אחד השקרים המוסכמים בפי הגברים בחברה שלנו הוא שתפקידה של עקרת-הבית הוא החשוב ביותר. המסורת שלנו מסבירה כי השם גזור מ"עיקר" הבית. המסורת שלנו גם אומרת שעקרת-הבית היא כבת-מלך, בת-מלך שכבודה מחייב שתהיה בבית. מכאן הפיתגם “כבוד בת-מלך – פנימה.”

השקר, הבולט במיבנה-יחסים זה, מתבטא בכך שדווקא עקרת-הבית, עיקר הבית, מלכת הבית – אין מעריכים את עמלה בשכר. אין דואגים לשלם לה, ואין כל ניסיון להביע נכונות או כוונה לפתור את בעיית השכר שלה. מאחר שאינה מקבלת שכר, אין לה גם שום הטבה כספית אחרת. היא אינה נחשבת כעובדת, ועל-כן אינה מבוטחת באופן אוטומטי נגד תאונות-עבודה. אין לה גם ביטוח לאומי. הביטוחים הסוציאליים חלים רק לגבי אשה שכירה (עובדת).

הנימוקים לכך שעדיין לא נמצאה אפשרות למצוא לה שכר הם בנוסח “איך אפשר להעריך את תרומתה הגדולה?” כאילו אמרו – איך אפשר לשלם בעד אהבה?

בסיפרו של פ.א. סמואלסון, “תורת הכלכלה” (עמ' 205), הוא אומר:

"בסיכומי התפוקה הלאומית אין נוהגים לחשב את שירותי עקרות-הבית. לכן, אם אדם נושא את העוזרת המטפלת במשק-ביתו לאשה, מביא הדבר לירידת התפוקה הלאומית. ואם אשתו תעשה הסכם עם שכנתה, להיות כל אחת מהן מנקה את דירת חברתה בשכר 4,000 דולאר לשנה, תעלה התפוקה הלאומית בסך 8,000 דולאר!

"האם זה הגיוני? לאו-דווקא. ואף-על-פי-כן נוהגים כך, מפני שקשה לאמוד במדוייק את ערכו הכספי של שירות האשה במשק-הבית. מי הגבר שיעז להעריך בכסף את שירותיה של אשתו?

“על-כל-פנים, כל עוד אין מיספר הנשים העובדות במשק-ביתן משתנה בשיעור ניכר, אין בהכללת סעיף זה או באי-הכללתו כדי להשפיע על התנודות בתפוקה הלאומית.”

האם באמת אין כל דרך “לאמוד את ערכו הכספי של שירות האשה במשק הבית”? עצה אחת בפי: ינסה כל בעל לשלוח את אשתו לחופשה ארוכה, ויכניס תחתה “אם-בית”. קרוב לוודאי שזו תרצה לידה גם בעוזרת ל"עבודה השחורה", וקרוב לוודאי (אם יש תינוקות) שתרצה עזרה של “אחות-לילה”, או בייבי-סיטר, או נערה שתטייל עם התינוק, כי לא יהא בכוחה לטפל במיסגרת עבודה חוקית בת שמונה שעות (ואסור לעובדת ההסתדרות לעבוד יותר מ-8 שעות!) בכל תפקידי ה"רעיה-האם", שיצאה לחופש. אותה משכורת שתקבל אם-הבית בעד 8 שעות עבודה, תוכל לשמש לכלכלנים בסיס “לאמוד” את עבודת עקרת-הבית. ואם רוצה מר סמואלסון “לאמוד במדוייק” את ערכם הכספי של שירותי האשה – עליו להוסיף על משכורת אם-הבית גם את המשכורות המשולמות לעוזרותיה.

“רק”-אשה – הופכת “רק” עקרת" בית    🔗

כתוצאה מן העובדה ש"אין להעריך" את ערכה הרב של עקרת-הבית בשווה-שכר, רואה כל עקרת-בית עצמה “לא-עובדת”. כששואלים אשה שאיננה עובדת בחוץ: “מה את עושה?” – היא עונה מייד: “אני רק עקרת-בית”, או “אני לא-עובדת.”

ואומנם, העובדה שאין האשה אלא “רק-אשה” הופכת את עיסוקיה בבית נעדרי חשיבות בעיני הגבר, וכתוצאה – בעיני האשה. למעלה מכל ספק הוא, שאילו היה הגבר נידון לעסוק במשק-הבית, היה מוצא מייד דרכים לקבל גם משכורת, לבקש לעצמו עוזרת או שתיים, ולקרוא לעצמו מנהל-הבית. הגבר יודע, כי בחברה שלנו מעריכים רק עבודה שמשלמים תמורתה כסף. תוצאותיה של עבודה ללא שכר גוררות קיפוחים בכל מירקם היחסים שבינו-לבינה, ובכל החוקים הסוציאליים לטובת האדם העובד.

התוצאות הפסיכולוגיות של העיסוק בתפקיד משק-הבית ללא שכר, חמורות לא פחות. הגבר מוצא הצדקה לעלבונות שהוא מטיח בטיבעיות כלפי אשתו: “מי את שתגידי לי מה נכון?” “הכסף שלי טוב בעינייך, אבל החברים שלי לא?” או לטיעונים שטוען גבר המגרש את אשתו – “היא לא עבדה כל החיים!” “היא לא הכניסה כלום לבית!” וכדומה.

אבל, ההשפעות הפסיכולוגיות הן בעיקר כלפי עצמה. עקרת-הבית שאין מעריכים את מעשיה בחברה, בכסף או בחוקים, הופכת קטנה בעיני עצמה וחסרת-ביטחון, וחייה בבית הופכים בעיניה חסרי-משמעות. למרות כל הצהרותיה, היא חשה ויודעת שלהיות “רק-עקרת-בית” זה לא זה. זה לא די. זה “רק”.

עקרת-הבית מחפשת משמעות    🔗

כאשר האשה היא רק-אשה, רק-עקרת-בית, בבחינת חלק מן השלם, אין לה אפשרות לתפקד במכסימום של הילוכיה. היא כמו נוסעת במכונית שמעצוריה מופעלים. המכונית תתקלקל בסופו של דבר, אבל כל עוד היא נוסעת – ובמיוחד אם נוסעים בירידה – מסתדרים.

כיצד יכולה אשה כזו להסתדר בכל-זאת בחייה העצורים והחנוקים? היא מוצאת לה דרכי-התפרקות כדי לשחרר מתוכה במקצת את רעל הבנזין הבוער. המילה outlet, באנגלית, ממחישה היטב את ההתפרקות כהתפרצות אנרגיה חסומה, בעד מוצא אחר.

הפסיכולוגים מדברים על ה"הומיאסטזיס" (כושרו של האורגניזם לשמור תמיד על שיווי-המישקל המירבי) כעל תהליך של איזון האנרגיה (פרויד), או כעל תהליך של “אדפטאציה” (סיגול) (פיאג’ה), כשהם רואים את מעגל ההסתגלות והאיזון כצורך נפשי-גופני.

חסידי הלוגותראפיה, כמו ו. פרנקל בסיפרו “האדם מחפש משמעות”, דיברו על הצורך של האדם במציאת משמעות בחיים. הם גם טענו שקשיי האדם להסתדר עם חייו אינם בהכרח תוצאה של הפרעה-נפשית, אלא נובעים מאי-יכולתו למצוא משמעות¹. ומשמעות זו ניתנת להשגה אך-ורק כשהאדם חש שהוא ממלא תפקיד חשוב, המבטא את נטיותיו. הוא חייב לחוש שעבודתו תורמת, והיא תורמת אם היא נכונה בשבילו. כאשר אינו עושה מלאכה “בכל מאודו” – אין הוא חש את הטעם בפועלו.

אין, איפוא, תחושת סיפוק במלאכה הנעשית ללא המסירות שבהרגשת “המשמעות”. לכן אין סיפוק לאנשים ה"שותים תה" במישרד במקום לעבוד, או המסדרים את הלקוח או את המעביד. אם אין לנו היום מוסר-עבודה, הרי זה משום שאיננו מתייחסים לעבודתנו כאל ביטוי של המשמעות העצמית. איננו אוהבים את העבודה מפני שאיננה מתאימה לנו. לכן אין האדם אוהב – לא את עצמו ולא את חייו בכלל.

ואם כך הוֹא לגבי הגבר, לגבי עקרת-הבית – על-אחת-כמה-וכמה. היא מחפשת “דרכי-מוצא”, ואין אלה דרכי-ביטוי הנובעים, כפי שטען פרויד, מן “המגמה השלטת בחיים הנפשיים ואולי במערכת העצבים בכלל להקטין – או לבטל – מתח פנימי”², אלא גם, ובעיקר, לדעתי, מהמגמה השלטת בחיים הרוחניים של האשה, לחפש משמעות אישית בתפקידה כעקרת-הבית, שהוא תפקיד סטריאוטיפי. אם אפשר עוד להבין את מירוק-הסירים שלה כביטוי של הצורך להקטין מתח או כעס פנימי, הנה אי-אפשר להסביר את חיפושיה אחר “השכלה” ובילויים, ואת מעשי ההתנדבות והצידקנות שלה, בלי הבנת הצורך שלה למצוא משמעות בתפקידה. בשנות עיסוקיה הרבות בגידול הילדים, היא עדיין רואה בכך עיסוק מלא ומשמעותי, אבל עם הזמן מתרוקן התפקיד מתוכנו.

תהליך זה מתקצר עם השנים, ככל שהטכנולוגיה מקצרת לאשה את זמן עבודת-הבית. אט-אט יצאו מגדר תפקידי הבית כל אלה שנעשו במקורם בתוך הבית: חליבת הפרה ועשיית הגבינה, אריגת האריגים ותפירת המלבושים, ואפיית הלחם. ככל שאנו מתקדמים במודרניזציה של הייצור, מצטמק הייצור הביתי. אין כיום כבר צורך ב"אשת-חיל" כמו סבתא.

בחיפוש אחר המשמעות בתפקידה, לומדת האשה את עבודות משק-הבית. בדרך הקשה – מפני שעדיין אין מיקצוע זה נלמד כהלכה בבית-הספר או ב"מכינה" רצינית לקראת אוניברסיטת הנישואין – היא לומדת ב"טעייה-ועשייה". בעיקר היא לומדת את המיסטיפיקציה של תפקידה. כלומר, את השקר המוסווה הגורס שאוניברסיטת הנישואין חשובה מכל אוניברסיטה אחרת. (האם לא צחקו כשרצתה ללמוד רפואה: “מה, תהיי פרופסורית?” כאילו ביקשה את הירח!)

אם הספיקה לרכוש השכלה כלשהי לפני הנישואין, משכנעים אותה שזה יעזור לה להיות עקרת-בית טובה יותר.

כששאלתי אשה אנגליה מדוע בתה הנשואה אינה עוסקת ב"עבודה-סוציאלית" שלמדה בקשיים כה רבים לפני הנישואין – ובתמיכה נלהבת של אבא-אמא – ענתה לי: “יש לה עכשיו בן משלה. היא למדה מספיק סוציולוגיה כדי לדעת מה טוב לבן שלה, ואם היא החליטה לוותר על קריירה כדי להיות עם הבן, היא ודאי יודעת שזה הדבר הכי נכון לילד”. זוהי המיסטיפיקציה של הנשיות: אשה משכילה משקיעה בתפקידה כעקרת-בית “אימהוּת” יותר מדעית. הא תדע איזה שיעורים פרטיים יהיה נכון יותר להעניק לו, איזה צעצועים ואיזה תפריט.

אשה משכילה תדע גם להכליל בתפקידה “יחסי ציבור”. ביתה יהיה פתוח והיא תכין לכל הילדים ארוחות טעימות. היא תעשה אותו דבר עבור ידידי בעלה – כי עקרת-בית טובה היא גם מארחת טובה. היא לא רק מרחיבה את עיסוקי הבית ומכלילה בהם עבודות-יד, אפייה עצמית ותפירה, אלא מצרפת לתפקידה גם אירוח – כמיבצע שיש לעמול עליו – כולל תיכנון וסידור פרחים (יש סיפרות שלמה על כך). אשה טובה יודעת לתכנן את האירוח ולבחור את האורחים, כדי להביא תועלת לעמדתו של בעלה.

ואם כל זה עדיין איננו מביא לה משמעות, היא מוסיפה לחפש “דרכי-מוצא” אחרים. היא נרשמה לקורסים – אבל היא בוחרת בהם, כמעט תמיד, ללא כל קשר עם הנטיות הפנימיות שכבר גוועו בה מזמן, אלא על-פי השעות הנוחות להיעדרה מן הבית.

היא גם תקבל אולי איזו עבודה קטנה בחוץ – אבל התכתיבים יהיו תמיד שעות-העבודה שאפשר לה להיעדר בהן מן הבית. כי הבית יהיה תפקידה הראשון, וסביב עובדה זו יסובו כל צירי חייה.

רוב הנשים נשברות על ציר זה – הבית. הוא מהווה גורם בולם, מפני שאין בהן הכוח לשבור אותו. בגבור חולשתן אין להן גם רצון לשבור אותו.

כיצד זה קורה? הלכה-למעשה עוצרת האשה את התפתחותה. היא מתאימה את שעותיה לטובת הבית. היא מנפחת את תפקידי הבית – ומזיקה לו, או שונאת את התפקיד – ומזיקה לו.

החומריות היא תוצאת הפטריארכליות    🔗

במקרה “הטוב” – היא נעשית אשת-חיל. ציחצוח הסירים הופך אתגר. היא רוקמת גובלנים, מרבה בתבשילים מסובכים. כל זה מתרחב ומסתעף, עד שבאמת לא נותר לה פנאי לשום דבר אחר. מאידך, מתפתחת בה התיאוריה המסולפת שהדירה וכלי-הבית מביאים לאדם נוחות או אושר. מתפתחת בה נטייה מסוכנת לרכישת עודף כלים ועודף רהיטים – ועומס העבודה המוטלת על האשה גדל ביחס ישיר. כל זה מכניס את המשפחה למעגל של רכישה ורכושנות.

הארמון הזה – הבית ההופך לאט-לאט, או שואף להפוך התגשמות של רכוש – גורר אחריו שורה של הסתבכויות נוספות המקשות על השתחררות. כשיש “ארמון” – צריך משרתים. למשרתים צריך כסף. למשרתים צריך גם “גברת”.

האשה ההופכת גברת חייבת לשחק את התפקיד. היא נעשית מפקדת, היא לובשת כפפות, היא מתרחקת מן העשייה של הדברים – דבר שאיננו בריא. היא נעשית תלוייה בעוזרת. היא שונאת את העוזרת, אבל שבוייה בידה. היא מתחנפת אליה וקונה אותה במתנות – ושונאת את עצמה על תלותה בה. (פאתום) פתאום חומק לה הארמון מבין האצבעות. הוא איננו עוד בשליטתה. ופתאום, גם היא עצמה איננה עוד בשליטת עצמה. ה"ארמון" מתחיל להפוך כלא-פסיכולוגי שאינו מאפשר לה צמיחה. אומנם אין היא מודעת לכך, עדיין, אך זה מתבטא אצלה בחיפוש אחר דרכי-מוצא (outlets) אחרים.

דרכי-המוצא בחיפושיה אחר משמעות, הם לא רק העיסוקים ב"עסקנות ציבורית", אלא ניפוח תפקידה כאם ואף ניפוח תפקידה כרעיה.

גבר הזקוק לאשתו כדי שתקשור בשבילו את הקשרים, או תמשוך בשבילו את החוטים – ממילא איננו מוצלח כל-כך. אל תשלה האשה את עצמה שבכוחה להצמיח את בעלה. היא אינה “בונה” אותו. אבל נכון הוא שהיא משחררת אותו מדאגות הבית כדי שיבנה את עצמו. במובן זה (וזה בלבד), עקרת-הבית היא ה"עיקר" בשבילו.

כשעקרת-הבית נתלית על צוואר הבעל, ומחכה לו בבית כדי שיביא לה הביתה את “ציוניו” בעבודה, היא מביאה על עצמה נזק של תלות, הגורמת לבלימת התפתחותה והנובעת ממנה. דומה הדבר לתלותה בילדיה המביאים לה את הציונים כדי לגרום לה אושר. כשאין ציונים טובים, היא כועסת. אפילו אינה מפגינה זאת, יש בה אכזבה וכעס. היום הכעס קטן, מחר – גדול. מן העמדה האומללה שלה – הציפייה התמידית בבית להצלחת הבעל והילדים בחוץ – היא מתרוקנת מדרישות כלפי עצמה, וממתינה למילוי דרישותיה וציפיותיה מאחרים, שבזכותם היא מתעלה.

אם בני-המשפחה חייבים לאשה את “חייהם” – לפי שהם עומדים יום-יום במיבחן הכושר אצל האם המסורה והרעיה הדואגת – הם נוטלים בכך על עצמם חוב שהריבית שלו גדלה מיום ליום, והפירעון נעשה קשה יותר ויותר. האשה המצפה לחוב הזה, הופכת לשיילוק הדורש את נתח-הבשר. היא “דורשת” – בעצם קיומה הריק והתלוי בהם – את המגיע לה, וכשאיננה מקבלת – היא אשה מרה. תפקידה תם.

כמובן, היא עשוייה גם לקבל את הריבית. במיקרים רבים – הבעל והילדים מוצלחים ומצליחים, והיא מתרפדת בשומן ובחיוכים. אולם, אוי לה כשהבעל מת – ומשאירה חסרת מישענת. ואוי לה כשאחרון הילדים מתעופף מן הקן – היא נותרת חסרת תפקיד.

חיי מיפלט    🔗

כשאין ארמון, כשאין רצון לבנותו – או כשאין ממון – כיצד מוצאת לה האשה הסגורה בביתה את ה- outletsשלה? די אם נסתכל על מיספר בתים שכל אחד ודאי מכיר מניסיונו. תמיד נוצר עודף באפיק מסויים. עודף של ילדים – במשפחות העניות, הרואות בילדים תחליף-רכוש; עודף מאכלים – כשהבישול נעשה המיפלט; או עודף של זמן המושקע בקלפים, או ברכילות, או ב"דיאטה", או באופוזיציה לשמה, או בשיעמום, או בניכור.

נשים דלות-אמצעים הן אולי בריאות יותר, לפי שאין להן “זמן לחשוב על שטויות”. אם הן משתכרות בעבודה פיסית – עצם הפעילות משחרר מתוכן רעלים. העייפות שלאחר-העבודה היא בריאה, ושכר העייפות טוב. הן גם נאלצות להתלבש יפה כדי לצאת לעבודה מחוץ לביתן – והדבר מפגיש אותן עם אנשים ומביא להן פורקן חלקי, אפילו אין העבודה עצמה מעניינת ביותר.

היציאה לעבודה מאלצת את הנשים לחשוב על דרכי-ביצוע חיוביים ומועילים, כדי לכסות את עבודת הבית וכדי לדאוג לילדים במינימום של “התעסקות”. לכן, יציאתן לעבודה לא רק מאווררת את מוחן ומוסיפה לקופת המשפחה, אלא מחזירה למשק הבית את הפרופורציה הריאלית.

במיקרים נפוצים מאד, עקרת-הבית נעשית רודנית, ומשתלטת על הגבר – אם מפני שהיא חשה שהוא “חייב” לה, על היותה רק-עקרת-בית, או אם מפני שהיא מרוויחה כסף בחוץ ו"מצליחה" – ונעשית “עבד-כי-ימלוך”. בשני המצבים הללו – שהם לפעמים תופעה של אומה שלמה, כמו באמריקה, שבה “לובשות” (כך אומרים) הנשים את המכנסיים – פועלים בנשים מניעים בלתי-מודעים של כעס פנימי כלפי צורת חייהן. אין בהן השלווה הפנימית שהיא הפועל-היוצא של סיפוק עצמי.

מעטות מאד המשפחות שבהן מגיעים שני בני-הזוג לשלווה-עצמית כדי התייחסות אל בן-הזוג באותה הבנה-עצמית. כי רק אחרי שהאחד מגשים עצמו במלואו, הוא מוכן להעניק גם לשני אותה הבנה, כדי שיגשים גם הוא את עצמו.

אמת, בחברה שלנו גם הגברים אינם מגיעים לשלווה עצמית אם אינם מגיעים לביטוי עצמי בעבודתם. אולם גם אם “אסור” להם לבחור בתפקידים נשיים כמיקצוע שליבם נוהה אחריו – יש להם כל האפשרות, והכוח, להפוך את התפקיד הנשיי למיקצוע גברי. לכן, אין זה נכון לטעון, בשום מיקרה, שהאשה מפריעה לגבר (בדרך כלשהי) להגיע למימוש העצמי שלו, בעוד אשר נכון בהחלט לקבוע שהחברה מפריעה לאשה לזכות באותו מימוש עצמי. ואם מדובר על שלווה וסובלנות של אחד המינים, כדי שיתרום להבנת הצרכים של ה"זולת", ברור שהכוונה היא לשלווה ולסובלנות שהגבר צריר לתרום.

בגיליון “לאשה” (מס' 1353) הופיעה שיחה של עקרת-בית שהצהירה כי היא מאושרת בתפקידה כאם לחמישה ילדים, ורואה רק אושר בהיותה אשה. גולדה מאיר (שהיתה אז ראש-הממשלה) היתה בעיניה אשה גדולה (ולא “גבר” כפי שקראו לה כולם), מפני שלדעתה גולדה היא “דוגרי” – ישרה, כנה, עניינית, ולמעשה: “אשה היא האדונית האמיתית”. לדעתה, מנסות חברות נלח"ם (נשים למען חברה מתוקנת, כלומר חברות התנועה-לשיחרור-האשה בחיפה) לעצב דור חדש על-פי המתכונת המסולפת שלהן. היא כתבה שהן חסרות-סיפוק, כי "הן הופכות את עצמן אומללות, כי כל אשה כמהה לאדון האמיתי שימשול בה, בעדנה ובחוזק³.

להלן כתבה:

אי-המודעות של עקרת-הבית הנ"ל גרמה לבילבול של השקפותיה. אשה איננה יכולה להיות גם “עליונה” וגם שואפת ל"אדון", גם חופשיה לעשות כרצונה (היא טוענת שלכל דבר שהיא רוצה היא מגיעה!) – ויחד עם זאת להחליט מראש שהתנאי לכך הוא שתרצה כל מה שהוא רוצה (בעיקר, שתשב בבית). ה"שיחרור" אומר שמותר לאשה לרצות בכל מה שמותר לגבר לרצות בו לעצמו. אין זו חוכמה גדולה לקבל ממנו הכל כשאת “ילדה טובה”. נסי לא להיות “ילדה טובה”, וברור שאז “יתפוצץ הכל” – כפי שאומרת עקרת-הבית הנ"ל. היכן יהיה אז החופש שלה לעשות כרצונה?

סיפוריהן האישיים של עקרות-הבית מפריכים את הטענות הקולניות של נשים כנ"ל, ש"טוב להן". סיפוריהן של נשים שהתגרשו, או של נשים שלא התגרשו אבל “מסתגלות” – “מוותרות לו” – הם סיפורים של עקרות-בית, שלא מצאו משמעות בתפקיד בת-המלך שהובטח להן. שום נישואין לא נגמרו בגירושין בגלל חוסר-השוויון בחוקי המדינה. מה שמביא לגירושין הוא המנטאליות הגברית השלטת בבית – המעוותת את הגיונן של הנשים, ומבטלת את ערכן בעיני עצמן. למרות כל הצהרותיהן, אין בהן הכוח לשאת את הראש ואת משקל הכתר של “בת-המלך”.

בספר מקיף על נושא הנישואין מסכמת הסוציולוגית האמריקנית, ד"ר ג’סי ברנרד, מחקרים רישמיים של מישרד-הבריאות, החינוך והסעד באמריקה וקובעת לגבי בריאות הנפש של גברים ונשים, כי הבריאים ביותר הם הגבר הנשוי והאשה הבלתי-נשואה.

סקר באיזור בוסטון גילה כי 64.5% מניסיונות-ההתאבדות בשנת 1974 היו של עקרות-בית. לעומת זאת צויין, בסקר אחר, כי נשים העובדות גם בחוץ מקדימות למות ב-7–8 שנים לעומת הגבר העובד (מסקנת האיגוד הפדראלי לביטוח בגרמניה המערבית – על-פי-“מעריב”, 25.4.73).

הנשים הנשואות הן, איפוא, הקורבן בשני המיקרים. בין אם הן רק-עקרות-בית ובין אם הן גם עובדות בחוץ. במצב של מועקה פסיכולוגית במיקרה הראשון, ועול כפול וריגשות-אשם במיקרה השני – המשברים הקשים וההתאבדויות הינם תוצאה הכרחית.