אירגוני־נשים    🔗

קיימת הקבלה מלאה בין אירגוני־נשים לבין עיתונות־נשים. קיימת הקבלה מלאה בין שני אלה לבין בתי־הספר לנשים, ובין שני אלה לבין המיקצועות הנשיים. כל התגודדות נפרדת של נשים מקבילה לתורת ההפרדה המקורית בין גבר לאשה, שאותה ביקשה החברה להנציח.

אירגוני־הנשים נוצרו אומנם כדי לדאוג לנשים, אבל דאגה זו הפכה אותו סוג “הגנה” הקיים בחוק, המנציח את אי־השוויון במחיר של הטבות קטנטנות. משום כך, מנציחים כל אירגוני־הנשים היום את ה"שוני" שהשיחרור מבקש לבטלו. משום כך, תיאורטית, כל אירגון־נשים מתנגד לשיחרור.

המאחד את כל ההתבדלויות הנשיות (עיתונות, תוכניות־רדיו, אירגונים, בתי־ספר וכו') הוא היותם בנויים על העבר, המשמר את ה"ייחוד" הביולוגי של האשה (כ"מין החלש") והמייחד אותה לתפקידים שירותיים. העובדה שקיים צורך בכפילות של אירגונים ועיסוקים (גברים מול נשים) אם בצורת “תאים”, או מחלקות, או מדורים, או מועצות – אם כיחידות קטנות בתוך גופים פוליטיים או הסתדרותיים “כלליים” אם באירגונים נפרדים – מוכיחה, כמובן, שאין הבעיות של שני המינים דומות.

כמו כן, מוכיח הצורך באירגונים את הצורך בהגנה על זכויות הנשים. גם אירגונים עולמיים, כמו ויצ"ו ו"הדסה", מבטאים אותו דבר – אחרת לא היו מוקמים. גם אירגונים בינלאומיים של נשים מוכיחים כי קיים קיפוח של נשים, כנשים, במימדים בינלאומיים.

האירגונים הבינלאומיים הם בעיקר מיקצועיים. הם כוללים נשים “מצליחות” דווקא, ועצמאיות כביכול. לכן קיימות בקרב נשים מצליחות אלה התעלמות, והתכחשות לעובדה שהן זקוקות להגנה, כנשים. שאר האירגונים לנשים, שהודבקה עליהם התווית ה"נשיית" של נשים רכות ויושבות־בית, אינם קוסמים לנשים ה"מצליחות".

נשים “מצליחות” חוששות פן ידביקו להן את התווית של “ויצ”ו" (במובן “נשים”!). לא אחת אמרה לי בפירוש: “אני שונאת נשים.” “אני לא אעבוד עם נשים.” “אני לא רוצה להיות בויצ”ו, כי אני שונאת ווייבערס."

על אחת כמה וכמה מפחדות הן להיחשב כשוחרות “שיחרור”. אין הן יודעות שגם אירגוני־הנשים של ויצ"ו או של “הדסה”, מתעבים את רעיון השיחרור.

ב"מעריב" מ־15.4.73 התפרסמה ידיעה על קיום קונגרס בישראל, “מטעם האירגון הבינלאומי של נשים ארכיטקטיות” – כדי לדון בהקמת סניף – או אירגון ישראלי – של נשים ארכיטקטיות. הוסבר מפי חברות האירגון היוזם כי: “בשווייץ¹, עד היום אין אשה אדריכלית רשאית להגיש פרוייקטים לתחרות ארצית,” וכי “בצרפת לא איפשרו עד לזמן האחרון לנשים לעצב אנדרטות היסטוריות. רק לאחרונה, אחרי מערכת מישפטית ממושכת, זכו האדריכליות הצרפתיות להכרה בערכן, ומעתה רשאיות אף הן לכך.”

באותה ידיעה של אירגון בינלאומי כנ"ל, מוסיפות האדריכליות להסביר (ולציין במיוחד) שאין להן כוונה לפעול ברוח “שיחרור האשה”, חלילה, הן רוצות רק: “לעודד הפצת ידיעות מיקצועיות בין חברותינו, וליזום קישרי־חליפין של בונות־בניינים ובונות־ערים מכל הארצות.”

אבל, “הפצת ידיעות” כזו היא בהחלט ברוח ה"שיחרור" – שהרי היא באה כדי להוכיח לארכיטקטיות כי הן מסוגלות להצליח, ובכך היא מעודדת את מילחמתן לקבלת פרוייקטים גבריים! אירגון זה, כמו כל האחרים, מוכיח את הבילבול והסתירה הנובעים מההתכחשות לצורך האמיתי, להילחם באפלייה של הנשים כנשים (ולא כארכיטקטיות, ולא כחברות מפא"י וכו').

מחד, הן מכריזות בפירוש ברשימת ה"עיקרים" לתקנון ש"יש לעשות מאמצים… שבכל ועדת־בניין עירונית תימצא לפחות אשה ארכיטקטית אחת," ואילו מאידך הן מכריזות בפירוש (“מעריב”, 15.4.73) כי הכוונה בכינון האירגון הנשי־מיקצועי, אינה פרישה מהאירגון המיקצועי הכללי, ולא אקטיוויזים ברוח “שיחרור האשה”, אלא פשוט יוזמה לפעילות מעניינת נוספת של נשות המיקצוע וכו'.

אותה גישה דו־ערכית עצמה קיימת באירגונים הנשיים בארץ. לפני כמה שנים (72–1971), כשנעשה ניסיון להתארגנות פנימית בתוך תא־החברות של מיפלגת העבודה, כדי לנסות את הקו החדש של “שיחרור האשה”, קמו נציגות ותיקות מתוך “מועצת הפועלות” (ממחלקות ההסתדרות, העוסקות בהטבת תנאי השכר של האשה) ומתוך “אירגון אמהות עובדות” (בנות הדור של בבה אידלסון) – ונשאו נאומי שבחים על עצמן, שדמו בדיוק לשבחים שפקידים בממשלה מחלקים לעצמם על “פעולות” שעשו. לא נעלם מדבריהן גם הפחד מפני כוחות חדשים, צעירים, שהוא גם פחדם של פקידים ותיקים או חברי כנסת וממשלה. בעיקר יצא הקצף על הנשים הרוצות פתאום שיחרור, “כאילו לא השגנו כלום עד עכשיו.”

כך, כל ניסיון או שינוי, במסגרת האירגונים הקיימים, הופך התקפה על ה"שיחרור" – המבקש שינויים בעובדות ובמיספרים, ולא טפיחה על השכם בנוסח “עשינו, ברוך־השם, מספיק בארץ הזאת, גם בלי כל ה’שיחרור' הזה.”

החזקה על זכות ראשונים, מרתיעה מפני קידמה גם את הנשים. לכן נוצר מנגנון מנופח, כדי להוסיף מחלקה גם למי שלא “ייבש ביצות” – אבל בכל־זאת יש לו מה להציע לטובת האשה. בכך מתכוונים לעוד “הגנה”, על־ידי חוק נוסף המעניק לאשה פטור רב יותר מחובות בעבודה (כדי להשאיר לה פנאי לחובות העיקריות שלה בבית). וכך, גם בתוך אירגוני הנשים, מגינים על ה"הגנה", ולא על ביטול ההגנה.

אירגון כמו “מועצת־הפועלות” בתוך “ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ־ישראל” (אשר הוקם כדי לעודד ליציאה לעבודה עם רכישת המיקצוע, וכדי לתת לאשה “אפשרויות שוות לקידום מיקצועי ושילובה בתפקידי אירגון ומינהל”)² הפך עם השנים אירגון שלא הוכיח את עצמו, מפני שעדיין אין היום זכויות שוות, ועדיין זקוקות רוב הנשים לעידוד ליציאה לעבודה³. מצד שני, בעצם העובדה שהוקמה מועצה של נשים, הן נטלו על עצמן אותם תפקידים (שהיו צריכים להיעשות על־ידי הממשלה).

אירגוני־הנשים בארץ, וכמותם גם ויצ"ו ו"הדסה", כאן ובעולם, המטפלים ב"קידום זכויותיה של האשה הלכה למעשה במשפחה ובחברה", מקדמים למעשה בעיקר את התפקידים הנשיים. לכן, אין הם מטפלים ב"עקירת מוקדי עוני ומצוקה וחתירה לצימצום הפער בחברה הישראלית." הם מקימים מעונות־יום וגני־ילדים, עוסקים באירגון “שוק” לעזרת מוסדות, בהקמת בתי־ספר לנערות, או לתינוקות, או לזקנים, ובכך הם עוזרים אומנם לנזקקים, אך מעוררים את השאלה – מדוע גוף של נשים דווקא?

הקורסים לנשים, שמארגנים אירגוני־הנשים, מהווים דוגמה בולטת לפיצול כוונותיהם של האירגונים הללו. להלכה, אירגוני נשים “עובדות” – ולמעשה, דאגה לקורסים בבישול, תפירה, ריקמה, כדי להשאיר להן את התפקידים הנשיים, בין אם הן בבית ובין אם הן בחוץ. היכן, איפוא, “עידוד האשה לצאת לעבודה על־ידי רכישת מיקצוע”? אם האירגון נוכח בסתירה זו, הוא גם מוסיף קורסים לרכישת מיקצוע – וכך הוא נוטל על עצמו תפקידים של משרד־העבודה הממשלתי, כפי שנטל את תפקידי מישרד־הסעד הממשלתי, או מישרד־הקליטה, או כל תפקיד־עזר לאירגון גברי אחר, כמו “מגן־דוד־אדום”, או עיריות וכו'.

מובן שאילמלא היה צורך, בישראל, בעזרה כזו, ואילו התגברה הממשלה כראוי על בעיות הפער החברתי, לא היו לאירגוני־הנשים תפקידים נרחבים, והיו בסופו־של־דבר מתבטלים. אבל מאחר שיש ממילא צורך – מה יזיק (חושבים במדינה) אם אירגוני־הנשים ישאו בחלק מן הנטל? ואם כבר מקובל בחברה שיש אירגונים של נשים, למה לא יקומו עוד כמה אירגונים לנשים, כדי לעודד עקרות־בית משועממות ל"יציאה מן הבית" לפעולות אזרחות־טובה, או להתנדבות אחרת כלשהי?

כל ההתבדלויות הללו באירגונים נפרדים, ניזונות מן המציאות שבה הנשים פנויות יותר מגברים, או להוטות יותר לעסוק במשהו, נוסף על הבית.

אך כל אירגוני־הנשים לא השכילו לטפל בבעייה העיקרית של הנשים כולן: היותן בבית, והיותן “נשיות” במובן המחליש את כוחן. אפילו מעונות־היום שהקימו, ובמיוחד אלה הנושאים את שם “אירגון־אמהות־עובדות” – מוכיחים, כי לא היתה בכוונת האירגונים האלה לדאוג לאשה העובדת.

מעונות־היום, המשרתים בעיקר נשים עובדות (שמוענקת להן עדיפות ברישום ילדיהן), בנויים כולם על־פי ימי העבודה של המורות והתלמידים, ולא על־פי ימי העבודה של האמהות העובדות. לכן, ברוב החופשות של בית־הספר והגן – גם ילדי המעונות נשלחים הביתה, והנשים העובדות חייבות להתמודד עם בעיות החופש של כל ילדיהן בבת־אחת. כך נוצר מצב המקשה על מעסיקים להעסיק אמהות לילדים קטנים, כי בלי מעון שאפשר לסמוך עליו משך כל ימי העבודה, אין לסמוך על כך שהאמהות תגענה כל יום לעבודה. מעונות־יום טובים יוקמו למעשה רק כאשר גברים יזדקקו להם; וזאת, רק לאחר שחינוך הילדים יהיה תפקידם של הגברים והנשים גם־יחד.

אירגוני־הנשים טיפלו בתכתיבי המיפלגות ובתכתיבי האיגודים המקצועיים – שאותם עזבו מלכתחילה בגלל היותם מקפחים נשים. הם הבליעו, איפוא, את הקיפוח העיקרי שגרם להקמת אירגוני־הנשים כולם. המימצאים של ארבעת ציוותי החשיבה, בראשותה של נאוה ארד ממיפלגת העבודה, ערב הבחירות האחרונות בישראל (על מעמד האשה במשפחה ובחברה; בעבודה ובכלכלה; ייצוג וחוקה ותדמית וחינוך), העלו כהצעות ל"מצע", אותן דרישות ותביעות, שהעלו כל שאר אירגוני־הנשים מיום הקמתם. ובכל זאת, אין עדיין שוויון לאשה, בשום שטח שהוא, כפי שאראה להלן בפרק “האשה בישראל”.

בכנס שנערך אחרי מלחמת יום־הכיפורים כדי לחקור את נחשלות הנשים במדינה, הודתה גם תמר אשל (מזכירת אירגון־אמהות־עובדות דהיום), כסגנית היו"ר של אירגון־הגג של כל אירגוני־הנשים בארץ, כי כל האירגונים לא עשו די כדי להעלות את מעמד האשה בישראל. גם ללא קביעתה זו, שימש הכנס עצמו עדות להיעדר המעמד של האשה.

ההרחבה של תחומי הסמכויות והעיסוקים של האירגונים הללו, שנעשתה על אותם שטחים “נשיים”, גרמה לכפילות בתפקידי האירגונים, וכתוצאה מכך גרמה גם תחרות סמוייה ביניהם. התרחשה כפילות הגורמת לפיצול הכוחות הנשיים, ולפיצול כספי הסעד; כפילות המתחרה בתפקידי מישרדי־ממשלה ורשויות מקומיות, כשהאזרח עומד מן הצד ולא ברור לו מניין יבוא עזרו.

ההרחבה של תחומי העיסוקים באירגוני־הנשים, לא הביאה להן את העיקר – את השוואת זכויותיהן כנשים עם זכויות הגברים שנשארו באירגונים הכלליים. תוכניות האירגונים הבטיחו קידום לאשה, אבל למעשה העמיקו את תפקידיה על־פי המסורת. מפליא עד כמה תוכניות ה"הטבות" לנשים, של רוב המיפלגות, כללו גם בבחירות האחרונות (1974) אותן הבטחות שניתנו להן גם קודם־לכן ואותו תקנון עקרונות ומטרות שהינחה את מניפסט אירגוני־הנשים. מאז אותו אירגון “נ” – שבראשו עמדה רחל כגן, שצידדה בהליכה לבחירות ברשימה נפרדת, עוד לפני למעלה מ־25 שנה, כדי לתבוע דבר פשוט: “חוק אחד ומשפט אחד לאיש ולאשה” – לא הושג דבר לנשים. ולכן, גם היום רוצים להלכה אירגוני־הנשים באותו דבר עצמו, אבל הם רחוקים מלהביע רצון זה במעשים.

אין ספק כי האירגונים עשו דברים. אבל, לא כדי להצדיק את עצם קיומם כאירגון של נשים. הפיתרון הנכון להם היום, הוא שיתארגנו כולם יחד כדי לטפל בשיחרור הנשים מכל המחסומים שמנעו מן הנשים להשיג שוויון, ובכל המחסומים שגרמו להקמת האירגונים. אפשרות שנייה היא, שייהפכו לאירגוני מתנדבים, ויכללו גם גברים, או ייהפכו למכונים להקניית קורסים עממיים, ושוב, בתנאי שיכניסו לשורותיהם גם גברים. דבר זה יבריא כמה וכמה שטחים במכה אחת. אם יתבטלו האירגונים כאירגוני נשים, יעברו כל תפקידיהם בחזרה אל המקומות בממשלה וברשויות המקומיות, המטפלים ממילא באותם עיסוקים. כן יוזרמו הכספים לקופות מאוחדות. לעומת זאת, האירגון הנשי האחד שיטפל אך־ורק בשיחרור האשה, ובדרכים להשוואת זכויותיה, ייהנה מתמיכה כללית של כל הנשים המאורגנות היום באירגונים מתחרים, וקיומו יובן יותר גם לעומד מן הצד.

דוגמות לפיצול התפקידים אינן חסרות. במלחמת יום־הכיפורים אספו נשים בוועד־למען־החייל אפילו לבנים לחיילים, וכך קיבלו על עצמן בטיבעיות רבה אפילו חובות של צה"ל. נשים אחרות עוסקות עד היום בפעילות למען בתי־חולים שונים, ובתי־חולים שאין להם אירגון־עזר־של־נשים, יש להם מתנדבות סתם, או משוגעות־לדבר. נשים פותחות בתי־ספר ומעונות שהיו צריכים להיפתח על־ידי נשים וגברים ביחד (בגופים ממשלתיים או פרטיים), נשים מקימות מועדונים שכונתיים, בתי־חייל או בתי־ספרייה, והן מחזקות על־ידי כך את כישלונה של הממשלה לטפל כהלכה בכל בעיות הקהילה, הסעד, העלייה או בבעיות של צה"ל.

 

נשים למען נשים    🔗

אירגונים שונים (אירגון־אמהות־עובדות, ויצ"ו וכו') הגיעו למסקנה כי יש להקים לישכות־ייעוץ מישפטיות כדי להגן על הנשים. זוהי הודאה בכך שעדיין יש להגן על האשה בארץ. לפני כשנתיים הוקמו לישכות־ייעוץ מישפטיות, המעסיקות בהן גם עורכות־דין בשכר. והן עושות עבודה מצויינת. לשכות אלו חייבות להתרחב, ולמעשה זהו הצעד הראשון שנקטו האירגונים הנשיים כדי להילחם באופן משמעותי, מעשי, למען הנשים.

אין לי כל ספק, כי בקרוב מאד יתברר ללשכות אלו, שאין הן מסוגלות לטפל בכל אלפי הנשים המקופחות על־ידי ממשלת ישראל (שהחוקים שלה עדיין מפלים נשים לרעה). לכן, נראה לי כחיוני לארגן את כל הנשים באירגון אחד כדי לאפשר לכולן גישה חופשית אל שירותי הייעוץ. אף שהייעוץ ניתן חינם לחברות באירגונים, הרי רק אירגון אחד (ויצ"ו) מאפשר גם לנשים שאינן חברות בו ליהנות מן הייעוץ המשפטי, ואירגון זה לא יוכל לעמוד בפני הדרישה הגוברת לייעוץ חינם. כמו־כן, העובדה שהאירגון הזה הוא התנדבותי בעיקרו, מונעת ממנו להעסיק יותר עורכי־דין בשכר, ולכן נעשית מרביתו של הייעוץ על־ידי הנשים המתנדבות, העוברות הכשרה קצרה לפני־כן. למרות העבודה הרבה והרצון הטוב שמשקיעות נשים בלתי־מיקצועיות בייעוץ שהן נותנות לנזקקות, אין אלה הייעוץ והטיפול הדרושים לאשה על־מנת להתמודד עם החוק. כל זה רב וכבד מכתפי נשים שאינן מודעות לצורך שלהן להשתחרר מכבלי המסורת שקיבעה את תפקידיהן בבית. אין להן מושג ממשי על משמעות הקיפוח שלהן בדיני הרבנות. הן משמשות בתום־לב כיועצות המעניקות לעיתים עצות אחיתופל, כי אינן מכירות את המנטאליות של הפטריארכליות העומדת מאחרי דיני האישות.

הפיצול של כוחות הנשים באירגונים רבים, הוא רע. כמו שיטת “הפרד ומשול”, הוא מחליש את הנשים במלחמתן העיקרית.

מדוע לא השיגו אירגוני־הנשים את השוויון, כלומר את ביטול הצורך באירגון של נשים (שהוא הרי האות הנאמן ביותר להוכחת הקיפוח)? כאמור, מפני שלא הכירו באי־השוויון. האירגונים, כמו הנשים עצמן, היו עיוורים. במקום להתעלם ממצב הנחיתות (כפי שהם עשו) היה עליהם להעלות את הקיפוח לתודעה, כדי להילחם בו. במקום לטפוח לעצמן על השכם בנוסח “אנחנו ייבשנו את הביצות יחד עם הגברים,” מוטב היה אילו פקחו עיניהן לראות מדוע כל מה שאמרה רחל כגן לפני 30 שנה, נכון גם היום.

התשובה לכך היא, שאין להשיג שינוי קטן בחוק להפלה חופשית, או בלימודי “כלכלת הבית” ואין להעלות את מעמדה של האשה, כל עוד חברות־הכנסת (כמו אירגוני־הנשים) “לא השכילו להעדיף את האינטרס הנשיי על־פני תכתיבי מיפלגותיהן” (כך כתבה העיתונאית בלה אלמוג ב"ידיעות אחרונות" מ־20.9.73). חברות־הכנסת נהגו כך, כי גם הן, כמו בלה אלמוג, היו סבורות שאין צורך ב"שיחרור" כללי. בלה אלמוג (שהעירה כבדרך־אגב, שאין צורך באותו שיחרור כדי להשיג זכויות) סבורה, שאפשר “לעבור למסקנות הקונקרטיות יותר, הדנות בשכר־שווה, בהקלות במס־הכנסה, ובאפשרויות קידום האשה בעבודה.”

גם אירגוני־הנשים וחברות־הכנסת סברו כך; והעובדה שלא השכילו לשפר דבר, והכל גם היום בגדר “הבטחות, הבטחות, הבטחות” (נושא רשימתה הנ"ל של בלה אלמוג), הוכיחה בעליל שאי־אפשר לטפל בשוויון־זכויות בלי הטיפול במיכלול ה"שיחרור".

בלה אלמוג סבורה שאפשר (“אפשר, למען הקיצור, לדלג על הצד האידיאולוגי של מעמד האשה, והדרישות לראותה כאזרח שווה־זכויות בחברה ובמישפחה”) – אבל היא טועה. אי־אפשר לדלג. אדגים להלן איזה הר מפריע לבצע את ה"דבר הקונקרטי", כי מאחרי השינוי הקטן עומדת המסורת כולה.

הרי כל אירגוני־הנשים עסקו ב"דילוג" שמציעה בלה אלמוג. הם התעלמו מן ה"צד האידיאלי – ולכן לא השיגו דבר. כמו הנשים בבית, הם ברחו לתוך תחומים “נשיים” שאין לגבר דריסת־רגל בהם, כדי להתגדר שם כשוות בין שוות, אך לעולם לא כשוות בין שווים.

הן הרחיבו אך־ורק את עולם הנשים. הן עשו, פלשו, הרחיבו – אך־ורק בתפקידים נשיים. אם אתם רוצים לדעת מהו בדיוק ערכם של אירגוני־הנשים, הבה נבדוק מה הם בעיני הגברים. ראו איך מזלזלים הגברים באירגוני־הנשים ובנשים גם־יחד; הקשיבו לדיברי איש המגבית־המאוחדת, בראיון בטלוויזיה הישראלית אחרי מלחמת יום־הכיפורים: “כדי להדגיש את כל הרצינות, וכל כובד־הראש שייחסנו באמריקה בימי המלחמה למגבית, לא כללנו בישיבת־החירום שלנו אף אשה אחת.”

ואם נחוצה עוד עדות לגישת הנשים בכנסת לבעייתן כנשים, בעבודתן בדברים ה"קונקרטיים" – עיינו בתוצאות ההצבעה בכנסת השביעית להצעת תיקון־החוק בעניין מתן היתר להפלות חופשיות: בעניין חוק הנוגע לכל אשה בארץ, ושכל אשה בארץ רוצה בו (מלבד הדתיות הקנאיות), היו תוצאות הצבעת הנשים כדלקמן:

מבין שמונה הנשים בכנסת השביעית הצביעו רק שתי נשים בעד תיקון החוק (שתיהן מפלג “אחדות העבודה” ולא ממערך); שתי נשים אחרות הצביעו נגד החוק (זינה הרמן – שעמדה בעבר בראש המחלקה לדמוגרפיה במישרד ראש הממשלה, וטיפלה למעשה ב"עידוד ילודה", ומתילדה גז, שהיא כנראה אשה שמרנית). כפי שנמסר בעיתונות: “גולדה מאיר עזבה את האולם כמה דקות לפני ההצבעה, וכך עשתה חייקה גרוסמן ממפ”ם. כן נעדרו אסתר רזיאל נאור (גח"ל) וטובה סנהדראית (מפד"ל)."

בהצבעה הנ"ל הודגם כיצד נאלצו הנשים תמיד להעדיף את תכתיבי המיפלגה על־פני תכתיבי צרכיהן הנשיים. כדי להתמודד עם ההתכחשות לקיומן כנשים, העדיפו לעזוב את אולם ההצבעה. גולדה מאיר נהגה תמיד לומר כי נשיותה מעולם לא הפריעה לה. היא גם הצהירה לא אחת כי, לפי דעתה, “זכות” היא לאשה ללדת. אילו נשארה באולם ההצבעה, לא היתה יכולה להצביע בלב שלם בעד זכות־הלידה, כי על־ידי כך היתה אומרת לנשים שאי־אפשר להן להיות עצמאיות כמוה ולהחליט בעצמן על גורל גופן, או חייהן. ואם גולדה מאיר הפגינה בחייה הפרטיים שהלידות לא הפריעו לה, גם הפגינה בחייה שהמישפחה והלידות לא עמדו אצלה במקום הראשון. היא ילדה שני ילדים, ובמרבית חיי הפעילות המיפלגתית שלה, לא היתה אשה נשואה. אילו הצביעה, לעומת זאת, בעד הפלה חופשית (ובכך היתה מפגינה כי ברצונה להעניק עצמאות לנשים), היתה מקוממת נגדה את השותפים שלה בקואליציה – הדתיים. היא יצאה מן התיסבוכת, על־ידי פיתרון קל ואופייני לכל חיי הנשים: ברחה מן הבעייה בכלל.

אותו דבר אופייני לחייקה גרוסמן, כנציגה של מיפלגה שהפגינה בעבר תנופה יוצרת־דופן לגבי שיחרור־ממוסכמות, בענייני מין ונישואין. כשותפה היום במיפלגת “העבודה” מקבלת גם מפ"ם על עצמה את קו המסורת של הדתיים, וחייקה גרוסמן, כאשה, מקבלת על עצמה את דרך הבריחה של גולדה מאיר.

לגבי טובה סנהדראית הבעייה קשה לא פחות. כחברת־כנסת, היא כבר אשה מתקדמת. היא גם יודעת כי להישאר במישרה רמה, פירושו לוותר על כמה ילדים. יש צורך לפקח על הילודה, ופירושו של דבר להמרות את פי האלוהים שחייב את מוסד הנישואין אך־ורק כדי לשמור על המין למטרות ריבוי בלבד.

אין הדבר שונה לגבי חברת הכנסת אסתר רזיאל־נאור, שהיא אשה עצמאית, ועדות לכך העובדה ששמרה לה את שם־המישפחה של בית אביה. אבל, כפי ששמעתי משיחה שלה בפני חיילים בסיני (בגלי־צה"ל, יולי, 1974), היא שמרנית לגבי מקומה של האם במישפחה המסורתית. הקשר שלה למסורת הוא גם קשר מיפלגתי של גח"ל למסורת, כ"חיזוק" לטיעונים המיפלגתיים לארץ־האבות. כדי למנוע מעצמה את ההתמודדות עם הסתירה, יצאה מן ההתמודדות.

בפרק על “השוני כבעייה בינלאומית”, דיברתי על הצורך של הנשים להתאחד לא רק בארצותיהן, אלא בעולם כולו, לאור הצורך בפיתרון על־לאומי. הנשים בכל העולם, ואף אצלנו, משלות עצמן להאמין כי התארגנות נפרדת, באירגונים, כדי לעסוק באופן מקביל במה שהגברים עוסקים, או אך־ורק בעניינים נשיים, תביא להן גאולה. נשים ערביות־אפריקניות נפגשו, למשל (בתחילת מאי 1974) בקאהיר באירגון־נשים “פרלמנטרי”. גם כאן, לא זו בלבד שהמשתתפות לא היו נציגות של שום פרלמנט, אלא אך־ורק נשות מנהיגים בעולם הערבי (אשתו של נשיא מצרים, אשתו של נשיא לבנון, אשתו של מלך ירדן, נשים של מנהיגי טוגו, דהומיי, סומאליה וכו').

יתר־על־כן: הן לא דנו במצב הירוד והנחות של הנשים בכל מדינות אלה, אלא, כפי שנכתב ב"ג’רוזלם פוסט" (20.5.74):

“אף שכנס זה הוא צעד סימלי לקראת מתן תפקיד פעיל לאשה במדינות מתפתחות אלה של אפריקה וערב, הרי הנואמים לא נגעו, במישרין, באף אחת מהתייחסויותיהם לבעיות של הנשים, וזכויותיהן, ותחת זאת התרכזו בנושאים פוליטיים כלליים.”

בפיסקה קודמת בעיתון, הוגדרה מטרת ההתכנסות של הנשים (“בתוככי שלל צבעים של תילבושות לאומיות”) בקריאה להיאבק נגד אנאלפבתיות, עוני, רעב ואפלייה באפריקה ובעולם המערבי.

 

הבעיות ה"בוערות" דוחות מה שבוער    🔗

סותמים את טענות האשה בטיעונים בדבר קיום בעיות יותר חשובות. “יש לנו בעיות יותר חשובות במדינת ישראל” – כך אמר לי מנהל עיתון. מזכיר מיפלגת העבודה לשעבר אמר כי יפסיד את כל קולות הדתיים אם יוותר לנשים. הדת, הביטחון – אלה אצלנו מילים קדושות. לכן, ההשוואה חשובה להעלאת התודעה של אירגוני־הנשים כלפי מה שעומד מאחרי מיגדלי־השן שהן מקימות. ככל שהן גדלות, המציאות של הרחוב מסתתרת.

אמת, לא הנשים יצרו להן ביום בהיר אחד את אירגוני־הנשים. כאמור, הגברים אשמים בכך. בכל מקום שקם אירגון. היה זה כדי לתקן עוול שנעשה כלפי הנשים. עוד היום קיימים אירגונים של גברים שאינם רוצים בנשים, למרות שאין לסירובם כל הסבר הגיוני. “במועדון המיסחרי והתעשייתי בתל־אביב, הידוע בפגישות השבועיות שהוא מקיים עם אנשים בצמרת המשק – אין רשות כניסה לנשים, אפילו אם הן מנהלות עסקים, מוכרות וידועות.”⁴

על תלונתה של גברת זיידלר, מנהלת “תה ויסוצקי”, השיבו הגברים: “כדי שנוכל לאפשר לך לבוא, עלינו לשנות את התקנון שלנו.”⁵ ואחר־כך הצדיקו: “הגברים רוצים להיות פעם אחת בשבוע בלי נשים, גם באנגליה יש מועדונים כאלה.”

באנגליה יש גם מועדונים אחרים לגברים, העושים, או עשו, דברים שנשים אינן עושות. יש לפחות היגיון בקשר המאחד אותם, אם הוא בירה או סיפורים על הימים הטובים בצבא. אבל, איזה היגיון יש במועדון מיסחרי ללא נשים, העוסקות כיום גם הן במיסחר?

כך קורה מה שקורה לכל אירגוני־הנשים: יוצרים תקנונים עם תוכנית־פעולות, וקורסים, ומעונות־יום וכל מה שתרצו – רק לא ייצוג במועדון הגברים; ורק לא שוויון־בין־גברים. ההמשך ידוע. עם דו"ח־פעולה כל־כך ארוך ועתיר מעללים חלוציים (שאפילו הממשלה לא טיפלה בהם) הן תבקשנה להנציח את אירגונן כשאיזו צעירה עם רעיון “שיחרור” תנעץ סיכה בבלון שלהן, כדי להרוס את המיפעל החשוב שבנו.

כל מה שנאמר בפרק זה, נאמר לגבי העתיד. איננו מעוניינים לחלק ציונים גרועים, אלא ללמוד לקח לעתיד.

כדי לפתור את הבעיות לעומק, יש לרכז את כל מאמצי הנשים בכל האירגונים הקיימים ב"שיחרור האשה", ולהשאיר את כל שאר העיסוקים שלהם למישרדי־הממשלה המתאימים או לעיריות. היום הגדול ביותר לשוויון יהיה זה שבו יתבטלו האירגונים, ויישאר רק מוסד אחד, או אירגון אחד, שיטפל אך־ורק בהבראת החברה מפער־המינים, הגורם לאי־השוויון. היום החשוב עוד יותר יהיה זה אשר בו יתבטל גם האירגון־לשיחרור־האשה, לכשיושג השוויון המלא.

 

עיתונות־נשים    🔗

כאמור, קיימת הקבלה מלאה בין עיתונות־הנשים לבין אירגוני־הנשים. תחום הטיפול – אחד הוא. שניהם מקבילים לתפקידי ה"שירותים" של הנשיות. דרך התפתחותם של שני המוסדות, כאן וכאן (מ"תא" ל"אירגון", ומ"טור" ל"ירחון") מקביל לחיפושי המשמעות תוך הרחבת עיסוקיה של האשה בבית. אלה ואלה מקבילים לתהליך הרחבת מיקצוע “כלכלת־הבית” במישרד־החינוך, וכל מה שחסר בו כדי לייעלו, הוא הבן (הגבר־לעתיד).

הגבר, החסר גם בכל שיטחי־הפעולה של שני המוסדות הנ"ל, הוא ההופך גם אותם למוסדות־חסר, בבחינת “רק” מוסדות לענייני נשים, שהן־עצמן “רק”. הגבר חסר, מפני שהוא הוציא את הנשים מעולמו. לא להיפך.

עיתונות־הנשים מעמיקה את הפער בין המינים, ונבנית עליו. הקו הכללי בה הוא ללמד את הנשים כיצד להיות “נשיות” – כלומר יפות, אופנתיות, כיצד לסדר פרחים, כיצד לרזות וכו' – כל מה שמלמדים אותן גם באירגוני־הנשים. באופן כללי מלמדים אותן “כיצד להצליח בעסקים בלי להיות גבר,” כלומר, כיצד להצליח בעולם בלי להיות גבר. כיצד להצביע לכנסת, כנשים; וכיצד לצוד גבר.

עיתונות־הגברים מספקת גופות עירומים לגברים שהם “רק”, ובעיתונות הנשית מלמדים את הנשים הבריאות כיצד לספק את נשיותן לגברים הגבריים. יש, כמובן, גם עיתונות של ה"אדם" הנורמלי. זוהי רוב־רובה של העיתונות הכללית, של גברים מאוזנים (המקבלים את המין במיטה, לא ב"פלייבוי"). אבל כדי ללמד נשים מהו מקומן באמת, מתפרסם בכל עיתון כללי גם מדור מיוחד לנשים, כדי להצביע על כך שיש להן, כביכול, אינטרסים ייחודיים. לפעמים נקראים מדורים אלה “למשפחה”. “ידיעות אחרונות” החליף לאחרונה את הכותרת המצביעה על הייחוד הנשיי ל"זמנים מודרניים", ו"מעריב" (עד לימים אלה) הדגיש בכותרת של עמודי־האשה כי החומר מיועד גם לגברים. הכותרת אמרה “לא לנשים בלבד”, אבל המילה לא היתה די קטנה כדי שיובלט הייחוד לנשים בלבד. (כאמור, בימים אלה בוצעו שינויים במדור, והוא נקרא “סיגנון חיים”, משום־מה.)

בעיתונות המיוחדת לנשים, ובתוכנית־הרדיו המיוחדת לעקרת־הבית, אין מתביישים לקרוא לילדה בשמה. מופיע בישראל עיתון שבועי הנקרא “לאשה”, ויש ירחון הנקרא “את”. ברדיו קרוייה התוכנית “תוכנית לעקרת־הבית”. לפניה היתה תוכנית “לאשה” (פינת האשה"), שאותה ערכתי אני מאז תחילתה.

למדור שכתבתי בזמנו ב"ידיעות אחרונות" קראו במערכת: “לאשה כדאי לדעת”. שנאתי את הכותרת, כי שנאתי את הדברים שרק אשה צריכה לדעת, ועוד יותר שנאתי את הדברים ש"כדאי" לה לדעת. מה שהופיע מתחת לכותרת לא התיישב עם הכותרת, כי כבר מתחילת עבודתי ידעתי כי אין להנהיג משק־בית כלשהו בלי לשתף את המין השני, ועל כן דיברתי אל שני המינים כשהכותרת פונה רק אל האשה. הדבר חיבל בקו־המחשבה שלי, כפי ש"כלכלת־הבית" של מישרד־החינוך (רק לבנות) מחבלת בקו־המחשבה של שיפור חיי המישפחה.

לא עברו שנים רבות, עד שלא רק הכותרת חסמה את דרכי לשני המינים, אלא גם העיתון הנשיי עצמו. ההתגדרות שלי במיסגרת לנשים, הפכה בעיני מיגדל־שן המנציח את אפלייתה של האשה. כדי למנוע מעצמי תיסכול, כתוצאה משיתוף־פעולה בבניית מיגדלי־שן בעננים – עזבתי את עבודתי כמדריכה בעניינים נשיים. אינני נגד העניינים עצמם, אלא בעד החזרתם למחנה הכללי – יחד עם האשה.

ההרחבה המלאכותית של הנושאים במדורי האשה, התבטאה, ומתבטאת כל הזמן. העובדה שמוצאים לנכון להרחיב את הנושאים, כדי לבטל את הייחוד הנשיי, מצביעה על כך שעדיין לא ברור לעורכי התוכניות באיזו מידה האשה היא חריג. מה שברור להם הוא שענייני משק־הבית, הבישול והילדים, שייכים לאשה; אבל כדי שתרגיש שעולמה לא־כל־כך צר, נעשה כל העת ניסיון להרחיב. יש לשמור, כמובן, על איזון־עדין, כי אחרת מתעוררת בכל חומרתה השאלה – מדוע כל החומר המורחב הזה שייך לעיתון של נשים, אם הן באמת “רק” נשים ויש להן עולם קטן משלהן? יותר מסוכנת היא השאלה השנייה: אם הנשים מסוגלות לקרוא ולמצוא עניין בחומר כללי – ואם גברים מוצאים עניין בחומר מישפחתי, מדוע לא נבטל את עיתון־הנשים בכלל? ואומנם, האם לא יותר הגיוני לבטל את העיתונות הנשיית, ולהקדיש עיתון, או מדור, לענייני היומיום של הבית, לכולם?

 

הסכיזופרניה של העיתונות הנשיית    🔗

את הסכיזופרניה שגורמים עיתוני־הנשים, לכתבים ולעורכים, ניתן לראות בכמה דוגמות:

נציגת בלגיה בקונגרס ה־22 של המכון הבינלאומי לעיתונות, הגב' היגאט דפוס, עורכת שבועון־הנשים הנפוץ “האשה של היום” (שעמדה בראש משלחת עורכי־עיתונים מבלגיה), נשאה דברים על הצורך להרחיב את טווח הנושאים של עיתונות־הנשים. “היא זכתה להערכה רבה ולברכות על נאומה דווקא מפיהם של עמיתים־גברים שנכחו באולם” (כך קראתי ב"הארץ"). להלן קטעים מדבריה:

“– – – אם רוצים אנו שאשה אינטליגנטית, בוגרת־אוניברסיטה, אף היא תקרא את העיתון, אסור לנו לספק לה מידע רק בנושא אורך־השמלות או המתכונים, שכן לצורך קבלת מידע אחר היא תעבור לעיתון הכללי, שיתן לה הרבה יותר. עיתון־נשים מודרני צריך לכסות את כל השטחים. אין לאיש הזכות לנתק את הנשים מעולם הגברים, ומבעיות החברה כולה.”

אין פלא שהגברים באולם נהנו מדיברי הנואמת. הם ודאי ישמחו להשאיר את האשה במקומה (בעיתונות־הנשים) מפני שהם לא יקופחו אישית, כעיתונאים, על־ידי הסדר זה. גם הנושאים המורחבים, לא יוציאו אותה ממקומה בין הנשים, ושם לא תזיק למעמדם. יהא עיתון־הנשים מפואר ומשוכלל, ורחב־נושאים, כאשר יהא – לא יוכל להעניק לנשים או לנושאיהן את מקומן בחברה כשווה־בין־שווים. לא הן, אלא הגברים הם הקובעים את מקומן. ובגלל העובדה שהגברים קבעו אותן מחוץ לעולם של הגברים, הוקמו האירגונים והעיתונים הנשיים. מה זה משנה, איפוא, מהי צורת העיתון?

אמרה הגב' היגאט:

“עיתונות־הנשים צריכה לחרוג מגבולותיה הצרים ולהתפרס על פני נושאים נרחבים, שכיום הינם עדיין טאבו בשבילה. זה אמור לגבי נושאי טכנולוגיה, כלכלה, תעשייה, שמשום־מה הינם בתחומם של העיתונאים הכלליים ה’גבריים'.”

אשה משכילה, כמו עורכת עיתון כנ"ל, יכולה לעזור לנשים הנפחדות באחת משתי דרכים:

א) לערוך מחדש את מושגי ה"גברי" מול ה"נשיי". כלומר, לא לראות ב"גברי" משהו רע לנשים (כוח ושכל) ולא לראות ב"נשיי" משהו שכדאי להתגדר בו (רגשנות וחולשה).

ב) לשנות את העולם כדי שלא יהיה רק לגברים, ולשנות את העיתון הכללי כדי שלא יהיה רק לגברים.

אם האינטואיציה שלי צודקת, הרי אשה המתגאה כל־כך במהדורת התנ"ך המעוטר שלה (“עיקר גאוותה” – היה כתוב בעיתון) היא גם אשה המעריכה את האשה, כפי שהתנ"ך מעריך אותה; או הממלאת היטב את תפקידה כפי שהתנ"ך דורש. לכן, שתי הדרכים האלה אינן בשבילה.

העיתונאיות מתבטאות במדוריהן בסתירה האופיינית לכל הסתירות, בחיי כל אשה. עיתונאית חריפה כמו הדה בושס כתבה ב"הארץ" ב־1972 מאמר־התקפה על התנועה־לשיחרור־האשה, שזכה לתגובה חריפה בזמנו, מפי ח"כ מרשה פרידמן, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שעמדה בראש התנועה־לשיחרור־האשה בחיפה, ופסיכולוגית (כיום דיקן הסטודנטים ב"בצלאל") בשם שושנה אלינגס. כעבור שנים אחדות, כתבה הדה בושס מאמר ב"הארץ" לרגל ביקורה של ננסי קיסינג’ר בארץ (“בלוואנט אין כל חדש”), שבו ביקרה בחריפות (גלוייה ונסתרת) את “איכות החיים” בהשפעת ה"נשיות" של נשות־מנהיגים בישראל. ובכן, רעיונותיה היום הם בדיוק רעיונות ה"שיחרור". “גברות מפורכסות” ב"ארוחת־ערב על טהרת הנשיות" הן בהחלט (כדיברי הדה בושס) “תופעה המעידה על מנטאליות הרואה בנשים יצורים נחותים החיים בזכות הגבר ותו־לא.”

גם אני, כמו הדה בושס, “מתגעגעת בסתר־ליבי אחר הגבירות הזקנות, בעלות סבר־הפנים החמור, השיער האסוף ולבוש־הצנע, הדוברות לשון מליצית, ששימשו במשך שנים מטרה לחיצי־הלעג שלנו. דומה, שדווקא גברות אלו ידעו פירושו ומשמעותו של המושג איכות־החיים. והטענה היחידה שיש לי אליהן כיום, היא שלא ידעו להעביר לנו את המורשת הפוריטנית שלהן.”

זאת, משום שגם הוותיקות נלחמו בטחנות־רוח, ולא ב"שיחרור" דימויין בעיני המסורת. היו לנו נשים ותיקות שהיו בעיני לא רק גבירות בעלות “פוריטניות”, אלא אף בעלות יושר אינטלקטואלי, כוח בל־ישוער, פיסי ורוחני, שהפך את כל ענייני הפאר החיצוני תפלים בעיניהן. הצנע שלהן לא היה “צניעות” ולא “דלות” – אלא ענווה שבעושר נפשי. אותה ענווה היתה גם ללוחמות הגדולות בארצות־הברית שהוכיחו גדלות־רוח וחזון, כדור שבו זכות־הצבעה לנשים נחשבה חזון־אחרית־הימים.

גישה מבלבלת ומבולבלת מצאתי אצל עיתונאיות רבות, בכל העיתונים. מאמריהן סותרים, מפני שחייהן אינם מאפשרים להן כתיבה משוחררת. יש בכתיבתן התנצלות חבוייה, ויש התחמקות מחשיבה עד הסוף. הן לועגות לשיחרור כפי שלעגו בעבר ל"גבירות הזקנות". הן מתלוננות על קשייהן – ומאשימות אותן “גבירות זקנות” בכך שלא ניקו בשבילנו את הדרכים עד הסוף.

העיתונאית תמר אבידר אינה מבחינה כיצד היא מפוצלת כאשה וכעיתונאית. על הקשיים של הגבר היום רמזה ב"גבר משוחרר" (במדורה “מחוץ לשעות המיטבח”) ועל הקושי להיות היום אשה משוחררת (“להיות עיתונאית”) כתבה ב"במה חופשית". בשני המאמרים היתה קודם־כל אישה “נשיית” – גם “מחוץ לשעות המיטבח”.

במאמר הראשון ליגלגה על “שיחרור האשה”:

“לדעתי, חייבת לקום תנועת שיחרור הגבר”.

“– – – קצרה בינתי מהבין מדוע לא נעשה דבר בתחום זה עד כה. אנחנו כה שטופות בטענות (חלקן צודקות) של התנועה־לשיחרור־האשה – עד כי טחו עינינו ועיני הגברים מראות עד כמה מקופחים הם.”

“– – – אם התנועה־לשיחרור־האשה רוצה לאגור עמדות של כוח, אדרבא – הגבר המשתחרר מוכן להעניק לה הזדמנויות: כאשר מגיעות פלוגות־ההצלה לבית בוער – שיתנו זכות־קדימה להציל את הגברים והילדים. הנשים תהיינה אחרונות בתור.”

“– – – כאשר קורה תקר בגלגל – ימשיך הגבר לשבת על מקומו, כמו בובה חנוטה, ואילו האשה תצא מן המכונית במטר שוטף ותחליף גלגל. מה יש – זה הכל עניין של נימוסים מקובלים שאינם קשורים במאמץ גופני על־אנושי.”

במאמר השני כתבה שאין אפשרויות שוות לנשים:

“חנה זמר, עורכת עיתון “דבר”, הודתה בפני לפני מיספר שנים: ‘אם לאותו תפקיד בעיתון יוצעו לי שני מועמדים, בעלי כישורים שווים – אבחר בעיתונאי ולא בעיתונאית. אצל הראשון לא יהיו בעיות של עוזרת שלא הגיעה, או ילד חולה’.”

המסקנות של העיתונאית, בשני המאמרים, אינן נכונות. בראשון, כתבה ש"זה הכל עניין של נימוסים מקובלים שאינם קשורים במאמץ גופני על־אנושי" (כלומר, הנחיתות של האשה איננה “טיבעית”), אבל הליגלוג, או ההומור הבלתי־ברור, אינם מאפשרים לי להחליט אם היא צוחקת או בוכה. ואם לגברים היא דואגת, האם הם באמת זקוקים לנו הנשים (או העיתונאיות), כדי לראות עד־כמה הם מיסכנים? האם זו גישה של אשה “מחוץ למיטבח?”

מכל מקום – אם העיתונאית רוצה לשחרר את הגבר – הרי גם האשה בתנועה־לשיחרור־האשה רוצה לשחררו מן העול של תיקון תקר, והתקף־לב – ואף יותר מזה. העיתונאית מבלבלת את האשה: היא אומרת שהעניין הוא של נימוסים “מקובלים” (כלומר חברתיים) וקובלת בכל־זאת על קשיי העיתונאיות, שלא מהן תצא הקריאה לעלות על הבריקדות – ולדרוש (מן העורך הראשי) שוויון־זכויות – “כי הטבע עוצר בעדנו, לא העורך.”

העיתונאית משלה את קוראותיה שאי־אפשר להתקדם “כי הטבע עוצר בעדנו.” ה"בעיות" שהיא מביאה, שהן חברתיות, אינן מכת־טבע, והן ניתנות לפיתרון!

הצידוק היחידי של כתיבה נפרדת אל נשים, הוא אולי ה"שליחות": לדבר אליהן דברים אמיתיים, ברורים – כדי להוציאן מן הבוץ – אחרת הופכות גם העיתונאיות “טבע”, העוצר בעדנו.

 

נשים נגד נשים    🔗

העיתונאיות משתמשות בנשק־הכתיבה, כדי לעשות למעשה נפשות לנקודת־המבט של הגבר על הנשיות. בזאת הן מזיקות לכל קידמה אמיתית של הנשים – עצמן־ובשרן.

הגדילה לעשות עיתונאית בשם תמר מרוז ברשימתה “האשה הבלתי־משוחררת” (מוסף “הארץ”, 9.3.73), בה הביעה התנגדות לתנועה־לשיחרור־האשה. היא הציגה לפנינו את האידיאל שלה (הגברי) על האשה ה"נשיית" כדמות אווילית, חנפנית, חסרת אישיות, חלשה, ש"לא־יודעת" לתקן קצר חשמלי. חשוב מאד, כתבה, לתת לנשים זכויות שוות, כמו לגברים, ויש להילחם על כך. מצד שני טענה, כי היא מקווה להיות “רכה, בלתי־בטוחה, וזקוקה ליד המכוונת של הגבר, כמובן.”

תמר מרוז אינה רואה. היא אינה רואה שאי־אפשר להשיג שוויון כשזקוקים ליד מכוונת. אם הגבר “בעל היד” יחליט הנשים אינן ראויות לשוויון (כמו למשל בלוכסמבורג היום, או בכל ארצות האיסלם, או בכל הארצות אתמול), האם תקבל העיתונאית את דעתו? היא אינה תופסת שבזכות הנשים בתנועה־לשיחרור היא בכלל עיתונאית היום!

לדעתה, אם הנשים מתלוננות שהן מנוצלות כאובייקט מיני, יש להמליץ בפניהן על ביקור אצל הסכסולוג, שאותו ציטטה בקטע אחד במדורה. וכאן טמון העוקץ; הסכסולוג המליץ: “אשה צריכה להיות כמו מאהבת, לא לחשוב על תענוגותיה, אלא רק לחשוב עליו, כדי שיהיה מאושר וירגיש גברי ומאושש, ועליה לחשוב על כל מה שהיא רק יכולה להעלות בדעתה לשם כך.”

ובכן, תמר מרוז, כאשה “טובה” – ממליצה לנו לקבל עצתו של הסכסולוג הנ"ל.

עיתונאיות רבות מדי היו עיוורות לנחיתותן כנשים. לכן הן מבולבלות. הן אינן יודעות היכן הן עומדות כאדם, והיכן כאשה.

ה"שוני" שהאנושות הנציחה מתריס להן בפרצופן. יעל דיין, למשל, כתבה לפני הבחירות האחרונות לכנסת: “עם כל הכבוד לתנועה־לשיחרור־האשה, אני חושבת שזהו הזמן להסתכל בניבכי המצעים של המיפלגות בשטחים המעניינים את האשה כאשה וכאם, ובהחלט סבורה שבחירה של אשה מושפעת מגורמים שונים או נוספים על בחירתו הפוליטית של הגבר.” היא פירטה את השטחים הרבים של “בעיות סעד, דיור, ניקיון העיר, הארץ והחופים, העסקת המישפחה בשעות הפנאי.” ואפילו הוסיפה לרשימה: “חקיקה לשיווי זכויות האשה.”

ומה רוצות הנשים בתנועה לשיחרור אם לא שיווי־זכויות? ולמה תאמר איפוא בתחילת דבריה: “עם כל הכבוד לתנועה־לשיחרור־האשה…”?

קו הנצחת ה"שוני" נשמע בעבר מפי כל העיתונאיות בישראל מעל־דפי כל העיתונים. המאמרים היו לעגניים, ואף ארסיים. מעל לכל – היו אלה מאמרים של עיתונאיות שלא ראו את האמת, או חששו לכתוב אותה.

 

בילבול ועויינות    🔗

הכתבות של עיתונאיות, עיתונאים ועורכים, משקפות את הבילבול האישי שלהם בשאלת “שיחרור” האשה. הם עויינים את האשה הטפילה שהם רואים לנגד עיניהם בחברה, וכותבים עליה כעל “ברווזה” או “טווס” (יגאל לב, 12.9.74), או כעל “שקרנית” (לפיד), או כעל “הקטנה” (קישון). ובכל־זאת, יותר משהם עויינים את הברווזה של היום, הם עויינים את האשה־המשוחררת. נראה לי, כי הבילבול נובע קודם־כל, ומעל־לכל, מן ההצגה הבלתי־נכונה של העיתונאים את פני ה"שיחרור". הם פשוט אינם יודעים מהו.

ויכוח כמו זה שמתנהל היום על־ידי העיתונאיות והעיתונאים בשאלת השיחרור (אבל, בעיקר בינם־לבין־עצמם) התנהל עוד לפני כ־30 שנה מעל דפי העיתונות, ואף אז התאפיין באותם סממנים: ליגלוג ועויינות, בילבול וחוסר־יסודיות. מצאתי בקשר לכך מאמר בירחון “את”, מאת שלומית טויב, המצטט מאמר מ־1934 בשם “בדרך לשוויון” מאת מאיר יערי. המאמר שלו נכתב כתשובה לחברה (הלה ב.), שטענה כי חיקוי תפקידי הגברים השאיר את הנשים קרחות מכאן ומכאן. העיסוק בפוליטיקה (כתבה) הוא רק “קרום דק”, כי “מעטות הן הבחורות שחונכו באינטלקט גברי.”

על כך השיב לה מאיר יערי:

“מי אשם בנחיתותן של החברות, הן – או חבריהן? הלה אינה צודקת אם היא סוברת שכל הפורענות הזו ירדה לעולמנו רק משום שהבחורים נטלו לעצמם את השררה. לפי הצדק הפורמלי, צריך לחלק את האשמה חצי על חצי. אולם לעתידן של חברותינו יהיה זה יותר מועיל אם כל הביקורת תופנה כלפי עצמן, כי לא יקום שיחרור האשה אלא על יסוד אוטואמנציפציה.”

יערי לא היה הגבר היחידי שרצה בשיחרורן של הנשים. אמרה רחל כגן (בדברים שצוטטו מפיה בגיליון ה־25 למדינת ישראל של “את”):

“– – – הגברים? יש תומכים בנו מאד: פרופסור קלאוזנר, בן־אהרון, שפרינצק. שפרינצק הוא שיווי־זכויותניק כזה, אי־אפשר להאמין! אך יש גברים שמתנגדים. הדתיים במיוחד. הרי לפני כ־30 שנה עזבו הדתיים את האסיפה המכוננת מכיוון שישבה שם אשה (עדה מימון) – מה זאת אומרת, הם יישבו עם אשה!”

גם היום, ב־1974, יש גברים המצדדים בשיחרור האשה; ולא רק “שמאלניים” כמו אורי אבנרי ומאיר פעיל. אורי אבנרי היה תומך נלהב של ההפלה־החופשית בכנסת השביעית; ומאיר פעיל, בכנסת השמינית, אמר:

“אשה שהופכת למכונת־לידה, משועבדת לתפקידה הביולוגי ואינה יכולה למלא תפקידים אחרים. הסעיף הראשון בתיקון החוק, המרשה לאשה באופן חוקי, חופשי ומכובד לבצע הפלה, הוא אחת הדרכים להיאבק למען זכויות האשה.” (“את”, ספטמבר 1974)

ב"מעריב" (18.7.74) נתפרסם מיכתב־למערכת שנשלח על־ידי גבר אחר, אידיאליסט צעיר בשם שאול פרידלר, שכותרתו: “עת להשתחרר משוביניזם גברי”. הוא עסק בהדרכת קבוצות של גברים בנושא שיחרור־האשה, וריכז צוות־חשיבה בנושא זה בתנועה לזכויות האזרח. במאמר של ורדה צ’צ’יק, “גברים לשיחרור האשה” (“את”, ספטמבר 74'), קראתי גם על צעירים נלהבים אחרים, כמו רמי שם־טוב ואריה מוצקין – ששניהם הושפעו על־ידי נשים, חברות בתנועה־לשיחרור־האשה.

לעומת אוהדי השיחרור, יש גם מתנגדים מושבעים, כמו העיתונאי יגאל לב. במדור־לנשים ב"מעריב" יש לו מדור קבוע, הנושא שם טיפוסי לקו שלו: “גבר לעניין”.

ב"מעריב", 14.2.74, פירסם לב מאמר בשם “מועדון לגברים בלבד”, שבו קבל (בדברים רוויי אחוות־לוחמים גברית) על שנאלץ לחזור לציוויליזציה עם סיום גן־העדן שלו ב"אפריקה" – “במועדון הראשון שהכניסה אליו היא לגברים בלבד.” תוך שהוא זורע שינאה לנשים, הוא זורע, כמובן, גם מידע בלתי־נכון.

הוא מתייחס אל הנשים לא רק בשינאה, אלא בביטול. אחרי שהוא מבטלן, הוא מתייחס אליהן בסלחנות אבהית. הגיבה ד"ר אביטל כהן על הכתבה במדורו “גבר לעניין”:

"– – – יגאל לב ציטט כביכול פסיכיאטר הטוען שנשים אינן פונות לעולם הפשע מכיוון שיש להן פורקן אחר – ‘הן יורדות לחיי הגבר שלהן.’ כרופאה, אם־כי לא פסיכיאטרית, אני משוכנעת ששום פסיכיאטר לא אמר שטות כזו, וייתכן רק שאחד מן ה’חבר’ה' הפליט מישפט כזה במסיבת־רעים. בטיעון זה, המייצג הומור כביכול, יש יותר מקורטוב של רישעות לגבי נשים, ונא לא לעטוף אותו באיצטלה מדעית. אם נניח לרגע שטענה זו נכונה – הרי יש לזכור שלא לכל אישה יש גבר, ובין אותן אלפי או עשרות־אלפי הנשים שחיות ללא גבר ועל כן אינן יכולות ‘לרדת לחיי הגבר שלהן’ ואין להן פורקן – צריך להיות שיעור־פשיעה גבוה כמו בקרב הגברים – וזה, כמובן, אינו עומד במיבחן המציאות.

"הסיבות לשיעור הפשיעה הנמוך בקרב הנשים הן רבות, ולא כאן המקום לדון בהן. הן תלויות בעיקר במיבנה החברתי ובחינוך, שהרי החברה מצפה מבן שיהיה תוקפני־גברי, ומבת שתהיה פאסיבית וחמודה. על כל פנים, עובדה זו, שנשים אינן נוטות לפשע, היא בהחלט לזכותן של הנשים. ואם נמצאה מעלה חיובית בנשים – מדוע להציג אותה כחיסרון, וגם בנקודה חיובית זו לפגוע ולעלוב בנשים?

“עיוות כזה של התכונות החיוביות והצגתן באור שלילי מזכיר לי… אנטישמיות.”

על המיכתב הכואב, והרציני הנ"ל, השיב יגאל לב ממרומי הגבריות:

“אנחנו, הגברים, אוהבים אתכן הנשים לאו־דווקא בזכות המעלות, כמו בזכות המיגרעות שלכן. לכן מפחידה אותי גב' ד”ר כהן בניסיונה לחפש דווקא את המעלות באשה, במקום שאין הן נמצאות, ולכן אני מקבל על עצמי בחיבה אפילו ביקורת זו מפי הרופאה הנכבדה.

“ב.ב. הפסיכיאטר שאמר דברים אלה הוא ממשי, והוא, כמובן… גבר.”

בניגוד לד"ר כהן, אני מאמינה ליגאל לב, שפסיכיאטר ממשי אכן אמר מה שאמר על הנשים. תיאוריות דומות מאד שמעתי מפי פסיכיאטרים שקבעו שנשים נוטות באופן “טיבעי” לרגשנות ולהיסטריה, והסבירו כל צעקה והתפרצות שלהן כצורך לתת “מוצא” ל"אכספרסיביות" הטיבעית שלהן.