ברבנות. האשה היא טמאה ביסודה. הגבר מקדש דברים בדת, והגבר מקדש גם את האשה על-יד “קידושין” (נישואין). פירוש המושג “לקדש אשה” הוא: להסיר טומאה. לכן, הקשר של הנישואין הוא קשר “המקדש את האשה” (כתובות ז').

אין המילה “אדם” מופיעה אלא בלשון זכר. וכן, אין ה"זכר" מופיע כ"זכרה", כי אין האשה מקבילה ל"אדם", או ל"זכר", אלא שונה ממנו לחלוטין. מילה מיוחדת שהיא שונה במהותה, ובמשמעותה, מגדירה את מין האשה: “נקבה”. נקבה — מלשון “נקב”, מבטאת כהלכה את משמעות קיומה כנקב לחדירת הזרע.

לא ברור אם המילה “איש” גזורה מ"אש" או מ"יש", אבל ברור ש"אשה" גזורה מ"איש" (“כי מאיש לוקחה זאת”). כמו-כן ברור כי הפועל “לאייש” פירושו לצייד בבני-אדם, ובאנגלית הפועל to man פירושו לאייש מיבצר או ספינה בבני-חיל. המילה “לאושש” פירושה לחזק ולעודד. “אישוש” פירושו גם חיזוק תיאוריה. “חדל-אישים” – פירושו אדם חלש. “אישון” הוא בבת-עין, במובן ציפור-הנפש. העין עצמה מסמלת את הנפש.

המילה “גבר” פירושה במילון (לבד מפירוש ה"זכר"): “רב-פעלים”, “גיבור”. בחילופי אותיות — “להתגבר” — הוא גם להתבגר. “גבר” הוא גם תרנגול.

כל מושגי ה"ביאה" בתחום המין מבטאים את הבעילה, את הפעילות או התוקפנות של הגבר: “לדפוק אותה”, “לפתוח אותה”, “להשכיב”, “להרים”, “לבעול”, “לאנוס”.

“לדעת את האשה” הוא ההיפך הגמור מאשר “לדעת את ה'”. לפי התנ"ך, “היו לנשים”, פירושו “רך לבבם”. הכינוי “ילוד אשה”, פירושו אדם חלש.

המונח הלטיני ל"גבריות" (“virtus”) קרוב למילה “virtue” — שפירושה “מעלה”. אדם בעל אופי אידיאלי, כמו אדם עליון, דתי ומוסרי, יש לו “virtues” — מעלות. לכן ברור כי הביטוי “הייה גבר!” — פירושו לא רק “הייה חזק” אלא גם “הייה יצור בעל ערך ומעלות” — לא אשה.

בכל השפות מודגשת נחיתותה של האשה. לפעמים העברית מפלילה יותר, לפעמים האנגלית. לפעמים הרומית. המילה “בעל” באנגלית מופיעה גם בהטייה של הפועל to husband, ופירושה על-פי המילון: לכלכל את המעשים בכוח ובתושיה. המילה husband פירושה גם בעל משק.

פירוש המילה האנגלית Master: אדון, רב, מורה, ראש. פירוש הפועל “to master” הוא, להתמודד כהלכה עם בעייה ולהתגבר עליה. master באמנות הוא האמן, ה"גאון". גם תואר ה-M.A., שהוא הדרגה הגבוהה ביותר של הסמכה למדעי-הרוח, גזור מהמילה Master, והוא קיצור של “מאסטר אוף ארטס”.

בלשנים ואנשים שבדקו את הקשר בין השפה לחשיבה, עמדו על קשר הסיבה — והמסובב שבין החשיבה ואוצר המילים. כאן ביקשתי להדגים, רק בקצה העט, כיצד ממשיכה השפה (כמשרתת החשיבה), לחנך את הדורות בכיוון הפרדת המינים. בכך ביקשתי לומר: קחו מן השפה את ההפרדה (המיותרת), והרי אתם מחזירים לאשה את ההרגשה השיוויונית של היותה ככל האדם (הגבר).

התרגלנו כבר להיות מבוטלות בשפה, ואין הדבר חורה לנשים כלל. כדי להדגים כיצד חורה “ביטול” כזה לגבר, הרי סיפור: בכיתה שבה לומדות כ-30 נשים נכח גם גבר אחד. בתחילת השיעור שואל המורה: “אתן מבינות?” בלשון נקבה. הגבר אינו מהסס לתקן את המורה? “אתם מבינים”. פתאום נעשה הגבר ער להרגשה המחרידה של היותו מחוץ לקהל. בשבילו זהו מצב “לא-נכון”. לנו, הנשים, אין הדבר נראה לא-נכון, או לא-טבעי. כבר איננו נעלבות, כאשר כיתה שלמה של נשים בטלה בשפה מפני גבר אחד. אבל גבר אחד נעלב כשאין כוללים אותו, אפילו אם הוא כופה את זכריותו על 30 נשים.

נוסף לכל הנ"ל, הפכה האשה, ובמיוחד אברי-המין שלה, לקללות לשוניות: “קוּס אוּמק” הפּוּת של אמך), או “קוּס אוֹחתק” — או “בת-זונה”, או “בת-כלבה”.

 

ההפרדה בלשונות השמיות    🔗

מעניין לציין כי ההפרדה בין המינים מצד השפה, מקבילה להפרדה שהיתה בעולם העתיק באיזור התרבות השמית. כשקיימת הפרדה קיצונית בדת, היא קיימת גם בשפה. הכתב העתיק ביותר הוא המסופוטמי — וסימנים לכתב האלפבתי הראשון נתגלו במידבר סיני (“הכתב הפרוטו-סיניי”). לכן, טבעי לאיזור זה שהשפה העתיקה תנציח הפרדה עתיקה, בדת עתיקה. חוקי ה"זכר" וה"נקבה" בדיקדוק הערבי והעברי משתרעים על כל ה"שמות", ה"פעלים", ה"בנינים" וה"גופים" ; בעוד אשר באנגלית, או בצרפתית, או בגרמנית, אין השוני כה כוללני. פניית ה-you משמשת בהן גם לזכר ובם לנקבה. רק בגוף השלישי יש הבדל בין הזכר לנקבה, אבל בכל המיקרים אין ההבדל חל אלא על כינוי-השם, ולא על הפועל.

בעברית, לעומת זאת, מתבטא השוני גם בשם-העצם או בכינוי-השם, וגם בפועל, והוא חל גם על היחיד וגם על הרבים.

ההתבטלות של ה"נקבה" בקבוצת הרבים, מקבילה לאי-הכללתה במילה “אדם” במובן המשמעותי. לשון הזכר נכפית על כל דיבור סתמי שבו הגוף הוא בלתי-ידוע, או סתמי, כמו לגבי מספרים.

בגלל ההפרדה המסובכת בשפה, קשה לנקוט בעברית לשון של הכללה. אין אפשרות להשתמש במילה כמו “one” כדי לבטא, למשל, “אדם חייב להיות חזק” (one must be strong) לא ברור לאשה אם זה כולל גם אותה. ביטויים כמו “האדם הגיע לירח”, או “מותר האדם מן הבהמה” מדברים בלשון זכר. בערכים הרוחניים המיוחסים ממילא רק ל"אנימוס" (הגבר) משאירים, איפוא, את האשה בחוץ — גם בגיבוי השפה.

 

הנוהג והנימוסין    🔗

השפה, הנוהג והנימוסים, כולם משרתים את הפילוסופיה של חינוך המינים בצורה שונה. כש"גבר יושב" בעוד “אשה יושבת”, מתבטא הדבר גם בדיקדוק, גם בנוהג העממי וגם בנימוסין. תורת הנימוסין היא תורה מגובשת של הנוהגים העממיים — כמו הדת, וכמו החינוך.

תורת הנימוסין גולשת היום לכל מיני תורות-לוואי, כמו “פיתוח החן” (של האשה בלבד), שתכליתה לחנך את האשה לשבת וללכת אחרת — כמו בדיקדוק. האשה צריכה, אומרים לנו, לשבת אחרת. אומרים לנו ש"באופן טבעי" היא מחזיקה את העט אחרת. מכאן, גם מה שהיא כותבת בעט חייב להיות שונה. ואומנם, כתיבתה של אשה, אומרים, שונה מכתיבתו של גבר. הקביעה שהאשה יושבת-בית, מפחיתה מאפשרויותיה להפוך אמן משוחרר מדאגות-בית. הקביעה שהיא מציירת או כותבת אחרת, מקטינה את סיכוייה להתבטא בעוצמה. תורת החן והנימוסין מלמדת אותה ש"ליידי" היא שברירית ועדינה.

הנימוסין משקפים את גישת המסורת או הדת המקומית. כאשר אשה ישראלית מוזמנת לביתו של ערבי, היא אוכלת ליד שולחן-האורחים. אבל הערביה, המארחת נשארת במיטבח. גם ביפן, במקומות שהנוהג העממי עדיין מיושן, אין האשה אוכלת אלא לאחר שבני-משפחתה סיימו לאכול.

נוהג דומה יימצא בבתים דתיים, או פרימיטיוויים. בבתים רבים אוכלת האשה אחרונה, ובבתים רבים אחרים, היא אוכלת את המנה הקטנה ביותר. מינהג האכילה עם ה"רבי" (ארוחת ה"שיירים"), כמו “סעודת האדון”, אף הוא על טהרת האכילה הגברית. הנוהג של היות האשה מחוץ לכל מיסגרת גברית של המתפללים, או קהל-מאמינים, כשהיא תחומה ב"עזרת נשים" מחוץ לאולם “הכללי” המרכזי, מועתק גם אל הטרקלין. נהוג כי נשים מתקבצות לחוד, והדבר בולט במיוחד בחוגי הדיפלומטיה (כלומר דווקא בחוגי התרבות!) כשנשים משוחחות על הבלים, בשעה שהגברים מנהלים את העולם.

עולם הנוהג והנימוסין, יונק מאותה פילוסופיה של המעטת ערכה של האשה, וגופה. עדיין קיימים היום מקומות רבים שבהם נשלחת האשה על-ידי בעלה למיטת האורח, כאות להכנסת-אורחים. נוהג זה נשאר מן התקופה שבה נחשבה האשה כקניין פרטי, ונקנתה כרכוש.

הנימוסים המקובלים מהווים דוגמה בולטת לדרך חינוך המינים להתנהגות שונה על-פי רצון החברה. תחום זה, והשפה, מהווים הוכחה לכך שחלק נכבד מהתנהגותנו, וחלק נכבד מחשיבתנו, בתחום סיווג המינים, הוא נרכש ואיננו טבעי.

אין זה נכון, איפוא, להביא ראיות מעולם הנימוסין כדי להוכיח שהאשה היא באמת שונה. אם לגבי טיעונים בשטח האמנות אין כל שחר להפרדה בין יצירתה של אשה לבין יצירתו של גבר — על-אחת-כמה-וכמה אין כל שחר לטעון — על סמך ההפרדה הקיימת — כי האשה באמת שונה.

את הנימוסים לומדים הילדים מן המבוגרים, יחד עם לימוד השפה. השפה נלמדה כמעט מבטן — זמן רב לפני שהמילים מבוטאות בקול רם. הילדים “מדברים” בזכר ובנקבה, כי הם שומעים על העת, במיוחד בשפות השמיות, שהילד “יושב” וילדה “יושבת”. ההפרדה מעמיקה עוד יותר כשהם גם רואים בעיניהם את ההבדל בצורת הישיבה. בראותם שאבא יושב ואמא מגישה, או אבא משתרע בכורסה כשאמא יושבת בחן בקצה הכיסא, הם מבינים כי יש הצדקה להפרדה זו, שכבר שמעו אותה בשפה. הם מבינים כי קיים הבדל בצורת הישיבה, ולכן יש בוודאי הצדקה לדבר על כך כעל שני דברים שונים. אבא יושב, אמא יושבת. יש, איפוא, “שוני”.

צורת הישיבה שונה, וצורת הלבוש שונה. התורה שלנו אסרה לבוש זהה (לא ילבש גבר בגדי אשה ולא תלבש אשה בגדי גבר"). כיום, כאשר ברור לכל, ששני המינים מתלבשים בצורה שונה, קשה לשאול מדוע אסרה התורה על המינים לבוש אחיד.

עצם השאלה מגוחך – שהרי ברור כי שני המינים “שונים”. אבל, כדי להבין את ההפרדה ואת השוני המלאכותי – יש להבין מדוע, בתקופה הקדומה, נוצר מלכתחילה לבוש שונה. האם היתה לכך הצדקה סבירה? האם יש הצדקה סבירה להפרדה דיקדוקית בשפה בין “זכר” ל"נקבה"? אין הצדקה – זולת רצונה של הדת להנציח את מצב העליונות של הגבר (בכל האמצעים האפשריים), כפי שהיה בתקופה העתיקה.

אם ברצוננו להגיע אל שורש האמת לגבי הנכון לאשה “מטבעה” – יש לנבור בתורת הנימוסין, השפה והנוהג, ולראות כיצד אלה קבעו את ה"טבעי", השונה, של כל הגזע הנשיי. אי-אפשר לטעון שדי להביט באשה הפרימיטיווית הנושאת כד-מים על ראשה, כדי להיווכח שהילוכה ה"טבעי" שונה מזה של הגבר. הראו לי גבר המהלך באופן “טבעי” עם כד-מים על ראשו – ואז נוכל להשוות!

לעומת זאת ראיתי אשה פרימיטיווית נושאת שקים, או חורשת עם שור. כאן אין כל הבדל בין המינים. צורת הליכתה היא “גברית” בכל מאת האחוזים. וכן – כוחה הוא “גברי”. לעומת זאת יש הבדל רב בצורת פסיעתן של נערות על המסלול בתחרות-יופי, שכן אימנו אותן (“בקורס לטיפוח החן”) בהליכה עם ספר על הראש, כדי לחקות את האשה הפרימיטיווית. (האין זה אבסורדי? ללמוד להלך “נכון” דווקא ממצב בלתי-נכון – כדי להתהלך בעולם של היום כמו רבקה אמנו!)

כל חוקי הנימוסין, ובמיוחד טיפוח-החן של האשה – הנמכרים לנו כמעין תעודת-כניסה לעולם של אצילים, שבו הגברת היא “ליידי” והגבר – ג’נטלמן, כוונתם האמיתית לדאוג להפרדה בין המינים. ההפרדה הקיימת היום עמוקה ויסודית מפני שנתרבו עם הזמן גם תחומי העיסוק השונים. אם בעבר עוד הזכירו הבגדים במקצת אלה את אלה, הרי במשך השנים, נתגבשה ההפרדה של התילבושת ל"אופנה" – שטח חדש ופרק מיוחד בהנצחת השוני.

ה"נימוסין" – תורה של אנינות טעם לחברה מתורבתת – מעדיפים לראות בגינונים כלפי האשה, משום מחווה כלפי המין היפה-החלש. ממש כך, מבקשים גם כל המדעים וכל החוקים החברתיים להצדיק את ההפרדה בין שני המינים, הנראית בלתי-הגיונית מכל בחינה אחרת. מאחר שאיש אינו רוצה להאשים את חוקי-המסורת בקיפוח האשה, אין רואים בנימוסים אלא הפגנה אבירית שאינה מזיקה לאיש, ואפילו מוסיפה פילפל לחיים.

אם הנימוסין נתפרשו בעינינו כחוקים הדואגים שאדם יכבד את זולתו ברוח “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך”, הרי גם נימוסי הקימה בפני האשה מתפרשים כדאגה מיוחדת ליצור מעודן. לכן מסבירים שאשה המהלכת ליד גבר ברחוב, חייבת עפ"י הנימוס להלך בצד הפנימי של המדרכה, והגבר, מפני שהוא “מגן” עליה, חייב להלך בצד החיצוני (כשהוא, ולא היא, "חשוף לסכנות כלי הרכב). כאשר ילד נהנה לשמוע שהוא חזק יותר (אפילו בהיותו קטן) מאשה מבוגרת, אין להתפלא שהוא “משתכנע” ברצון כי הוא עושה מעשה נכון בקומו לפני אשה באוטובוס.

מסבירים לנו, הנשים, השכם והערב, כי אשה צריכה לטפח-את-החן מפני שהעדינות והחן הם הקונים לב גבר, ואין להתפלא על כך שאנו נענות ברצון גם למחמאות ביחס לגזע שלנו (המין היפה) וגם לעצות המעשיות המדריכות אותנו כיצד להישאר יפות, ולהלך יפה. בקורסים ל"טיפוח החן" משלבים את ההוראות המעשיות בצווי-הנימוס, ולפעמים גם בקורטוב של פסיכולוגיה (ההסברים “מדוע” חייבת אשה לשבת ברגליים צמודות ומשוכלות).