אם כל ילדה נולדת עם חסר, אפשר להסביר את “שיחרור־האשה” כמאבק לשחרר את האשה מפגם הלידה. אם תרצו: יש לשחררה מעונש חברתי על לא־אשם ביולוגי. הגדרה יותר כללית: השיחרור הוא המאבק על הזכות להיחשב כאדם.

מדוע קוראים לכך “שיחרור”? מפני שהעונש שהחברה כופה על הבת, הנכנסת לעולם כשהיא חפה־מפשע, הוא כלא הכובל את כל התפתחותה. בהיותה כבולה בכלא, היא גם עושה את כל העבודה השחורה. המילה “שיחרור”, איפוא, הולמת.

לשם מה יש להסביר בספר שלם מדוע השוויון איננו, מדוע הוא הכרחי וכיצד כל זה כרוך ב"שיחרור"? – כל השאלות הללו קשורות בהיעדר אותו שיחרור. ניתן לומר כי השיחרור כרוך ביצירת תנאי־חיים והגיון־חיים, שבהם לא נצטרך עוד לשאול את השאלות הללו – או להשיב עליהן.

במישטר שיש בו אדונים ועבדים, שואלים רק האדונים מה רע בכך שאין שוויון. העבדים יודעים היטב מה רע בכך. במישטר שבו אפלייה בין כושים ולבנים, שואלים רק הלבנים מה רע בכך. כאדונים, יודעים הלבנים מדוע אין כל רע באי־השוויון. הכושים אינם שואלים מה רע בכך. הם יודעים שעליהם להשתחרר מאי־השוויון שמכתיב להם השוני הביולוגי.

הנשים עדיין לא תפסו שהשוני הביולוגי שלהן, הוא שהכתיב להן את אי־השוויון. הן אינן מתמודדות עם הנושא. הן אינן רואות, גם בהיות צבע עורן לבן – כי מבחינת הפגם האוניברסלי שדבק בהן מלידה, קרובה אשה לבנה ב"פגם" זה אל האשה הכושית.

בסולם ההירארכי של עליונות ונחיתות, ניתן לומר שבראש הסולם של העולם התרבותי עומד הגבר הלבן, ובתחתיתו –האשה השחורה. (ליתר דיוק: האשה השחורה, עקרת־הבית.) האשה הלבנה עליונה על שחורה, אך הגבר השחור עליון על האשה הלבנה.

כל זה איננו מוסבר לנו. זהו בהחלט חומר בלתי־חוקי שכל מישטר מתעלם ממנו. גם מישטר דמוקרטי ביותר – כמו זה שבאמריקה, וגם מישטר חלוצי ומתקדם כמו בישראל.

בישראל, אחרי מלחמת יום־הכיפורים, רואיינה בטלוויזיה סוציולוגית משכילה ומודרנית בשם דורית פדן־איזנשטרק. היא טענה שיש לשתף את הנשים בישראל ביתר רצינות בשוק העבודה, וכי דבר זה נתברר במיוחד בזמן המלחמה, כשנתגלה שהנשים אינן מסוגלות לשאת במעמסת העורף.

המראיין, רם עברון, ניסה לשאול שאלה “מרגיזה”: “אשאל אותך שאלה פרובוקטיבית,” אמר, “מדוע בכלל צריך להיות שוויון?” השיבה לו דורית פדן: “אני אינני רוצה להיכנס לכל העניין הזה של שוויון.” היא ביקשה רק להדגיש שהמצב הוא רע כשנשים אינן נוטלות חלק בדיונים בטלוויזיה ו/או בשוק העבודה.

הסוציולוגית החמיצה הזדמנות.

על שאלתו של מר עברון “מדוע בכלל צריך שוויון?” - יש להשיב במישרין. צריכה היתה לומר לו כי השוויון הכרחי כדי ששני המינים יהיו שווים בערכם. השוויון הוא האפשרות לחיות. כמו אוויר, שאין שואלים מדוע הוא נחוץ. האם הסוציולוגית באמת “אינה יודעת” מהו שוויון, כפי שאמרה בהמשך התוכנית?

השוויון הוא הזכות להתקבל באופן שווה בעולם. להתמודד באופן שווה. לקבל חלק שווה מן החובות ומן הזכויות. השוויון בין גבר ואשה אין פירושו ביטול השינויים הביולוגיים. הוא מדבר על מתן אפשרות שווה ל"רק"־בת לבחור להיות נגר. השוויון כרוך ביצירת תנאים חדשים בחברה, כדי שנזמין שולחן אצל הנגר/ה הזו. הוא כרוך בעשיית תנאים חדשים בחברה, כדי שהנגר/ה הזו לא תצטרך להיחשב בחברה כסוטה, או כמופרעת, אם תבחר במקצוע זה. השוויון מדבר על שינויים בהרצת הבית, כדי שלא ישרור שם חורבן כשהנגרת בנגריה; ובעיקר: כדי שהנגרת לא תרגיש שהיא פועלת במחתרת כשהיא בנגריה וכ"חוזרת־בתשובה" – כשהיא בבית.

דורית פדן־איזנשטרק, כמו כל הנשים שעשו קאריירה לעצמן (ולרוב בדרכים קשות יותר מאשר הגבר), מאפיינת גישה של נשים ש"הצליחו". הן אומרות בדרך־כלל: “הראייה שהצלחתי – סימן שאפשר!” אם אינן אומרות זאת במילים או במחקרים, הן אומרות זאת בחצי־האמת. גולדה מאיר היתה נוהגת לומר שאיננה מבינה את הנשים המתאוננות על חוסר־זכויות – מפני שללדת ילדים זו זכות, שהגברים צריכים להרגיש נחותים בשל היעדרה.

כאשר נשאלה שולמית אלוני, הלוחמת לזכויות האזרח, אשר זכתה אחרי מילחמת יום־הכיפורים בהצלחה מסחררת בבחירות (מפני שלפחות מחצית הבוחרים הם אזרחים בלי זכויות), על־ידי העיתונאי רפאל בשן, מה תגובתה על הטענה שנצחונה נקבע על־ידי “נשים מתוסכלות” שבחרו בה, השיבה: “לא נכון.” היא אפילו הצביעה על שתי נשים בריאות וחכמות שעבדו למענה.

גם שולמית אלוני וגם דורית פדן־איזנשטרק עשו שירות־דוב ל"שיחרור" – למרות שכל אחת מהן פועלת רבות להעלאת מעמד האשה, בדרכה־שלה. השתיים, המייצגות זירמי־פעולה שונים, מתעלמות מן ה"שיחרור", אם כי אינן מתעלמות מקיומה הבעייתי של האשה – כל אחת מסיבות משלה. שולמית אלוני ודורית פדן־איזנשטרק החטיאו הזדמנות בלתי־חוזרת לדון בנושא לעומק – כי הוא הפך חריף ואקטואלי (ומשווע לעזרה) בדיוק אז: אחרי מילחמת יום־הכיפורים.

הסוציולוגית היתה צריכה לומר לעורך התוכנית כי אי־השוויון מקורו בשורש אי־העסקת הנשים בזמן המילחמה. היא היתה צריכה להסביר כי אי־אפשר למדינה בלי שוויון, אם לא למען התושבים – הרי לפחות למען המדינה. אבל אין זה תפקידה כסוציולוגית.

שולמית אלוני היתה צריכה לומר: “כן, נכון – בחרו בי נשים מתוסכלות; כי הנשים בארץ חיות במעמד מקופח כבני־אדם וכאזרחים, כתוצאה מכך שאין להן שוויון.” תיסכול הוא תיאור של מצב שבו נשים מודרניות, שוות בהשכלתן וכישוריהן, נקלעות לחברה בלתי־שוויונית. אבל שולמית אלוני עוסקת בפוליטיקה. פוליטיקה אינה אוהבת נשים מהתנועה־לשיחרור־האשה. היא נכנסה לכנסת כסוס טרויאני.

לגבי נשים המצליחות להגיע לעמדה חשובה, קורה תהליך שהוא מובן־מאליו, ואפילו אופייני לדמוקרטיה. הדמוקרטיה אומרת שכל אדם נולד שווה. אם הוא

נער־שליח בילדותו, יוכל להיות נשיא־המדינה –בהתבגרו. אשה אומרת: “נולדתי רק־בת – ובכל־זאת הגעתי למישרת מנהלת או ראש־הממשלה. זה מוכיח שאפשר.” אולם, עד שהיא מגיעה לעמדה כלשהי, היא נאבקת פי־שניים מאשר הגבר, כי עליה להוכיח לכולם (כולל עצמה) שהיא מוכשרת כמוהו. לכן, אין לדבר על תנאים דמוקרטיים שווים, מאחר שנקודת־הזינוק של הנשים היא בפיגור כה רב מלכתחילה, עד שרק החזקות מדביקות במירוץ.

אשה מתחילה בזינוק בכך שהיא חייבת להוכיח שהיא טובה. אשה חייבת גם להוכיח שלאורך כל מאות הקילומטרים שעשתה עד הקריירה, לא חדלה להיות נשיית – שיש לה תלתלים בלונדיים, או רגלים יפות, או איזה “מיטבח” נשיי – או משהו.

אף שההגדרה של השיחרור היא קצרה, הרי ההסבר, והדרך אל השיחרור, כרוכים במהפכה. נשים שאין להן תודעה של כל הכרוך ב"שיחרור" פותרות את השוויון בהצעות לחקיקת חוקת צדק, להוספת מעונות־יום, ולביטול כל האפליות החברתיות. גם זה, כשלעצמו, די קשה, אבל הדרך לשוויון קשה שיבעתיים כשהגדרת ה"שיחרור" היא “מאבק על הזכות להיחשב כאדם.”

איך בולעים הגדרה כזאת בלי לחשוב על מהפכה? איך – כשכל מילה במישפט זה היא בבחינת סטירת־לחי לכל מערכת החברה שבה אנו חיים?

“מאבק” –

“על הזכות” –

“להיחשב” –

“כאדם”.

בפירוק השאלה לגורמיה מודגשות ההאשמות שהחברה נאשמת בהן. ואם השיחרור הוא היציאה ממצב שהוא כל־כך שלילי כמו עבדות, קיפוח, חשיבה מעוותת, והתחזות כאדם – ודאי שלא מילחמה תעקור כל זאת, אלא מהפכה הכרוכה בזיעזוע הקרקע שעליה אנו עומדים.

 

השיחרור כהחלמה    🔗

ככל שאני מרבה להתבונן בגילויי אי־השוויון, כן נראה לי יותר ויותר הצורך בשיחרור, כתהליך של ריפוי – אוולוציוני ורוולוציוני – מתיסמונת של מחלה. כדי להביא להחלמה יש להכיר, כמובן, במחלה ולא להתעלם ממנה – ובעיקר: יש להציע תרופות ופיתרונות. לדאבוני, אנו עומדים עדיין בשלב הראשוני של אי־המודעות לכל הנושא. איננו מבחינים בסימני־המחלה – גם כשהם קיימים; ואם מגלים לפעמים את הסימנים וקוראים להם בשמם, ומכריזים על אפליייה־לרעה של האשה, אין רואים את הקשר הקיים בין סימן־מחלה אחד בשטח אחד, לבין כל האחרים בשאר השטחים.

נשים פעילות ומשכילות המגלות, למשל, שאין להן שכר שווה או זכויות שוות בעבודתן – נלחמות בסימן־המחלה האחד הזה ומשיגות הישג, הנזקף ל"מעמד־האשה"; אבל הן אינן מוכנות להודות שקיים קשר בין מילחמתן זו לבין המילחמה היותר־יסודית של התנועות־לשיחרור־האשה, באמריקה, או באנגליה. הן עדיין אינן יודעות כי אי־אפשר להשיג הישג לטובת “מעמד־האשה” אם אין פותרים את הבעייה לעומק, כמיכלול אחד של קיפוח הנובע מ"פגם לידה" – אף כי איננו, כאמור, ביולוגי.

החברה נראית לי חולה, לא רק מפני שאי־השוויון כשלעצמו הוא מום, אלא שהמום מחלה את כל מערכת־היחסים עם המין האחר – והמום מחלה את הדור הבא.

החברה חולה, מפני שעיוות אחד, שנעשה אי־פעם בעבר, גרם לעיוות נוסף – ולשרשרת של עיוותים. ובמכניזם של העיוותים, ודרך התפתחותם, נוצר היום מצב כה פראדוכסלי שאין לכנותו אלא “מחלה”: היום, דווקא הגבר טוען שהוא המופלה לרעה¹. גברים לא רק מתבדחים בחברה, ובמאמרים הומוריסטיים. הם רציניים! הם באמת־ובתמים סבורים שהם המופלים לרעה, וכי הם “דפוקים אצלה”: הם רוחצים את הכלים, הם מפרנסים, אין להם רשות לאחר לצהריים, הם צריכים לדווח לה. בקיצור, הם משוכנעים שהם המשועבדים. אין הם מעלים על הדעת כי גם התופעות הבודדות והבטלות־בשישים של השתלטות נשותיהם, וגם התופעות היותר־כלליות של עצלות האשה, או תלותה, או התפנקותה – כולם סימפטומים השייכים לאותה מחלה. כל אחת מתופעות הפינוק מזה, או השתלטנות מזה, היא מחלה כשלעצמה, וכל אחת מהן נובעת מהיות האשה מופלית לרעה. אם אין רואים את המחלה, ולא את גורמיה, גם עובדה זו היא לא רק חלק מן המחלה, אלא היא הגורמת לכך שטבע המחלה הוא בעל אופי של שיתוק.

כמחלה משתקת, פועלים בה סימנים אופייניים:

1. האדם אינו רוצה להכיר במחלה ולכן איננו רואה אותה. כך הוא חוסך מעצמו סבל.

2. יש תחושת אין־אונים מחד, ותחושת פטאליזם וכניעה מאידך. כך מתכונן האדם, ומסתגל, לגרוע ביותר.

3. בשלבים הקשים – אין הגוף חש בכאב.

שלושת השלבים הנ"ל הם חלק ממנגנוני־ההגנה שעליהם אדבר להלן ביתר אריכות.

אמא היתה אומרת לי: “את רוצה לשנות את כל העולם?” ואבא היה אומר לה: “לכי אל הקדוש־ברוך־הוא והתאונני.” שניהם ביטאו את סימן אין־האונים של המחלה. אבא חשב שאמא דון־קישוט. אמא חשבה שאני דון־קישוט. לשניהם לא היה נחת מהסימפטום של אותה מחלה, ושניהם גם־יחד לא ידעו מהי.

אין־האונים איננו מסייע הרבה לרופא. כשמבחינים בכאב כלשהו, זה טוב. תחושת הכאב היא סימפטום טוב (במיוחד כשיודעים להצביע בדיוק על איזור הכאב) מפני שהוא משמש פעמון־אזעקה. כשהגוף כבר איננו מפעיל כאבי אזעקה, אין לו עוד גם מעט הכוח לצלצל בפעמון. חוסר־הכאב הוא, איפוא, אות של מוות.

החברה חולה – מפני שהיא חברה מתה. היא מעוותת והיא עיוורת כלפי העיוות. אם היא פוקחת לפעמים עין אחת – היא רואה עקום. כשהנשים מבחינות בכך שהן “רק” נשים – הן מוסיפות לעצמן הילה וקוראות לעצמן “מלכה”. כשהגברים מבחינים בכך שאין שוויון, הם קוראים דווקא לעצמם עבדים.

העובדה שבת נולדת בלי שוויון הופכת חרב־פיפיות הקוטלת גם את האשה, וגם את הגבר.

הצרה מתחילה בכך שאנו בוראים לנו אלוהים ואחר־כך מייחסים לו תכונות אנושיות־שפלות; ובד־בבד עם כך מכניסים בפי האלוהים את דיברי־התוכחה המוכיחים אותנו על היותנו כה סכלים.

לא אלוהים, אלא האדם, קבע את האפלייה בין קין־והבל, ובין יצחק־וישמעאל. לא אלוהים, אלא הגבר, קבע שהאשה נבראה “עזר־כנגדו”. איש מאיתנו לא היה שם, כשהאשה נבראה “מצלע של אדם” – אבל כל העניין הזה מנוגד להיגיון שלי, ולא מפני שאני, כאשה, במיקרה ה"עזר־כנגדו", אלא מפני שאין זה מתאים לאלוהים. מכל מקום, משנקבעו “זכויות” המינים בקיללת חווה (ובאופן כה ברור: “והוא ימשול בך”), אין לעקם את ההיגיון כדי להסביר לנשים שזה עושה אותן “מלכה”, כפי שטוענים מליצי־היושר של אי־השוויון.

משנקבע המיתרס בין שני המינים, גדל השוני והלך, עד שהפך המיתרס חומת־יריחו. משני עברי המיתרס הפכו השינויים הביולוגיים שינויים קוטביים. ה"הבדל הקטן" הפך הבדל קוטבי. הגבר והאשה משני עברי המיתרס הם כיום יום ולילה. חושך ואור. ברזל ונוצה. כוח־המשיכה מצמיד את שני המינים ויוצר את המגע ביניהם. המגע הוא “אהבה”, או “מין” – אבל תמיד כחיובי ושלילי, אשר אינם בעלי ערך מהותי שווה –כמו בחשמל – אלא בעלי ערך מהותי שונה, כמו בחוקי המוסר.

המחלה של החברה היא אי־השוויון בערך הקיום בין הגבר והאשה. ניתן להפיל כל מיני חומות־יריחו שהוקמו ביניהם, אבל לא יהיה בזה די. הפלת החומות גם היא כרוכה במאבקים רבים, אבל היא תושג. היא אפשרית.

מה שקשה יותר, הוא לשנות את אלוהים.

אני משוכנעת שאין מנוס מהתקפה מוחצת, ואפילו מחוצפת, כדי לחתוך בבשר החי. אין מנוס מכך שהאשה עצמה תעשה זאת – ומשום כך אסור להעלים את כל עניין אי־השוויון, או “למרוח” את התיסכול. התיסכול הוא הדבר השולח נשים לפסיכיאטר, והוא מה שמבריח אותן ממנו, כי התשובה איננה בהסתגלות למצב, שהיא האספירין הקבוע של הפסיכיאטר. התיסכול הוא גם הדבר המרתק נשים למיטה עם “נזלת”, “שפעת”, ו"כאבי־גב"; עם עייפות, או צמרמורת, או פריחה, או מיגרנה, או סתם רצון לישון. התיסכול הוא ששולח אותן לקנות כובע חדש, והוא השולח אותן ללמוד משהו… הן באות והולכות עם ה"אספירין" – תרופת־ההבל לכל הצרות.

 

מהות התיסכול    🔗

התיסכול של האשה מתחיל בסיפור הלידה שלה – מאז תיסכול הבריאה. חווה אוכלת מעץ־הדעת – אבל לא מכלה את התפוח. גם היום קונה האשה השכלה – ואינה מסיימת. אם סיימה – הריהי נענשת. גם היום, התפוח נתקע לה בגרון: לא לבלוע ולא להקיא.

כל אשה היא ראש־ממשלה־בכוח, וכל אשה היא חווה־החוטאת־בכוח. בדת היא טמאה, ובמסורת היא “בת־מלך”. היא חייבת להיטהר בכל פעם שהגבר נוגע בה; והיא גם קדושה. היא גם יולדת את ישו, והיא גם בתולה.

היא בת־מלך – אבל היא “בת־מלך פנימה”. היא רק בבית – אבל קוראים לו ארמון. כבתולה היא חכמה. כבתולה היא סתם טיפשה. היא מכבסת־מקרצפת־יולדת שש־עשרה שעות ביום, אבל היא חלשה. היא חורשת אדמה בסין, או סוללת כבישים ברוסיה, היא עובדת בפלחה בארצות־ערב, והיא גם לוחמת מלחמות בספרטה – אבל היא תמיד “המין החלש”.

היא המין־החלש, אבל אומרים לה שאצלה הכוח “האמיתי”. שרים לה “אשת־חיל”, וכופרים בכל כישרונותיה. מהללים אותה כסוחרת – וטוענים שאינה מבינה במיסחר. אומרים שאין לה צורך בהשכלה – כי ממילא תתחתן; ואם היא מחפשת חתן, אומרים שרק חתונה יש לה בראש. אם היא הולכת ללמוד, אומרים שהיא רק מחפשת חתן. אם אינה מחפשת חתן – אומרים שהיא מחפשת צרות.

אם היא עקרת־בית – היא “לא־עובדת”. היא נקראת עקרת־בית מפני שהיא “עיקר” הבית. אבל שאלו אותה מה היא עושה, ותשיב: “אני־לא־עושה־כלום”. אני “רק” עקרת־בית.

מקומה במיטבח – והיא מופקדת גם על החינוך. מוח של ציפור לה – והיא מופקדת על חישול הדור הבא. כדי לגדל את ילדיה עזבה את הלימודים. כדי לחנך את ילדיה עליה לחזור ללימודים.

אין לה כסף מפני שאין לה משכורת. כ"עיקר" הבית היא גם עושה את עבודת הפרך; כ"עבודת־פרך" –עבודתה כה חשובה עד שאי־אפשר להעריכה בכסף… העובדה שעקרת־הבית תמיד עייפה – אינה מתקבלת על הדעת, שהרי אינה “אשה־עובדת”.

אם היא משקיפה החוצה בעד חור־המנעול – אומרים לה שאינה מרוצה מגורלה. אם היא מקנאת בבעלה היוצא לעבודה – אומרים לה שאוכלת אותה קינאת־הפין; או שבעלה המיסכן הרי עובד רק למענה. אם היא מתרכזת במרק־הירקות כדי לא להתרכז בקינאת־הפין, אומרים שעולמה צר. אם היא מרחיבה את עולמה – אומרים שהיא מתחרה בגבר. כך או כך – תמיד מוביל הכל לקינאת־הפין.

אם היא מגבילה את הילודה מפני שאינה רוצה להיות רק־פרה, אומרים לה שאינה יודעת מהי ה"זכות" ללדת ילדים. היא “חייבת” לקנא בגבר מפני שיש לו הזכות של הפין, והיא חייבת ליהנות כאשה מפני שיש לה זכות הבעלות על הרחם. הגבר בידיה – כי קיומו של הפין רק אצלה. גם הילדים בידיה, כי הרחם אצלה – למה תהא חייבת איפוא לקנא בו?

ואם שניהם – גם הגבר וגם האשה, חיים בידיה, מדוע תיוולד “רק”־אשה, תחת שהגבר יוולד “רק”־גבר?

כל הסתירות הללו יוצרות תיסכולים, והתיסכולים הם חיידקים מולידי נוורוזה. כשילד מקבל על אותו מעשה עצמו פעם סוכריה, ופעם סטירה – הוא יגדל לא רק מתוסכל, אלא נוורוטי. כמו הכלב של פבלוב. אם הרחם של האשה היא “זכות” – היא איננה יכולה להיות גם חסר.

אין כל אפשרות לחיות עם תיסכול לאורך זמן, מבלי שתתפתח מחלת־נפש. התיסכול שהאשה נדרשת לחיות איתו, ואותו, צופן בחובו את כל שלבי ההידרדרות האופייניים למחלת־נפש, אם־כי החברה העדיפה לכנות אותה בכל מיני שמות אחרים. כשהמחלה מבצבצת קוראים לה באחד מן התארים המגדירים “נשיות” – למן “ריקנית” עד “בכיינית”, ועד “בלתי־יציבה”. בכל האשימו את ההורמונים, כשלתכונות התייחסו בסלחנות.

“ריקנית” – איננו סתם תואר לתכונה שיש לסלוח לה. זוהי תחילתה של ריקנות רצינית הרבה יותר. היא תחילתו של דיכאון. ה"בכיינות" של האשה איננה מותנית בהורמונים, אלא בעלבון שבעצם בריאתה. היא “בכיינית” והיא “בלתי־יציבה” מפני שהחברה מטלטלת אותה מהמיטבח לחדר־המיטות, מבלי לאפשר לה אחיזה כלשהי בעולם החיצון. יהא הבית יציב כאשר יהיה, אין הוא יציב בלי שורשים בעולם החיצון.

 

התנועה־לשיחרור־האשה    🔗

גם בימי מלחמה – וביחוד בימי שלום – לא מצאתי לוחמים בגלוי לשיחרור האשה, אלא אותן נשים של “התנועה לשיחרור האשה”.

מובן־מאליו, לאור עיוורונה של החברה כלפי המחלה (כפי שהיא נראית רק למפוכח) טיבעי הדבר שתהא החברה שונאת נשים אלו. אם הן לוחמות בכל מה שהחברה קידשה, יש להתנגד להן, כלמאיימות על “שלום החברה”.

כדי להצדיק את השינאה העיוורת (“עיוורת” ממש) שהחברה רוחשת לנשים לוחמות, קבעה החברה הנחות מצוצות מן האצבע לגביה. היא קבעה שהן לסביות, מופרעות, מתוסכלות. שאינן יודעות להעריך את מינן. שהן שונאות גברים. שלא “הצליחו” עם הגברים ולכן הן שונאות אותם.

מאשימים אותן בכל מיני האשמות – רוחניות וגופניות. קבעו שהן פרועות־נפש ושהן פרועות־שיער. קבעו שהן מלוכלכות במוחן ומלוכלכות בגופן.

בכל ההאשמות הללו אין אף שמץ של אמת. לא רק אינן נכונות, אלא ההיפך הגמור הוא הנכון. עצם ראיית חריגים כאנשים מופרעים (ועל־כן – שנואים) איננה חדשה. כל חריג (חדשן, אמן, נביא) שהחברה איננה מבינה אותו, מפני שאין הוא חושב ומתנהג לפי הכללים שלה בלבד – הוקע בעבר, ומוקע גם בהווה.

מובן שכדי להיות חריג כלשהו יש צורך גם במיטען־ניסיוני קודם. אפשר לקרוא לזה “מסה אפרספטיבית”, ואפשר לקרוא לזה סתם ניסיון־חיים. כל אשה שהגיעה לתנועה־לשיחרור־האשה, הגיעה אחרי ניסיון. הביוגרפיה שלה אינה מתבטאת רק בעובדה שהיא נישאה – או התגרשה, “הצליחה” או נכשלה – כי מונחי ה"כישלון" הם ממילא קריטריונים משתנים. בעיניים של החברה הישנה, התבטאה “הצלחה” של אשה בכניעה לתפקידה הביולוגי. בעיניים של המאה העשרים, “הצלחה” של אשה היא להסתדר עם התפקיד הביולוגי כדי להיות מזכירה מבריקה. מעל לשתי הגישות הללו של “הצלחה” – מונחת הגישה הבריאה והמשוחררת ביותר, הטוענת שזכותה של כל אשה להיות גם לא־מצליחה, כשם שזכותה להיות לא רק מזכירה־מבריקה, אלא גם מנהלת־מבריקה. התנועה־לשיחרור־האשה אומרת, שהאשה צריכה להישפט על־פי כישוריה האישיים. היא אומרת שלא פרויד, לא הדת, ולא החברה, הם בעלי־הזכות לקבוע ולהחליט מה צריכה האשה להיות. היא אומרת שהתפקיד הביולוגי אין לו כל קשר עם התפקיד בחברה. היא אומרת שה"נשיות" שמכרו לנו הגברים, אניה מתבטאת בחוקים לטובתנו. (גם כשהם, לכאורה, “מגינים” עלינו.)

אולי היא אומרת זאת בצורה בלתי־"נשיית" – אבל זאת רק בעיני חברה שקבעה מראש כיצד צריכה האשה להתלבש או לשבת – או למחות. מאחר שהחברה קבעה שאשה אינה מעשנת ברחוב, היא קבעה גם שאשה אינה נושאת דגל ברחוב. כל זה ברור – שהרי החברה גם קבעה שהאשה אינה נלחמת. כלומר, אם נקבע בשבילי, כאשה, שאסור לי להילחם –כי להילחם “זה לא נשיי” – כיצד יכולה אותה חברה שלא לראות בכל ניסיון שלי להתמרד (כנגד החברה עצמה!) אדם מופרע, ופורע־סדר?

מאחר שאני רואה את החברה כחוֹלה ביחסה לאשה, אני רואה כבריאים אך־ורק את אלה הנלחמים במחלה. הם בריאים מפני שלא נלכדו במחלה, והם בריאים שבעתיים כיוון שהם מסוגלים, בתוך כל התיסכולים (שעמדתי עליהם לעיל), להישאר צלולי־דעת ולשמש רופאים. כרופאים־חולים, משימתם היא לא רק בעלת קושי על־אנושי, אלא מידת שפיותם היא לעילא־ולעילא.

ואומנם, כך הן הנשים המעטות הלוחמות חברות התנועה־לשיחרור־האשה, בין אם הן קרויות “התנועה הפמיניסטית”, או “נשים־למען־חברה־מתוקנת” – מלחמתן היא להביא תנאים שהם לטובת כל הנשים (המתנגדות להן). גם אם נראה שהן לוחמות בגבר – הרי התנאים שהן רוצות בהם, הם דווקא לטובת הגברים.

חשוב לראות את מלחמתן כהמשך למלחמת הנשים הסופרג’יסטיות, שעדיין הוקעו, לפני כמאה שנה בלבד, כנשים סוטות בדורן. בפרק “ההיסטוריה” אפרט כיצד נערך על אותן סופרג’יסטיות באמריקה ובאנגליה ציד־מכשפות, וכיצד הושלכו לכלא, רק כדי להביא לנו היום את זכות ההצבעה.

ואילו אנו, הנשים, בעוונותינו הרבים, מעזות היום לקבל את זכות־ההצבעה שלנו כדבר מובן־מאליו! בזכות נשים שהוקעו בזמנן כ"מכשפות" – ואשר לחמו (גם על־ידי נשיאת דגלים בחוצות!) בשיטות שהיו בדורן “בלתי־נשיות” לחלוטין, אנו מצביעות היום לכנסת! בזכותן אנו מתקבלות, היום כעיתונאיות לעיתונות, אם־כי – לצערי ולבושתי – רק כדי לכתוב שם כנגד התנועה־לשיחרור־האשה, ונגד המשך הלחימה.

גם אני הייתי עיתונאית. כתחיה בת־אורן² העליתי קטורת לאותו מולך עצמו. ערכתי את פינת־האשה ברדיו כ־15 שנה, וערכתי מדורים לאשה בכל מיני עיתונים משך כ־15 שנה נוספות. אומנם הייתי מודעת לתיסכול – אבל לא לחרם המוטל עלינו, כנשים. טענתי שגם מן המיטבח (כעקרת־בית וכאם) אפשר “להצליח”, אם רק יודעים להכניס יותר שטחים מן החוץ – פנימה, לשטח הסמכות של “עקרת־בית”. טענתי שיש לנו אומנם (כנשים) שתי מישרות, כשאנחנו בוחרות במקצוע מחוץ לבית, אבל – טענתי – יש ללמוד לייעל את שיטות העבודה, ולהגדיל את שיתוף הגבר בתפקידי הבית – ורק אז אפשר “להצליח”. טענתי, שאם תנחלי “הצלחה” אחרי שילוב יעיל של קריירה ובית – ודאי שהצלחה כזאת תזכה אותך בתואר “אשת־חיל” – וודאי שאפשר יהיה לקרוא לך “מלכה”!

ההלם שזיעזע את כל מערכת מחשבותי הנ"ל, בא לי דווקא בתוך המיסגרת הממוסדת. דווקא כעורכת מדורים לאשה ולמישפחה. כמי שמודעת לקושי של צירוף כל תפקידי האשה, וכמי שהיתה מנוסה בתיסכול שנוצר עקב כל ניסיונותי להסביר את הנחיתות כעליונות – נשאתי דגל־לחימה שניראה לי ב־ 1971–1972 “נשיי” ביותר ולגיטימי ביותר. את לחימתי הפרטית עשיתי כאשה מטופחת החובשת כובעים – ואינה שוכחת להתאים את צבע החגורה לצבע הנעליים. הייתי דוגמת ה"נשיות" על־פי כל הכללים של אמא־סבתא־פרויד: גם במראה וגם בחשיבה, וגם במיקצוע שעסקתי בו. העט שכתבתי בו נלפת באצבעות מטופחות – והרגליים שהובילו אותי למישרד־החינוך – בגרביים שקופות מאד, כדי להראות למנהלים שאני “בסדר” – כאשה. חשבתי כי אם אוכיח להם שאני בסדר – כאשה – לא יוכלו לטעון שאני מבקשת לי איזשהו שוויון המורה על הפרעה ב"נשיות".

אני מספרת כל זאת כדי להסביר כיצד לא הועילה ה"נשיות" לאף אחת מאיתנו כדי להביא הטבות – אפילו כשההטבות היו למען עקרת־הבית (כלומר, למען רצונו של הגבר שנהיה במטבח ונטפל בילדים). כשבאתי למישרד־החינוך כדי להילחם למען עקרת־הבית, ובאתי כילדה־טובה לפי כל כללי החן הנשיי, למדתי שאי־אפשר להילחם לשינוי כלשהו, אפילו לטובת דברים שהם ציפור־הנפש של המימסד, מבלי לערער את הבניין כולו.³ אי־אפשר בלי להילחם כגבר – עם נשק חם, ולא בקול ענות חלושה. גם הסופרג’יסטיות הרימו קול ברחובות, ונשאו דגלים רק אחרי שלא הועילו מלחמותיהן ה"נשיות".

אני מספרת כל זאת כדי שתאמינו לי: ניסיתי את כל הדרכים. אם הגעתי למסקנה (אחרי ששנים על שנים הדרכתי עקרות־בית כיצד לארגן את ביתן כ"ארמון") – כי אי־אפשר לקיים את הבית (ארמון או לא) מבלי להתייחס לאשה כאל שווה־בערכה לגבר – הגעתי אליה דווקא ממעמדה של אשה ש"הצליחה".

כשנכשלתי בהבאת שינויים בלימודי כלכלת הבית (שהם גם לטובת הגברים), נוכחתי לדעת כי מה שנחשב בעיני קודם־לכן כאפשרי, אינו אפשרי. אם “הצלחתי” בו – הרי לא הצלחתי. חייתי, איפוא, בשקר. כיצד יכולתי לטעון שיש לי, אישית, “עמדה” אם החברה רואה בתפקידי האשה הרבים (פלוס או מינוס קריירה) סך־כל שולי ותפל שאין צורך ללמדו לבנים.

אם מישרד־החינוך אינו רוצה לשנות מיקצוע אחד קטן לטובת האשה, מפני שהוא יודע שזה יביא לשינוי רציני במסורת – הרי לא צדקתי בחשבי שאפשר לשנות ואפשר להסתדר כפרט! וודאי שלא צדקתי כשחינכתי נשים להאמין שכלכלת־בית היא מיקצוע מכובד! אילו היה מכובד בעיני החברה, היה מישרד־החינוך מלמדו גם לבנים.

 

הגברים אינם האוייב!    🔗

לא ייפלא שאין גברים רבים בקהלן של הלוחמות בתנועה־לשיחרור. חלק נכבד מן המאבק מתרכז בשיכנוע הגברים שהשיחרור הוא לטובתם דווקא. אבל, כרגע, אינני רואה גברים רבים המוכנים להיחשב כסוטים, כדי להילחם בתוך מחנה הנשים – נגד עצמם. אומנם נכון שהמלחמה היא לטובתם – כי ה"זכויות" שנשים דורשות כוללות גם את הזכות על החובות; ובסופו של דבר, תשחררנה הנשים את הגברים מנטל חובות שנכפה רק עליהם; אבל, כאמור, הגברים אינם מסתכנים כדי להיחשב כ"נשיים" בתנועה הנלחמת לשינוי “גבריותם”.

ועל כן, גם העובדה שמייחסים את ה"שיחרור" לפריקת־עול, ומייחסים לנשים הלוחמות־לשיחרור תכונות של פורקות־עול, וגם העובדה שפריקת העול מתפרשת כמרד נגד הגברים – כולן בטעות יסודן.

ההיסטוריה מלמדת כי היו בעבר גברים שעמדו לצד הנשים הלוחמות. היא מלמדת כי נשים שלחמו בכל עוול חברתי, כמו העבדים באמריקה, הן אותן נשים שלחמו בעוול החברתי שקיפח גם אותן. ההיסטוריה גם מלמדת שהשינויים מתחוללים כשהגברים משתכנעים כי הם כדאיים להם.

בנקודה זו ברצוני רק לקבוע שהגברים אינם אויבי האשה, אף־על־פי שהתנועה־לשיחרור־האישה לכאורה מכריזה כך. להיפך, אי־השוויון הפך אותם אוייב. באנטישמיות התנסינו אנו, היהודים, בכך ש"חסידי אומות עולם" שהזדהו אתנו והגנו עלינו – הואשמו תמיד כ"אוהבי־יהודים", ועל כן הוקעו. ההומניסטים, שלחמו נגד הנאציזם – אנשי־מדע נאורים, או אנשי־רוח, או סתם אזרחים – הוקעו יחד עם היהודים. זה קורה גם היום, בכל מדינה ששורר בה אי־צדק דמוקרטי.