בשעת כל פירוד או סכסוך רציני שבין בעל לאשתו מתעוררת, קודם כל, שאלת מזונות ־האשה. ההכרעה בשאלה זו – לפחות ביחס לאשה שהיא אזרחית ארץ ישראלית – מסורה גם לפי המשפט הארץ ישראלי באופן מוחלט לסמכותם היחידה של בתי ־הדין הדתיים. למשרדי הרבנות המקומית ניתנת הסמכות להחליט על המזונות ועל מידת תשלומיהם ולהשתמש במנגנון של המשטרה ושל משרדי ההוצאה לפועל, כדי לעצור את המשתמט ולהטיל עיקולים על נכסיו וכמו כן לפנות לעזרתן של מחלקות העליה הממשלתיות, כדי לעכב בעד יציאתו לחוץ לארץ כל זמן שלא הבטיח מזונות לאשה או שפיטר אותה מרצונו בגט¹.

והילכך ראויות לעיון ולסיכום הוראות המשפט הלאומי העברי בעניין זה, שנקבעו בדרך ההוראה והמסורת מדור לדור ושיש להסתמך עליהן בכל מקרה של תביעת ־מזונות הבא לפני בית הדין.

מלבד החומר היסודי המרוכז בתלמוד ובפוסקים, מפוזר חומר רב בשאלותיהם ותשובותיהם של ראשונים ואחרונים.

אולם בתי המדרשות השאירו לנו גם מקום רב להתגדר בו בשאלה זו, ובכמה שאלות שנשארו סתומות הולכים בתי הדין בזמננו ומחדשים הלכה וקובעים מסורת חדשה לפי צורך הזמן ונסיבות ־הדברים.

 

1. חיוב המזונות    🔗

עצם חיוב המזונות, שהוא אחד מתנאי כתובה הקדומים ביותר ושהוא מיוסד על הכתוב:,,שארה, כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כ"א, 10), איננו חיוב סתמי ומוחלט אלא שהוא מותנה על ידי מעשי ־ידיה של האשה. אשה, שאינה עושה את העבודות ההכרחיות בבית ובמשק – אף כשיש לה עוזרות המשמשות אותה – מפסידה את זכותה למזונות מנכסי ־הבעל. היקפן של עבודות אלו נקבע בהתאם לצרכי הזמן באופן מדוייק, כדי לשמור על האשה משעבוד וניצול על ידי בעלה, – דבר שהיה חשוב בעיקר בארצות המזרח, שבהן נופל סבל כבד של עבודה על האשה.

אם יש ברצונה וביכולתה של האשה לעמוד מבחינה כלכלית ברשות עצמה היא רשאית להתנות עם בעלה לפני נישואיה על פטור מעבודה וכנגדו על פטור ממזונות (,,איני ניזונת ועיני עושה"), מכיוון שזהו דבר שבממון שהצדדים רשאים להתנות עליו. אולם המסורת העממית רואה את שיתוף המזון בתור אחד מדרכי שיתוף החיים. הסעודה אצל שולחן אחד מקרבת את הלבבות, ואף אצל העדות המזרחיות, שבהן נהוג שהגברים סועדים לעצמם והנשים סועדות לעצמן, כמנהג הערבים, חייבים בסעודה משותפת משבת לשבת².

חוץ מן המקרה האמור יש לכל אשה נשואה זכות לקבלת מזונות מנכסי בעלה ואין בעלה משתחרר מחובתו אלא אם תפסיק האשה את פעולתה במשק ותצא מבית בעלה.

מובן, שבכל מקום שיציאה זו והפסקת הפעולה המשקית נעשו על דעת הבעל ומרצונו אין לו יסוד מוסרי וגם חוקי להפסיק לה את מתן המזונות, ואין ההפסקה המוצדקת חלה אלא במקום שהיא יוצאת מבית הבעל אחרי קטטה וסכסוך.

במקרה אחרון זה משמשת היציאה עצמה הפגנה של ויתור מצד האשה וכל תביעה שתבוא מצידה לפני בית הדין לא תצליח, אם לא יהא בידה להוכיח שלא מרצונה הטוב, כי אם מחמת כפייה ואלימות היתה אנוסה לעזוב את בית הבעל או מחמת שבאותה שכונה הוציאו עליה שם רע וכו'. לא כן אם יעזוב הבעל את ביתו ואת אשתו. הוא לא ייפטר על ידי כך מחובת המזונות, שכל זמן שהיא יושבת תחתיו ולא נפטרה בגט מוטל עליו לפרנסה. במקרה זה יתן בית הדין לאשה, בכוח פסק דינו, לעשות עיקולים על נכסי ־הבעל במקום שהוא מעכב את מזונותיה. יתר על זאת, אם הלך הבעל למדינת הים ולא הניח לאשתו לא מזונות (לפחות לשלושה חודשים), ולא נכסים שתתפרנס מהם, ולוותה עפ"י יזמת עצמה אצל אחר לצורך מזונותיה, זוקפים את המילווה כחוב על הבעל ובית הדין יחייב את הבעל לפרוע את המילווה לכשיחזור. ועל אחת כמה וכמה אם לקחה מזונות בהקפה שהבעל חייב לשלם.

ואין צורך שיבוא מצד האשה ביקוש לכל נתינה ונתינה, כי אם די שתבקש מאותו פלוני לספק לה מזונות לזמן ידוע והלה יקיים את חפצה,,דכל מה ששלח בתר ההיא בקשה ראשונה גריר והוי כאילו בכל פעם היא מבקשת ממנו שישלח לה"³.

ומכאן יש גם תשובה לבתי הדין המהססים למלא את דרישת האשה התובעת את מזונותיה לשעבר. ויש לראות כמסורת קבועה את מנהגם של בתי ־הדין בארץ ישראל למלא את דרישת האשה במקום שתוכיח, שתבעה מן הבעל מזונות בזמן הראוי וכי עיכוב המזונות מצד הבעל גרם לה להתחייב לחנווני, לבעל הבית ולמוסדות אשראי.

רק במקרה מחילה מפורשת מצד האשה נפטר הבעל מחובת מזונות (שו"ע אה"ע ע, י"ב). אבל אם שתקה ותבעה אח"כ אינה מפסידה את מזונותיה אלא למפרע, וכך היא גם דעת הרמ"א בנוגע לאשה שהלך בעלה למדינת הים, שאם שתקה יותר משלושה חודשים ותבעה אח"כ אין פוסקין לה אלא משעת התביעה.

ברם, מידת זכותה למזונות תלויה עוד בנסיבות שונות בנות זמננו, והיא מצפה לפיתרון חקיקתי. חובת המזונות המוחלטת הוטלה על הבעל באותה תקופה רחוקה כשכל המלאכות החיצוניות המביאות ריווח לבעליהם היו מסורות כמעט רק לגברים והאשה היתה מצטמצמת במלאכות הבית ובגידול הילדים. בזמננו, שבו התבצרו הנשים בכמה מקצועות מלאכה המכניסים ריווח קבוע לעובדיהם והתפנו במידה ידועה מעבודת הבית, ומאידך גיסא, משוללים הגברים לפרקים יכולת להתפרנס במידה מספיקה על ידי עבודה מקצועית קבועה, – אין חובת המזונות המוחלטת מצד הבעל מוצדקת ויש להשיב ריקם את תביעת האשה כלפי בעלה במקום: 1) שאין להם ילדים, 2) שהיא מתפרנסת מעבודת עצמה,

3) כשבעלה שרוי בתנאי ־עבודה גרועים ו ־4) בייחוד כשהפירוד נגרם באשמת שניהם.

ויש מקורות מוסמכים להישען עליהם בנוגע לתנאי 2: הר"נ כבר הביע את השקפתו, שבמקום שהאשה מרוויחה חלק ממזונותיה על ידי מעשי ־ידיה רשאי הבעל לומר לה:,,צאי מעשה ידיך במזונותיך ומה שאינו מספיק אשלם לך". וזוהי גם דעת ר' יוסף קארו בתשובותיו לאה"ע (דיני כתובות ונישואין ח') באמרו, שאם מת הבעל במדינת הים יכולים היתומים וטועניהם לסלק את המילווה בטענה שהאשה היתה צריכה ליזון ממעשה ידיה או לפרוע מהם את המילווה, והרמ"א (לשו"ע אה"ע ע, י'), בסמכו על הטור, פוסק מפורש, ש,,אם היא בעלת מלאכה ופסקו לה בית דין מעשה ידיה תחת מזונותיה (כשהלך בעלה), צריך שיספיקו מעשה ידיה לכל דבר".

באופן כזה יש לחשוב למסורת קבועה, שבכל מקום שהאשה מתפרנסת על ידי מעשה ידיה מתמעטת או מתקפחת זכותה למזונות.

ברם, מידת זכותה למזונות תלויה עוד בנסיבות שונות שעוד נעמוד עליהן, ובייחוד במידת ההגנה שהיא זקוקה וראויה לה מצד בית הדין.

 

2. חיוב מזונות בתור קנס    🔗

במשפט התלמודי מתעוררת שאלת מזונות האשה בעיקר בשני מקרים: במקרה של הליכת הבעל למדינת הים או במקרה של עניות. שני המקרים אינם מחייבים מציאות של סכסוך במשפחה ואשמה מצד הבעל. במקרה ראשון המזונות מתעכבים מחמת העדר המזין ובמקרה השני – מחמת העדר המזונות, ואין העיכוב משמש כל עיקר ביטוי של רצון רע, שיש להילחם בו באמצעים משפטיים.

ולמקרה של סכסוך אמיתי בין הבעל, הרוצה לגרש את אשתו, ובין האשה המסרבת להתגרש לא היה מגיע כלל לידי צורך בעיכוב מזונות מצד הבעל, בתור אמצעי של לחץ לקבלת הגט, שהרי הוא היה רשאי לפטור אותה בגט אף שלא בהסכמתה.

מטעם זה היו ממעטים בתי המדרשות ובתי הדינין לטפל בשאלה זו בכלל.

המצב נשתנה באופן יסודי משעת קביעת תקנותיו של רבינו גרשום. מכיוון שהושוו שני הצדדים בגירושין וכשם שאין האיש מגרש את אשתו אלא מרצונו כך אין גם האשה מתגרשת אלא מרצונה, – ניתן מקום לשני הצדדים לסרב לסידור הגירושין לפעמים בלי כל הצדקה כלל רק כדי להקניט את הצד השני. וכך נשארים הבעל והאשה במצב של סכסוך או פירוד ממושך מבלי שתהיה נשקפת תקווה לחיי ־שלום והבנה, ולפעמים משמש מצב זה גם פתח לעיגון האשה.

אצל אומות העולם ניתנת, כידוע, הרשות לבית הדין הדתי או האזרחי להחליט על הפקעת הנישואין, מה שאין כן בדינינו, הרואים את הנישואין בתור התקשרות הדדית של הצדדים, שאינה ניתנת להפקעה, כדרך כל החוזים ההדדיים, אלא ברצון הצדדים. בית הדין מחוסר כאן, איפוא, כל אמצעי ־השפעה כלפי הצד המסרב והמקניט את חבירו.

וכאן נשאלת השאלה: אם יש רשות בידי בית דין לסייע להפקעת נישואין כאלה על ידי הטלת עול כבד של מזונות על הבעל המסרב וכן גם, להיפך, למנוע מזונות מן האשה המסרבת ולכוף על ידי כך את הצד המסרב לסידור הגירושין.

על שאלה זו רגילים בתי הדין הדתיים – בייחוד בזמננו שרבו בו מקרי הפירוד במשפחה – להשיב בחיוב, וכדין. והרי הביסוס העיוני של השאלה:

במקרה שכיח, כשהאשה ניזונת בבית בעלה, הרי היא מקבלת את מזונותיה לפי יכולת הבית ולפי מנהגי המקום⁴ (בניגוד לאלמנה הניזונת לפי כבודה). מיכסה זו של מזונות ראויה לה בתור תמורה טבעית ושלמה בעד מעשה ידיה שהיא עושה.

במתכונת זו משמשים המזונות ממון ולא קנס. מכאן ולמעלה יש להם תכונה של קנס.

וכן גם מניעת המזונות מאת האשה יש לה דין ממון בשעה שביחד עם זה נמנעת מן הבעל גם תמורתם. מכאן ואילך היא משמשת בתור קנס.

אין מן העניין להתעכב על הצד הפרוצסואלי של השאלה, אם דנין בזמן הזה דיני קנסות בארץ ישראל, שהרי ראינו, כי בכל מקום שהיתה יד ישראל תקיפה היו בתי הדין נוהגים לדון דיני קנסות אפילו בחוץ לארץ⁵, וגם המחוקק הארץ ישראלי, בתיתו סמכות לבתי הדין הדתיים לקבוע את דרגת המזונות, סתם את דבריו ולא הבחין בין ממון לקנס.

על ידי הטלת מזונות במידה מופלגת כופין בית הדין את הבעל לגרש.

כרגיל נפסלת כל עיסקה אזרחית אם נעשתה באונס, ואין הפקעת חוזה הנישואין יכולה להתקיים מחמת אונס שאינסו את אחד הצדדים אפילו אם אינסוהו בית דין; ברם, מבחינים כאן בין אונס בלתי אמצעי, שאין בו משום גמירת הדעת של העושה, כי אם משום היכנעות לכוחו ורצונו של אחר, ובין כפייה הגורמת לגמירת הדעת ולהתהוות הרצון אצל הכפוי.

כפייה מעין זו היא כפיית בית דין בגירושין.

*

המשפט התלמודי מונה את המקרים, שבהם ניתנת הרשות לבית דין לכוף את הבעל שיגרש את אשתו, ובתקופה שלאחר התלמוד הרחיבו בתי הדין את המסגרת לפי צורך הזמן עד שעמדו בעיקר על י"א המקרים הבאים⁶:

1. מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם (גופו מאוס).

2. מי שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי או להיות מחתך נחושת מעיקרו (מלאכה מאוסה).

3. מי שנעשה מוכה שחין (מחלה מדבקת וכרונית).

4. מי שקצרה ידו ליתן מזונות.

5. מי שרגיל לכעוס ולהוציא את אשתו מביתו (כמו כן להרעיב אותה).

6. מי שמכה את אשתו ולא קיבל התראה.

7. מי שנסתמו שתי עיניו או נקטעו שתי ידיו או שתי רגליו.

8. מי שמורד מתשמיש.

9. מי שרוצה לילך לארץ אחרת (חוץ מן העליה לארץ ולירושלים).

10. מי שנשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה.

11. מי שאשתו טוענת שאין לו כוח להוליד ותובעת אותו לגירושין.

ובנוגע לאמצעי הכפייה נתפלגו הדעות, אם הכוונה היא לכפייה גופנית או להשפעה מוסרית בלבד. ואעפ"י שראינו למעשה שבתי הדינין היו משתמשים בזמן קדום בכל מקום שידם היתה תקיפה גם במכות מרדות לשם כפיית הגירושין, הרי מתאימה לצרכי ־התרבות והזמן הדעה הממוצעת, שיש לבית דין להשתמש באמצעי כפייה כלכלית ו,,שמכל מקום יכולין לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו… עד שיגרש ובכל חומר שירצו בית דין יכולים להחמיר בכהאי גוונא"⁷.

סמכותם המורחבת של בתי הדין להשתמש באמצעי כפייה כלכלית לפי הצורך כוללת באופן טבעי גם את הטלת הקנס הנידונה כאן.

מלבד י"א המקרים המנויים, שבהם רשאי בית הדין להגשים את כפייתו על ידי הטלת תוספת מזונות, יש בידו להוסיף עליהם לפי שיקול דעתו ועיונו בצרכי ־הזמן, כמו שעשו בתי הדין הגדולים בתקופות שונות; וראוי שהרבנות הראשית בארץ ישראל תכריז על המקרים הנוספים, שבהם היא מוכנה להשתמש בכוח הכפייה המסור לידה. רצוי בייחוד לקבוע הלכה פסוקה למקרים שהאיש מוציא לעז על אשתו או שהוא נמצא ביחסי ־אישות עם אחרת.

המזונות הנוספים צריכים לגרום לתיקון היחסים או להסכמה לגירושין במקום שהאשה רוצה בהם והבעל מעכבם.

כמו כן יש לקבוע את המקרים – ובמקצת הם הולכים ונקבעים מאליהם – שבהם מופנה כוח כפייתו של בית הדין כלפי האשה המסרבת לקבל את הגירושין בלי כל הצדקה. אמצעי הכפייה כאן הוא שלילת המזונות.

תשלום התוספת למזונות הוא לפי טבעו מס אלטרנטיבי, הנפסק (ביחד עם עיקר ־המזונות) עם הסכמת הבעל לתת גירושין לאשתו.

ברם, גם אחרי ההסכמה הזו אין הבעל הפורץ את גדר המשפחה מסיבות בלתי ־מוסריות נפטר מן הקנסות. וכאן אנו עומדים בלי ספק בפני הלכה מחודשת על ידי בתי ־הדין בארץ ישראל.

לפי חומר דיני התלמוד והפוסקים אין האשה מקבלת בשעת גירושין אלא את עיקר ־כתובתה, ואם התנתה בשעת נישואיה על תוספת לכתובתה היא מקבלת גם את התוספת. ברוב המקרים היא יוצאת כמעט בידיים ריקניות. לשם תיקון פגימה זו מטילים בתי ־הדין בארץ ישראל על הבעל לשלם לאשה בתור קנס מוחלט דמי פיצויים בעד קבלת ־הגט, במקום שהתנהגותו הבלתי מוצדקת או הבלתי מוסרית היא שגרמה להפקעת הנישואין.

וכנגד זה הנהיגו בתי ־הדין לחייב את האשה לנתינת פיצויים לבעלה בעד נתינת הגט, במקום שהתנהגותה היא שימשה יסוד לגירושין.

בתור צורה אחרת של קנס בגירושין, שהונהגה בזמן החדש על ידי בתי הדין, יש עוד לראות את מניעת הילדים מן הצד שהוא ראוי במקרים אחרים להכניס אותם לרשותו ומסירתם לצד שכנגד.

,,המשפט", דו ־שבועון משפטי, כרך ה', חוברת ב ־ג, תל ־אביב 1934.