את המגמה לחנך כל דור צעיר במדינת ישראל על-פי התפקידים המוגדרים של האשה-במיטבח, והגבר-כשר-החוץ, ניתן לראות במיקצוע כלכלת-הבית. מיקצוע זה (שהוא השולי ביותר ועדיין איננו מוּחל בכל בתי-הספר) מקביל בנחיתותו, ובגישה כלפיו, למצב האשה בחברה. מטפלות בו נשים בלבד, והוא נועד “רק” לנערות, כדי להכשירן כ"רק" נשים בעתיד.

כפי שמוצהר בפירוש ב"הצעה לתוכנית-הלימודים" (תשל"א) בעמ' 1: “נושאי הלימוד חייבים למשוך את ליבה של התלמידה ולעורר את התעניינותה, שתרגיש שפיתרון בעיותיה ניתן להחלה מיידית, וכי לימודיה יועילו לה לקראת תפקידיה בעתיד.”¹ בעמ' 2, מפורטת מטרת הלימוד בבית-הספר הממלכתי-דתי: “הנערה צריכה להתחנך לתפקיד של אשה דתית בחברה של ימינו, בה יהיה מוטל עליה תפקיד מרכזי בשמירה על התא המישפחתי, ובעיצוב ביתה ברוח התורה. על בית-הספר ללמדה את הדרך לאיזון המתאים שבין פיתוח אישיותה היהודית, לבין הגשמת התפקידים הנ”ל."

המטרה, איפוא, בשני הזרמים הממלכתיים, היא לחנך את הנערה, ורק את הנערה, לתפקידיה העיקריים כרעייה וכאם. לכן, סביר בהחלט שהתוכנית תכלול ב"תחום המעשי" "פיתוח הרגלי סדר וניקיון, דייקנות והתמדה – לדעת לבצע משימות בכלכלת-הבית, תוך כדי שימוש וטיפול יעיל בחומרים, בכלים ובמכשירים, ושמירה על כללי ההיגיינה והבטיחות.”

כל אלה מקבילים בדיוק לתפקידיה של עקרת-הבית. כדי לשוות למיקצוע זה את המעמד השווה לכל מיקצוע אחר, מפורטות גם לגביו המטרות ב"תחום הריגושי" ובתחום הקוגניטיבי":

בתחום ה"ריגושי", המטרה היא “הנאה מיצירה עצמית², הערכה לעבודת הזולת³, נכונות לעבוד בצוותא, תודעה אסתטית, תודעה של שמירת הבריאות, יחס חיובי לערכי המסורת ולמינהגים במישפחה.”

מטרות כנ"ל, הנשמעות כה נכבדות, מעוררות בי מייד את השאלה – למה ייגרע מקומו של הנער בלימוד תורות כה חיוניות לכל אדם? וכן מתעוררת השאלה: כיצד אפשר לחנך “לעבוד בצוותא” כאשר השותף (הגבר-לעתיד), איננו בכיתה?

בתחום ה"קוגניטיבי", המטרה היא שהנערה "תדע להכיר את החומרים, הכלים – שעימהם היא באה במגע בבית. תבין ההליכים בהכנת מזון, לבוש, ריהוט וכו'. תבין עקרונות צרכנות. תפתח כושר לתכנן פעילויות בצורה יעילה, מבחינת הזמן. הכסף והאנרגיה.

שוב, אותה שאלה מתבקשת בחברה שבה האשה היא לכל היותר רק שותפת-סבילה (בשליטה על הכסף או על שאר ה"פעילויות") – מדוע השותף הפעיל ממש, לא יתחנך לאותה הבנה של “תהליכים” שהם גם שלו – ועל-פי-רוב רק שלו?

וכך, למיקרא פירוט שלושת הקורסים שיינתנו בעתיד בחטיבת-הביניים, מרתיעה ומביכה גישת בת-היענה של עורכי תוכניות הלימודים בנושא כה חשוב זה, היחידי-למעשה בין כל המקצועות, שיש בידו לרפא את חיי-המישפחה! הגישה היא שימור – וניפוח מלאכותי מיקצועי של משק-הבית, במקביל לניפוח המלאכותי הנעשה על-ידי כל עקרת-בית בביתה, כדי להעניק תוכן לתפקיד (ולמיקצוע) שהוא צר ביסודו.

התוכנית המוצעת היא סטירת-לחי ראשונה לחינוך המינים לשוויון – בגיבוי בית-הספר. אם עד חטיבת-הביניים עוד השלתה הנערה את עצמה שתוכל להיות בעתיד מה שיהיה דני, ושדני והיא אפילו יעבדו בעתיד יחד, באה השנה המכרעת בבית-הספר, עם תוכנית שנמכרה “רק לנערה”, והפרידה בינה לבין דני לכל החיים. דני הבין מייד שכל מה שקשור לבית שייך לתפקידה של רותי כ"רעייה" שלו לעתיד, וכאם של ילדיו לעתיד. ואם לימודי כלכלת-הבית אינם יעילים ביותר מפני שהשותף (הוא, דני) איננו בכיתה כדי לשמוע בקורס ב' על “הדירה, קישרי מישפחה וחברה, תקציב” – גם זה לא מעניינו.

העניין כולו כבר הוצא מידיו, מבלי שתהא לו דיעה על כך, כשם שיצא מידי שאר הגברים-לעתיד ושאר המורים-ממין-זכר-לעתיד. כשכל המפקחים במיקצוע זה הם מפקחות, וכל המורים הם מורות שהוכשרו בבית-מידרש לתזונה ולכלכלת-הבית (עם נערות בלבד), איך ייכנסו אי-פעם הגברים לעולם כל-נשיי זה?

לכן, גם היועצים שהשתתפו בהכנת התוכנית (שלושה גברים: ד"ר שלמה ברזניץ שיעץ בענייני הנערה במישפחה ובחברה; מר רמי בר-גיורא שיעץ על התפתחות הילד, וד"ר אליהו חביבי – בנושאי התזונה)⁴ ודאי לא טרחו במיוחד כדי להציע שינויים מהפכניים כדי להכניס גברים-לעתיד לתוך מיטבח – שהם עצמם אינם רואים אותו כשייך לבנים.

בנקודה זו שמענו בישראל (8.8.74), בתוכנית “על השוויון המוחלט” בטלוויזיה, דיעות של גבר מלומד במכסיקו, שבראיון איתו אמר: “אנחנו מאמינים שהנשים יכולות לעבוד באותם תנאים של גברים.” הוא הודה בכך שמכסיקו זקוקה לנשים עובדות. אבל כשנשאל אם אשתו עובדת, ענה בחיוך: “לא.” כשנשאל מדוע, השיב: “זה לא מקובל אצלנו, ואני חושב שמוטב כך…”

בקורס ג', – “הכוונה מיקצועית, הכרת ענפי-המיקצוע” – ושוב, הכוונה כנראה רק להכוונה למיקצועות של נשים.

כך, איפוא, מונצחים לעתיד לא רק התפקיד בבית, אלא גם בחירת התפקיד (הנשיי) של “אשה עובדת” בחוץ. מובטח שמקומה בחברה יישמר בדיוק, גם בבית וגם בחוץ (בעבודה-בשכר או בהתנדבות) כפי שהוא היום.

ואומנם, עדות נוספת למגמה לקיים את התפקידים ה"נשיים" גם כמיקצוע, יש לראות בעובדה שאחת ממטרות הקורס היא: “יצירת מוטיבציה לבחירת אחד מענפי כלכלת-הבית כמקצוע.”

בקורס ד' – הוועדה מציעה להוסיף (במגמה המיקצועית במסלול ג') גם קורסים במיקצועות האירוח. “נושאי לימוד לבחירה ולהעמקה” הם: “אירוח למסיבות מיוחדות,” “תיכנון וקישוט פנימי של הדירה,” “טיפול והעסקת ילדים,” “טיפול בחולים והכנת דיאטה בשבילם,” “תיכנון והכנת ארוחות בקנה-מידה גדול.”

גם לגבי הנושאים הנ"ל מתעוררת (וביתר חריפות) השאלה ששאלתי לעיל: ומדוע לא לנער? אם המדובר ב"מיקצוע" או “מידע” (הפיכה למדע) של תפקידי-הבית – הרי ידוע כבר בעולם הרחב שגברים הוכיחו את נטיותיהם ה"טיבעיות" לעסוק בנושאים אלה, אם-גם בשמותיהם היותר-יוקרתיים: “אדריכלות-פנים”, “חינוך יצירתי”, “מומחה לדיאטות”, “שירותים למסיבות” וכו'.

 

מדוע נכשלה “כלכלת-הבית”    🔗

הניסיון שלי בחיי הפרטיים, וכעורכת מדורי כלכלת-הבית ברדיו ובעיתונות במשך שנים רבות, לימד אותי כי כל מה שחסר עד כה, בכל שיטה של הדרכה – היה הגבר.

מה הועילו כל שיעורי-ההדרכה שלי, אם הגבר לא שמע אותם? ואם שמע, הוא רק הקשיב כשומע חופשי למתרחש בקדירה של אשתו, כשם שהגבר רק עוזר לה לבחוש קצת בתפקידים שהם שלה.

מה הועילו כל דברי בנוסח “עלייך רק לחנך את הילדים שלך לשתף פעולה בניקיון-הבית” או “עלייך לחנך את בעלך לעזור לך”? גם אם ניסחתי את דברי ברוח הקו של שיחרור האשה – “עלייך לחנך אותו שזה גם תפקידו” – מה הועיל גם זה, אם החינוך בבית הוא תוצאה של החינוך המוענק בבית-הספר?

הקושי לחנך בקו אחר – של שיתוף – הופך מגוחך, מישחק-באשליות. אשה המחנכת בניגוד לקו הממשלתי, אין מתייחסים אליה ברצינות!

אבל, לפני כארבע שנים עדיין האמנתי שיש לי סיכוי. נראה היה לי, כדבר מובן-מאליו, שאפשר רק “להעיר את תשומת-לב הנוגעים בדבר” לתקלה הטכנית (שמשום-מה לא שמו לב אליה) ואז תתוקן הטעות, וינהיגו את הוראת “כלכלת-הבית” גם לנערים. הלכתי למישרד-החינוך ונפגשתי עם מנהלו-הכללי, מר פלד.

נפגשתי עם המפקחת הראשית – גברת חיטרין, שאמרה לי שהן השיגו כבר מה שיכלו, אבל אם אצליח להציג את הדבר שאני רוצה בו (הוראת המיקצוע גם לנערים) – תבוא עלי ברכה.

תוך כדי שיחה הציעה לי המפקחת לערוך חוברת על “סידור פרחים”, כחומר-הכנה לתוכנית-הלימודים המורחבת. היא לא הבינה כי לא רציתי את שיתוף הנערים ב"כלכלת-הבית" רק כדי ללמד בני יהודה “שזירת-פרחים”, כשם שאינני בעד חוברת ה"הופעה נאה" שהן הכינו (כמובן, רק לנערות). כוונתי היתה לתת לנושא תנופה רצינית, כדי לחנך לשוויון – ולאפשר על-ידי כך “שזירת אנשים” בהרמוניה – לא פרחים. כוונתי היתה שעל-ידי הרחבת מיקצוע זה, היחידי העוסק בחיי היומיום, תהיה אפשרות לטפל בחינוך ה"מוסווה", במנטאליות של הדיעות הקדומות, המונעת גם כיום מהגבר המשכיל (במכסיקו, כמו בישראל) להרשות לאשתו לצאת לעבודה, אף שהוא יודע כי היא כישרונית, והמדינה זקוקה לה בחוץ. כוונתי היתה, שבמיסגרת כלכלת-הבית אפשר יהיה לחנך לחיי-מין, למשל, משום שכל ההצעות ל"חינוך מיני" נכשלות כשאינן קשורות ומשוייכות למערכת-היחסים הכללית במישפחה, ובעיקר בחינוך לשוויון. טענתי כי יש להכיר במיקצוע זה כבמיקצוע העיקרי בבית הספר (לא השולי!).

זהו הגורם החשוב ביותר להבראת חיי-הנישואין (שכולנו דואגים להם כל-כך) וגם להענקת מימד מציאותי ללימודים האחרים.

במאמצי להשפיע על מישרד-החינוך, הגעתי גם אל מנהל האגף לתוכנית-הלימודים, והשארתי בידו חומר על הנעשה עתה בשוודיה, כדי להוכיח מן הנעשה שם, כיצד שילבו הם את הנערים בלימודי כלכלת-הבית, משהבינו שהדבר חשוב לילדים.

כתבתי במיכתב למר פלד, עם העתקים לשר-החינוך, ואף ליו"ר ועדת-החינוך של הכנסת:

"– – – אני סבורה עתה, כמו קודם, כי תוכנית-הלימודים בכלכלת-הבית, אם-כי חלה בה תזוזה, לא קיבלה עדיין ‘שינוי מהותי בהוראת הנושא’ (כפי שאתה מצטט במיכתבך הנ"ל) כל עוד יינתנו השיעורים כחובה לבנות בלבד. בנקודה זו אני רואה את עיקר המחדל וחוסר-ההישג.

"גישה זו, של ‘לנערות בלבד’, מוכיחה עד כמה אין הבנה מלמעלה לכל הצד הפסיכולוגי-חברתי של הנושא, ולכל הפוטנציאל של המיקצוע, ההולך כאן לאיבוד על-ידי התחמקות מניתוח של ממש.

"– – – עלי לציין בחרדה כי המיקצוע, כפי שהוא מוצע היום לנערות בלבד, ובהיקפו הדל, עלול רק להעמיק את הנזק לחיים הדמוקרטיים, על-ידי עצם ההדגשה ‘לנשים בלבד’. בעזרתכם ממש, ניתן עידוד לאפלייה ולתחרות בין שני המינים.

"כלכלת הבית – כמיקצוע בחטיבת-הביניים (ובעיקר בכיתות הגבוהות) צריך היה להוות המיקצוע (בה"א הידיעה) היחידי, המכשיר את הדור הצעיר לקראת הנישואין, וצריך היה לעזור לשני המינים (בשיתוף-פעולה מלא ביניהם) לשלב בחיי היומיום את הידיעות שמקנים להם בכל המיקצועות, עם החיים הפרטיים. ובתוך החיים הפרטיים, צריך היה מיקצוע כלכלת-הבית ללמד כיצד ניתן לשלב את המיקצוע, או העיסוק בחוץ, עם חיי הבית, תוך השתלבות בחברה.

"אי-אפשר בכלל להעלות על הדעת כלכלת-בית למין האחד בלבד, כי עצם החינוך לחיי-בית נאותים, מותנה בשיתוף-הפעולה וברצון הטוב של המין השני.

"המחקרים והספרים על ריבוי הגירושין, על המשברים (בעיקר של הנשים), מורים על יחס ישיר בינם לבין חוסר חינוך לשוויון. גם התפרצויות-הזעם של האשה בכל העולם בעד שוויון, הן תוצאה ישירה של גישת השקר של החברה אל הנערה, אשר ביד אחת מעניקה שוויון לכל-דבר בחינוך הכללי, ובשנייה נוטלת מן הנערה (בכלכלת-הבית) את כל מה שהעניקה. השקר הגדול הזה מונח בשורש התמרמרותה של האשה ומאבקה היום לשוויון.

"1. כדי להצביע באופן בולט על שינוי בגישה, ובשינוי מהותי של תוכנית הלימודים, הצעתי, כצעד ראשון, להחליף את שם המיקצוע. הצעתי (רק כדוגמה): ‘תורת הפרט’, כדי להצביע על המגמה להגיע אל הפרט ואל עולמו האישי. לא רק טכניקה וידיעות יבשות, אלא התייחסות פסיכולוגית אל ההתנהגות, כדי להבריא את היחסים בבעיות שיתופיות בבית ובחוץ, ביחסי-מין וביחסי-אנוש. כל אלה אינם נלמדים בשום מיקצוע אחר.

"2. המיקצוע יינתן לנערים ולנערות גם-יחד, בחטיבת-הביניים ובעיקר בכיתות היותר-גבוהות (י’–י"ב). הוא צריך לכלול פרקים עיוניים מעמיקים כדי להגיע לשיפור חיי-הנישואין, החיים הציבוריים של בני-הזוג ויחסה של החברה אל תפקידי הבית. פרקים אלה יש להנהיג בעזרת אנשי-מיקצוע כגון פסיכולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, רופאים וכדומה, ואין להשאיר את המיקצוע הרחב הזה רק בידי מורות לבישול ומשק-בית בלבד. וודאי שאין להשאיר את החינוך המיני בידי אחות בית-הספר, כדי להתחמק ממנו לגמרי.

"– – – אשר לנושאים המופיעים בתוכנית הלימודים (תרבות-דיור, ניהול-בית, צרכנות, אסתטיקה, אירוח, טיפוח-ההופעה), הייתי רוצה מאד לשמוע תשובתכם לשאלה: מדוע כל אלה הועדתם אך-ורק לנערה? וכן –

"א) מה פירוש ‘פרקים על הנערה המתבגרת’? וכי נער אינו צריך ללמוד כיצד הנערה מתבגרת? או כיצד הוא עצמו, הנער, מתבגר?

"ב) ובהמשך הרשימה – ‘טיפוח-ההופעה’ (אם כבר הוחלט על נושא כזה) – מה ההיגיון בהנהגת השיעורים לנערות בלבד? וכי לא אל הנערים, מגודלי-הזקן ופרועי-השיער, אתם רוצים, בעיקר, להגיע בשיעורים על ‘טיפוח-ההופעה’? דווקא אותם אתם משחררים מן התורה?

"אודה לך אם תענה לי מדוע כל העניינים החשובים ביותר בחיי הפרט, כמו החינוך-של-הילדים עצמו (אותו פרק שפסיכולוגים השתתפו בהכנתו) יינתנו רק לנערות, ממש כמו גישת הדור הישן – ‘ילדים, מיטבח וכנסייה לנשים.’ (אם משום שהנשים נחותות יותר – אבוי, איפוא, לחינוך שממשיכים להפקידו רק בידיהן; אם משום שעיסוקים אלה אינם נחשבים בעיני החברה – שוב, אבוי לאותה חברה!)

"מה שאינכם מביאים בחשבון הוא שאתם ממשיכים לתסכל את האשה ואת כל החברה כל עוד אינכם עוזרים לה בבית וגם בחוץ. המלחמה לשוויון צריכה להיות מיותרת. השוויון צריך להיות מובן-מאליו, ולכן צריך לבטל מייד את הפרדת המיקצועות על-פי המין, כשם שצריך היה לתלוש מן הסידור את הפסוק ‘ברוך שלא עשני אשה.’

“כמדריכה בענייני המישפחה והבית שנים רבות, נאלצתי תמיד לנקוט את הקו היותר-מעשי של ייעוץ לאשה כיצד לא להיות עקרת-בית טובה, כדי לעזור לה להסתדר עם כל התפקידים שהחברה דורשת ממנה (בלי להכיר בכך ובלי לעזור לה). מובן כי קו זה (תולדה של חוסר-ברירה) מביא, מצידו, לפגיעה ביוקרתו של אותו מיקצוע שאתם רוצים לכאורה להרחיבו, הנופל בסופו של דבר בין שני המינים, מבלי שמי מהם ירצה להרים אותו – לא הוא ולא היא.”

אחרי שלא נעניתי במישרד-החינוך, הלכתי אל ד"ר רימלט, שהיה אז יו"ר ועדת-החינוך בכנסת. ד"ר רימלט עסק בניקוי מיקטרתו, ושאל, כאבא נבון השואל ילדה המחפשת צרות: “תרשי לי לשאול שאלה אישית: ‘מה, בעצם, מריץ אותך?’”

אותה שאלה שאל גבר נבון בראיון בטלוויזיה את ביאטה קלרספלד: “מה מריץ אותך, עקרת-בית ואם לילדים⁵, לפעול ברדיפת פושעי הנאצים, ובמאבקים למען הצדק?”

אם מניע משהו אשה הנראית מטופחת, ונורמלית, ואם מריץ אותה משהו לשנות דברים, שואלים אותה מה מטריד אותה. מה סיבת ה"שליחות", ומה סיבת הרגשנות. כיצד יכולתי לענות לו על שאלה שמצריכה ספר שלם כתשובה? הייתי במישרדו בכנסת, והאווירה היתה רגועה, והוא חיטט במיקטרתו. עניתי לו בהתאפקות: “איכפת לי. אני עיתונאית – והכל איכפת לי.” לא יכולתי לומר לו שהחינוך שהוא יושב בראשו רוצח אותי כאדם, ומשום כך אני “רצה”. לא יכולתי לשאול אותו: “מה הריץ אותך לכנסת? יכולת להיות מנהל בית-ספר טוב ברמת-גן, ויש לך אשה וילדים.”

לא יכולתי לשאול אותו ולא שאלתי אותו כל מיני שאלות אישיות ששואלים רק אשה “נשיית” תוך התעלמות גמורה מן התוכן של דבריה – ובמיוחד כאשר הוא כל-כך נשיי כמו מיקצוע נשיי לנערות.

אמת, אני עדיין מתרגשת כשאני מדברת על העוול הנעשה לאשה.

העיר לי על כך גם עיתונאי אחד, אחרי הרצאת-בחירות לנשים, כששאלתי את חבר-הכנסת הדתי זבולון המר, מדוע יבקש מקהל של נשים להצביע בעד מיפלגה דתית המבקשת להנציח את מעמדה הנחות של האשה. העיתונאי נרתע מה"צורה" התוקפנית של דברי. נשים ההופכות “רק”-נשים, הן “תוקפניות” כשהן מרימות קולן.

בתוכנית-הטלוויזיה שהזכרתי לעיל, נאמר על-ידי עורך התוכנית:

“רק לפני שישים שנה דרשו הנשים באנגליה לא שוויון-זכויות מלא, אלא רק זכות הצבעה, וגם בדבר זה לא נשמעו להן! 'יום הדרבי ב-1913 היה יום גדול לתנועת הנשים שלחמו לזכות-ההצבעה: אמילי דייווידסון התאבדה – כדי לזעזע את האומה – והצליחה.”

אמילי דייווידסון התאבדה כאשה שידעה מה היא רוצה: לזעזע את האומה שלא רצתה להקשיב ל"דיברי-הנחת" שלה ושל חברותיה. צריך היה שמישהי תתאבד, כדי להשיג לנשים זכות-הצבעה ולהעניק להן חיים “כבני-אדם ולא כבהמות-משא!”⁶ לשם מטרה כה חיונית היתה אמילי די אמיצה כדי להקריב את חייה.

ד"ר רימלט יעץ לי לשלוח לו תזכיר מפורט, שאותו הבטיח להעביר לכל חברי הוועדה. שלחתי לו תזכיר ארוך על תוכנית-הלימודים בכלכלת-הבית, שפירט את הצורך בשינוי-ערכים בגישה למיקצוע – ובזאת הסתיים העניין.

עיקר התזכיר בן חמישה העמודים, היה להעמידו על ליקויי תוכנית-הלימודים המוצעת. כתבתי:

“יש בתוכנית המורחבת בעיקר שתי מיגרעות יסודיות, רציניות: א) היא מיועדת לנערות בלבד. ב) היא גולשת, ומתרחבת לתחומים רבים (חשובים!) בלי שיהיו לה היסודות להחזיק במיבנה מורחב.”

בעמוד 4 בתזכיר הנ"ל הבהרתי מה כוונת המיגרעת (ב):

"– – – אם להגדיר את ‘כלכלת-הבית’ כמיקצוע המכשיר את האדם רק לחיי-הבית שלו, יש להוציא מתוכו את הנושאים המורחבים (כמו אלה שציינתי, ואחרים שאינם קיימים עדיין) ולמוסרם בידי המורים המיקצועיים הנוגעים בדבר, תוך שאנו קוראים להם בשמם הריאלי.

"אם להגדיר את כלכלת-הבית כמיקצוע המכשיר את האדם לחיים בחברה מודרנית מתוקנת – יש להחליף את שם המיקצוע למשהו מעין האדם בחברה או תורת הפרט (או נושא שיצביע על שינוי-ערכין בגישה, ועל כוונה להגיע אל המעורבות הנפשית של הנער כלפי הסובב אותו – דבר שימצא מייד מצדדים בנוער) – ואז ישמש כלכלת-הבית אחד הנושאים המכשירים את האדם לחיות את חיי-היומיום שלו (להבדיל מחיי המוח והלימודים שאנחנו מגזימים בהם תוך שאנו משאירים את הנוער לגמרי לבדו בשאלותיו הפרטיות.

“מכל מקום, במיבנה הנוכחי של תוכנית כלכלת-הבית, היא מקוטעת, מבולבלת, בלתי-מוגדרת, ונראית יומרנית מצד אחד, ופשטנית מצד שני.”

 

הפרדה בשיעורי המלאכה    🔗

בתזכיר הנ"ל נגעתי גם בנושא הפרדת המינים בשיעורי מלאכה, הקיימת גם היום בבתי-הספר, ללא כל סיבה הגיונית מוצדקת, זולת הרצון להנציח את העבר על-פי המנטאליות המגמדת את האשה “שאינה יודעת אפילו לנעוץ מסמר.”

בפנייתי למישרד-החינוך טענתי, כפי שסיכמתי בהמשך התזכיר הנ"ל, כי יש לגשת לתוכניות הלימודים בגישה ריאלית חדשה של ראיית המציאות של היום, המלמדת אותנו (בעיקר בישראל, במציאות אלמנות-המלחמה) שאשה צריכה ללמוד גם לנעוץ מסמר, ולתקן קצר. כתבתי שם:

“גישה מציאותית דורשת להכשיר את האדם בכל מיני מלאכות-העזר הקשורות בהימצאותו בבית. במציאות המודרנית אדם נדרש יותר ויותר לא להסתמך על עזרה מבחוץ (עוזרת או בעל-מלאכה), ולכן חשוב להדגיש את הצד הטכני של המלאכות – כולן. תיקון ברז דולף, קצר חשמלי, כותונת, הגשת עזרה-ראשונה, או עיסוק בתחביב – כל אלה יש להורות תוך ראייה מציאותית, וכמובן לשני המינים גם-יחד.”

אחרי שנכשלתי בניסיונותי לשכנע את המוסדות ששינוי “קטן” כזה הכרחי, התחלתי לחוש משהו מאותה מרירות המצטברת בנוער, המתאכזב מעולמם של המבוגרים. הגעתי לידי ניכור, מפני שהבינותי כי השינוי הקטן איננו קטן כלל, וכי העולם הגברי שיקר לי שאפשר להשיג בו הכל – גם כאשה. בינתיים למדתי כי גם מאמצי נשים אחרות בישראל, בכל תחומי מלחמותיהן לשוויון, נכשלו. למדתי שהאשה הלוחמת שהציעה את הצעת “חוק שוויון זכויות האשה” בכנסת, רחל כגן, בשנת 1951, לא הצביעה בעד החוק משהועמד להצבעה, כי עיוותו את כוונותיה.

אותו תהליך חל גם אצלי. פתאום התחלתי רואה את הכוונה העומדת מאחרי הרצון הכללי לשמר את ההווה והעתיד על-פי העבר, תחת הלחץ הפוליטי של הדתיים.

פתאום ראיתי שאם עבודתי כמדריכה לנשים איננה מקבלת תמיכה (על-ידי הערכה מקבילה של המיקצוע הנשי, בבתי-הספר) הרי גם אני, כמו המיקצוע, עושה לנשים שירות-דוב. כשאני מסבירה לעקרת-הבית שאפשר לה לשלב בית וחוץ כדי להעשיר את חייה, הרי גם אני משתפת פעולה בערימת קשרים על חייה. למה נדרוש ממנה לחיות שתי שנות-חיים בבת-אחת, כשהגבר חי רק שנה אחת?

אז החלטתי לעזור לה לחיות רק דרך אחת: את חייה-שלה. מאז, התחלתי להתעניין בדרכים כיצד לאפשר זאת, ומצאתי כי הפיתרון הוא ב"שיחרור האשה", ולא בשיפור “מעמד” האשה. בלי “שיחרור”, עניין ה"מעמד" הוא אגדה ורעות-רוח.

לא נאמר לי מדוע נכשלו מאמצי. אפילו לא טרחו לענות לי. איש מחברי ועדת החינוך של הכנסת (החייבים לציבור הבוחרים לפחות מינימום זה) לא העלה בדעתו שבכך הוא מתבטל כשליח-ציבור. את הסיבה לכך הבינותי לאט-לאט. שמעתי בינתיים מח"כ שולמית אלוני, כי בדיוניה, עוד לפני שנים רבות, עם מיפלגת המערך (“העבודה” אז) למען הטבות לאשה בדיני-האישות – ענו לה גלויות כי שינויים כאלה יביאו לביטול הקואליציה עם הדתיים.

גישת מיפלגת המערך מתבטאת גם על-ידי שר-החינוך-והתרבות. אחת ההצהרות הראשונות שלו בכנסת השמינית היתה שיש “להשאיר את הדלת פתוחה לדתיים (שלא ראו אז אפשרות לשבת עם המערך בממשלה אחת בגלל שאלת “מיהו יהודי”). כמו-כן הצהיר, בעיקבות הכנס הבינלאומי לחינוך-מיני (שנערך בישראל), ש”תוקם ועדה של רבנים ומחנכים לחינוך לצניעות ברוח התורה."⁷

חוששתני כי שר-החינוך איננו ער למשמעות המחווה שהוא עושה כלפי הרבנים. הרבנים מבקשים לחנך לצניעות – אך מה לצניעות ולגישת ה"פתיחות" הדרושה בחינוך המיני? וכי זה מה שביקשו ללמדנו כל 300 באי הכנס הבינלאומי הזה? האם לשם כך גוייסו המאמצים להחכים מניסיונן של 20 ארצות אחרות? הרי כבר אמרו הרבנים, והרבנות, שכל הצרות התחילו אצלנו כשהתחלנו לחקות את דרכי הגויים, ולכן “חזרה למקורות” תשמור לנו את טהרת המישפחה.

“טהרת-המישפחה” היא מגמת ה"חינוך המיני" של הרבני, ומשמעותה שמירה על חוקי-נידה. חוקי-הנידה ניכפים על האשה על-ידי רבנים הסבורים שהמין לשם הנאה הוא תועבה, וכי תהליך הווסת בגוף האשה הוא טומאה. אפילו זרועות האשה ועירום הצוואר הם, לדעתם, חטא – אף בראייה בלבד. גישה זו, כמשליכה על עירום האשה את טומאת הנאת-הבשרים, איננה החינוך המיני שהמחנכים רוצים בו כיום.

ד"ר ברגסטרום-וולאן, מן המוסד למחקר מיני בשטוקהולם, הירצתה בסימפוזיון הבינלאומי הנ"ל במלון “שרתון” בתל-אביב (ביולי 1974), כמרצה עיקרית, על החינוך המיני הקיים בשוודיה כבר 18 שנה. היא הסבירה שהקושי בחינוך המיני איננו בנושא, אלא במחנך. קשה למצוא היום מורה טוב גם במתימטיקה, לא-כל-שכן במיקצוע הדורש אדם מסוג מיוחד. “מורה אחד, הטיפוס הנכון, מסוגל ללמוד את כל התורה בנושא זה בכמה ימים בלבד, ומורה אחר – לא ילמד לעולם.” בראיון לכתב ה"ג’רוזלם פוסט", הסבירה: “העיקר הוא, שהמורה יתבונן היטב אל עצמו, ואחר-כך ילמד לשחרר עצמו מכל מיני דיעות קדומות, תיסכולים ואיסורי טאבו.” – – – “רק אחרי שהמחנך עצמו נעשה אדם טיבעי, ופתוח, יכול הוא להשפיע על כיתתו.” בחינוך המיני, המטרה היא להתנהג בטיבעיות, להיות אוהד באופן טיבעי, ולהיות גם נועז. הקושי טמון בכך שבמשך דורות אמרה תרבות המערב לצעירים, המושפעים בנקל, מתי בדיוק לצחוק או לבכות – ומתי לאהוב. “ריסון-עצמי יאה לאוחזים בהגה המכונית – אבל לא לאוהבים.”

הדברים הנ"ל עומדים בסתירה למגמה המפורשת של ה"חינוך המיני" של הרבנות, ובסתירה למטרת הזרם הממלכתי-הדתי (בבתי-הספר), שהיא לשמור על התא המישפחתי ברוח התורה (“חינוך לצניעות ולחיי מישפחה”). הקו הדתי שואף להסביר לנוער שאפשר “לעדן” את היצר המיני, ולמתנו.

ב"ידיעות אחרונות" מ-14.6.74 סופר⁸: “ועדה משותפת של מומחים ממישרדי החינוך והבריאות הכינה תוכנית-פעולה לחינוך ‘לחיי-מישפחה וחינוך-מיני לילדים ובני נוער’” – בה מוצהרות המטרות. בין השאר:

“שליטה על היצר המיני ועידונו: הסברת האפשרות של הפניית ה’מיניות' לאפיקים של יצירה אמנותית⁹, חברתית, גופנית ורוחנית. – – – שיעורים על מחלות-מין וסכנותיהן ודרכי-מניעתן – – – תהליכי ההתבגרות של הבן ובעיות המחזור החודשי של הבת. – – – וסיכוני הפיתוי העלולים להוביל להידרדרות לזנות.”

המטרות הנ"ל, שעדיין לא נעשה בהן דבר מאז 1972 (כפי שמסבירה המרכזת את תוכניות לימודי המין במזכירות הפדגוגית של מישרד-החינוך) – מפני ש"לא היו לנו הכלים הדרושים. – – – נמצאו אך מעט מורים שהיו מוכנים ומסוגלים לגשת לפעולה חינוכית מעשית בכיתות, ולדבר עם התלמידים בגילוי-לב וללא מעצורים על ענייני מין."

“הרבה עמל הכרח היה להשקיע כדי ‘לפתוח את הנושא’, כדי שמורה לא תסמיק בדברה על מגע מיני, וכדי שמורה לא יהסס לנקוב בשמות אברי-המין תחת לכנותם בלשון הרחוב או בשפת-עילגים.” כך נאמר בעיתון.

ושואלת אני: אם מורה בזרם הכללי עדיין מסמיק – כיצד אפשר לקוות כי ועדה של רבנים, שכל מטרתה “חינוך לצניעות ברוח התורה” – לא תסמיק כבר בדיונים הסגורים (תרתי-משמע) הראשונים? איך אפשר לא לראות בגישה הרואה בתהליכי המין של הבת “בעיות”, ובתהליכי המין של הבן “התבגרות” – את המגמה להנציח את ה"שוני" בין המינים?

יש לי הרגשה שה"חינוך המיני" עלול להפוך שורה של דיני “אכילה”, אסורים או מותרים, אם הכוונה היא לשתף רבנים, ולדבר על ה"הידרדרות לזנות", ועל “סכנות” מחלות-המין, ועל הצורך “להפנות את היצר המיני לאפיקים אחרים.”

יש בי תחושה קשה, כי אנו עלולים להחריף עוד יותר את היבט ה"חטא" של המין, על-ידי הקפתו בחומות מאה-שערים של הדת. ה"חטא" האסור הזה, כמו התפוח בגן-העדן, יעורר באופן טיבעי – גם בדורות הבאים – את תיסמונת ה"מישחקים האסורים", שדווקא הדתיים רוצים למנעם.

הבעייה היא בכך שהנושא לא צריך היה לעלות בכלל; כפי שנושא “שיחרור האשה” לא צריך היה לעלות, בתנאים בריאים. הרי את “עובדות-החיים” מלמדים בשיעורי הביולוגיה והזואולוגיה. גם בלימודי-טבע אלה יש צורך בפתיחות, והיא טיבעית ואוטומטית בחברת ה"טבע" (המין השני). קל מאד להסביר שהגבר מפרה את האשה כמו שאר היונקים. ה"פתיחות" ב"עובדות-החיים" מתחילה, איפוא, בשיעורים הכלליים. ואם אומרים לנו, מחוגי מישרד-החינוך, שאין להם מורים מתאימים להורות “חינוך מיני”, הרי זה מפני שאין לנו די מורים המתאימים לפתיחות כלשהי גם במיקצועות אחרים. אפשר להסביר את המילה אפילו באופן פסיכולוגי, כדי לפתוח את הנושא אל ההסבר המיני: “לדעת” – אפשר להסביר – פירושו להבין, להכיר עד הסוף בעירום רוחני וגופני מלא. בשיעורי הביולוגיה, כשמדובר על מחלות שונות מפי איש-רפואה, אפשר לדבר על מחלות-מין אך-ורק כסטייה מהנורמלי. אין צורך להבהיל נערים ונערות בני שלוש-עשרה ופחות, שהמגע המיני עלול להביא מחלות. זוהי הפחדה הגורמת להרתעה מיידית. נשים רבות עדיין נרתעות מפחד ה"מחלות" כשהן מגיעות לשערי הנישואין. (במישטר הקיים, שבו האשה היא החלשה וחסרת-הידע, פוגעת ההרתעה בעיקר בנשים.)

גישת ההרתעה הזו חופפת בדיוק את ההרתעה הנעשית היום על-ידי ה"רבנית" לכל כלה הנרשמת לנישואין. ב-1974, בהרצליה, אמרה רבנית כזאת לנערה בת תשע-עשרה, בזו הלשון: “אם לא תלכי למיקווה, הילד שלך ייצא עם כתם. עם מום!”

“חינוך מיני”, כמרתיע מפני חיי-מין, הוא כחינוך הבת לשוויון על-ידי הרתעת הבת מהשוויון.

בחוברת “נישואין של אושר”, מאת הרבנית רחל נריה, מופיעה דוגמה מובהקת למגמה הנ"ל. בהקדמה על “בעיות המישפחה המודרנית” שם נאמר:

“– – – פרופ' דרייקורס, הפסיכולוג היהודי-אמריקני המפורסם, המנתח את בעיות המישפחה המודרנית, קובע כי ‘האדם שכה הירבה ללמוד – איננו יכול לחיות בשלום בקרב מישפחתו, ואם איננו יודע כיצד לגדל את ילדיו’ (בסיפרו “שוויון האתגר”, עמ' 8). לדעתו של מומחה זה, נוצרו הבעיות המישפחתיות על רקע בעיית השוויון בין המינים…”

הרבנית נריה הסבירה את דיברי פרופ' דרייקורס בדיוק במהופך. הוא הסביר כי השוויון הכרחי מפני שכיום יש לאשה “מעמד של שותף מלא בחברה האנושית.” הוא דיבר אומנם על בעיות, אבל הסבירן בכך שהגברים מפחדים מפני אובדן העליונות. סיפרו של פרופ' דרייקורס נועד להציע לשני המינים את השוויון המלא (גם במין) כאתגר. באותה הקדמה, היא ציטטה ממנה רק את הרישא, נאמר בסיפא (בעמ' 11):

“– – – האדם¹⁰ 'עדיין לא למד להכיר את מלוא יכולתו וכישרונותיו ולא את כוחו הממשי. הוא אף אינו מכיר במעמדו החברתי כשווה בין שווים, שאותו העניקה לו החברה הדמוקרטית. מחשש פן יהא נחות, מתאמץ הוא לקנות עליונות על הזולת. אין הוא¹¹ יכול להכיר בזולת¹² כשווה לו, גם בהיותו שווה לו באמת. הריהו חופשי, אולם אין הוא חש עצמו בן-חורין. שומה עליו לגלות את עצמו, כדי למצוא שלום בנפשו ולחיות בשלום עם הזולת.”

הקטע הנ"ל של פרופ' דרייקורס, מבהיר כהלכה גם את דיברי הד"ר ברגסטרום-וולאן (בכנס על החינוך המיני) על הצורך ב"פתיחות", ועל צורכו של האדם להביט לשם כך אל תוך נפשו – כלומר להשתחרר מדיעות קדומות ולאפשר לאהבה לנהוג בו בלי “ריסון עצמי”.

פרופ' דרייקורס כתב ספר שלם, כדי להסביר עד כמה השוויון עדיין איננו בנמצא. הוא הסביר שהגברים מפחדים מאשה הרוצה בסיפוק מיני. הוא הסביר שהדבר גורם גם לרתיעה מינית ולעיוות מיני – להומוסכסואליות פסיכולוגית, הביא דוגמות לכך מתרבויות יוון, והראה שיש קשר, אצל הנשים, בין חיי-מין חופשיים לבין מעמדן החברתי. קשר זה מקביל גם למימצאיו של פרופ' מסלו. כאמור להלן:

"– – – בסיפרי-הלימוד ההיסטוריים שלנו אין אנו מוצאים כמעט רמז לשוויון בין גברים ונשים שהתפתח בתקופה הדמוקרטית ביוון. לפיכך לא נערך כל ניסיון לבסס קורלציה בין ההומוסכסואליות שהיתה נפוצה אז, לבין זכויות חדשות שהוענקו לנשים. אי-הכרה זו בגורמים החברתיים הדינמיים שפעלו בעת ההיא מביא לידי סילוף מוזר נוסף של העובדות. ה’טאירה' היוונית נחשבת בעינינו כפרוצה, ונשים אלו נזכרות אך-ורק בפרקים הדנים בזנות. למעשה, היו אלו הנשים היחידות שקנו להן שוויון מיני וחברתי לגבי הגברים. הדמוקרטיה היוונית היתה מוגבלת: בעוד שהשוויון היסודי של הגברים היה גלוי ומוצהר, הוא נשלל מעבדים ומנשים. רק עבדים מועטים שוחררו והגיעו למעמד חברתי, ורק נשים מועטות, ה’הטאיראי', נחשבו כשוות לגברים. עקב שוויון זה, הותר להן להתמכר לחיי-פריצות כגברים, בלי לאבד את מעמדן החברתי. אולם דבר זה לא עשאן לפרוצות.

בארבר (בסיפרו Marriage and the Family, בהוצאת 1939,McGraw Hill N.Y)

נזהר יותר בלשונו, וציין כי ה’הטאיראי' של יוון

ו’נשות התרבות' של רומי, היו נקודות-המוקד של חיי-האהבים, אולם חיי-האהבים התנהלו מחוץ למיסגרת הנישואין."

(עמ' 96: “האתגר: לחיות כשווים”)

במיכתבי הראשון למישרד-החינוך (למר שבח עדן) הצעתי את שני ספריו של פרופ' דרייקורס (“האתגר: לחיות כשווים”, ו"הנישואין: האתגר"), כסיפרי-לימוד פופולריים לשנות בית-הספר התיכון, כי ראיתי בהם חומר מן המוכן, כדי להורות בבתי-הספר את התורה שאני קוראת לה חינוך-לחיי-מישפחה-וחברה. יש די ספרים מן המוכן כדי ללמד את תורת המישפחה, אך מישרד-החינוך סבור, כנראה, שכל נושא הוא קודם-כל “יהודי”, ולכן זקוק לשיכתוב-מחדש כדי להתאים לחייו ה"מיוחדים" של הישראלי. (בכך נגרמות לנו הוצאות מרובות, תוך התעלמות צרת-אופק מניסיון שנאסף בכל העולם.)

פרופ' דרייקורס אפילו כלל בסיפרו פרק מיוחד (האחרון) שהוא קרא לו “ארץ השווים”. הוא הזהיר שם את ישראל לבל תחזור אל האנוכיות של ימי השלום, אחרי השוויון הנפלא שהפגינה בזמן המלחמה (סיפרו נכתב אחרי מלחמת ששת-הימים):

"– – – האם חייבים בני-האדם לחזור אל התנאים המזיקים וההרסניים של התחרות, של האינטרס האנוכי, אי-האמון ההדדי וההתנשאות ההדדית? האם נחוצה מלחמה כדי לקיים סדר חברתי שוויוני?

“– – – לשם כך יש לסלק מהמישפחה את אווירת התחרות השוררת בה כעת. שני ההורים מסוגלים, וחייבים, לחיות זה עם זה בשלום, להתייחס בכבוד זה אל זה, ולפתור את כל הבעיות לא בדרך של מלחמה, אלא בהסכמה.”

אכן, השוויון הוא האתגר של מדינת ישראל (עליה “למלא את ההבטחה שנתנה לעולם בעצם הקמתה, להיות ארץ השווים”¹³), ורחוק מאד הספר הנ"ל מלהתכוון לדברים שמייחסת לו הרבנית נריה (שהשוויון “יוצר את זרע הפירוד”).

 

החינוך המיני בבתי-הספר    🔗

אני מסכימה בהחלט שקיימת ביהדות גם כוונה ל"התחשבות מירבית" באשה (כדיברי הרבנית נריה), בכך ש"ההלכה אסרה על הבעל לחיות חיי-אישות שלא מרצונה" (“ולא יבעלנה בעל כורחה ולא יריב עימה – – – עד שתתרצה בדבר”) ובכך שהבעל “חייב להיענות לאשתו גם כשהוא רק נרמז לכך” (“שהיא מראה לפניו ענייני חיבה”). אבל, ההתחשבות המירבית נובעת מכך, ודואגת לכך, שהבעל והאשה יחיו חיי-אישות על-פי מיצוות-עשה – ורק כדי להוליד ילדים. ההנאה במין אסורה, ואסור לאשה גם להתייפות ולגרות את בעלה (קל-וחומר – גבר שאינו בעלה!). לכן, אשה דתית מאד מגלחת את ראשה (“שיער באשה – ערווה”).

עצם גילוח שיער הראש הוא גם ביטוי של השפלה, לא רק במחנות-הריכוז, אלא גם בתקופת התנ"ך. אז, גילחו ראשים וזקנים, כל-אימת שביקשו להשפיל ולדכא אדם או מעמד. אין סתירה בדיברי חז"ל, שפסקו כי על האשה להתקשט למען הבעל (“תבוא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת” – מהר"ם מרוטנבורג, 1215–1293) לבין כיעורה-מדעת על-ידי גילוח וכו'. יש בכך משום ניסיון להגיע לאיזו פשרה בהתייחסות לגוף האשה. עליה להיות די נאה כדי לא לדחות את הגבר לגמרי, אבל תוך כך עליה להישאר גם די מושפלת. כי חוקי הטהרה והנידה הם דינים ל"התחשבות מירבית" במיצוות פרו-ורבו, ותוך קיום המיצווה – האשה היא רק מכשיר.

על-פי הטבע (כפי שנאמר לעיל), המשיכה המינית וההתעוררות (והפעילות אצל הנקבה) המינית קיימים ממילא, כפי שהעונג קיים וחייב להיות קיים, באותו פרק הזמן במחזור-הווסת שבו מובטח לביצית של הנקבה שתופרה. נקודה זו משליכה אור על הצורך של האשה בחיי-מין עם סיפוק, וגם מסבירה מדוע האדם המודרני, בעל המוח המפותח, מסוגל להתגרות לא רק בימים ספורים בלבד, ולא רק למגע הגופני או למראיו, אלא גם על-ידי גירוי במחשבה. כי תקופת הגיאות (של הדחף המיני) הקצרה, של האשה הקדומה, היתה קשורה גם במוח הבלתי-מפותח שלה ושל ה"אדם" הקדמון. המוח המפותח, לעומת זאת, מסוגל גם להפשטה.

אילו באמת השארנו את כל העניין לטבע – לא היה צורך ב"חינוך מיני" כלשהו, וודאי שלא היה צורך בדברי הרבנית נריה המדברים על “מיצווה” של “העונה” (ההזדווגות) או על “איסור” העונה בימי נידה, שכל העובר עליו חייב “כרת”.

בעמ' 23 בחוברת “נישואין של אושר” היא מסבירה, כי כדי לא להיכרת מן העם, הלכו נשים בכל הדורות לטבול במיקווה – “זה היה נימוק מספיק.” ובקשר לכך היא מביאה את דברי הרב הגאון רבי יוסף כהנמן: “טבילה שטבלו אמותינו במי-קרח, היא שנתנה לבנים את הכוח הנפשי ללכת בלהבות-אש.”

בהתייחסותה של הדת לחינוך המיני מודגש, בסופו של דבר, הרצון לשמור על מיצוות-הטבילה של האשה, כאילו רק זו תשמור על טהרת המישפחה. בינתיים מעוררת הדת את המין והופכת אותו נושא מגרה דווקא – דבר שאין ברצונה לעשות. רק אנשים שהמין בעיניהם מסובך וטמא, מדברים על הצורך להסביר ולטהר. אילו חילצנו את המין מן הדת, היינו רואים שהנוער, באופן טיבעי, איננו מעוניין עדיין במין בגיל צעיר. כשהילד שואל: “מניין באתי, אמא?” אין האם חייבת להסמיק ולגמגם את סיפור החסידה. עליה להשיב לו בפשטות: “מהבטן שלי.” די בכך, כתשובה לילד צעיר.

הקטע המובא להלן, כנספח, מדגים לא רק שהחינוך המיני אפשרי אך-ורק במיסגרת של חינוך לחיי-מישפחה וחיי-שוויון, אלא שעצם הפתיחות בגישה מוציאה את הרוח ממיפרשי ה"מישחקים האסורים". כמו-כן מדגים הקטע שדאגת המבוגרים לילדים (המשחקים כביכול במישחקי-מין) היא דאגה של מבוגרים מתוסבכים, והיא כסערה בכוס-מים. לכן, אנו רחוקים מ"סכנת ההידרדרות" של הנוער לזנות¹⁴.

החינוך המיני היום איננו צריך לדאוג לסכנת הזנות, אלא להיפך: לגאולת המין מגישת ה"סכנה". יש להחזיר למין את מקומו החוקי בין שאר היצרים, ויש להחזיר לו את התיאבון הטיבעי.

חינוך מיני חייב להינתן במיסגרת כלכלת-הבית (בשם חדש) לשני המינים, כחלק מהחינוך לשוויון. שני המינים חייבים ללמוד יחדיו הכל, כפי שילמדו יחד בישול. אם נלמד את בני הדורות הבאים להיפתח זה אל זה על-ידי הריסת המיתרס החברתי של ה"שוני", יטפל הטבע בכל השאר. ממילא גם יזדווגו רק כאשר תשרור האהבה, וממילא יתקיים גם ה"אורגזם". היצר, משישתחרר מאיסורים והוראות, יכתיב את ימי ההזדווגות. אז גם יתברר לחברה המודרנית שלנו, כי ה"צורך" המופרז כיום במין, כמו ה"צורך" באוכל, הוא תוצאה של ניפוח מלאכותי של דור המחפש משמעות בגוף ובחומר, כפיצוי על אכזבה מ"חינוך לערכים".

 

חינוך לחיי-מישפחה    🔗

בשינויים שיש לעשות ב"כלכלת הבית", נתכוונתי לכך שיש להגיע לחינוך לשוויון בחיי-המישפחה, במיסגרת הנישואין ובמיסגרות אחרות. יש לחנך לסובלנות כלפי כל צורת-חיים שיבחר לו האדם (גם האשה). כוונת השוויון היא לאפשר גם אי-כפייה בצורת החיים. חיי הרווק/ה צריכים להיות אפשריים, וטובים בעיני החברה באותה מידה כמו אידיאל הנישואין. כך לגבי חיי האלמן/ה או הגרוש/ה¹⁵, וכל צורת חיים בקבוצה.

ב"כלכלת-הבית" יש לחנך, איפוא, לקראת המושג “בית”; כשיובהר ההבדל המהותי בין התבודדות-יצרנית לבין בדידות-הרסנית. אם הנישואין נראים עדיין, למרבית האנשים, המיסגרת הטיבעית ביותר, יש לשמור על קיומם על-ידי הפיכתם לחוזה-התקשרות בין שני שווים.

בתזכיר שהגשתי ליו"ר ועדת החינוך והתרבות, הצעתי להכליל בתורת הבית את כל הנושאים שמכניסים היום לבית-הספר דרך החלון, מאחר שאינם מוכנסים דרך הדלת. כלומר, נושאים כגון “אנחנו והלבוש”, “נימוסין”, וכו', שמלמדים בשיעורי חברה, וכן נושאים אחרים שלומדו רק לבנות הלומדות “כלכלת-הבית” (כמו “צרכנות” ו"אסתטיקה"), שבמצב הקיים ייאלצו גם הם להיכנס דרך החלון. הצעתי לכלול, איפוא, תחת גג אחד כל מה שמוצע היום ב"כלכלת-הבית", ולהעניק למיקצוע זה תנופה לרוחב ולעומק, על-ידי הוספת כל שאר נושאי ה"חברה". כל הנושאים חייבים לשאת אופי מיצאותי, ולכן אין לכלול בהם דברים מן ה"מקורות", כי הכוונה בשיעורי-החברה היא להיצמד למציאות ההווה, ולאפשר מבט אל העתיד.

המחנכים יודעים היטב כי אין אפשרות ללמד חומר שאיננו משמעותי לתלמיד, עקב הגיל, הרמה או הסביבה. כל מורה בסמינר מקבל שיעורים למכביר על הצורך לכוון את החומר אל המציאות של הילד, כדי שחומר שיש לו משמעות-בכוח, יקבל משמעות סובייקטיבית בפועל. כשאין הילד מוכן (בשל) די הצורך, אין הוא גם מוכן (מעוניין) או מסוגל לקלוט את החומר.

גם את החינוך למישפחה, כמו את החינוך המיני, יש לשחרר מכפייה, כאילו המישפחה זקוקה להמלצה. הוכח במידה מספקת שהאדם זקוק לחברה, וכי האדם מעדיף לקשור את חייו עם בת-זוג או בן-זוג. קשר זה זקוק ליחסי-מין, כחומר המאחד את הזוג ומביא להתרבות. אין פונקציה בטבע שהיא מיותרת, אם היא טיבעית לכל המין האנושי. לעומת זאת, סוגי ההתקשרויות החברתיות אינם “טיבעיים”, והם עשויים להשתנות, ותפקידם לשרת את הצרכים היותר-טיבעיים – צורכי הגוף והרוח.

מה שמפריע היום לטוהר המידות של המישפחה המסורתית, הוא החוקים של החברה והדת המפריעים את הסדר הנפלא של חוקי הטבע. שיחרור האשה מוכתב על-ידי האוולוציה. איננו יכולים לעצור את התפתחות המוח (שנתרחב גם בקודקודה של הנקבה!). המוח המודרני, שהתרחב עם הדורות ובלי עזרת חוקי האדם, דורש, כאמור, מילוי של ערכי-רוח חדשים. הוא דורש שהחיים שלנו יותאמו, כדי להטמיע את תנאי-הטבע בקוסמוס שנשתנו, ומשתנים. השוויון איננו איזו המצאה קפריזית ומלאכותית של נשים משועממות, אלא צורך של האורגניזם הפסיכו-פיסי-דינמי של האדם – בתוך סביבה דינמית משתנה.

ואם צורך זה מביא עימו בעיות או צרות – החינוך חייב לפתור אותן על-ידי סיגול, כפי שהגוף מתאים עצמו להפריש יותר מיצים כשהטבע מאכיל אותו במזון ממין חדש. התאמת הגוף אל הסביבה נעשית כדי להטמיע את הסביבה. השינויים בחינוך כיום דורשים התאמה של הגבר אל הסביבה החדשה של נשים חדשות, והתאמה של חיי-המישפחה אל דרישות החברה משני ההורים החדשים.

ראש-ממשלת שוודיה (שקטעים מדבריו ציטטתי כבר לעיל) דיבר, בנאום בוושינגטון, ביוני 1970, על הצורך של הגברים להשתנות:

"– – – תפקיד חשוב בעניין זה היה לסיפרו של דהלסטרום ‘התפקידים המשתנים של גברים ונשים’ (1967). סוציולוגים, פסיכולוגים, עובדים-סוציאליים וכלכלנים, בדקו את הבעייה מהיבטים שונים. נקבע על-ידם שתפקידה של האשה אינו יכול להשתנות אם תפקידו של הגבר אינו משתנה. – – – ‘תפקידי המין’, כלומר, הציפיות מן היחיד על בסיס של מין (“נשיות” מול “גבריות”) פועלות כעין תילבושת אחידה הדוחקת את ייחודו של כל ילד.– – – דבר זה נותן את אותותיו מאוחר יותר, בבחירת מיקצוע המותנה על-ידי מין. למרות שמאגר הכישורים של הנשים נחוץ מאד בטכנולוגיה, אפשר למצוא כמעט רק גברים בשטח זה. גם ילדים וגם מבוגרים הזקוקים לטיפול רפואי, יפיקו תועלת מרובה מסביבה שבה יהיו גם ‘אח’ ולא רק ‘אחות’, אך מעטים הבחורים הנמשכים למיקצוע האחות. כבר בשלב מוקדם ביותר מפנים את הנשים והגברים לשיטחי-התעניינות שונים, לעולמות שונים.

"– – – הסוציולוגים מזכירים לנו שלפי הסטטיסטיקה, אחוז הפשיעה אצל הגברים גבוה יותר, הם סובלים יותר ממתחים ומחלות הנובעות מעבודה מאומצת, – – – ובדרך-כלל הם מתים בגיל צעיר יותר מאשר הנשים. – – – ההסבר לכך הוא שהלחצים החברתיים על הגבר להוכיח את עצמו ללחום את מלחמת הקיום, להיות תוקפני ולא להראות את רגשותיו, יוצרים קשיים במגע עם בני-אדם וקשיי-הסתגלות. לדעת סוציולוגים רבים, הבעייה אינה ‘בעיית תפקידה של האשה בחברה’, אלא ‘בעיית תפקיד-המין’, וזאת כדי להדגיש שהבעייה נוגעת גם לתפקידו המסורתי של הגבר.

“– – – בתקופה מוקדמת יותר היו לנו, בשוודיה, דיונים נוקבים בשאלה האם אמהות לילדים קטנים צריכות לצאת לעבודה מחוץ לבית או לאו. כתוצאה מההשקפה החדשה, השאלה הפכה להיות: האם הורים לתינוקות צריכים לצאת לעבודה. פיתרון אחד הוא שההורים יעבדו בעבודה חלקית ויטפלו בילדים בתור. מישפחות צעירות רבות בוחרות בעבודות המעניקות גמישות בשעות העבודה, כדי לנקוט את השיטה הנ”ל. הפסיכולוגים מסכימים שלא ייגרם לילד כל נזק אם במשך חלק מן היממה יטפל בו מישהו אחר, ובלבד שהטיפול הוא טוב, ולהורים מגע קבוע עם הילד.

"– – – ההשלכות הנובעות מתפקידו החדש של הגבר, הן שחובה על הגבר להפחית את תרומתו לחיי-העבודה שלו, ואולי גם לפוליטיקה, בתקופה שבה יש לו ילדים קטנים. והרי זה בדיוק מה שהנשים עשו בעבר לבדן. מנקודת-המבט של הכלכלה הלאומית, נוכל להתמודד עם הירידה הזאת בייצור, אם נוכל להניע את הנשים לתרום יותר בשטח העבודה בחוץ. אנו רואים את שיחרור הגבר כחשוב להתפתחות של ילדינו, ולשוויון בין המינים.

"– – – דעת-הקהל בימינו כל-כך מודעת לעניין, עד שאם יקום היום פוליטיקאי בשוודיה, ויכריז כי על האשה למלא תפקיד שונה מאשר הגבר, ושרק ‘טיבעי’ שהיא תקדיש יותר זמן לילדיה, יראו אותו כשייך לתקופת האבן. במילים אחרות: התומכים בשיחרור האשה ניצחו במערכה, והלעג מופנה עכשיו בכיוון ההפוך.

"אבל כל זה, רק בתיאוריה. במציאות – ההתנגדות עדיין קשה. – – – – הדור הישן בשוודיה עשוי להסכים לתיכנון חברה בעלת שוויון בין המינים, אבל אין לסמוך עליו שיעשה שינויים מרחיקי-לכת בחייו הפרטיים. עמדות לגבי תפקידי-מין נוצרות בגיל מוקדם, והינן בדרך-כלל ריגשיות מכדי שאפשר יהיה לשנותן על-ידי טיעונים הגיוניים. אך לגבי הדור הצעיר, אפשר תכונות, התעניינויות, התנהגויות ותפקידי-עבודה מסויימים מתאימים רק לגברים, ואחרים רק לנשים.

“– – – תפקידו של בית-הספר להביא למודעותם של התלמידים את העובדה שהם נתונים להשפעות כאלו, ושיש צורך לשבור דפוס-תרבותי מקובל, אם רוצים להשיג שוויון בין המינים. בית-הספר יעורר את התלמידים לשאול שאלות ביקורתיות, ולדון במצב הקיים בחברה על-מנת להגיע לדעה אישית, המבוססת על ידע של הסיבות לתפקידי-המין הקיימים, ושל תוצאותיהם.”

 

חינוך לחיסול ה"שלי"    🔗

למרבה האבסורד, ה"שיחרור" שדוחים אותו בטענה כי הוא הורס את הנישואין – הוא-הוא אשר יבריא את הנישואין. הבראה זו תבוא, מפני שכל אחד מההורים יהיה אדם שלם ויעסוק בעבודה המתאימה, והנכונה, לנטיותיו. (בשוודיה קיימת התפתחות לקראת הפחתת שעות-העבודה בסך-הכל השבועי, לעומת הארכת מנוחת סוף-השבוע ביום אחד, המומלצת בכמה מדינות. בכך מבטאת שוודיה את כוונתה לאפשר לשני המינים לעבוד מחוץ לבית, כששניהם מקצרים את יום-העבודה כדי להשאיר להם פנאי רב יותר לטיפול בילדים בבית.)

פיתוח הנטיות האישיות הכרחי, מבחינת ה"ביטוי העצמי". כל זה יביא ממילא ליחס חדש אל בן (או בת) הזוג: לא כאל “שלי” מכוח הכתובה, אלא מכוח האהבה שרוחשים למי שמאפשר לך להיות עצמך. ממילא יתבטל הצורך של שני המינים “להימנע” או “לוותר” בעקרונות של גרעין-האני, וה"וויתור" יישמר רק לשטחים התפלים של החיים, שבהם קל מאד לאדם לוותר.

ה"עיקר" (הביטוי העצמי, או האישי) יבטל את החומריות-לשמה. נשים שיש להן סיפוק אמיתי (הבא רק אחרי שהמניעים האישיים מתמלאים) אינן מעוניינות כלל בארון מלא בגדים. אין להן זמן, ואין להן עניין בדברים התפלים. נשים עסוקות מנהלות ממילא משק-בית נקי מפריטים ומגודש, כדי לשחרר להן זמן ל"עיקר". על-ידי כך הן מחזירות לעצמן את חוש הפרופורציה של אדם בעל פרספקטיבה רחבה.

מימוש ה"עיקר" בחיי האשה המשוחררת יביא דווקא הבראה למישפחה ה"גרעינית", שנהרסה במקצת על-ידי הכרח הניידות של עידן הטכנולוגיה. כשהאשה תגיע בעתיד לביטוי עצמי, יהפכו גם הסבתא והחמות של העתיד דמויות פרודוקטיביות, שיהיה להן ביטוי-אישי משלהן. תיעלם ההיתלות שלהן על צוואר הזוגות הצעירים. הקשר בין הכלה והחמות לא יהיה קשר בין סמכות וטירון, אלא קשר של שווים. הן לא ישוחחו רק על דגים-ממולאים, אלא על עיסוקיהן המורחבים. מי שמתחנך לחפש ביטוי-עצמי, אין הגיל בולם אותו בחיפושיו. פער-הדורות יקטן, איפוא, וקישרי-המישפחה יתרחבו, כמו בעבר.

ה"עיקר" – יהפוך לתחביב לעת הזיקנה. תיפתר בעיית הריקנות של גיל הזיקנה. על-פי חוקי הטבע, ככל שמפעילים את האברים והמוח, הם ממשיכים להיות פוריים. אין שום סיבה ביולוגית לכך שאדם לא יחיה באופן פעיל באותו שטח עיסוק, או בשטח אחר, עד יום מותו. משיתגשם דבר זה הלכה למעשה, יתברר לנו כי החברה טעתה בפוסקה את היציאה ל"פנסיה" כדי להקל על הזיקנה. ההיפך הוא הנכון. פיקאסו, צ’רלי צ’פלין, איינשטיין, ברנרד שו, שאגאל, בן-גוריון ואחרים הוכיחו, כי המוח והגוף, כשהם פוריים – מפרים זה את זה, עד גיל מופלג.

העתיד – תוך שיבטל את מושג ה"שלי" האגואיסטי, יביא לפיתוח “שלי” חובק-עולם. מימושו של הפרט מביא לידי קשר-אהבה לבן-הזוג, כקשר של הכרת-תודה המביא לרצון-הודייה. לכן, כאמור, תגבר האהבה. כל זוג יוכל לפתח אותה תחושת הכרת-תודה ורצון-נתינה אל שאר הזוגות. ידידים ייעשו אני-מורחב. ו"שלי" יכלול את כל הידידים. כך יתממש הצורך-בהשתייכות, במובן הרחב של המילה; ויתממש גם הצורך בביטחון. לעומת זאת, במנטאליות של היום, כשהאשה נחשבת כ"קניין", הופך הגבר “שלי”, ומתפתחת קינאה, ההורסת את חיי-הנישואין. ה"שלי" האנוכי של היום מפתח בבני-הזוג הסתגרות המחניקה את האישיות ואת התא המישפחתי. ה"ביחד"¹⁶ אינו מקרב את הלבבות, היום, מפני שהוא בנוי על חצאי-אנשים (“רק”-אשה", ו"רק"-גבר) הנתלים זה בזה כדי להתחזק.

ההבראה תתבטא גם באזרחות-טובה, וגם בחינוך לתפקידינו כ"מגוייסים". כל אלה, יחד עם “ארץ-ישראל יפה”, ייעשו כחלק מדאגתה של המישפחה לכל מה ששייך לאדם הפרטי. אם נאפשר לפרט להיענות לצורך הטיבעי של “להשתייך” תוך “ביטוי האישי” – ממילא נחנך גם למעורבות אישית בכל השטחים הנחשבים היום “ציונות” (מפני שהם עומדים בסתירה לחינוך לאגוצנטריות שמוליד דיכוי ה"עצמי").

 

נישואין פתוחים    🔗

כשנטפל בשורש הבעייה הנ"ל, ניצור את ה"נישואין הפתוחים" מבלי להרוס את מיבנה המישפחה והנישואין. עדיין מוקדם מדי להתקיף את מוסד המישפחה, כפי שעושים היום רבים, כולל פסיכולוגים רציניים. יש לנסות תחילה לאפשר למישפחה המסורתית להתקיים, תוך שינוי האשה והגבר המרכיבים אותה. השינוי בבני הזוג הוא היותם אחראים באופן שווה בתפקידי הבית, ובפיתוח עבודתם האישית. באופן טיבעי, גם גבר וגם אשה מעדיפים אהבה אחת גדולה על-פני כמה אהבות קטנות. כשטוב לשני בני-הזוג – למה יילכו לרעות בשדות זרים? אין כל שחר בטענה שהגבר זקוק, כביכול, לנשים רבות. רק כאשר אין לו ביטוי מלא בכל צרכיו, הוא מחפש את המשמעות ב"נשים, יין ושירה." אשה שיהיה לה ביטוי עצמי משלה, תוכל להיחלץ מהפקודה לספק לו “נשים”, או מתלותה בבעלה כדי שיבדר אותה או יפנקה. כלומר, שיחרור האשה יביא לחיי-מישפחה עשירים שיכללו גם את ניקיון העיר, החינוך והפוליטיקה.

ואם כל אלה לא יסייעו לבני הזוג למצוא עניין בחייהם כזוג – רצוי שזוג כזה ייפרד. חוקי-מדינה שאינם מאפשרים פירוד, אינם משרתים את רצונו של הטבע.

 

חינוך להשתייכות ולמעורבות    🔗

תחושת ההשתייכות של הפרט אל החברה, שכל יחיד חייב (אם הוא בריא) לחוש אותה, איננה השתייכות-הקניין, או התלות, בין ילד ואמו. זוהי השתייכות פיסיקאלית של האדם אל הקרקע. ההשתייכות הזו קשורה למיבנה האטומים, והשלמים, הפועלים בשדה מגנטי. יש סדר בסולם החלקיקים של האטומים ובמסלולם. אין החברה כופה את עצמה על היחיד, אבל אף אחד משניהם אינו שלם בלי האחר. השתייכות של הפרט אל החברה היא הקשר אל השלם, שפועלים בו כוחות מגנטיים שעדיין איננו מבינים אותם עד תום. ייתכן כי כמיהת הנפש אל ה"השתייכות", היא-היא שורש המאוויים הנסתרים. כרגע ניתן לדבר רק על ה"צורך", בלי להבינו עד הסוף באופן מדעי.

לכן, אין צורך בחינוך ל"אזרחות", כשם שאין צורך (בחברה בריאה) ב"חינוך-מיני." מי שניתן לו להתבטא עד תום, בכל מניעיו, אין צורך ללמד אותו דברים הקשורים עם עצם מימוש החיים.

קשר הזכר אל הנקבה, ולהיפך, יכול להיות קשר זמני (כדי להרבות את הגזע), אבל אין הקשר של היחיד אל החברה יכול להיות זמני. ה"חברה" היא ההתלכדות היותר-גדולה. יכול אדם להיות נפלט מחיי-נישואין, אך אין הוא יכול להיפלט מחיי-החברה. בחינוך של היום, הפכה החברה בעיני הפרט בית-סוהר הכובל את רצונו. זה, במידה רבה, תוצאה של עמדת הצרכן שאנו מפתחים בנו כלפי הזולת. בחיים של שוויון אין יחס של צרכן אל המיצרך. בחברה שוויונית תתקיים עזרה הדדית תמיד.

 

פתיחות    🔗

חוסר-המעורבות הקיים היום קשור, כמובן, בחוסר-הפתיחות. לכן, הנישואין ה"פתוחים" יביאו גם לפתיחות בכלל. הדבר המזעזע אותי ביותר הוא חוסר-התיקשורת הקיים כיום בין הורים לילדים. ראיתי, במשך חיי בארץ, מעט מאד אמהות היודעות לדבר בפתיחות עם ילדיהן, אפילו עם בנותיהן. (את חוסר התיקשורת בין אמהות ובנות אני מייחסת לחוסר-ההערכה מצד הבנות כלפי האמהות, כאידיאל החיקוי).

במישפחות התרבותיות ביותר, או ה"טובות" ביותר, קיימים יחסים תרבותיים, אבל לא פתוחים. האם אינה מתייחסת אל בתה בגילוי-הלב השורר בין שווים. אין הבת (או הבן¹⁷) מתייחסים אל האם בגילוי-לב של שווה בין שווים מפני שהילדים, בחינוך המסורתי, גדלים כדי לכבד את ההורים, ולא להיפך. גם בניסיונות (ההפוכים) שנעשו בעבר על-ידי ההורים ה"מודרניים" במטרה לכבד את הילדים, ואת רצונם (עד כדי התבטלות ההורים), העלו אותן תוצאות של ריחוק שני המחנות. רק שוויון, ביחסים ובכבוד ההדדי, יבטל את פער-הדורות שגרם לחוסר-הפתיחות. החינוך לפתיחות יחל כאשר יוסרו הקליפות שסגרו את הילדים הישראליים בתוך קליפות ה"צבר" הדוקרניות. כצעד ראשון – יש לחנך את ההורים לשוויון ולפתיחות; כצעד שני – יש לחנך את המורים לפתיחות ולמעורבות.

 

חינוך למעורבות    🔗

אחת הדרכים, הנראות בעיני כפיתרון שיחזיר למורים את ה"מעורבות" בהוראה, היא ביטול הגישה העכשווית, המכשירה נשים שהן “רק”-נשים, להיות מורות. כמו-כן יש לבטל את התניית מיקצוע-ההוראה עם “נשיות”, כדי להכניס להוראה גם גברים. שני הדברים הללו יוסיפו חוסן לדגם המורה. בד-בבד – יש לשאוף לכך שאנשי-מעשה רבים יותר (מה"שדה") ייכנסו למעגל-ההוראה. “מעורבות” פירושה – שיש עניין אישי בנושא. כשההוראה אינה נעשית על-ידי אנשים שהנושא קרוב לליבם, אין גם לקוות שיהיה להם עניין בנושא. באופן כללי, ניתן להניח כי נשים המורגלות להתחנך בחוסר “מעורבות” בכל הנושאים של עולם-הגברים, אין להן גם – כמורות – מעורבות במיקצועות של מלמדות. באופן כללי ניתן גם לקבוע, כי כמעט כל המיקצועות החשובים אינם מיקצועות שהן מעורבות בהם באופן אישי.

אחת הדרכים לתיקון בעיית המעורבות של המורים בחומר-הלימודים היא, איפוא, להכניס להוראה מורים מן ה"שדה". צייר או ציירת ילמדו אסתטיקה¹⁸ ולא מורה לכלכלת-הבית). ואיש-כלכלה, או כלכלנית, ילמדו “צרכנות”, או ניהול תקציב.

לא קל למצוא מומחים מתחום הפרקטיקה הפרטית, המוכנים לעשות עבודת “מלמד” עלובה. אבל, נדמה לי שהעתיד ימצא את הדרך לשכנע בכך את אנשי-המיקצוע. תלמידות הלומדות שנתיים בסמינר אינן מספיקות לקבל הכשרה מספקת כדי להורות כהלכה אסתטיקה או כלכלה, מיקצועות הדורשים ידע וניסיון רבים.

אחוז הבנות הלומדות בסמינרים-למורים בישראל נע בסביבות 90%. אחוז זה קיים גם בכל בית-ספר לנשים, או בכל בית-ספר שמלמדים בו מיקצועות נשיים (כמו בתי-הספר ה"מיקצועיים" של ויצ"ו). מצב זה קיים אפילו בסמינר למורים לאמנות, כמו בבית-המידרש הממלכתי בהרצליה (אחוז הבנות שם כ-95%).

די שהמיקצוע מיוחס לנשים, כדי שירתיע את הבנים. כמו-כן אין איש מתרגש מן העובדה שרמתם הכללית של בתי-הספר המיקצועיים לנערות, נמוכה מרמת בתי-הספר האחרים. זוהי עובדה הנכונה גם לגבי בתי-הספר לנערות בארה"ב, ובטי פרידן מביאה בסיפרה (“המיתוס של הנשיות”) עובדות ומיספרים המצביעים על כך. היא קוראת לבתי-הספר לנערות להשוות את רמתם או להתבטל (“Ship in or ship out”).

מה שקרה הוא שהסמינרים המלמדים נשים להיות מורות ואת מיקצוע ההוראה, הפכו מותנים עם “נשיות”. מיקצוע ההוראה מיוחס לנשים, ואין הבדל לגבי חומר ההוראה. משום כך, בימי מלחמת יום-הכיפורים לא הושבתו הלימודים בבתי-המידרש הללו. גם אילו היה להם מעמד של מוסדות להשכלה גבוהה, הרי היותם מוסדות לנערות (בעיקר), השאיר אותם מחוץ למאמץ המלחמתי, כמו את כל הנשים האחרות בעורף, כולל בחורות שלא נקראו למילואים (על כך, בפרק האחרון).

כך נתהווה מצב העומד בסתירה לעקרונות החינוך, דווקא במציאות המודרנית. המחנכים הסיקו היום כי אמנות ו"יצירתיות" יש בהם כדי לשמש גם מכשיר ל"הקניית ערכים". מורים למתודיקה עומדים בסמינרים לאמנות על כך שהמורה-לאמנות הוא גם “מקנה ערכים”. כלומר, את כל מחדלי שאר המורים בשאר המיקצועות (הנובעים מחוסר-הצלחתם להקנות “ערכים”) עשויים לתקן, בעתיד, המורים לאמנות. מסבירים גם כי ה"אסתטיקה" היא גם “אתיקה” – כי בנקודה מסויימת היפה הוא גם הטוב."

מכל מקום, מצפים מן המורה לאמנות שיביא ל"פתיחות" כללית, אשר תרפא את התלמיד משמרנות, מנוקשות, מהסתגרות – בקיצור, מכל ההשלכות הפסיכולוגיות של ה"מסורת", או מתדמית ה"צבר" המנוכר. אבל המורים-לאמנות – כנשים – אינם מצויידים ב"מעורבות", או בעוצמה, כדי להרים משא-חינוכי כזה.

אי-המעורבות של המורות בהוראה קשור באי-המעורבות שלהן בכל “עולם הגברים”. הנשים כה טרודות במשק-הבית עד כי אין להן “זמן” לקרוא עיתון. ליתר דיוק: כתוצאה מטירדתן במשק-הבית הן מאבדות סדר-עדיפויות אובייקטיבי. הדימוי של הגבר, שעליו חונכנו, הוא של אדם הנינוח בכורסה וקורא עיתון. העיתון והמיקטרת הפכו כמעט סמלים של “גבר”. העיתון הוא סמל הנעשה בחוץ, בעולם הגדול, והוא עומד בשורה הראשונה בסדר-העדיפויות של עולם-הגברים. לנשים הגישו בעבר את ה"צאינה וראינה" במקום את ספר התורה. אחר-כך הגישו להן את עיתונות-הנשים, במקום ה"עיתון"-הכללי. כך נוצר אצלן סדר-עדיפויות “נשיי” – מעוקם. לכן, אין בחינוך “מעורבות” אישית של מורות בתלמידים או בחומר הלימודים. עמד על כך באריכות צבי לם בסיפרו “ההגיונות הסותרים בהוראה” (עמ' 292), אף-על-פי שלא קישר את הדבר עם היות רוב המורים – מורות.

החינוך איננו בידי אנשי-חינוך, מפני שהנהלת המישרד תמיד בידי הפוליטקאים. ההנהלה והפוליטיקה מוציאות את העניין החינוכי מידי מומחי-החינוך. לכן קיים פער עצום בין התיאוריות היפות שמלמדים בפקולטות לחינוך באוניברסיטאות, לבין מציאות ההוראה.

אולם, גם אילו היתה הנהלת החינוך בידי אנשי-חינוך, לא היתה מבינה את מחדל “אי-המעורבות” של המורים, כנובע מהיות רוב המורים – נשים בלתי-משוחררות.