חברותי, הנשים, כועסות עלי כשאני אומרת דברים בוטים, כמו למשל שכל אשה היא “זונה” אם היא נכנסת למיטה “רק בשבילו”. הן אינן מסכימות לשמוע כי האשה הפכה אובייקט הסוחר בגופו. מאחר שרוב חברותי משכילות, פחות או יותר, וברובן אינן משיכבת העדות הנחשלות, אינן רואות בעיניהן את נחיתותן הכללית, כנשים. הן גם לא שמעו מה שסיפרה לי עוזרת-הבית שלי, יוצאת פרס – שאביה (“אצלנו אבא זה מלך!”) אילץ אותה להינשא לבעלה, ובעלה מכריח אותה לשכב איתו, וללדת לו ילדים. חברותי אינן רואות מה שראיתי אני: סימנים כחולים על ירכיה של האשה, מן המכות שהעניק לה הבעל על שבדיקת-ההריון שלה היתה שלילית.

אבל, גם כשנתקלתי בנשים, החיות בחוסר-סיפוק מיני מפני שאסור להן לתבוע מבעליהן את המין, וגם כשנתקלתי בתופעה ההפוכה, המקובלת יותר, של נשים החיות בביתן כזונות פרטיות – למדתי כי אין הן רואות את מצבן כך. לכל היותר הן, כמו העוזרת שלי, מתייחסות אליו כאל גורל (“ככה זה, מה לעשות?”). כל אשה כזו, בביתה, אחרי נישואיה, חשה כי היא “חייבת” את גופה לבעלה, גם עלפי דין תורת ישראל, גם על-פי עצת הרופאים, הדואגים לבריאותו של הגבר, וגם מן הטעם הפשוט – שאם-לא-כן יבגוד בה הבעל. זהו תהליך כללי שכיניתי אותו לעיל “חצי-האמת”, ושאפשר לקרוא לו בשם היותר-פופולרי: “שטיפת-מוח” של האשה. הכל מחנכים את האשה ללמוד שגופה והיא היינו-הך המה, וכי גופה שייך לבעלה.

כאשר מנסה אשה מודרנית להחליט כי גופה כן שייך לה, היא נתקלת במוקדם או במאוחר בחוק הממלכתי שלנו המונע ממנה לבצע הפלה, או פוגשת בעוזרת-בית כנ"ל, ושומעת מפיה כיצד עדיין ייתכן “למכור” גופה של אשה. או-אז היא נוכחת לדעת כי אין לדבר על “מודרניות” או “קידמה”, כשמדובר בגוף האשה. אמא חינכה את כולנו שאבא-יבוא-ויחליט. אבא חכם יותר. אבא, או תחליף-האב בשאר הרשויות (דיברתי לעיל על שיטת הסמכות בכל המערכות) מחליט מה נכון בשביל גופנו. הסמכות הגברית “מכניסה” אותנו להריון, “מונעת” מאיתנו להחליט בעצמנו מתי ללדת, וגורמת לכך שכמעט כל ילד שלישי בא לעולם בטעות. רק לעיתים רחוקות מתבטאת ה"טעות" בילד רצוי. בדרך-כלל, התוצאה היא – ילד בלתי-רצוי.

ילד בלתי-רצוי, דחוי, הוא רק אחת הדוגמות לצורך הדחוף בשיחרור האשה. אי-שוויון חמור בתחום אחד גורם אי-שוויון חמור בשטח אחר, אשר ודאי אינו טפל בעינינו: הילדים. לא רק אשה הנולדת כ"רק-בת" היא אדם דחוי וחסר-ביטחון אלא, כאמור, גם כל ילד שהריונו ניכפה על האם.

החיים מסביבי מזמנים לעיני את המציאות, שהיא תוצאה של המנטאליות הפטריארכלית. הנשים לא רק חיות עם בעליהן מפני שאינן מסוגלות, כחלשות, לחיות לבדן, ומתייחסות לנישואין כאל הרע-במיעוטו; הן גם נותנות לבעליהן את המין (או מונעות מעצמן את המין), כי יותר קל “לתת” מאשר “להילחם” (כשם שקל יותר להדיח את הכלים לבד מאשר להילחם עם הבעל שיעזור לך). מחנכים אותנו שנישואין מחייבים חדר-שינה וסלון – ובחדר-השינה, המיטה היא מיטה כפולה – בשביל לישון יחד. עצם הגישה של ה"יחד" תכליתה לבטל את האחד, כדי להפוך ל"אחד" זוגי בכל המובנים האפשריים. ואשר לנו, הנשים, אותנו מחנכים “לתת לו לאכול”, “לתת לו בית” ו"לתת לו במיטה."

ידועה המימרה של אם אנגליה המדריכה את בתה לקראת ה"מיבצע" המיני המחכה לה אחרי טכס-הנישואין: “עצמי את העיניים, בתי, וחשבי על בריטניה הגדולה!”

אולי זה נשמע כהלצה, אבל זה בדיוק גם הקו של יועצי-הנישואין למיניהם, והפסיכולוגים, המדריכים את האשה ל"הסתגלות" ולוויתור. וזהו הקו של עידוד-הילודה, או החינוך הדתי, אם כי המניעים של סמכויות-החינוך השונות, שונים.

מאחר שהאשה אינה יוזמת, ואינה פעילה, ואין לה לכאורה “צורך” במין, מדברים כל היועצים רק על “לתת” מין, ולא על “לקחת”, או “לדרוש” רחמנא-ליצלן. על-אחת-כמה-וכמה אין מדובר ב"לקחת משדות אחרים". הבגידה בבעל היא חטא הדן את האשה לגירושין מיידיים על-פי הרבנות ועל-פי התורה. מן הכתובים ניתן ללמוד על מישפטי הלינץ' והסקילה הראוותניים שנעשו בעבר לאשה שבגדה, בעוד הגברים בגדו ו"לקחו" את המין בצורת אשה חוקית נוספת או פילגש, מימי התנ"ך ועד עצם היום הזה.

לכן מגלות גם חברותי המשכילות סלחנות כלפי הגבר הבוגד באשתו. הן יודעות שהגבר זקוק לנשים רבות. גבר שיש לו חתיכות הוא “גבר” – והן אוהבות “גבר”, לא “סמרטוט”. (באחד המישאלים שערך הירחון “את” לבחירת הגבר הפופולרי של אותה שנה, נבחר משה דיין, בהיותו עדיין שר-הביטחון. הנשים הבוחרות ציינו שהוא “גבר” מפני שהוא מצליח עם נשים. הן בחרו בו בגלל כוח-הגברא המפורסם שלו, לא בגלל כושרו כשר-ביטחון.)

אך החברה שלנו מונוגמית רק על-גבי הנייר. החשיבה שלה עדיין פוליגמית. גם כשנשיאת שתי נשים, למשל, היא בניגוד לחוק. כך הפך בישראל “חרם דרבנו גרשום” לחוק המדבר על איסור נשיאת שתי נשים, והוא איננו מדבר על גירושי אחת מהן, אם הנישואין נעשו, למשל, במדינה ערבית. אדבר על כך ביתר אריכות להלן, אבל כאן ברצוני רק לציין כי בכל מיקרה מדובר על נישואי הגבר לאשה אחת או לנשים רבות. מעולם לא דובר על מצב הפוך. כל הנימוקים ה"הגיוניים" למצב זה, אינם מצליחים לשכנע, מפני שכולם מתבססים על חשיבה סבוכה, שהיא תוצאה של נקודת-מבט גברית. החשיבה עדיין גברית, אוטיסטית, אגוצנטרית.

כתוצאה ממדיניות זו הופכת, כאמור לעיל, כל אשה לזונה במיטת-הנישואין, עד-כדי קיום יחסי-מין תוך סלידה, או ויתור, כדי לקנות שלום בית. החברה מזדעזעת, כמובן, כשנשמעות האשמות “גועליות” כאלו. היא טוענת, באלגנטיות האופיינית לכל תרבות-שקר, כי “אי-אפשר להכריח אשה” לחיות חיי מין. יש המגינים גם על מעשי-אונס, באותה רוח. הם טוענים שאין האשה נאנסת, אלא כשהיא רוצה בכך. טענות החברה הן שוב “חצי-האמת”, מפני שאינן מביאות בחשבון את המיכלול של נחיתות מצבה של האשה. במיכלול הכללי, כל טענותיה של החברה נגד האשה – נגד זו הנדכאת ונגד זו הנאבקת להשתחרר מן הדיכוי – הופכות שקרים מוסכמים וצביעות.

לא-מכבר, כשחזינו בישראל בסידרה הטלוויזיונית “ההגדה לבית פורסיית”, נזדעזענו כולנו מסצינת ה"אונס" שביצע סומס באשתו. כל הצידקנים בתוכנו הזדהו עם האשה, וסלדו מן הבעל הברוטאלי. מדוע לא נזדעזעו כאשר הסכימה להינשא לו מתוך חישוב קר ומעשי? כמובן, כשהכל מתנהל באלגנטיות ובצורה תרבותית, איננו מזדעזעים. החברה לא היתה מזדעזעת מן העובדה שאשה חיה בלא אהבה חיי-מין מאזוכיסטיים עם בעל שקנה אותה בכסף ובמתנות. אנו רגילים לחצאי-אמת כאלה, ומזדעזעים מחצאי-האמת בשעה שהם לובשים חזות חיצונית ברוטאלית (“לא-תרבותית”).

והרי, בכל חיי-נישואין כפויים יש אונס-נוסח-סומס, אם ההנאה היא חד-סיטרית. “החופש המיני” הקיים היום לא הביא “שיחרור”. הוא הביא, בסופו של דבר, לזילזול-יתר בגופה של האשה. ה"מיני" שימש עדות מומחשת לכך. הכל נעשה על חשבון גופה של האשה בלבד. החופש המיני לא העניק לגבר יתר אחריות, ולא שינה את יחסו לאמצעי-המניעה (שהם גם היום באחריותה הבלעדית של האשה), ולא העניק לגבר יותר הבנה לגבי הצורך של האשה באורגזם.

כאשר מדובר על “שיחרור”, מדובר גם על הבראת המין ממצב “החופש המיני” שהחברה נקלעה לתוכו. ה"חופש" היה פיתרון כנגד דיכוי המין. הוכרז על “מוות לדיכוי-המין”, כשם שמוכר היום “מות המשפחה” כפיתרון נגד דיכוי האישיות. בשני המיקרים אין החברה מצביעה על המחלה, או על גורמיה. בשני המיקרים גם-יחד הפיתרונות הם חצי-האמת.

החופש המיני הביא ליתר-ביטול של הגוף. החופש מן המשפחה יביא לביטול היחס הרציני לאהבה, משל היינו מבטלים את ביקורת המחשבה על היצרים. הפיתרון איננו, איפוא, באלה – אלא בהקניית יחס חדש אל האשה, כשותפה למשפחה ולמין. אפשר, כמובן, לקרוא לכך “שוויון-זכויות”, אבל זו בדיוק דוגמה לכך שמדובר בשינוי של נקודת-מבט שגררה שרשרת עיוותים, ו"שוויון-זכויות" אינו מסביר כאן מאומה.

שינוי נקודת-המבט הגברית מיועד לגאול ממצבה בעיקר את שיכבת הנשים הנחשלות, כמו העוזרת הנ"ל: נשים מוכות, עניות, חסרות-מיקצוע, שאין להן מעט ההשכלה או הכוח להיעזר בגלולה נגד הריון, או בעורך-דין נגד מכות הבעל. הרע מכל הוא שדווקא שיכבה זו מגבירה את הילודה, והילדים באים לעולם ב"סביבה" הקובעת פיגור.

ב"סביבה" זו, גם כשאין הגבר מרביץ או אונס, האשה יודעת היטב מי האדון. לכן, חובה על נשים משכילות להישמר מלתקוף את רעיון “שיחרור-האשה” כבלתי-מציאותי בחברתן הנאורה.

אשר לחברתן ה"נאורה", גם בה ידוע לנשים היטב מיהו ה"אדון" בבית, אף שהן טוענות כי הן החזקות באמת, כי הן ה"שליטות-באמת". עצם נכונותן לחיות במערכת של תחבולות והתחכמויות כאלו, מוכיח שהגבר כפה עליהן כליל את מיסגרת הפטריארכליות שלו. הוויתור שלהן (כדי שיהיה שלום-בית), תכסיסיהן, כדי שהבעל “ירגיש שהוא האדון” (גם כשהוא תינוק בעיניהן), כל אלה אומרים בעליל, שהן קנו את עיסקת-החבילה של חיים ללא שיחרור.

אני מכירה נשים אין-ספור שנותנות לו את המין (“נותנות לו”!) כמו אותה בת של אם אנגליה, כשהן עוצמות את העיניים. מעטות חושבות על “בריטניה הגדולה” או על “ישראל” (הזקוקה, בעצם, לריבוי אוכלוסין). הן חושבות על משהו אחר. או על מישהו אחר. או חושבות – “שזה ייגמר כבר.”

או – אם הגבר איננו איתה במיטת-הנישואין, אלא במיטת הפילגש, הן עוצמות את העיניים ומחכות בכניעה ש"זה יעבור לו."

במיקרים של “ויתור” גמור, יש לאשה מנגנון מאזוכיסטי, המסייע לה לחיות בצד הבגידות שלו. היא מעניקה לו “רשות” לבגוד, ואז היא הופכת אוטומטית גם אשה נפלאה, וגם אין כל “בגידה”. אני אפילו מכירה נשים “מתקדמות” המכריזות שאצלן הגבר לא יהיה כבול רק מפני שהוא נשוי להן. הן קוראות לעצמן “משוחררות”, אך מפגינות עבדות. את ה"שיחרור" הן מעניקות לבעל.

באותו היגיון של “שיחרור”, הן גם משמשות לעיתים ככומר-ווידויים. אשה אחת סיפרה לי כיצד הכריח אותה בעלה לשמוע על כל בגידותיו, מפני ש"הוא היה כל-כך ישר שלא יכול לעשות דברים מאחרי הגב". אם היא אשה “טובה”, היא מבינה גם זאת, כפי שחונכה לדעת כי גבר זקוק ליותר מאשה אחת. האשה הופכת כומר-ווידוי, וגם אמא לבעלה. היא מטפלת בו בסבלנות, כבילד שיש להמתין עד שיעבור את הגיל הבעייתי. תוך כדי התהליך כולו היא ממשיכה לשגע את השכל של עצמה. היא מקבלת כ"טבעי" את בגידותיו, את תפקיד ה"כומר" וה"אם". היא מאפשרת לו לבגוד, היא מנקה את מצפונו, והוא מיטהר משיגעון-התיסכול שלו. הוא חופשי, והיא מתוסכלת, חצי-משוגעת. ואם ויתרה גם על המין – איבדה צלם-אנוש.

במיסגרת הכללית של החינוך לקידוש-השם ולגמילות-חסדים כמו זה של סבתא שלי הפכנו אנו, היהודיות הצדקניות, לנוצריות ה"נותנות את הלחי השנייה". אחרי הלחי-השנייה, התבטלנו לחלוטין.

הטכניקות שונות לפי המיקרה. כשמחליטים שצריך לקבל את כל העניין כדי לקנות את מערכת הנישואין, או כדי לחיות בחברה בכלל, לומדים ומשתכללים ב"טכניקות". לומדים להמשיך “לתת מין” לגבר, שהוא האדון בבית, גם בשכבות נחשלות וגם בשכבות העילית. לומדים להיות כומר, אמא, “מלכה” או – נזירה. כמעט בכל הטכניקות יש שיעבוד. הטכניקה היא אישית, ונשים רבות סיפרו לי עליה. כולן, כמובן, מיהרו לציין שהן נגד “שיחרור האשה”, מפני שהן חוששות בחולשתן, כי כל שינוי במצבן יהיה אך לרעה.

האחת אמרה: “במקום לבזבז אנרגיה על ויכוחים איתו, קל לי יותר לתת לו, ונגמר. אחר-כך אני יכולה לחזור בשקט לעיסוקים הפרטיים שלי” (“עיסוקים” שאינם שייכים לתפקידה העיקרי להיות רעיה ואם).

אחרת סיפרה לי שהיא יושבת ליד הטלוויזיה עד הסוף, כדי שתהיה בטוחה שתגיע למיטה הזוגית לאחר שהוא כבר נרדם. אחרות ממציאות מיחושים: כואב לי פה. כואב לי שם. יש לי גירוי בין הרגליים. אחרות משקרות: “אני עוד לא נקייה מהווסת”. “הרופא חושש שזה יפריע להריון.”

אחרת לובשת פיג’מה גברית במקום כותונת שקופה. אחרת נכנסת למיטה עם סיכות-סילסול וקרם-לילה, כדי להרוג לבעל את התיאבון.

כך נלחמות הנשים בתענוג חיי-המין. מאחר שהחינוך המיני בנוי על כך שהמין נועד לרבייה, הפך המין “האמיתי” לזה המביא לגבר את האורגזם תמיד, ואילו לאשה – רק לעיתים רחוקות. הוכח היום, לאור מחקרים שונים (כמו אלה של מאסטרס וג’ונסון), כי המקור לגירוי המיני באשה הוא דווקא איזור הקליטוריס (הדגדגן) שעל-ידי חיכוכו, אם ישירות ואם בעקיפין, אפשרי אורגזם לנשים¹.

בד-בבד עם ביטול רצוננו מפני הגבר, וביטול הצורך שלנו ב"אורגזם", ויחד עם החינוך לא “לשחק” באברי-המין שלנו, למדנו גם שאי-אפשר לנשים לבגוד בלי אהבה, וכי כשהגבר בוגד – זה עניין גופני בלבד. החינוך הזה השאיר בידי הגבר את ההנאה הגופנית, בעוד אשר לנשים נאמר כי אין להן יכולת (או צורך) בהנאה גופנית. באופן מעשי, כל הדיבורים על הצורך של האשה באהבה כדי לשכב, הפכו סרק. כי תוך רכישת מנטאליות “גברית” כנ"ל, למדה האשה מניסיונה, כי אפשר גם אפשר לבגוד בלי אהבה, או לשכב לילה-לילה עם בעל הבוגד בה, או המתכחש לצורך שלה בהנאה. וכי כיצד אפשר לחיות עם גבר, הסבור שרק לו מותר לאהוב דברים האסורים עלייך?

 

זנות    🔗

הזנות היא המצאה של הגברים. חיי-המין האסורים, במוסר הדתי, הפכו את גוף האשה ערך בזוי. הזנות אפשרית רק כאשר סוחרים במיצרך בזוי, תמורת כסף. מי שבוגד בעקרונות או מתכחש לאמונותיו תמורת בצע-כסף, גם הוא זונה. אי אפשר לזנות במשהו אהוב או יקר. מכאן שהזנות של הנשים היא מיסחר במיצרך הבזוי על עצמן.

הזנות היא פיתרון למתח מיני, בחברה אשר ראתה במין חובה, אבל חובה מותרת אך-ורק לשם ריבוי. הזנות היא תוצאה של דיכוי המין, ולכן יש אמת במימרה שהזנות היא המיקצוע העתיק ביותר בעולם, אם נניח שעם תחילת העולם ה"תרבותי" נברא גם דיכוי המין. ואומנם, כך הוא לגבי החברה הפטריארכלית שלנו. מאז הוכרז על שינאת חווה, “אם כל חטאת”, הפך הגבר “בוגד”, כשהזונה מוכרת לו את גופה, שאלוהים שונא אותו ממילא.

כל עניין הזנות הפך שוק-שחור המותר (חלקית או לחלוטין, בהתאם ל"קידמה" של המדינה) אך-ורק לגבר. הגבר איננו מוכר את עצמו. להיפך, הוא קונה ומשלם יפה. לכל היותר אפשר להאשים אותו בקנייה בשוק-שחור, אבל דבר זה גם הוא לא נאמר, משום שהחברה מבינה את העניין כצורך גופני, הכרחי, שאין עימו דבר.

כאמור לעיל, כל מיבנה ההתייחסות אל המין מציג את היצר המיני, והצורך באורגזם, כלחם אשר רק הגבר יכול לאכול. הרופאים מלמדים את הנשים כיצד לספק לבעליהן מנות קבועות של מין, כדי למנוע מהם מחלות, והפסיכולוגים מלמדים אותן להבין כי כישלון של גבר בחיים עלול לנבוע מחוסר פורקן המין שלו. את האשה מלמדים לגרות ולעורר. את הגבר אין מלמדים לגרות את האשה ולעוררה, להתייפות או להתנקות, כדי שיבין כי נחוץ גם לה פורקן המתח המיני.

היחס אל כוח-הגברא הוא כמעט מדעי. קיימים כל מיני שיקויי-סבתא שתכליתם לעורר כוח-גברא, וכל ההלצות הסובבות סביב “המזכירה”, או “הבגידה”, נועדו להוכיח עד-כמה הוא “יכול”.

האווירה הכללית אפילו הופכת את ה"בוס" בוגדן. המזכירה-פילגש משקפת את יוקרתו של המנהל. ואין פלא בכך, מפני שגם מיבנה היחסים של מזכירה-בוס מכיל אותם מרכיבי גבר-אשה הקיימים במשפחה.

העובדה שהזונה שימשה תמיד כ"מכבה-שריפות" לגברים, תרמה לא מעט למסקנה הכללית שאין לאשה צורך בהנאה מן המין. היא היוותה גורם מסייע להתייחסות אל המין כאל “אקט” (של הגבר) בלבד. היא תמכה בגישה הכללית שגרסה כי המין כמוהו כעשיית צרכים, המשחררת ממתח העצירות (של הגבר), כשהאשה היוותה לו תמיד מעין בור-שופכין.

הנשים מעולם לא לחמו בזנות. הן אפילו לחמו בהטבת תנאי הזונה, או במיסוד הזנות ובהגנה מפני “רועי-הזונות”. מעולם לא לחמו כדי לעקור כליל את הזנות על-ידי טיהור היחס אל גופן, וטיהור מוסד המין בכלל.

.

 

עירום נשיי    🔗

מאחר שהנשים הורגלו לשמש כלי-שרת במין, וחפץ לנוי, אין הן מזדעזעות גם מכך שנשים בכל העולם עוסקות ב"סטריפ-טיז" באופן מקצועי, או שבכל העולם נשים סוחרות בגופן כדי להצטלם ולהופיע, בתנוחות בהמיות, משפילות, מעל דפי העיתונות של הגברים.

יש אומנם נטייה להפגין פה-ושם גם עירום גברי בעיתונות הגברית – אבל זהו המיעוט. נשים טענו באוזני בעצמן: “אין מה לראות בעירום גברי”, ובכך הן מצדיקות את טיעונן, שהעירום הנשיי בעיתונות הוא אך-ורק יפה, ואפילו – אמנותי. “אמנות” העירום הגברי, לעומת זאת, היא בגדר טאבו בעיתונות של הנשים.

בתצלומים המופיעים על דפי העיתונות הגברית, קשה להבחין בדרישה “אמנותית”. המגמה היא פורנוגרפית-טהורה, כשגוף האשה הוא מיצרך, בפירוש. מאחר שהגבר מתגרה גם למראה-העין, די לו בראיית המיצרך בתנוחות מגרות. שערי הירחונים המגיעים גם לישראל, מכל העולם, אינם מראים עירום גברי אלא נשי – ובתנועות המשפילות את האשה לדרגת “לוליטה” (זונה-תינוקת), או “לולה” (זונה-מיקצועית).

כמעט בכל דוכן-עיתונים בישראל מופגנים כיתבי-עת פורנוגרפיים כאלה, החל מ"בול", ו-“Playboy”, וכלה בעשרות שבועונים או ירחונים מחו"ל. חתר מיקרי של אחד מחודשי קיץ 1974 הדגים, למשל, את Euro girls – שהציג חזה חשוף של אשה; Playman הפגין נערה בלי מכנסיים; Skirt – הראה נערה בגופייה שקופה וישבן חשוף; Romance – הראה נערה עירומה שזופה; All man – הראה אשה “לבושה” חלוק שאותו היא מרימה כדי שנראה מה מתחתיו; Debonair של חודש אפריל הפגין נערה עירומה כש"לבושה" היחידי הוא ענק לצווארה; ו-Debonair של חודש מארס הראה על שערו גם את תוכן הירחון:

“לעשות את זה בשיטה הצרפתית” –

“בת תשע-עשרה – ועירומה” –

“הראי את הכל.”

האשה רגילה לסחור בגופה, אם במיטה (“אם אתן לך – מה תקנה לי?”) ואם כ"נערת-שעשועים" במועדון-לילה אשר לפעמים מסיימת את הערב במיטה עם הלקוח, ולפעמים רק עוזרת למכור לו את המשקה היקר. כ"פצצת-מין" היא משמשת לא רק “שפנפנה” במועדון, או מלצרית שישבנה או שדיה חשופים, אלא גם מוכרת של הסרטים הרציניים לעולם הרחב. והיא מתערטלת לא רק על המסך כדי למכור את הסרט, אלא גם לפני שהיא מגיעה למסך, במיטת הבמאי. כמוכרת גופה היא גם מועסקת כ"מארחת", ואפילו מטעם מוסדות רישמיים, כשאלה מספקים לאורח חשוב “חברה” בעיר זרה.

שימוש בגופה של האשה נעשה מאז ומעולם גם בשליחויות רציניות למען המולדת, בתפקידי המרגלת, המוציאה סודות מן האוייב באמצעית גופה העירום.

גברים רציניים אינם שותפים לגל העירום השוטף היום את הבמה. גברים רציניים אינם מרשים לעצמם להתערטל על המסך – מכל מקום אפשר, לפחות, לומר – “עדיין לא” מתערטלים לשם מיסחור בלבד. כשיש מניע רציני, כמו טיפול קבוצתי בעירום, או כמו צילום סצינה אמנותית – במיקרים מעטים אלה, הגבר בדרך-כלל סוטה או חריג.

מצאתי סימוכין לטענתי זו במאמר שנתפרסם ב"הארץ", על הסרט “הטנגו האחרון בפריז”. במאמר זה הובאו דבריו של במאי הסרט, ברטולוצ’י:

– – – "צילמתי סצינה אחת שהראתה את מרלון בראנדו עירום, אך חתכתי אותה לבסוף, מסיבות טכניות. אבל בהחלט אפשרי שהגעתי להזדהות כזו עם בראנדו, עד שחתכתי את הסצינה מתוך בושה לעצמי. להראות אותו עירום, היה כמו להראות את עצמי עירום. "

גבר רציני איננו מראה את גופו בעירום, כי בחברה שלנו זוהי בושה לגבר. “בושה” מפני שהגבר מפשיט רק את האשה, הבלתי-רצינית. כשגופה הופך ניקלה – גם היא הופכת ניקלה. וכשהיא מסכימה להסדר, היא נראית לגבר הנורמלי כבלתי-רצינית.

הנשים אינן רואות כל פגם בעירום נשיי, בעוד הן נרתעות מעירום גברי, ממש כמו הגברים. דוגמה לכך ישמש הסיפור שקרה לי אישית. הצטרפתי לשיעורים בציורי-עירום בבית-ספר ממשלתי. כשהופיע גבר כמודל לציורי “ערום” – הופיע בבגד-ים. כאשר הערתי על כך, ענה לי המורה שהנערות מתביישות לצייר גבר בעירום מלא. כשטענתי כי אם להתבייש, הרי עליהן להתבייש יותר מהמצב ההפוך (כשנערים מציירים נערה עירומה), לא הבינו אותי. כשהסברתי לנערות שהן רגילות בעירום נשיי רק מפני שהעירום הנשיי “נמכר בגלוי” – אמרו שאני סתם משמיצה. כשטענתי כי בכל בית-ספר בעולם כיום מציירים גם עירום גברי במיסגרת שיעורי-האמנות, וכי ההנהלה צריכה להכתיב את הדבר מבלי להתחשב בסומק העולה בלחיי הנערות – הצלחתי להביא לשינוי, אבל לא לשכנע.

 

תפקידי “שירותים”    🔗

גם בשאר תפקידיה עוסקת האשה בשירותים לגבר.

כל עיסוקיה קשורים בכך, וכל עיסוקיה, גם בחוץ ובייחוד בבית, נחשבים שוליים. יש אומנם נטייה קלה היום בכיוון עלייתה של האשה למישרות של ניהול, אך השיעור הוא אפסי. הרוב הגדול של נשים עוסק גם בחוץ, במקביל לתפקידי עקרת-הבית, בתפקידי סעד או ניקוי; תפקידי עזרה לגבר, לילדים ולזקנים – וכמעט לעולם לא בתפקידי ניהול של אותם שירותי-סעד, ובאופן כמעט מוחלט – לעולם לא בניהול עובדים-גברים.

בבית, האשה משרתת את הבעל, ובחוץ – המזכירה משרתת את המנהל. לעולם לא להיפך. אם להיות עקרת-בית פירושו להיות מומחית בכמה שטחים, הופכים כל השטחים הללו נשיים, והם מקבלים ציביון מיקצועי כשהיא עוסקת בהם כעבודת-חוץ, בהבדל היחידי שבחוץ היא מקבלת שכר בעד אותו תפקיד עצמו. בהיותה רגילה לעסוק בשירותים בבית, מניחים שתפקידים אלה “טיבעיים” לה (ושהיא יודעת אותם באופן אינטואיטיווי, ולכן עד הזמן האחרון לא לימדו שיטחי-עיסוק אלה לנערות). משנעשו טיבעיים לה, נעשו גם תפקידי-החוץ המקבילים – טיבעיים.

לכן נחשבים כמיקצועות אופייניים לנשים: מיקצוע המטפלת, הגננת, המורה, האחות, המזכירה (המגישה גם את התה, ומקנחת גם את האבק כשהיא “טובה”), העוזרת, עובדת-הניקיון, התופרת, הפועלת בבית-חרושת העוסקת בדברים “עדינים”, הזבנית (במיוחד כשהיא יפה), וכן כל שאר תחומי הטכנולוגיה שהולידו צרכים חדשים, ומנהלים חדשים הזקוקים לשירותי-אשה חדשים.

צאו וחישבו עד-מה זהה האופי השירותי של המיקצועות הנשיים בחוץ, עם תפקידיה של עקרת-בית. גם בצבא, גם במשרד, גם בטכנולוגיה המודרנית, האשה נדרשת בעיקר בתפקידי שירות ועזר.

הגישה אל נערות כשעשוע לחיילים או לגברים מתוחים, אופיינית גם להתייחסות אל נערות ישראל כאל עלמות-חן לשיעשוע חיילים בחזית. נערות מחוץ למיסגרת הצבאית נשלחות מדי-פעם לחזית (בתקופות רגועות, כמובן) כדי לשעשע חיילים במישחקים ובהופעות. החברה הישראלית, והנערות עצמן, קיבלו שליחות זו כדבר מובן-מאליו. וכי מה נותר להן לעשות בחברה, המפנקת אותן מזה ומפקירה את גופן מזה – אם לא להנעים לחיילים?

גם בשאר התפקידים ה"מלאכותיים" (מפני שאינם טיבעיים לאשה מלידה) שהחברה יצרה, התבססה על כושרה של האשה להסתגל לשמש מיצרך. לשם כך הוקמה לא רק תעשיית-יופי אדירה אלא גם תעשיית “תרבות” מיוחדת לאשה – כחריג. נוצרו חוגים, ושידורים מיוחדים, נוצרה עיתונות נשית, ונוצרו מדורים נשיים. בכל אלה מכשירים את הנשים להישאר נשים, העושות שירות חשוב – בעזרתן לגבר-המנהל.