העובדה שנשים משמשות נושאות-פרסים, גם כ"אם-השנה", גם כ"אשת-חיל", גם כ"אשת-אופנה" וכ"מלכת-יופי" (גם בישראל – הנראית בכל אלה כאילו הלבישו עליה בגדים שאינם שלה), עובדה זו מצביעה על כך שהיחס הבסיסי לאשה אחיד בכל המדינות ומותר לו להיות חורג, ומנוגד, למוסר הנעלה או לערכי החינוך של אותה מדינה.

עצם ה"כתרים" הנשיים אינו מצביע על הישג הנובע ממאמץ של הנשים לתרום ערכים לחברה, אלא על הצלחתן להישאר בתוך התחומים הצרים שהגבר הועיד לאשה. יופי חיצוני איננו הישג – זהו נתון מן השמיים. גם לידת ילדים מרובים איננה הישג. רוב הישגי עקרת-הבית הקשורים עם נתונים של סדר-וניקיון, או עם פיתוח נתונים של מסירות ונאמנות, אינם קשורים עם פיתוח כשרים אישיים, או אישיות (כדי לתרום תרומה מקורית לחברה), אלא להיפך – הם מעודדים חוסר-מקוריות וחוסר זהות עצמית.

מנקודת-מבטו של גבר: מדוע ירצה להכתיר הישגים הקשורים במימוש ה"נשיות", כשהוא מעריך ערכים יותר רוחניים – והישגים יותר גבריים? אין כאן הערכה כלשהי של האשה, ועצם הצורך של החברה להעניק פרסים דווקא לאשה יש לו סיבות אחרות לחלוטין:

א) האשה – כחפץ – ממשיכה לשמש ככלי נושא-רווחים בכלכלה (די לספור את כל החברות והמיפעלים המשתתפים בכל תחרות-נשים כזו);

ב) הכתרים המוענקים ל"נשיות" מהווים ביטוי לרצונה של החברה לעודד נשים להישאר-במצבן כחפץ נאה, או כעקרת-בית. הכתרתן כ"מלכה" מעודדת אותן לחשוב שתפקידן ה"מלכותי" בחיים חשוב מכל תפקיד גברי – שהרי היא, ולא הוא, זוכה להיבחר כ"מלכה"!

ג) נוסף על כל הגורמים הריווחיים הנ"ל, מצביעים כל מיבצעי הכתרת האשה בתואר “מלכה” על רגש-אשם (בלתי-מודע, כמובן) הקיים בחברה, עקב היעדרות האשה בעולם האמיתי של הגבר. רגש-אשם זה נרגע במקצת על-ידי תשלום ה"חוב" בצורת הענקת פרסים. הפרסים ניתנים בכל מקום במעטה שונה: “מעיל-הפרווה” הסימלי גם הוא תשלום חוב. “יום-האם” הוא תשלום חוב; “יום-האשה-בקיבוץ” הוא חוב. וכך הם כל הכתרים שמבקשים לפתות בהם את האשה ואשר הינם, בעיני, ככיתרה של המלכה במישחק-הקלפים, ואשר ממלכתה “ממלכת-קלפים”.

תחרות “אשת-חיל”    🔗

בכמה מארצות המערב נערכות גם בחירות של עקרת-הבית-הטובה. בישראל יש “מלכת המיטבח”, ויש גם ניסיון לבחור “אשת-חיל”.

כפי שהוצהר, נועדה תחרות “אשת-חיל” לעודד את מעמד עקרת-הבית. אומנם, אין זה סוד שמעמדה של עקרת-הבית כה נחות עד שהוא זקוק לעידוד. החברה חשה את האשם, אבל מבקשת גם להנציח מעמד זה – שהרי אחרת היתה מחפשת דרכים של ממש לתקן את מעמד עקרת-הבית, במקום לנקר את העין ב"עידוד" כה מעוות.

גישת האשם אל עקרת-הבית מוסיפה תיסכול להתייחסותה של האשה אל עצמה. המבוכה גוברת לאור העובדה שדווקא גוף של נשים עובדות (“אירגון אמהות עובדות”) עמד בישראל מאחרי תחרות בחירת עקרת-הבית-הטובה, במיבצע “אשת-חיל” שנערך לראשונה בתחילת שנות השבעים. אומנם, כדי ליישב סתירה וו ניתנו נקודות-יתר לעקרת-הבית החולקת עם הגבר את תפקידי החוץ (אם בהתנדבות ציבורית ואם במיקצוע נושא שכר), אבל עצם המשימה לעודד עקרת-בית פתח, לדעתי, את הפצע החבלתי מבלי יכולת לחבשו מחדש.

כל התחרויות הנערכות בעולם במטרה להעלות על נס את תפקידה של עקרת-הבית בחברה, מעוררות שאלות מוסריות יסודיות:

א) באיזו זכות נוטלת החברה לעצמה את הזכות להחליט מהן אמות-המידה לאשה טובה?

ב) באיזו זכות מכתירים ואומדים את תפקידי האשה בקריטריונים שונים מאלה המשמשים לאמוד את הגבר?

ג) באיזו זכות מחליטה החברה מראש כי להיות “אשת-חיל” הוא אידיאל?

ד) באיזו זכות מחליטה החברה שאשה חייבת להיות שייכת בהכרח לקבוצה סטריאוטיפית של ממלאי תפקיד מוגדר?

ה) מי רשאי לקבוע מה “טוב” ומה ראוי לפרס – ומדוע יהא רשאי לקבוע זאת רק לגבי האשה, בעוד כל מה שעוסק בו הגבר איננו מוטל בספק ואיננו זקוק לעידוד?

ניתוח השאלות הנ"ל מחייב ניתוח ממשי של כל הגוף החברתי, כדי לעזור למחלה האמיתית של החברה, הנובעת מאי-השוויון – הקיים בכל התייחסותה אל האשה.

בתודעתנו, באופן עמוק ומושרש – האשה בתדמיתה ה"נשיית", שחונכנו עליה, היא יצור-בית. במציאות המודרנית האשה גם עובדת בחוץ ומוכיחה, שהיא מסוגלת גם להיות¹ “אדם”. אבל, ההתייחסות שלנו אליה כאל אשת-בית, היא זו המפריעה לנו להתייחס אל הצלחתה ברצינות. כשנדמה לנו שהבית מתערער (לכאורה בגלל השינויים הטכנולוגיים) ואנחנו מבקשים להחזיר את הגלגל אחורנית, ומחליטים שרק האשה יכולה להחזיר לנו את ביטחון הבית, או-אז אנו מתנערים למיבצעים ציבוריים דוגמת בחירת “אשת-חיל” (וכבר השם התנ"כי מצביע על מגמה להחזיר את האשה אל תקופת התנ"ך).

מה אנו מחפשים היום באשה כדי להכתיר אותה בתואר “אשת-חיל”? האם נחפש בה את ההתמחות בבישול או את התרומה לניקיון הרחוב? האם נעודד בה את תכונת ה"וויתור" על חייה (במסווה של עידוד-הקריירה-של-הבעל)? האם נחפש בה את “האם המסורה” אשר, גם היא, נתפשת בעיני החברה כ"וויתור" על חיים אישיים, החונק את הילדים ואת האשה גם-יחד? האם נחפש בה את הסגולה להיות יושבת-בית?

וכי כיצד יכולות הנשים העובדות בחוץ (כמו באירגון-אמהות-עובדות) להעריך את ה"סגולה" של עקרת-הבית (לא להיות “אשה עובדת”) מן המעמד המכובד שהן עצמן נמצאות בו כנשים העובדות בחוץ?

האמת היא, שעדיין איננו מסוגלים להתייחס אל אשה העובדת בחוץ באופן חיובי, מפני שהחברה איננה יודעת בביטחון, אם כל העניין טוב ונכון.

העובדות הנוצרות בחברה המודרנית מצליפות בפנינו תופעות סותרות. מצד אחד חודרות נשים רבות יותר לעמדות שנחשבו עד כה כעמדות גבריות ואף מצליחות – כעורכות-דין, כמנהלות בתי-ספר, כמנהלות מיפעלים, כשופטות, ואפילו כראש-ממשלה; ומאידך אין לנשים עדיין הביטחון הפנימי להעניק עדיפות ראשונה לעבודתן בחוץ. אין לחברה הרצון, או הכוח, להכריז על כך שכל עניין התדמית ה"נשיית" המסורתית אבד עליה הכלח, וכי האשה של היום איננה עוד חתולת-בית. אין לחברה אפילו מעט הכוח להעלות את רמת ה"בית" למעמד של מיקצוע, כדי שנוכל להתייחס אל כל אשה בבית כאל אדם עובד.

למרבה הקשיים, אין הגבר מסוגל עדיין לחיות ליד אשה עצמאית מבלי שיחוש פגיעה באגו הגברי שלו. בלי שינוי בכל הפילוסופיה של המינים, הוא הרי “נורמלי” כשאיננו מסוגל לחיות ליד או מתחת לאשה “חזקה”.

תחרויות “מלכת-היופי”    🔗

מלכת-היופי הישראלית היא מיפעלו המבוסס של שבועון-נשים מבוסס (“לאשה”), אשר בוודאי גורף רווחים ויוקרה בזכות המלכה וצבא סגניותיה. יש בישראל גם כתר-יופי נוסף, המוענק ל"נסיכה" (להבדיל מ"מלכה") על-ידי ירחון-נשים, המיועד לנשים יותר משכילות (“את”), ולכן קשה להבין מה טעם ראה הירחון במיפעל-חיקוי זה, זולת הסיכוי לרווחים. מכל מקום, המיפעל משמש כדוגמה לחינוך היורד אל הקהל, תוך העמקת הנזק לתדמיתה של האשה.

ה"נסיכה", לעומת ה"מלכה", איננה רק יפה, אלא – כמוצהר – גם משכילה ובעלת-ערכים (?), ומצפים ממנה לייצג את “הנערה הישראלית”, שאיש עדיין איננו יודע מהי. אף כי שונים שיקולי בחירת ה"נסיכה" משיקולי בחירת ה"מלכה", אין כמעט הבדל בעיקרון – ובביצוע. אפילו הפרסים (מתנות המלבושים, ומענק הנסיעה לחו"ל) הם אותם פרסים. בשני המיקרים, כמו בכל המיקרים הדומים בעולם כולו, יחס הקהל ותגובותיו – שווים: הקהל משתף פעולה, ומקבל את כל המיבצע כדבר מובן-מאליו.

ההתנגדות שלי לכל מיבצע תחרותי הנערך בקרב נשים בלבד, היא חד-משמעית. מטבע הדברים הוא, שתחרות הנערכת רק בין נשים מתאפשרת רק תודות להמעטה בערכן; ומטבע הדברים הוא, שיחס החברה אליהן כאל יצורים ל"צריכה", מתבטא גם בתחרויות המאפיינות את נתוניהן הפיסיולוגיים.

אני סבורה שבחירת מלכות-היופי זרה לכל אידיאל שוויוני, הן כמיבצע תחרותי המפתח תחרות, והן כמיבצע הנותן תוקף מלכותי ל"שקר-היופי".

קשה לי לראות את ישראל שותפה לפולחן בחירת ה"חתיכות", במומחיות המיקצועית של העולם הגדול, על-פי השוואת נתונים גופניים. קשה לי שלא לראות ב"חתיכות" אלו סוסות הצועדות במסלולי השוק ומפגינות את מיכמני גופיהן. הן נידונות לעבדות. לא למלוכה.

תחרות-היופי, כמו תחרות עקרת-הבית ותחרות אם-השנה, מרחיקות בסופו של דבר את חווה מעץ-הדעת, ומחזירות את האשה למקומה על-פי התנ"ך: “לסוסתי בריכבי פרעה דימיתיך רעייתי.”

אי-המודעות לנושא איננה מזיזה אנשים להתריע על הצורך בשינוי, גם כשמדובר בתחרויות יופי או אופנה, הפושטות לאחרונה גם לגיל הרך.

קראתי לאחרונה באחד העתונים סיפור “פיקנטי” על ילדה בת ארבע שנבחרה כמלכת-יופי מבין גילאיה. והנה, בסיום התחרות, לא נמצאה הילדה כדי להכתירה, כי ברחה בינתיים והסתתרה מפני המבוגרים. הסיפור מכוון היה לשעשע, ונסתיים בהערה מבודחת. לא היתה בכתיבה כל נימה של ביקורת או מחאה. בנושא זה, לא ראיתי את דאגתם של המחנכים לנוכח סילוף ערכי האדם מגיל כה צעיר, ולנוכח המגמה להשלטת דרכי התחרות של המבוגרים על ילדות רכות.