ילדים שחייהם נהרסים מראשית ילדותם ויתמות צפויה להם ללא בית, ללא חמימות, ללא אהבה תמה ושמחת נעורים – אלה הם ילדי המריבה. הם עדים לבכי, למכות ולקללות, למשפטים ועיקולים. הם נקלעים בכף הקלע מן האב אל האם ומן האם אל האב, סביבם עומדים ההורים על המקח על כל פרוטה של פרנסתם, על כל חולצה, מעיל ונעל לגופם. זה אומר,,כולו שלי" וזאת אומרת,,כולו שלי", ושלמה המלך של זמננו איננו יורד לעומקה של הנפש הסובלת ואינו מאחה את קרעי החיים על ידי ציוויו ההחלטי, הבוחן: גזורו! אלא הוא גוזר בפועל, לא את גופו של הילד, כי אם את נפשו, על ידי זה שהוא מוסר את הילד לרשות האב ואת הילדה לרשות האם, ובמקום שיש ילדים אחדים הוא נוהג בהם דין חלוקה וגוזל מאלה את האב ומאלה את האם, ומייתם אותם לכל ימי חייהם.

מובן, שאין להאשים כאן את הדיין, שאין בכוחו לתקן את פרצות החיים ושאין לו אלא מה שעיניו רואות בספר החוקים אשר לפניו. כמה פעמים פורצת אנחה כבדה מלבו, כשהוא מוציא את פסק דינו על הילד הגדל על חרבות משפחה הרוסה, וכפליים גדול כאבו, אם אין בכוח השפעתו המוסרית למצוא הסדר כלשהו, הסדר של שלום, הבנה וכבוד לחיי הילד בגדר החוק ואם אינו יכול להתרחק מן הכיעור של העברת הילד הרך מרשות לרשות בעזרת המשטרה הארץ ישראלית.

אהבה מאוכזבת, קנאה, מדנים, חרחורי ריב מצד קרובים או תנאים סוציאליים רבי ־תהפוכות הורסים חיי משפחה בראשית ייסודה. האשה היא ברוב המקרים החלשה ביותר והאומללה ביותר: כשהנישואים הבלתי מוצלחים מופקעים מרצון, התוצאה בשביל שני הצדדים אינה חמורה ביותר. הם יכולים להסיח במשך הזמן את דעתם מן העבר, להבליג על צערם והזמן מרפא את פצעיהם, אולם כאוד מוצל מחרבות החיים עומד לפניהם הילד. האם נאחזת בבר בטנה באותה דבקות אימהית, שבה חונן אותה הטבע. היא מוצאה בילד נוחם ופדות, מזור ללבה הפצוע. לפי המנהג הקבוע בבתי דין הדתיים אין הם חייבים להבחין בין זכותו של הצד האשם בקרע המשפחה ובין זה שאינו אשם בו. ברוב המקרים החלוקה נקבעת לפי חוק מיכני, לפי מינו של הילד.

ידוע לי מקרה מן ההווי הארץ ישראלי, שבו באה האכזריות שבמנהג בית דין זה לידי גילוי הבולט ביותר. איש שגירש את אשתו בשעת הריונה בלי כל אשמה מיוסדת מצד האשה, ציפה ליום הלידה ומכיוון שהנולד היה בן זכר הוציא בעזרת שופטים ושוטרים את התינוק מבית החולים ליולדות ימים אחדים אחרי לידתו ומסר אותו למינקת, – דבר שאין עושים אותו אפילו ביחס לעגל שאין מפרידים אותו מאמו לפחות במשך שבוע ימים ללידתו.

ביתומים חיים מעין אלה אנו נתקלים בימינו לעתים קרובות מאוד במשרדי הרבנות, בעיקר כשהילדים הם ממשפחות של פועלים ודלת העם. אשה מן החברה האזרחית, כי יהיה לה ריב או סכסוך עם בעלה, יש שהבעל שובר כלים יקרים בחמתו, הורס את המסגרת הרכושנית הנאה לחיים שנתרוקנו מתוכנם, אבל הילד ניצל במידת מה מן הגיהנום של הבוז, העלבון והמריבה. יש אפשרות לשלוח אותו מהבית בלוויית האומנת. אולם ילדה של הפועלת מוטל לדראון בעריסתו ברשות הרבים, בבית הקהל, המלא געש ובהלה, כשהוא מנוענע ביד זרה, מתנדבת, בשעה שאמו עומדת בפני הדיינים להבין את הטרגדיה האישית במקום שישנה או לרסן ביד חזקה של אוטריטטה מוסרית את ההפקרות והמרדנות האווילית במקום שהיא מתגלה לעין בעליל.

אם תפגשו באחת הסימטאות של העיר אשה צעירה נוגת פנים, רוגזת ודומעת ועל ידה תינוק שואל ואינו מקבל תשובה, משרך דרכו לא דרך, כשידיו שמוטות וקולו נחבא ובגדיו משומשים ונעליו קרועות – דעו, כי לפניכם ילדי ־המריבה. או אם תיכנסו לבית ־ילדים תראו בתוך קהל ילדים עליזים השרים במקהלה או המסתובבים במערבולת המשחק, ילד רוטן ומהסס, מסתלק הצידה, עגום פנים, שותק ותפוש מחשבה, המערפלת את תום פניו הילדותיים – דעו, כי לפניכם אחד שמצא כאן מקלט מהריסות בית אביו ואמו.

הילדים האלה מתבגרים לפני זמנם, גורלם מחייב אותם לפיקחות, למעשיות – הם מבינם מה שאירע להם בחייהם. לפעמים הם גם מנסים את יכולתם הילדותית המוגבלת: שמא ימנעו את גזירת ההרס המוחלט הנשקף להם. הם מתייצבים כמצפון חי בין האב והאם ופושטים יד כדי לאחות את הקרע שבין שתי נפשות אהובות.

הילדה הולכת אחרי האם בכל מקרה של גירושין. כדי להוציא מלבה של הקטנה את השנאה שהגרושה מפיחה בה, שומר האב את עקבותיה בדרכה אל גן הילדים, קונה לה צעצועים, מתאמץ להסביר לה מדוע איננו דר יחד עם אמא. וכשהאם נישאת לאחר עומדת הקטנה ותוהה על תחומי שתי משפחות, תוהה בין אבא טוב ואבא רע ושואלת את חברותיה, אם גם להן יש שני אבות. כך מתפלגת ונשברת נפש רכה באיבה.

נחרתה עמוק בזכרוני פרשה עגומה אחת מן הפרשיות האלה: אב סנטימנטלי ורך לב, אם מפורכסת, יהירה ותקיפה בדעתה. היא הגורם היסודי לגירושין. עולי אירופה המזרחית, תלושים מקרקע גידולם. נידודים ארוכים בבירות אירופה השוקעת, המתנוונת, הטובעת במ"ט שערי צער, כיליון ועניות מנוולת. הנידודים העבירו אותם על דעתם. הופר שיווי המשקל של חייהם. הפירוד מלווה אותם כצל מברלין עד אמשטרדם ומבוקרשט עד ירושלים. הילד נולד בתוך ההפכה, על ברכי בכי היסטרי, לילות זוועה, בריחות ורדיפות ומשא ומתן בלתי פוסק על שלום ותנאי ־שלום ועמידה על המקח, על כסף ושווה כסף, מטלטלין שלי ושלך, והוא הקטן, הרואה, המרגיש, העד החי, מסתכל מקרן זווית בלב עגום ומורעל ונוקשה מחוסר עדנת ילדות, ופתאום כשהוא נשאר יחידי עם אביו, הוא דוקר בו את עיניו הגדולות הקפואות בעצבו ושואל:

– אבא, האמנם החלטתם להיפרד? למה? ומדוע?

ושניהם בוכים אחוזים ודבוקים איש בזרועות רעהו, האב והילד.

כאן עומד הילד בין המחניים. האב והאם קרובים לו כאחת ופרידתם קשה לו עד מאוד.

אולם יש גם מקרים שתסבוכתם המוסרית קשה עוד יותר, כשהילד נעשה שותף פעיל לאם בשנאתה את האב המורד וכשהוא מופיע בתור שופט קשה וקפדן על מולידו.

הסכסוך הגיע למרום שיאו. האשה פרשה מן הבית יחד עם הילד ודרך התשובה נסגרה בפניה. היא חלשה יותר מדי, כדי להבליג על צערה ולהעלים מן הילד את כל פרשת התוכחה אשר ניתכה על ראשה ולשמור בלבו בטהרה את האידיאל של אב שנתחלל. הוא היחידי שלפניו היא יכולה לשפוך את לבה הכואב והיא שופכת לפניו את כל הרעל המפעפע בקרבה. הילד סופג את הצער, הנעשה מזונו בכל יום. הוא חדל להיות תם, הוא מתמלא מרירות ושנאה לאביו, הוא נעשה רשע ואכזר והוא הולך וחוזר מתוך כאב, שהאהבה עוד מבצבצת ועולה מתוכו:

– אבא שלי רע מאוד, אין לי יותר אבא.

על פי רוב אין הורים אלה מחריבי ־הבית תוהים במחשבה על גורל הילד, הם רק תובעים את זכות עצמם, הם דורשים כל אחד לעצמו דבר שאין לו תוכן משפטי ברור ומוגדר, את הזכות על הילד.

זכות זו על הילד מהי? הרי היא עומדת ונתונה על ידי הטבע לאב ולאם, שהם השותפים הטבעיים ביצירה, שניהם כאחת.

בין שמזונותיו של הילד על האב, בין שהאם משתתפת אותו במזונות, בין שהוא נמצא בבית האב, בין שהוא נמצא בבית אם או במקום ניטרלי, אין שום חוק שיבטל את הזיקה הטבעית של שני השותפים, הם יכולים להשביע את עינם מזיו פני התינוק, לעקוב אחרי גידולו, להאזין לשיחותיו, להרגיש בקירבתו. אין האחד יכול ורשאי לחסום לחבירו את הדרך אל הילד.

אולם מדוע אין החוק מגין על זכותו המקופחת של הילד, שאין לו תובעים וסניגורים – הזכות על אבא ואמא ועל תום ילדות? מדוע אין החוק מגביל את חירותם של שני השותפים הטבעיים להרוס ולשבור את נפש הילד?

כאן ניתנת רשות הדיבור לתחוקה הסוציאלית, אם ישנה עוד כזו, אם לא הכזיבה את מקורה.