תפקיד ה"אימהות", כמו תפקיד “עקרת-הבית”, מוכתב לנו ע"י החברה כנובע מהשוני הביולוגי שלנו, כנשים. זהו תפקיד חברתי שהורחב ותורבת, בעוד הפסיכולוגיה מדברת עליו כעל “יצר”, הקשור עם פעילות והמלווה ברגש (כמו כל מעגל סכמאתי של יצר המתחיל בגירוי והשואף לסיפוקו). החברה שלנו הפכה את האימהוּת מתיפקוד יצרי לתפקיד חברתי. ומתפקיד הוא הפך אחר-כך לייעוד הנכסף של האשה, כדי לשוות לו משמעות שמעבר לצורך הביולוגי (אשר איננו מצדיק פעילות אימהית כה רבה).

כל הדרכים שאימצה החברה כדי לשוות לתפקיד האימהות את הילת הקדושה, אינן מצליחות לסתור את העובדה שהתפקיד הזה לא דרש מן האשה אלא להיות רק-אשה, כדי להיות אם. בכל הלחצים החברתיים אמרו לה: אם את יושבת בשקט בבית, מתייפה לכבוד הבעל ומיטיבה להיות אשה אמיתית, את גם אֵם אמיתית. אומרים לה גם ש"זכות" נפלה בחלקה להיות אשה, עקב ה"זכות" ללדת.

על “זכות” זו שמעתי גירסות אין-ספור, למן זו הטוענת שאמנים (גברים) מתבטאים ביצירה כפיצוי (וכאידיאליזציה) על היעדר זכות הלידה, ועד טענתה של גולדה מאיר שהנשים המתעלמות מזכות זו¹ הן, לדעתה, בלתי-נורמליות.

אין כל הצדקה לשימוש במילה “זכות” לגבי תכונה כלשהי באורגניזם שלנו. אם “זכות” היא להרות וללדת, הרי “זכות” היא גם להיות גבר ולגרום להפריית האשה! אין הגבר מתעלה בזכותו להזריע, מפני שהיא רק נוטלת ממנו את ייחודו. ודאי שאין לנו אפשרות להשוות את “זכות” האשה ללדת עם “זכות” הגבר להפרות, כי אין בכוחו של מין אחד להשוות את שתי ההתנסויות!

אס אנו מתייחסים אל הלידה כאל פונקציה ביולוגית, נקל להפריד מן ה"אימהות" את ההילה הרומנטית שדבקה בה עקב חוקי ההתנייה. חשוב להחזיר לפונקציה זו את המימדים הריאליים האמיתיים, כדי להבין שה"אימהות" הזיקה גם לנשים וגם לילדים עצמם, עקב ניפוח-מלאכותי, והזיקה גם לגברים בכך שקיפחה אותם מן ההורות.

הערך הרב של ה"אימהות" הוא פסיכולוגי. אילו נתבקש מי להעריך את עוצמתם של כל ריגשות האדם, היה ודאי קובע שרגש-האימהות הוא החזק ביותר. כה חזק, עד שהחברה סולחת לאם הרוצחת כדי להציל את ילדה או לזו המפגינה בחוצות בעירום, כפי שעשתה בישראל, ב-1973, אשה שבעלה סירב לתת לה את בנה אחרי הגירושין.

לאחר שהבנו את תהליכי ה"התנייה", נקל גם להבין כיצד הצלחנו להפוך את האימהות לאידיאל. איננו מתנתקים מכל הקשור ב"אמא", כשם שהכלב של פבלוב אינו מנתק את הקשר שנוצר במוחו בין צליל-הפעמון, והמזון שלו. בדרכי ה"התנייה" נוצרים קשרים אסוציאטיביים (שאינם ניתנים להכחדה) במיוחד בשנים הראשונות לחייו של הילד, ולכן נקבעים בתודעתנו, מינקות, כל ה"פעמונים" הקשורים באמא, כמעוררי כל המיצים וההפרשות, והגירויים העצביים – להחזיר לנו את חוויית הקשר לאמא. הריח של אמא, די בו כדי לעורר בנו את הרגש החם. ה"מרק החם" שלה – הוא אמא, ועוגת-השבת שלה היא זו. אמא היא, כמובן, “הכי יפה בעולם”, כמו שאבא הוא “הכי חזק בעולם”.

האימהות היא נושא עיקרי באמנות ובסיפרות: “האם” של פרל באק; “האם” של מקסים גורקי. “האם” של שלום אש, של ביאליק וכו' וכו'. האם של ישו, רחל-האם. חנה – בשילה. הכל סובב סביב עיקר-העיקרים בחיי האשה – הלידה; ואסון האסונות – היות עקרה.

.

ה"אימהות" בונה את האב    🔗

כל זה נכון בחברה שלנו, שהיא חברה פטריארכלית שבה הגבר מתממש במיקצועו, כשהאשה מטפלת בו ובילדים, כתפקיד-חייה. אבל, גם אם האימהות עצמה היא אידיאל בחברה זו, וזוכה לטיפול באמנות כנושא עיקרי בחיים, הנה האידיאל איננו מעניק לתפקיד מעמד של ממש, או לנשים מעמד סמכותי בעיני הילדים. הסמכות העליונה בכל מישפחה, בדברים של ממש, שמורה לגבר.

התפתחות המישפחה מהמישפחה השמרנית (שהיתה בעבר שותפות של יחידת-ייצור למען יחידת-צריכה) למישפחה דמוקרטית-ליברלית, הוציאה את האב מן הבית לשעות רבות יותר, והישוותה את הדברים לתקופה העתיקה (שבה עסק הגבר בצייד, הרחק מן הבית). גם עובדה זו אינה מגבירה את סמכות האם, הנמצאת כל היום עם הילדים, אלא דווקא את סמכות האב, המרוחק מהם. “חכה עד שאבא יבוא!” “אבא יכעס כשישמע מה עשית!” “נשאל את אבא כשיבוא” – אומרת אמא. וכשאבא בבית היא אומרת: “אל תפריע לאבא”, “אבא נח”, “אבא עבד כל היום”.

בשני המיקרים, בין כשאבא בחוץ או בבית, האֵם בונה אותו בעיני הילדים כאדם העסוק בניהול העולם. גם כשהוא נח הוא “עסוק בלנוח”.

בחברה שלנו – גם כשהאשה עובדת, ובייחוד כשאינה עובדת, משמש האב במעמד “המשתכר הראשי”, או “ראש המישפחה”. הוא הסמכות המכרעת גם בעיני הילדים, ולא האשה – על אף הילת ה"אימהות".

כתוצאה מכך יש לנו צורך לפצות את האם – ב"יום-האם". אבל אדם שעיניים בראשו, יודע כי הפיצוי של יום אחד בשנה הוא לא רק מגוחך, אלא עלבון של ממש לאינטליגנציה של הנשים. אשה בעלת עין ואינטליגנציה אינה קונה את מיני הפרסים שמחלקים לה, אלא סולדת מהם כמו מפני כל השקרים המוסכמים. יונתן גפן, עיתונאי וסופר, העז לזעזע במקצת את מיבנה השקר של “יום-האם”. הוא פירסם ב"מעריב", ב-1972, “שיר ליום-האם”. הוא כתב: “חיפשתי לכם ‘שיר ליום-האם’, ומצאתי בתקליטו של ג’ון לנון משהו שעשוי לעניין אתכם, בתרגום חופשי”:

שיר ליום האם

אשה היא הכושי של העולם,

זה מה שהיא… תחשבו על זה קצת…

אנחנו מכריחים אותה לצבוע את הפנים

ולרקוד לנו, לרקוד לנו…

אם היא אמיתית, אנחנו אומרים

שהיא מנסה להיות גבר.

אנחנו מלגלגים עליה וחושבים

שאנחנו מעליה.

אשה היא הכושי של העולם,

זה מה שהיא… אם אתם לא מאמינים לי,

יותר טוב שתסתכלו על האשה שלכם.

אשה היא העבד של העבדים,

וכדאי שתצעקו משהו בקשר לזה…

אנחנו נותנים לה לסבול, ולגדל

את הילדים שלנו, ואחר-כך מרשים לה

להיות קצת שטוחה, אמא-אווזה-שמנה.

אנחנו אומרים שהבית שלה, הוא המקום היחידי

היחידי שמתאים לה, ועוד מתאוננים

שהיא צרת-אופקים ולא יכולה להיות חברה שלנו….

אנחנו רק מעליבים אותה כל ערב, על-יד

הטלוויזיה, ומתפלאים מדוע אין לה אומץ

וביטחון עצמי.

כשהיא צעירה, אנחנו הורגים את הרצון

שלה להיות חופשית. אומרים לה: אל תהיי

כל-כך פיקחית, ואחר-כך מתפלאים מדוע היא

כל-כך טיפשה.

עידוד ילודה    🔗

כל אשה חשה היטב את האמור בשיר הנ"ל. לכן אי-אפשר למכור לה את האימהות כ"זכות". גם המאמצים העליונים שעושות ממשלות (הרוצות בריבוי אוכלוסין) כמו ישראל, אינם מצליחים לשכנע את הנשים המודרניות להרבות ללדת. ישראל הקימה באופן מיוחד מישרד לדמוגרפיה במישרד ראש-הממשלה כדי לעודד ילודה. כל ניסיונותיו של מישרד זה לעודד ילודה בהקלות חומריות, או בעזרה בשיפור “תנאים” – אינם יעילים, והם רק הופכים את ישראל למדינת-סעד, המעודדת תלות חולנית בסעד כספי, והבונה מוטיבציה בסביבה שטוב היה דווקא להקטין בה את הילודה.

ניתוח רציני יותר של גורמי הילודה, חייב להביא להבנת הקיפוח האמיתי של מעמד האימהות. ניתוח רציני היה מוליד גם מסקנות מרחיקות-לכת בכיוון הצורך בהגבלת הילודה בשכבות-העוני, שבהן הופכת האימהות את האשה קורבן של אשלייה. כשמישרד ממשלתי משלה את האשה הנחשלת לחשוב שייעודה הוא ללדת, הרי חיזוק כזה ע"י גורם ממשלתי (המשפיע במיוחד על אשה חסרת השכלה או מיקצוע) מחזיר אותה אל מעגל הלידות, כמיפלט אישי ההופך למימוש-עצמי בחיזוק הממשלה.

אם סבורה לישכה ממשלתית שרק כסף חסר לממשלה כדי להוסיף עוד מעט כסף למשפחות העניות, הרי עשתה שירות-דוב, לכל השליחות שלה. מישרד ממשלתי חייב להבין שהוא משפיע רק בקרב קבוצות שהן מיקרי-סעד מלכתחילה. האם בכלל רצוי לעודד ילודה בשכבות מפגרות כאלו? האם אין במעשי הממשלה משום עיוות מגמתי, הגורר אחריו גם עיוות בפיתרונות? האם יש בכוחם של תמיכה כספית בנשים מרודות, או הענקת כמה ימי-חופשה לאמהות, או כמה קורסים במשק-בית – להחדיר לנשים אלו מה שהחברה נטלה מהן בעשותה אותן “הכושי של העולם”?

ה"שיחרור" של האשה, מבקש להחזיר ל"אימהות" את ערכה האובייקטיבי. מובן מאליו שאנשים מסורתיים כמו פרופסור אהרון פיש מאוניברסיטת בר-אילן, הופכים את המציאות על-פיה ורואים במרד נגד האם (כפי שהוא מתבטא בסיפרו של פיליפ רות, “מה מעיק על פורטנוי?” או ב"בנים ואוהבים" לד.ה. לורנס) מחלה של העולם המערבי. הוא מדבר כנגד “אותו שיחרור”, כפי שהרבנית נריה בישראל מדברת על “המחלה המערבית” המדביקה את הנשים בישראל² – כאילו ה"שיחרור" הוא נגד האימהות!

פרופ' פיש רואה ב"שיחרור" של הנוער רצון להשתחרר מעול האם בחברה שבה האב “גורש” מן המישפחה, ו"החלל הרוחני שנוצר נתמלא על-ידי אהבה מופרזת, מצד האם". הילד ה"חש בהיעדר המשמעות האבהית, נשען באופן³ בלעדי על האם"⁴.

פרופ' פיש מדבר אומנם על מרד הבנים בעול האמהות, המתבטא ברצון ה"שיחרור" של הבנים – והוא מסביר את המרד כהמשך של מרד הבנים באבות. “זהו מרד נגד כוח האימהות, נגד עצם רציפות הדורות, נגד האם הרוצה שבנה יהיה בן יהודי טוב לאמו, יגדל ויישא לאשה יהודיה טובה, שתהיה בבואה של האם”. לכן, לדעתו של פרופ' פיש, הפיתרון הוא להחזיר את מקומו של האב דווקא – מפני שבמישפחה הפטריארכלית המסורתית שבה היתה קיימת “יידישע מאמע”, היה הגבר השליט. לכן, מאליו מובן שהפיתרון שלו הוא כמו זה של הרבנית נריה: “רק שיבה לאותו בית יהודי, המורכב מאלמנטים של אב אמיתי ואם אמיתית, ללא סילופים הבאים עלינו מבחוץ!”

גם הלישכה הממשלתית לדמוגרפיה, וגם אנשי-מדע כפרופ' פיש, אינם מחזירים לאשה את הידיעה האמיתית כיצד להיות אם אמיתית, מפני שכאמהות טובות מעולם לא הצלחנו לשכנע את הבנים או את עצמנו שיש לתפקיד זה ערך כה רב. ברור, שרק המעמד הנחות של האשה בבית הביא לניפוח של תפקיד האימהות עד לדרגת ה"אם היהודיה" (ובנדון זה טועה פרופ' פיש שהוקעת האם היהודיה היא “תסביך של שנאה עצמית” של היהודים; אבל הוא צודק בכך ש"שנאת האם מציגה סיטואציה כללית ולאו-דווקא יהודית"). מכאן גם ברור שהפיתרון שלו להחזירנו ל"בית יהודי", לא יפתור דבר.

דבר לא יעזור להחזרת הערך האמיתי של ה"אימהות", אלא (באופן פראדוכסלי אולי) נטילת הערך המלאכותי-השיקרי שהחברה שיוותה לתפקיד הביולוגי של האשה בהמשך קיום הגזע. אין צורך לשכנע אותה כי היא המין שעליו מוטל להמשיך את הגזע, אלא שהלידות המרובות מביאות לה גם העלאה כלשהי בערכה כאדם. אשה היולדת עשרה ילדים איננה יותר מאשר “רק”-אשה, בעיני בעלה, ובעיני הרבנות ובעיני החוק. זאת המציאות – ועל-כן כתר האימהות הוא כתר-שווא מובהק.

להתקפה על “שיחדור האשה” בנושא זה אין כל שחר, מפני שהנשים המשוחררות אינן נגד לידות. הן בעד לידות מתוכננות, אפילו בעד לידה ללא נישואין – כי הן מעריכות את האימהות ואינן מוותרות עליה. הן טוענות שהחברה מכריחה אותן לבחור בין ילדים ובין “שיחרור”. ואין זה צודק. ה"שיחרור" איננו גורס יציאה מן הבית בכל המיקרים, וודאי שאינו רואה ביציאה מן הבית בחירה שיש בה כדי לקפח את ה"אימהות". ה"שיחרור" טוען שהעמדת פני הדברים כך שאשה נאלצת לבחור בין “אימהות” לבין עבודה בחוץ, לא רק מעמידה באור שלילי את היציאה מן הבית, אלא גם מעמידה החלטה “גורלית” זו בפני האשה בלבד. הגבר פטור מלהחליט אם להיות אב או לעבוד בחוץ, מפני שהוא עוסק תמיד בדבר ה"נכון" בשבילו – כראש המישפחה, הוא אך ורק בחוץ.

אי-ההינתקות מהאם    🔗

המרד של הבנים אינו, איפוא, נגד האם השליטה, אלא נגד האב-השליט אשר יצר את החברה הפטריארכלית, ועדיין שולט בה.

הזרוע הקשה של האבות, והחינוך השמרני (שעליהם מדבר פרופ' פיש לעיל), הולכים ביחד עם זרוע ה"אם היהודיה".

אין זאת אומרת שיש “לחפש את האשה” מאחרי כל זה. כאמור, האב עדיין שומר על הסמכות. הקשר אל האם הוא מלאכותי, פרי התנייה. במישפחה מסורתית שבה אין לאשה זמן להתמסר לכל עשרת בניה, נעשית תלותם של כל אחד מן הבנים באם חזקה עוד יותר, לאור הצורך שלו לזכות באהבה המתחלקת למיספר רב כל-כך של ניזונים.

אין לנו הוכחות מן המדע שדווקא האשה היא המוכשרת יותר מבין שני המינים לטפל בילדים, בגלל לידתה אותם. אבל גם אם נתייחס אל האימהות כאל יצר מוארך⁵ של המין, חייבים אנו להבין כי כל יצר באנוש שונה בעוצמתו מאדם לאדם.

ההתייחסות אל האימהות כאל תכונה משותפת לכל הנשים, איננה נכונה. יש נשים שאינן חשות כל אהבה לילדיהן. יש נשים שאינן אוהבות ילדים בכלל. ולהיפך: יש גברים שהם אבות חמים ואוהבים, ואפילו מרבים בגיפופי-גוף כלפי ילדיהם. דבר זה מתאמת על כל צעד ושעל, גם מסיפורים ששמעתי מעשרות נשים, ומסיפורים של נערות הזוכרות בחלחלה את ההשפעה ההרסנית שהיתה עליהן, מצד אמהות עויינות או אבות עויינים.

מאחר שהחברה מצפה מהאמהות שתאהבנה את ילדיהן, נתקפות הנשים שאינן אוהבות ילדים (שלהן בכלל זה) בריגשי-אשם. לכן, הן נתקפות במיני פעילויות-יתר סביב הדברים החיצוניים (בגדים, צעצועים, ממתקים) וממלאות את כל שעות היום של הילדים ב"חוגים" ושיעורים “תרבותיים”, אשר מרחיקים אותם ממחיצתן.

אשר ליצר האימהות, למדנו מן הטבע שאיננו נובע בהכרח מלידתה את הוולדות; ולמדנו שוולדות תלויים באם לאו-דווקא בגלל “אהבתם מלידה” לנקבה שהולידה אותם.

“מחקר” מדעי ביותר משמש סיפורה של האנתרופולוגית מרגרט מיד לגבי אימוץ ילדים בשבט המונדוגומירים, ויש בכוחו להוכיח כיצד “אם” בלתי-טיבעית הופכת כה טיבעית. בעמ' 136 בספר “מין ומזג” כתבה מיד:

“מחקר” כנ"ל, המוכיח כי אפשר להשפיע על גוף שלא עבר הריון לייצר חלב, נותן לנו בסיס להניח כי אפשר שגם שאר תכונות האימהות (שאותן אנו מייחסים למעגל יצר-המין והלידה) אינן בהכרח אופייניות לאם הטיבעית, וכי ילד מסוגל לגלות “סימני התפתחות מצויינים” לא רק בשטח היניקה והעלייה במישקל, אלא בכל התפתחות אישיותו, בתנאי שהמטפל/ת ניחן באותו רצון וכוח-התמדה המנחים את האם המאמצת (בשבט הנ"ל).

ואומנם, ד"ר ספוק, המוכר למיליוני נשים מספריו על טיפול וגידול תינוקות, יצא לאחרונה בהצהרות בדבר שינוי השקפותיו באותה רוח, בהשפעת התנועה-לשיחרור האשה באמריקה. הוא דיבר על תיקוני דיעותיו במאמר בכתב-העת האמריקני Redbook, שאת תוכנו קראתי ב"ג’רוזלם פוסט" מיום 31.1.74. הוא הודה בכך שדיעותיו לגבי הטיפול בילדים משתנות על-פי ניסיונו, וכי ספריו נערכים מחדש משנוכח בטעותו.

בעוד אשר במהדורות הראשונות של ספריו טען כי “מקומה של האם הוא בבית כשהילדים קטנים”, הוא שיכתב עכשיו את ספריו בכותבו כי כל “אם”-מחליפה, או אב, יכולים לשמש את צרכי הילד באותה מידה של יעילות.

במהדורה שהוצאה לאחרונה, כתב גם על הצורך של ההורים להעניק לילדים “חוש של כיוון”, על-ידי חינוך לאמונה בצרכים שמחוץ להווייתם האישית הצרה. כן הבטיח לאמהות צעירות, שאינן בטוחות בעצמן ובטיפול שהן מעניקות לילדיהן, כי הן “יודעות יותר משנדמה להן.”

ספוק בן ה-70 האשים את היועצים ואת אנשי המדע⁶ בכך שהם נוטלים מן האם-את הביטחון הטיבעי. אבל הוא אינו מבין שביטחון “טיבעי” כזה אין כלל לנערות צעירות, ההופכות אמהות לפני בגרותן, ולפני שהן-עצמן השיגו אותו “חוש-של-כיוון” שהוא, לדעתו, כה חיוני בחינוך. אנחנו, הנשים, מעולם לא חונכנו לפתח בנו חוש-של-כיוון מעבר לקיומנו הביולוגי, הצר. כיצד, איפוא, יהיה לנו ביטחון בעצמנו כהורים החייבים להחליט מה טוב ומה נכון – ואפילו בניגוד לדיברי יועצים ורופאים, כפי שספוק דורש? כיצד, לדעת ד"ר ספוק, יכולה אשה שהיא “רק-אשה” בכל המובנים, להעניק לילדיה חינוך לקראת “הווייה רחבה, שמעבר לקיום האישי”, כשהיא עצמה לא חונכה לחפש הווייה כזאת, ואינה יודעת מהי? אם להביא בחשבון שחונכה תמיד להינשא מהר וללדת מהר, הרי גם אילו רצתה להכיר את העולם הרחב ואת סיכוייו – לא היתה יכולה להספיק להכירו לפני כניסתה להריון.

אימהוּת מסוג אחר    🔗

ה"יצר" (אינסטינקט) מוגדר במדע כתכונה טיבעית (בלתי-נרכשת) מוטפסת (שנעשתה טיפוסית) ומכוונת למטרה, שהיא מיוחדת למין (species) מסויים⁷.

נרמז לעיל, כי יש המטילים ספק בנכונות ההגדרה הנ"ל, וכי ניתן לאמץ את יצר-האימהות. מכל מקום, בספרה “מין ומזג” מציגה בפנינו מיד מין (species) שלם של נשים שאיננו בעל אותו יצר-אמהי חיובי, המקובל אצלנו כנכון, וכטיבעי כביכול.

בשבט המונדוגומירים יושבי-הנהר, מגלות האמהות כלפי ילדיהן יחס “אמהי” הנראה בעינינו ברברי ורווי-שינאה. שינאה זו נחשבת שם דבר טיבעי – כלומר, ביטוי של יצר-האימהות. אבל בשים אופן אין לדבר על “יצר-האימהות” כפי שאנו מוצאים שם, כעל תכונה-מלידה של הנשים. כל מינהגי השבט הזה מוכיחים כי השינאה לבנים היא תוצאה ישירה של מצב חברתי!

בחברה המונדוגומירית, מועדפות דווקא הבנות על הבנים. כפי שכותבת מיד: ⁸

“אימהות” כאהבה עצמית    🔗

דיברתי על המסקנה שלי שה"אימהות" (כתיפקוד שהפך לתפקיד) איננה קשורה בכישרון-מלידה, שהרי אין כולנו מוכשרים מלידה לעשות, ולאהוב, עיסוקים זהים. הריני מדגישה כי יש להפריד בין האהבה לילדים לבין הטיפול בילדים. איננו יכולים לאהוב את כל האנשים, ואיננו יכולים לאהוב את כל הילדים. איננו אוהבים לפעמים גם את ילדינו שלנו⁹. אבל עלינו לטפל בכל הילדים, ועלינו לטפל בהם כך שירגישו שהם רצויים. עליהם לזכות בחום ובביטחון.

אין זאת אומרת שהטיפול חייב להיעשות על-ידי האם, אם היא מתאימה יותר לטפל במכונות או במיספרים. במיקרה זה חובה עליה לא לטפל בהם, מפני שהיא לא תעניק לילדים ביטחון וחום כשאין לה עצמה הביטחון או החום. אלה באים רק כשהיא בטוחה שהיא עושה את הדבר הנכון לה, כאנוש. “החסך האמהי”¹⁰ גילה למדע שילדים שלא קיבלו אהבה בילדותם אינם מסוגלים להעניק אהבה בהתבגרם. זה נכון, איפוא, גם לגבי האמהות. אמהות שאינן מקבלות ביטחון ואהבה – “חוסכות” גם מבניהן ביטחון ואהבה. ביטחון זה, כאמור לעיל, ניבנה על-ידי הקניית “חוש-של-כיוון” שאין לאשה, ועל-ידי הקניית תחושה של היות-רצוי, דבר שאין לאשה אם היא נולדת כ"רק"-בת.

דווקא ה"אימהות" מחנכת אותנו, כנשים, לדאוג כל אחת רק לילדיה שלה, כפי שהחינוך להיות רעיה טובה מחנך אותנו לדאוג רק לבעל שלנו. החינוך הכללי ל"נשיות" מקנה לאשה את הצורך להיבנות מן העולם הצר, בגבולות המישפחה. זה לא רק מפתח בנשים אהבה-עצמית¹¹, במובן הצר של הדאגה ליפי הגוף ולנוחיות (שהיא בניגוד גמור להערכה עצמית), אלא מפתח אהבת בעל וילדים כחלק של האהבה האגוצנטרית – העצמית.

האהבה למישפחה היא בעצם אהבה אנוכית, מפני שהיא מתייחסת אל התלויים בך כאל פריטי רכוש, השייכים לך. כשאמא אומרת “הילד שלי לא יעשה דבר כזה” – היא מבטאת בכך את הרעיון שילד שיצא ממנה, לא יעשה מעשה כזה. (כלומר, היא עצמה לא היתה עושה זאת.) כך היא אומרת גם: “מה עשית לי?” “לילכלת לי את השטיח!” “אתה תצטנן לי” וכך כל מיני הווריאציות, שאמהות מבטאות בהן את העובדה שהילד הוא שלהן. הוא שייך לה. ה"שייכות" היא היוצרת את תחושת השיעבוד והחנק שילדים חשים כלפי האמהות. היא הגורמת למרד הנוער נגד שני ההורים. כי במערכת של סולם-משעבדים, שבו האב משעבד מלכתחילה את האשה – מפתחת בה גם האם את התלות הגורלית בילדיה ובבעלה, ומפצה עצמה בהרגשה ששני אלה (הבעל והילדים) שייכים לה. בעיני הילד, מהווים גם היא וגם האב חזית פטריארכלית אחת, ולכן אין מרד נגד האימהות או האב, אלא כנגד ההורים, או המישפחה כמוסד מדכא.

אין להאשים בכך את האשה, ואין לחפש בה את האשם אם גם ילדיה וגם בעלה חשים לעיתים כבולים כשהיא משתלטת עליהם כעל “שלה”. אילמלא בנינו את החברה כולה על-פי הנחיות שקיבעו את האשה כ"קניין" וכ"יושבת-בית" לא היינו יוצרים את שיעבוד-הגומלין הקיים כיום במישפחה: השיעבוד של האשה והשיעבוד של משעבדיה.

תסביך אדיפוס    🔗

“תסביך-אדיפוס” הוא המצאה של הפסיכואנליזה – והוא ניסיון (של פרויד) להסביר את התלות החולנית של הבן באמו, כתופעה הקשורה באי-הצלחתו להתגבר על ה"טיבעי".

אין זה נכון לקשור תופעות חולניות בכל המין הנשיי (או הגברי), ובוודאי אין זה נכון, כשכל המין הנשיי גדל בחברה המפתחת את הגורמים למחלה זו.

הטענה שלנו כלפי פרויד שטבע את המונח “תסביך-אדיפוס” – כפולה. הוא לא רק בנה תיאוריה ממיקרה קיצוני של תלות-באם, אלא בנה תיאוריה מהתקופה המיתולוגית שבה שלטו יצרים פרימיטיוויים (שמצאו צידוק חברתי). אדיפוס היה בן שהרג את אביו והתחתן עם אמו. בהשאלה, הוסבר כל קשר אל האם מצד הבן כקינאה בגבר הגוזל את אהבת האם.

על תסביך-אדיפוס כקשור בביולוגיה של יצר-המין, חלקו אנשי-מדע רבים, אשר העדיפו לראות ב"תסביך" ביטוי של מילחמת הילד בסמכותו של האב, המדכאה את הספונטאניות, ואת הטבע האמיתי שלו. ובכל זאת, משטבע פרויד את המונח “תסביך-אדיפוס”, נתקבל המונח, ונתקבלה הפרשנות שהילד חייב לפתח בו תסביך כמו זה של אדיפוס, אם אמא תאהב אותו יותר מדי. לכן תמיד אמרו לנו, כאמהות, להיזהר מלנשק את הילדים. להיזהר מלתת לבנים ללטף את השדיים שלנו וכו'. זאת – עם כל המתירנות לכאורה. כתוצאה מכך פיתחנו בבנים את ה"גבריות " האותנטית – בלי אותות-אהבה.

מאז פרויד, עברנו לקיצוניות שונה בשטחים פסיכולוגיים רבים. קיימת היום גם מתירנות-מין קיצונית, כחינוך-נגד לסגפנות המינית שהוקיע פרויד בימיו. אבל אין מתירנות ספונטאנית כחינוך-נגד לתסביך-אדיפוס שפרויד לא ריפא אותנו ממנו, אלא רק הסבירו – והנציח אותו – כשייך לשלב התפתחותי, מכוח הטבע.

התלות הגדולה של האם בבנה יוצרת, אומנם, כל מיני תגובות חולניות באם ואף בבן. אבל קחו את ה"תלות" – ונעלמה החולניות! קחו את הצורך של נשים לפתח בהן “אימהות” קיצונית – ונעלם הקשר החולני לאם. קחו את הפטריארכליות – ונעלם תסביך-אדיפוס.

סיפרו של ד.ה. לורנס, “בנים ואוהבים”, הוא תיאור של המציאות, אשר בה בן הופך תלוי באמו עד כדי איבוד העצמאות והאפשרות לתפקד כמבוגר ביחסי-אהבה עם נשים.

פול היה ילד שנולד מאוחר בחיי הוריו. האב: “גברי” מאד, שיכור, גס, וחסר-יכולת לאהוב. האם המוזנחת העניקה לבנה את כל האהבה שבעלה לא היה ראוי לה. בהיות הבן גם חלוש בגופו, היתה לה סיבה נוספת לפנקו במיוחד. משנעשה גבר, פגש במרים, נערה שחונכה בלי אהבה או הערכה – על-ידי כל בני-מישפחתה שראו בה “רק”-בת מפני שלא היתה מסוגלת לעבוד איתם במיכרה. היא היתה כה צמאה לאהבה, עד שאהבתה לפול הפכה “כל חייה”. אבל הוא היה עדיין קשור באהבת ילד לאמו, ולא היה מסוגל לאהבת גבר לאשה.

הוא נכשל, איפוא, בנישואיו עם מרים. אחר-כך מצא את קלרה – טיפוס ה"אם" (ואף מבוגרת ממנו בשנים). גם אהבה זו נכשלה, מפני שקלרה כטיפוס-האם, לא זכתה ממנו לאהבת גבר, אלא לאהבת ילד.

הבעיות של פול היו קשורות באי-יכולת לתפקד כגבר, בחברה שחינכה אותו לתלות באמו. גם ד.ה. לורנס עצמו סבל מתלות באמו, והוא יצר את פול בדמותו-שלו. כך גם פרויד יצר את תסביך-אדיפוס בדמות עצמו.

התלות של האשה באב    🔗

פרויד כתב¹² כי מתוך “ההזיות” של “כמעט כל פאציינטית” שלו (שאמרה לו כי “אביה פיתה אותה”) הכיר בכך שהזיית הנערה הרואה עצמה מתפתה לאב, היא ביטוי לתסביך-אדיפוס הטיפוסי של האשה. הוא גם קבע שלפני השלב הזה של קשר לאב, עוברת הנערה שלב (של “הזיית הפיתוי”) שבו היא מדמה שאמה “מפתה” אותה באופן מיני. במיקרה זה (של פיתוי האם את הבת) ניראה הדבר לפרויד סביר – “שכן לא היה מנוס מכך, שהאם היתה אנוסה לעודד, ואולי אף לחולל, תחושות ראשונות של עונג באברי-המין של הילדה בשעה שטיפלה טיפול היגייני בגופה הקטן”. לכן ראה לא רק כסבירה, אלא אף כהכרחית, את “פניית העורף לאם”. “הזיקה לאם סופה שינאה לאם” (“שבחלקה היא נכבשת ובחלקה מתמדת”).

את השינאה לבת, הסביר: ¹³

"הגורם הסגולי (לשינאה) – מקורו בתסביך הסירוס.

– – – “הנערה תולה בצוואר האם את הקולר להיעדרו של איבר הזכרות, גם אינה סולחת לה, שהיא נתקפחה מבחינה זו.”

לפי פרויד, אך טיבעי הוא שהנערה תשנא את אמה, כהמשך לתקופה ה"קדם-אדיפאלית" (שבה מגלים חרדה מפני הריגה או הרעלה מידי האם), וטיבעי שהאהבה של הבת לאם תעבור לאב.

“נגזר על הזיקה הזאת לפנות את מקומה לזיקה של האב.”

מדוע? מסביר פרויד:

– – – “המישאלה שמתוכה פונה הנערה לעבר אביה במקורה היא אומנם המישאלה לאבר-הזיכרות שהאם מנעה ממנה, ושעכשיו היא מצפה לו מן האב.”

בתסביך זה של קשר חולני לאב (שפרויד קורא לו גם אצל הבת “תסביך-אדיפוס”) רואים הפסיכואנליטיקנים את הסיבה לתלות הקיימת אצל נערות מבוגרות כלפי האב. אם יש תלות, משמע “הכושר לכבוש את תסביך-אדיפוס” לא נתבטל, כפי שרצוי.

כשם שנראים לי שאר דברי פרויד על הנשיות כניתוח מעוות של מציאות מעוותת – כך נראה לי ההסבר שלו לתלות-באב כמחפש פיתרונות לבעיות האשה באותו תחום של האנטומיה שלה, אשר בו ביקשו הגברים להשאיר את כל הווייתה.

התלות של הנערה באביה קשורה, בעיני, במיבנה המעמד החברתי שלה. במישפחה הגרעינית שלנו, האב הוא הדמות האידיאלית של הנשיות. גם אמא בחרה באבא כדמות האידיאלית שלה. כאמור לעיל, הנער מתחנך לקראת היותו אבי-המישפחה: המפרנס הראשי. הוא רוצה להיות רופא, בעוד הנערה רוצה “לתפוש” רופא. הוא רוצה “לעשות הרבה כסף”, והיא רוצה לתפוש לה בעל עם כסף.

אם הנערה מתחנכת כבת, שעליה להזדהות עם אמה, טיבעי שגם היא תזדהה עם אביה, ותראה בו דמות שאפשר לסמוך על כוחה ושיפוטה. טיבעי שגם היא תחפש בגבר שלה את זה הדומה לאביה, אם לא בתכונותיו או במראהו, הרי לפחות ביכולתו לשמש לה מישען רוחני.

זו הסיבה לכך שנשים אינן שואלות עצמן אם הן בשלות לנישואין, אלא אם הבחור שבחרו בו “בשל” לנישואין. החינוך של בנות כ"רק"-בנות מוליד, בהכרח, את ההרגל לסמוך על יצור חזק יותר.

כשהאשה מחפשת באביה מה שאמה חיפשה, אין זה נובע מתחרות עם האם, או מתסביך הקשור באנטומיה – אלא מהזדהות מלאה עם התפקיד הנשיי, כפי שהינחו אותה. ניתן לומר, שכשהבת תלוייה באב, החינוך “מצליח”.

מצב “נורמלי” ביותר הוא היווצרות של תלות באב ובבעל. זהו מצב רע לעצמאות האשה, אבל הוא צפוי. קחו מהחברה שלנו את חינוכה של הבת להיות נשיית-פסיבית, או להיות עקרת-בית שהיא רק העזר-כנגד, ונעלמה “התלות באב”!

כל אדם חלש או, חולה, נתלה באדם חזק. גם חלש ברוחו. אדם בעל הפרעה מסויימת, המגיע אל פסיכולוג, נשען על מטפלו במידה כזו, שהוא אפילו “מתאהב” בו. תופעה זו אופיינית במיוחד לנשים, המתחנכות להישען תמיד על גבר כלשהו, ואשר סיבת פנייתן לפסיכולוג נובעת, בצורה זו או אחרת, מה"נשיות" המנציחה את תלותן. (שמעתי לאחרונה על שיטה בדוקה שנוקט פסיכולוג ישראלי בעל מוניטין: הוא קובע לנערה, או לאשה, שניים – או שלושה – “מטפלים”, כדי להבטיח מראש שלא תתאהב בו-עצמו. לא שזה עוזר.)

השינאה לאם    🔗

מאחר שלא התנסיתי בחיי הפרטיים בשינאה לאמי (אדרבה, אני קשורה לאמי באהבה גדולה), ומפני שבתי קשורה באהבה עזה אלי – אינני יכולה להתמודד עם תופעה חולנית של “שינאה-לאם”, כהסבר הנובע מהתפתחות הנערה. ככל שראיתי, גם במיקרים שבהם קיימת שינאה לאם, מבוססת זו על ההתנהגות הסמכותית מדי של האם כלפי הבת. קורה אומנם שהאם השתלטנית (כתוצאה מהנחיתות) מדכאה יותר את הבת מאשר את הבן, אבל בחברה הפטריארכלית שלנו, גם זה טיבעי. אם האם אומרת לבת – “מה את צריכה את כל זה?” (לגבי נטיות של הבת ללימודים) או – “מי יתחתן אתך?” (ולא חשוב מה הסיבה) הרי גם אם הדבר מדכא את הבת הלכה-למעשה (ויוצר בה מרירות ושינאה לאם) – כל זה נחשב נורמלי ונכון בחברה שלנו. אבל, גם אם יש די סיבות להתפתחות מרירות בלב הנערה, אין אלה סיבות הנעוצות במין, אלא בדיכוי האישיות.

כך, נראה לי כמובן-מאליו, במצב פני הדברים היום, שנערה תאהב את אמה מחד, אך גם תזלזל בכוחה מאידך. כשהאם חלשה, סביר שהבת תישען יותר על אביה ותחפש חתן על-פיו. כן סביר, באותה מידה שהנער יחפש לו נערה בדמות אמו. מובן שהישענות קיצונית מצד שני המינים על דמויות “האב” ו"האם", יוצרת אחר-כך חיי נישואין בעלי אותה תלות חולנית – שיש לראותה, לדעתי, כשורש הנישואין הבלתי-בריאים (אם כי הם “טיבעיים” ונורמליים לפי ערכיה של החברה שלנו).

חסך אבהי    🔗

ההדגש הרב שניתן בעבר לתפקיד ה"אימהות", ושיוכו באופן חד-משמעי לנשים בלבד, השאיר את האב בתפקיד הורה פאסיבי. הוא נתפש על-ידי הילד: 1) כמתחרה על אהבת האם, או 2) כמפקח, או 3) כ"עסוק". בכל המיקרים הללו אין הוא ממלא תפקיד של “מטפל”, ולכן הוא נתפש בחברה שלנו כחסר התכונה להיות אבהי; והוא חוסך “אבהות” מן הילדים.

אם הגענו בחברה שלנו היום להבנת הנזק הנגרם לילדים כתוצאה מקיצוניות ה"אימהות" (כפי שהודגמה ב"בנים ואוהבים" או ב"מה מעיק על פורטנוי"), עדיין לא טופל בנזק שה"אימהות" גורמת לכל הבעלים, בנטלה מהם את ה"זכות" להיות אב, ואת הנזק שהיעדר-האב גורם, מצידו, לילדים. על הנזק הזה, וכיצד הוא מונצח, אעמוד להלן בפרק על החינוך השונה שאנחנו מעניקים בבית-הספר לילד ולילדה.

ברצוני להדגיש כאן, שהיעדר-האב הוא הכרת המציאות במיבנה הנוכחי של המישפחה. כמו-כן ברצוני לציין כי המגמה להעריך את התכונה הביולוגית של האשה, להרות כ"זכות", מתפרשת בהיגיון שלי כאפלייה-לרעה של כל הגברים שאין להם זכות זו מן הטבע. אם אין להם ה"זכות" ללדת, מדוע ניטול מהם גם את הזכות להיות אבות? אין המדובר בתואר האב, שיש לכל זכר המוליד ילדים; ואין המדובר בדמות ה"אב" הסמכותי כראש-המישפחה – שני אלה יש לגברים! המדובר בזכות (שאין להם) לבחור באבהות כבתפקיד וכן בזכות (שאין להם) להביע חום “אמהי” – כרגש אותנטי בעל איכות סגולית, בלתי-משתנה – שהוא טוב לשני המינים. זהו הרגש שחסר לילדים, מצד אבותיהם, ולא רק מפני שאבא תמיד “עובד” ותמיד רחוק, אלא מפני שאבא “גברי” מדי, או ירא להיחשב נשיי.

על הנזק לילדים, הנגרם כתוצאה של היעדר אב, כתב אולאף פלמה, ראש ממשלת שוודיה, ב-Journal of Social Issues, כרך 28, 1972:

"החיסרון הגדול ביותר בתפקיד המסורתי של הגבר הוא העובדה שלגבר חלק קטן מדי בגידול הילדים. אצל הגברים לא טיפחו את היכולת לגלות חיבה ולקיים מגע עם ילדים. כבר למן ההתחלה זקוקים גם הבנים וגם הבנות לקשר טוב עם מבוגרים משני המינים. מחקרים רבים מורים על תכונה משותפת אצל נערים בעלי בעיות התנהגותיות שונות: אין להם קשר טוב עם האב או עם גבר מבוגר אחר. סוציולוגים ופסיכולוגים מסבים את תשומת-ליבנו לבעיות ההזדהות של בנים. כבר בגיל שלוש יש לילד צורך להזדהות עם מבוגר בן אותו מין. לבנות קל יותר, כי יש להן קשר מתמיד עם נשים. לבנים קשה יותר.

"בחברה המודרנית הם גדלים בעולם שכמעט כולו נשיי. בבית מטפלת בהם אמא, בחינוך המוקדם יש גננות ומורות. קיימת סכנה שהבנים ייצרו לעצמם תמונה מסולפת ומוגזמת של ‘מהו גבר’, הנשענת רק על מה שהם רואים בטלוויזיה וקוראים בסיפרות הזולה, לפיה הגברים הם חזקים, נוקשים, גיבורי המערב-הפרוע, מרגלים, סופרמנים, חיילים. הבנים מוצאים פיצוי על חוסר-הקשר עם גברים בכך שהם רואים “גיבורים” אלה כאידיאל שלהם. חייבת להיות אפשרות להתמודד עם הבעיות האלה. הגברים צריכים לקיים אותה מידה של קשר עם ילדיהם מלכתחילה, כמו הנשים. צריכים להיות גם גברים וגם נשים שיעבדו כמטפלים בילדים, כגננות(ים) וכמורים בבתי-הספר היסודיים. "

“גיל-המעבר” של האישה    🔗

כמו “תסביך-אדיפוס”, הפך גם “גיל-המעבר” מונח מדעי, המציין את התופעות הפסיכולוגיות-פיסיולוגיות של גיל הנשים הקשור עם אובדן מחזוריות הווסת. בכל ספר על “התקופות” ו"השלבים" ו"הגילים" של האשה יש פרק על “גיל-המעבר”. הדגש על הפרקים המדעיים הללו מקביל לדגש המושם על התהליכים הגופניים-ביולוגיים של האשה. כיצור שיש לו מחזוריות הווסת, נקבע כמובן-מאליו שכל חייה סובבים אך-ורק סביב הציר הביולוגי של נקביותה.

אולם, הפרק על תפקידיה השירותיים של האשה, מסביר את “גיל-המעבר” (ושאר הגילים) כנובע ממתכונת תרבותית שלנו. כמו לגבי “תסביך-אדיפוס” – קחו מן האשה את תפקידה הביולוגי-קיצוני כ"אם יהודיה", ונעלם “גיל-המעבר” – כתופעה חולנית-קיצונית.

כמובן, יש אמת בעצם השינויים ההורמונליים המתחוללים באשה בגיל זה, אבל הגוף הביולוגי היה מסתדר עם תופעה זו כשם שהוא מסתדר עם שאר שינוייו. השינויים הגופניים והנפשיים, בכל גיל, במידה שהם טיבעיים ואינם מוחרפים (או מופרעים מן החוץ) מציעים לאורגניזם, יחד עם השינוי (ה"גירוי") גם את כושר ההסתגלות לשינוי. היינו מעליבים את הבריאה וכוחות הטבע אילו פיקפקנו בסגולתם לפתור בשבילנו את הבעיות עד הסוף, בכל תהליכי השינוי וההתפתחות המאפיינים את ההווייה ואת יצוריה.

באותם מיקרים קיצוניים שבהם מלווה “גיל-המעבר” בזעזועים נפשיים יש לראות, איפוא, את האשם בגורמים נפשיים (בלתי-מודעים) שחיי האשה, עד גיל זה, הדחיקו. אם מעמיסים על הגוף, העובר שינויים הורמונליים, את מעמסת ההתמודדות של הנפש עם בעיות המתעוררות במקביל בגיל זה (כמו התרוקנות הבית מילדים מתבגרים ומעבודות בית) – ודאי שנגרם לגוף משבר.

“משבר” הוא אי-היכולת לתפקד תחת לחץ גדול מדי. הלחץ בגיל-המעבר הוא גם גופני – ובעיקר נפשי. נשים שאין להן תלות אדיפלית בילדיהן, או שיש להן עיסוק מחוץ לבית (העוסקות ב"משהו מעל ומחוץ להווייתן האישית"¹⁴), אינן נתקפות היום בתופעות הקשות של גיל-המעבר, ולכן מתברר יותר ויותר שמושג זה הוא ביטוי של תופעה של חברה פטריארכלית במישפחה הגרעינית.

אם נסתכל בנשים בגיל זה, ניווכח אומנם לראות כי הנתקפות בתופעות “גיל-המעבר” (עד כדי עירעור הנפש, ואפילו התמוטטות-עצבים כללית) – הן נשים שאין להן עניין וסיפוק בעבודתן.

כשם שחלים שינויים הורמונליים בגוף הנערה בגיל ההתבגרות (ואינם גורמים לה בהכרח “משבר”), מפני שגישתה של הנערה לחיים בדרך-כלל רווייה עניין וסיפוק – כן יכול כל סיפוק רוחני בגיל-המעבר למתן ולאזן את השפעת-הנגד של שינויי הגוף.

הנטייה המודרנית של הנשים המבקשות למנוע מראש את תחושת הריקנות (או ה"משבר") של גיל-המעבר, היא ללדת ילד.

.השימוש בלידת ילד כפיתרון, אינו חדש. גם בשנותיהן הצעירות, ידוע כי כל-אימת שנשים נתקפות בדיכאון או באכזבה מעבודה, או מן הבעל – הן יולדות ילד. כך הופכת לידת הילדים לפיתרון המעמיד בפני התינוקות בעייה בלתי-טבעית, ואכזרית, של הצורך בפירעון איזה חוב להורים. הילדים חשים עצמם חייבים לשמש להורים “פיתרון” לבעיותיהם. הם חייבים לספק עניין ותוכן לאשה בגיל-המעבר (כפי שהם נדרשים לפצות במסירותם את האשה שבעלה בגד בה). אם אינם מצליחים לספק את כל הציפיות – יחושו אשם¹⁵.

בישראל פשטה תופעת לידת “בן-זקונים” סמוך לגיל-המעבר, כקשורה עם הגיוס לצבא בגיל 18. תופעה “מודרנית” ישראלית מוכרת היא זו של בן או בת היוצאים לצבא כשהאח בן השלוש נשאר בבית עם אמא, כדי שעולמה לא יתרוקן.

הלידה המאוחרת, סמוך לגיל-המעבר, דוחה גם את הבלות הפיסיולוגית של האשה. כך מוארכת תקופת הפיריון, וכתוצאה – גם החיוניות והמראה הצעיר של האשה, שהם פיצוי בעל ערך רב לכל אשה שחונכה להעריך נשיות ויופי. (מסיבה זו, לפחות, סביר להניח שהתופעה המודרנית להאריך את גיל הלידות, תתמיד בישראל.)

“גיל-המעבר” של הגבר    🔗

מדברים היום גם על “גיל-המעבר” של הגבר.

אבל, בעוד אין יודעים על שינויים הורמונליים בולטים בחיי הגבר, מסבירים את גיל-המעבר (המביא דיכאון וכו') כתופעה הקשורה לא בגופו אלא בהפסקת העבודה.

בהתאם לכך, אפשר להשוות את התמוטטות עולמו של הגבר (כתוצאה מהיציאה לגימלאות), כהתמוטטות עולמה של האשה העובדת רק בבית, כששירותיה הבלתי-מבוקשים-עוד גורמים לה למעין יציאה לגימלאות מוקדמות. דווקא ההשוואה לגבר תחייב הכרה בחשיבות הסיפוק בעבודה, כגורם המעניק כוח-חיים ורצון חיים – לגבר ולאשה גם-יחד.

לא ירידת כוח-הגברא בגבר גורמת לנפילת רוחו, לפי שכוח-הגברא נמשך אצל הגבר הפעיל והיצרני אפילו בהגיעו לגבורות, אלא הפסקת שירת-חייו: העבודה במיקצועו.

כמובן, בחברה משוחררת, גם הגבר וגם האשה אינם משליכים את כל יהבם על בנק רוחני אחד. יש שיטחי-תרומה רבים, המנצלים את כישרונות האדם. גם תחום המיקצוע עצמו מציע שינויים בתוך המיקצוע, כמו המשך במחקר, או בלימוד, או כל עבודה בהתנדבות.

אני מקווה כי הנטייה המודרנית לדחות את גיל היציאה לגימלאות תשפיע גם על הצורך להשוות את גיל הפרישה של האשה והגבר, כדי להעניק גם לאשה שנות חיוניות רבות יותר.

“אם-השנה”    🔗

כמדינה, החיה במציאות של מילחמה מתמדת, מתפתח בישראל גם הצורך האובייקטיבי והסובייקטיבי בלידה – למען המישפחה ולמען המדינה. נטייה זו התבטאה אחרי מילחמת יום-הכיפורים בבחירת “אם-השנה” ל-1974. זכתה בתואר ד"ר שרה דרוקמן, שהיא אם לשישה ילדים, רופאה במיקצועה, ואשת הרב חיים דרוקמן.

הנטייה לראות באם-השנה את הצירוף של הגשמת “פרו-ורבו” ויראת-שמיים, גם היא אופיינית לעם הנתון בסכנת-חיים. בעם כזה יש גם התעוררות רומנטית של אידיאל האימהות. (אדבר על כך כתופעה שצמחה אחרי מילחמת יום-הכיפורים¹⁶.) ההתעוררות הדתית איננה מתבטאת רק בבחירת אם-השנה כאשה דתית, אלא בכל הגישה המתרפקת על מסורת-האבות על “אדמת האבות”.

בחירת “אם-השנה” נתונה תמיד בישראל לשיקולים לאומיים. לפני כמה שנים, כשנבחרה השחקנית חנה מרון כ"אם-השנה" היו השיקולים רגשניים-לאומיים. (על תרומתה כאם לא שמענו עד אז.) חנה מרון היתה בעינינו “קורבן” לאומי, משום שרגלה נקטעה בנמל-תעופה באירופה במיתקפת-מחבלים. היא נבחרה אז כ"אם השנה", כמין פרס או פיצוי שביקשנו להעניק לה על הסבל שנגרם לה.

הכרעות כאלה נעשות בישראל כל העת, בהשפעת היותנו עם בסימן מילחמה. גם ב-1974, משנבחרה אם דתית, בא לידי ביטוי פראדוכס חולני – שהרי דברי אשה דתית זו אינם חופפים את רעיונות צה"ל, והמדינה (הרואה בצה"ל, ובשירות בצה"ל את ציפור נפשנו).

בראיון עם הד"ר דרוקמן, אם-השנה (ב"לאשה" 1416, מ-3.6.74), אמרה, למשל, על שירותן הצבאי של בנות:

“החוגים שאינם שולחים בנות לצבא, אולי צודקים. שירות צבאי של בנות, כבודדות, יכול להוות סכנה מבחינה מוסרית. בנות עלולות להתקלקל בצבא.”

מכאן ואילך, כל מה שנאמר כדי לפתור את הבעייה (בצורת שירות בנח"ל) כבר לא הועיל לתקן את דברי-האשם הנ"ל. האם מעוניינת ישראל לעודד אמהות דתיות הסבורות שצה"ל יקלקל את בנותיהן? מדוע, איפוא, תזכה אשה כזאת בתואר אם-השנה? הקו של אם-השנה הוא הקו של כל החוגים המשתמשים בנימוקי “דת” כדי להשתחרר מחובת השירות בצה"ל. בעצם השתחררותם הם מאשימים את צה"ל ב"קילקול" הבנות הצנועות. זוהי חשיבה המנחה גם את היהודי הקנאי לסגור את כל חייו בחומות “מאה-שערים” כדי לא לראות סרטים, לא להיטמא או להתקלקל על-ידי התרבות שמסביב.

אגב, שירותה של הד"ר דרוקמן עצמה בנח"ל (על-פי הנ"ל) היה נוח ביותר:

– – – “בעת השירות ריכזתי את סניף רמת-גן של תנועת ‘בני עקיבא’, ובבקרים עבדתי, כדי להתפרנס, בהנהלה הארצית של התנועה.”

שירות כזה, בעיר, עם משכורת, אינו נשמע כמו השירות הרגיל בנח"ל. הוא נשמע יותר כשירות במוסדות של התנועה הדתית.

האם המצמיחה גאונים    🔗

ב-6 באוגוסט 1973 הופיע ב"ג’רוזלם פוסט" בישראל מאמר, תחת הכותרת: "שני טיפוסי נשים העוזרות לפיתוח הגאונים – – טיפוס ה’יוקסטה' וטיפוס האם היהודיה' ".

במאמר צוטטו דברי ד"ר מתיו בדסייד, פסיכולוג אמריקני אשר, לדיברי העיתון, עוסק בנושא זה שנים רבות.

על שני ה"טיפוסים" של האמהות דיברתי לעיל. מאמר זה חשוב כדי להדגים שהחינוך ל"אימהות" נמשך גם היום. כדי לעודד את ה"אימהות" מחנכים אותנו גם היום להאמין ששני טיפוסי האם הנ"ל (שתיהן קיצוניות בתלותן בבן, דבר המורה על חולי ביחסים עם הבעל) יוצרים דווקא את הגאונים. דוגמות של הגאונים הן: דה-וינצ’י, היינה, גתה, גאנדי, והפילוסוף ז’אן-פול סארטר. על-ידי עידוד הבנים מלידה, באמצעות עולם הדמיון העשיר של האם, נעשה בנה של אם-יוקסטית (“The Jocasta mother”) יצרני, ושאפתני במיוחד. בקיצור – גאון.

אין כמובן במאמר דוגמות לנשים-גאוניות. מדובר רק בגברים שקיבלו את הדחיפה לגאוניות – רק מן האם.

בעל המאמר הסביר שיש לילדים-גאונים אלה גם חסרונות. יש להם נטייה חזקה להומוסכסואליות, לאנוכיות, וליראה מפני אהבה של ממש. כאן הביא דוגמות של גברים-גאונים שלא יכלו להסתדר בנישואין: ליאונרדו דה-וינצ’י – נשאר רווק. המשורר גתה, משנתארס, חש כי הוא “נחנק בתוך שק” – וברח לאיטליה כדי להימלט מן הנישואין. היינה, המשורר, חש שהאהבה היא “נחש המרעיל את הלב”¹⁷.

לדעת כותב המאמר, בטיפוס ה"אם היהודיה" יש אותה מידה של הצלחה לעידוד גאונים, אבל היא הרסנית פחות. לדעתו, אין הדבר נובע מכך שיש ביהודים “מאגר מיוחד של גאוניות”, אלא מכך שחיי ההורים היהודיים עשירים באידיאלים. לא פלא שמהורים כאלה יוצאים ילדים בעלי הישגים.

את האמת על ה"אם היהודיה" כקשורה עם טיפוס של אשה בלתי-עצמאית ובלתי-שלמה עם עצמה למדנו מפרק זה, וידובר בה גם להלן בקשר ל"חסך-האמהות" ול"רגש-האשם" שהפסיכולוגיה כופה על האשה כדי שתהא “אם יהודיה”.

החיים העשירים של ערכי-היהדות אינם עושים אלא כדי להשאיר את האשה עם הילדים, בעוד האב, כאמור לעיל, איננו מתפקד באופן פעיל כאב. במובן זה אין האב היהודי שונה מן האב בשוודיה, ואפשר לומר שכמעט בכל חברה בעולם מתחנכים היום הילדים על-ידי האם בלבד.

האם היהודיה כמזיקה לצבא    🔗

חשוב לנו, בישראל, להבין עד כמה החינוך על-ידי “אם-יהודיה” (ואֵם-יוקסטה, קל וחומר) מזיק למדינה המעוניינת בבנים חזקים ברוחם. תמיד הדגשנו בישראל כי כוח הצבא ב"רוח" הקרבית. דבר זה נכון, כמובן, גם בעמים אחרים, אבל בעל משמעות גורלית במדינה קטנה כשלנו.

בסיפרה של בטי פרידן, “המיסטיקה של הנשיות”, ציטטה בהרחבה ממחקרים של ד"ר שטרקר (Strecker), יועץ רפואי לשעבר לצבא ארצות-הברית, אשר בהם מאשים הפסיכיאטר את האם האמריקנית (ה-“Mom”) על חוסר-יכולתם של הבנים שלה להיקלט בצבא. כשלושה מיליון חיילים, מתוך 15 מיליון החיילים שהיו בשנות הארבעים בשירות הצבאי, נזקקו לטיפול פסיכיאטרי, עקב חוסר בגרות הדרושה “להתייצב מול החיים, ולעמוד על רגליהם שלהם”. הוסבר באופן מדעי שה-“Mom” האמריקנית, המקריבה את חייה כדי למנוע דאגה מן הילדים, היא המחליטה את כל ההחלטות בשבילם. היא מורחת להם את החמאה על הלחם, עד הנישואין.

כתוצאה, הם אינם מתחנכים להתמודד עם החיים הבלתי-מוגנים מחוץ לבית. הם נשברים, איפוא, בצבא. תיאור “האם האמריקנית” חופף בדיוק את זה של “האם היהודיה”. על תופעת הנזק לילדים דיבר לאחרונה גם ד"ר ספוק, ודיברו במחקריהם הפסיכיאטור ד. לוי (“גוננות-יתר של האמהות”), וסוציולוג בשם ארנולד גרין.

מעניין במיוחד מחקרו של א. גרין בארה"ב, שמצא בעיר תעשייתית במסצ’וסטס דור של ילדים שגדלו בלי “אהבה” של “אם יהודיה” או של Mom אמריקנית.

היו אלה ילדיהם של מהגרים פולניים שנקטו שיטות-חינוך נוקשות מלוות מכות וצעקות, כדי להשתלט בכוח על הילדים שבזו ל"שיטות הישנות". גרין התפלא על שהילדים לא נעשו “בעייתיים”. מדוע לא נהרסה אישיותם כתוצאה מאכזריות ההורים? נתברר לו כי במישפחות אלו, לא היה לאמהות זמן רב מדי. הן עבדו כל היום בבתי-החרושת, יחד עם האבות. הילדים נמצאו רוב היום בחברת אחים גדולים, ונמנעו ככל שיכלו מחברת ההורים.

לדעתו של גרין, לא פגעה הסמכות הקשה של ההורים, ככל שהיתה אכזרית, ב"גרעין האני". לכן לא נבלעה אישיותם של הילדים על-ידי הסמכות, ולא נוצרה חבלה באישיותם. לפי הסברו של גרין, לא “חסך-אהבה” פוגע בילדים, אלא התלות באהבה, ההופכת לחולי נוורוטי, בדומה לתלותו של השתיין באלכוהול. אמר הוא:

– – – “לא הצורך באהבת ההורים, אלא החרדה התמידית שאהבה זו תיעלם (אחרי שהילד הותנה להיות תלוי באהבה) מצוייה בשורש הנוורוזה של ילדי ה’אמא'. ‘אמא לא תאהב אותך אם לא תאכל תרד…’ ‘אם לא תשתה חלב…’ ‘אם לא תכין שיעורים…’ בילד כזה, מבט מאיים מאמא ‘אוהבת’ מעורר חרדה גדולה יותר מאשר 20 דקות של צליפות-שוט מידי האם הפולנית.”¹⁸

במיבנה הנוכחי של תפקידי האשה בחברה, ניסיתי להראות כיצד הילד, כבן לאשה שעולמה נסוב סביבו, מתפתח לאדם התלוי-באמו, ולגבר בלתי-כשיר לעמוד לצד אשה עצמאית. כתוצאה מכך, הוא בוחר באשה הנראית לו כמי שאינה מסכנת את עליונותו ואת תלותו באמו; וכך קורה שכל גבר שהוא “גברי” מאד, גם בוחר באשה שהיא “נשיית” מאד.

הגבר מכנים עצמו למעגל שאין ממנו מוצא: הוא חייב, כל ימיו, לשמש בתפקיד החזק והכל-יכול. ככל שאשתו נשיית ונכנעת יותר, היא גם “בונה” אותו או עוזרת לו להיות חזק. אבל בינו לבין עצמו, יש לו תחושה של אדם מנוצל. כאדם שדורשים ממנו “ללבוש את המכנסיים”, הוא חש כי הוא חייב לדכא את התחושה שהמכנסיים גדולים עליו. הוא נאבק בחוץ, הוא נאבק בבית, הוא איננו מבין מה רוצים ממנו, כשבעצם גם לו לא טוב.

אם אשתו היא “רק” בבית, הרי בעיניו מצב זה נראה כשיא-האושר, שהיה מאחל לעצמו, אילמלא חייב היה לפרנס. לכן הוא מתייחס באי-הבנה כן ומוחלט לכל התסיסה המודרנית של האשה, המחפשת לה פתאום דווקא את האחריות והעול שבחוץ, במקום את חום הכיריים, ואת חסות קירות הבית.

ואכן, במצב-העניינים של היום, שיחרור האשה מ"קירות הבית" במובן הרחב של המושג, רק הוא יביא הקלה ושיחרור גם לגבר.