(למצבה המשפטי של האשה בארץ)[13]

אחד התיקונים היסודיים של התחיקה הלאומית, אשר עלינו להגשים, הוא שיחרור משפט המשפחה משיירי יסוד הפוליגמיה הקדומה, שחותמה עודנו מוטבע על דיני האישות בישראל עד היום הזה.

הפוליגמיה – היא פרי התקופה הפרימיטיבית. האיש, הבעל בעמיו, היה השליט בנשיו ובבניהן והיה מרחיב על ידי כניסת נשים ופלגשים לרשותו את היקף משקו ואת תחום שלטונו. שלטון זה של גבר אחד בנשים רבות, הצרות זו לזו והכפויות לרצונו, הוא ששימש יסוד לעבדות ־הדורות של האשה. רק במקום שניצח משפט המונוגמיה נפתח פתח לשיווי זכויותיה של האשה.

עמדת התלמוד ו,,השולחן ערוך"    🔗

לא רק משפט התורה, כי אם גם המשפט התלמודי עד ימי חתימתו ועד סוף תקופת הגאונים היה מיוסד על זכותו של הגבר לשאת נשים אחדות. אף בתקופות המאוחרות, שלא היו נוהגים בהן עוד מסיבות כלכליות וחברתיות לישא נשים רבות, היה עצם היתרה של הפוליגמיה מחזק את כוח שליטתו של האיש ואת מצב נחיתותה של האשה במשפחה. ובמשך כל הדורות ועד היום הזה שימשו ומשמשים דיני המשפחה הפוליגמית חומר חינוכי ולימודי בשביל הנוער העממי. מלמדים את התינוקות מסכת קידושין, יבמות, גיטין וכתובות ומבליעים בדמו של הדור את ההשקפה על המשפחה כעל סביבת השררה של האיש על הנשים הכפויות לו.

ההלכה הפסוקה, שהיא נתונה לא רק למטרות לימודיות, כי אם בעיקר למטרות שימושיות, לא תוקנה ולא שונתה ביסודה. רבי יוסף קארו, אשר על פי,,השולחן ערוך" שלו אנו חיים עד היום, הביא את ההלכות אשר מצא בעניין זה אצל הרמב"ם בספרו,,היד החזקה" ככתבן וכלשונן, אף על פי שבימיו כבר ירדה ובטלה הפוליגמיה לא רק באירופה הנוצרית, כי אם ברוב מניינם של יישובי היהודים. מה שהיה מותר להרמב"ם בתור פוסק מזרחי טיפוסי, אשר סביבת גידולו ופעולתו היו ספרד ומצרים המוסלמיות, התיר לעצמו רבי יוסף קארו והעלה לנו מתהום הדורות יסודות שעבר זמנם.

כך אנו קוראים, למשל, בכלל ההלכות הפסוקות ב,,שולחן ערוך" (אבן העזר, הלכה ע"ו, סעיף ז):,,נושא אדם כמה נשים אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב"… והרבה הלכות דומות לה, שלא הושמטו מקובץ הדינים המעשיים עד היום.

מובן שר' יוסף קארו לא היה יכול להפקיע את עצמו מזיקת המסורת של הדורות הקודמים. הוא סידר את פסקי ־הלכותיו בתקופה של חתימת ־הוראה, שלא היתה נוחה לחידושים. היהדות זזה בימיו ממרכזה הספרדי, נפוצה בצרפת, הולנד, איטליה, תורכיה ועד מצרים וארץ ישראל הגיעה, ופירורי האומה האלה היו זקוקים למשפט יציב אשר יאחדם ויחסנם כלפי השפעות ההרס מן החוץ. ואולי הודות לתכונתו השמרנית הזאת גם זכה,,השולחן ערוך" להתקבל בשעתו בתור ספר פוסקים כולל.

אולם בתקופתנו אנו, שבה צפוייה לנו הרחבת ־התחומים של המשפט העברי, אסור לנו להתעלם מן המציאות ועלינו לציין, כי התיקון הנועז והיסודי אשר תיקן בשעתו רבינו גרשום מאור הגולה, לא לשאת יותר מאשה אחת, נכנס בתור סעיף יתום במערכת החוקים הפוליגמיים אשר נשמרו בעינם. ובתוקף המנהג לא נשתנה שינוי מוחלט היחס של המשפט העברי אל האשה והוא דומה עוד כיום מכמה בחינות ליחס אל האשה הפוליגמית.

ולא רק זה בלבד, כי אם גם עצם איסור הפוליגמיה איננו כלל איסור חמור וכללי, שמשמעותו – עקירה מוחלטת, ואין הוא גורר אחריו כל עונש. החולשה ההיסטורית ביחס לאינסטיטוטים משפטיים שנתקדשו בשעתם על ידי המסורת ונתרוקנו אחר כך מתוכנם, באה כאן לידי ביטוי ברור ובולט.

אני מסיח כבר את דעתי מן העובדה, כי רק היהדות האשכנזית, קיבלה את תקנת רבנו גרשום, אולם אחינו בתימן, בפרס, במרוקו, בארם ־נהרים ובמקומות אחרים עדיין מופקרים לשלטונה ההורס והמשעבד של הפוליגמיה הקדומה.

בכל תורת המשפט המאוחרת הוטעם, כי אין האיסור הזה קיים אלא בכוח התקנה והחרם, שתוקנו בכלל אלא לשעתם בלבד (עד סוף האלף החמישי) ושאין לכוף יותר בזמן הזה על קיומם בכוחות חיצוניים. ברור, איפוא, כי כל הבועט בחרם של רבינו גרשום ונושא אשה על אשתו, הקידושין תופסים בה והיא אשתו לכל דבר.

מהו, איפוא, הכוח שקיים את המונוגמיה בישראל במשך דורות רבים מאחר שהותרה הרצועה על ידי המסורת המשפטית? הבנייה המונוגמית של המשפחה אצל האומות הנוצריות, אשר בקרבן ישבנו מדורות באירופה, היא שגרמה בשעתה לתקנתו של רבינו גרשום והיא שסייעה להכשרתו של האיש הישראלי לחיי משפחה מונוגמית. תקנת רבינו גרשום בוודאי לא היתה נשמרת ביהדות האירופית באותה מידה מלאה שנשמרה עד היום, אילולא ניתן לה חיזוק רב על ידי חוקי העונשין החמורים הקיימים בכל מדינה נגד הפוליגמיסטים, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית.

עמדת החוק בארץ ישראל    🔗

עם העברת מרכזי היהדות לארץ ישראל הולך ונחלש הכוח החיצוני השומר על המונוגמיה. כאן, בארצות המזרח, המונוגמיה אין לה יציבות מעין זו שבאירופה. הארצות המוסלמיות הגדולות אשר סביבנו אינן יודעות אותה להלכה ולמעשה. והאשה שרוייה בהן בשעבוד של דורות. היהודים שבארצות המזרח העולים לארץ לא קיבלו ברובם את תקנת רבנו גרשום והפוליגמיה מותרת עליהם לא רק בכוח דיני התורה והתלמוד, כי אם בתוקף המנהג.

ואין, איפוא, כל פלא, שעם פירסום חוק העונשין החדש בארץ, אשר הותאם לדתם של האוכלוסים, הוסר המעצור המשפטי החיצוני שהיה מעכב בעד התפשטות הפוליגמיה בישראל.

הרי סעיף 181 של חוק העונשין החדש אומר בפירוש ובאופן שאינו משתמע לשני צדדים:,,איש הנושא אשה על אשתו בפלשתינה (א"י)… בכל מקרה שבו נחשבים נישואין אלה כבטלים מחמת שחלו בחיי ־האשה, יאשם בפשע ויהיה צפוי לחמש שנות מאסר. פשע כזה קרוי,,ביגמיה". ואולם הוכחת אחד הדברים תשמש הגנה: שהחוק הנוהג לגבי המצב האישי של הבעל הרשה אותו גם בעת הנישואים הראשונים וגם בעת הנישואים השניים כאחת, לישא יותר מאשה אחת".

על ידי צורת ניסוח כזה מצא המחוקק הארץ ־ישראלי את המוצא מן הקושי המיוחד שעמד בדרכו בארץ בעלת שלוש הדתות המתיחסות באופן שונה לנישואין הפוליגמיים.

הוא קבע את הפוליגמיה בתור עבירה מוחלטת לגבי העדות הנוצריות, שבהן אין הנישואין השניים תופסים בהחלט.

מצד שני, נתן תוקף חוקי מוחלט לקיום הפוליגמיה אצל המוסלמים שהקידושין השניים כשרים וקיימים אצלם ללא כל הסתייגות, אולם את העדה היהודית, הפוסחת על שתי הסעיפים בין הפוליגמיה המותרת לפי דין תורה והאסורה איסור חלקי לפי תקנת רבינו גרשום, העמיד החוק החדש במבוכה רבה.

וכאשר עמד לבירור בבית המשפט הארץ ־ישראלי המשפט הראשון בדיני הפוליגמיה לפי ספר החוקים החדש, שאפה הקטיגוריה והרבנות שסייעה בידה להכניס את עבירת הפוליגמיה למסגרת החוק הפלילי הארץ ־ישראלי, אולם לא הצליחה. פגימתם של דיני האישות שלנו נשארה בעינה: הפוסקים לא עקרו מעולם את הנישואין הפוליגמיים. הנושא אשה על אשתו בחייה בניגוד לתקנת רבינו גרשום מצווה (ציווי מוסרי, כמובן) לגרשה, אולם כל זמן שלא גירש אותה הרי היא כאשתו לכל דבר וסעיף 181 של חוק העונשין אינו חל עליו.

מתוך משפט זה נתחוור לכל מי שהיה מפקפק בזה קודם, כמה מוזנח יהיה מצבנו החברתי, אם נרצה גם להבא לשמור על דיני האישות שלנו רק באמצעות חוקים חקוקים על ידי אחרים, ולא נרהיב עוז לתקן את החוקים הישראליים מבפנים.

התיקונים הדרושים    🔗

והרי כאן גם המקפידים שבמקפידים אינם יכולים לראות את הדרך לתיקונים נעולה בפניהם. הרי יש רשות בידי חכמים לעשות חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולהפקיע את כוחם של נישואים פוליגמיים שיהיו בטלים מתחילתם ואסורים איסור מוחלט כדוגמת נישואי אשת איש, או לפחות להוסיף תוספת ־חובה לפורמולה השכיחה של הקידושין:,,הרי אַת מקודשת לי על מנת שאין לי אשה אחרת עליך", באופן שהקידושין לא יהיו תופסים מעיקרא במקום שיש למקדש אשה אחרת.

אלמלי היו מתקנים את אחת התקנות האמורות היתה סרה מאליה כל מורשת הפוליגמיה במשפט העברי, והיה נשלם גם היסוד של שוויון שהוכנס לדיני האישות ע"י תקנת רבנו גרשום; שהרי רבנו גרשום תיקן, שכשם שהאיש אינו מגרש את האשה אלא על דעתו, כך גם האשה אינה מתגרשת אלא על דעתה. בדרך הקבלה הרמונית היינו אוסרים איסור מוחלט נישואים פוליגמיים כדוגמת נישואי אשת ־איש והיינו מנסחים את הכלל, כי כדרך שהאשה אינה נישאת אלא לאיש אחד (איסור אשת איש), כך גם האיש אינו נושא לו אלא אשה אחת.

ועל ידי עקירה זו של שארית הפוליגמיה מתוך המשפט העברי היינו משליטים את המונוגמיה המוחלטת גם על עדות המזרח שלנו המפגרות בהתפתחותן והיינו מביאים לידי שוויון משפטי וחברתי של הצדדים במשפחה.

כדאי כאן להזכיר, כי בקרב הרבנים נמצאו לא רק לוחמים אדוקים לחרם של רבנו גרשום מבלי שהעיזו להסיק את המסקנות המעשיות הדרושות, אלא שנמצאו בזמן האחרון גם רבנים בודדים – כהרב שלזינגר וגם חילוניים שתמכו בדעתם – אשר הציעו הצעה הפוכה: לבטל את החרם של רבנו גרשום ולהחזיר את ריבוי הנשים להיתרו הקודם.

בעלי דעה זו מסתמכים בעיקר על צרכי היישוב החדש בארץ ישראל, אשר גידולו הפנימי מחייב, כביכול, את חידוש הפוליגמיה.

נגד הצעה זו יש להלחם בכל חומר הדין. גידול אחוז הילודה ביישוב מתעכב בימינו לא מחמת קיום המונוגמיה, כי אם מפני התנאים הכלכליים הגרועים שבהם שרוייה בזמננו המשפחה ההמונית העובדת ומפני המניעה המכוונת של הלידות אצל המשפחה העירונית הבינונית. על ידי ריבוי הנשים לא ישתנה הדבר כלל, כי אם האשה תשוב למצבה הישן של יושבת אוהל והרמון, המשועבדת לבעלה.

התבצרותו של המשק החקלאי העצמאי, השתרשותם של המוני העם בטבע הארץ, פתרונן היסודי של פרובלימות העבודה והרכוש, חינוכן הפרודוקטיבי של השכבות הבינוניות ביישוב העירוני, שיכלול דרכי העזרה הסוציאלית וכו' – אלה הם האמצעים שיביאו להגדלה טבעית של הילודה, אולם אַל יציע לנו איש לפסוע פסיעה גסה אחורנית בנתיבות התרבות.

יתר על כן: לשם שמירה מדומה על קדושת המסורת לא מצאו הפוסקים מימי רבנו גרשום ועד היום עוז בנפשם לאסור את ריבוי הנשים איסור חמור אפילו בארצות שתקנת רבנו גרשום קיימת בהן, עד כדי שהנישואין,,לא היו תופסים" באשה השניה ויהיו בטלים מעיקרם, כמו,,שאינם תופסים", למשל, באשת איש.

,,דבר הפועלת" כ"ה אייר תרצ"ח, 29.5.38.