כמיהה עזה לדבר־מה שאולי אינו ניתן להשגה, היא הנושא של סיפור הפנטסיה המעודן שלפנינו. מ.פ. בראון הוא מחבר (ואולי מחברת) אלמוני לחלוטין, ולא ידוע לנו אם פרסם מעולם סיפורים אחרים.
* * *
“רק חבילת זרעים אחת. בבקשה, לוק.”
בכל פעם שהגיעו לעיר, היתה אלן מתבוננת בתצוגת הזרעים ואוחזת בשרוולו של בעלה. “בבקשה.”
לוק האצ’ינס נאנח. “בסדר אלן, בסדר –”
הוא חיפש בכיסיו אחר כסף קטן, והושיט לה רבע דולר. “איני יכול להבין מדוע את רוצה לשבור את הגב ולבזבז מים על השטויות האלה.”
“בשביל הצבע הירוק, לוק. בשביל הירוק.”
כל כך חסר לה הירוק. החווה של הוריה נחבאה בין עצי־כותנה לאורך הנהר פלט. אי ירוק באיזור שומם. האביב היה ערפל ירוק, שהסתיר את הגבעות, החומות והיבשות מהחום הכבד. אך דבר לא היה יבש ליד בית הוריה. שם היו הצמחייה והעשב ירוקים, בשלים וסמיכים. כך זכרה זאת תמיד.
“ויכולת לשמוע את הנהר מתלחש עם העצים העתיקים. יכולת לשכב על הדשא, להביט אל על ולא לראות אף קרן שמש אחת מבצבצת מבעד לעלים הרבים; ולדעת שלעולם לא תראה אותה. היה קריר, לח וירוק תחת אותם עצים.”
היא אחזה בשקיק הזרעים בשתי ידיה. לוק היה שם פעמים רבות למדי, כאשר חיזר אחריה בין מכירות הבקר.
“אינך זוכר, לוק? בית הורי.”
הוא אחז בהגה המשאית הקלה הישנה. על פני הכבישים הטובים ביותר היא גחנה, חרקה וטרטרה בצורה מעוררת דאגה. כאילו עומדת היתה כל רגע להתפרק. הוא טיפל בה זמן רב כי לא היה לו כסף לקנות חדשה.
“לעזאזל, אלן, אי אפשר היה לראות שם שום דבר. כשהייתי שם, זה היה כמו להיות בבור עמוק. אדם חייב לראות.”
הם הטלטלו לתוך הדרך הכפרית. מידי קילומטר הביטה לתוך השקיק, לבדוק אם הזרעים לא נעלמו. היא השיגה זרעים מעורבים. הם נראו יפה מאד בצילום שעל גבי האריזה. הרבה עלים ירוקים עם ערמות של ציפורני החתול, דליות, ‘כובע הנזיר’, דגניות ועוד עשרות רבות, זהובים, כחולים ואדומים כיין.
לא הרבה, בעצם. לא כמו עצים עתיקים גדולים. אך בכל זאת משהו – משהו לשבור את החדגוניות והצבע החום השרוף והקשה של המישורים הגבוהים, בבוא האביב והקיץ. היא תשתול אותם בפינה הדרום־מזרחית, שם תתקשה הרוח להעיף אותם. זבל וקש יעזרו להם לעמוד בסופות האביב האיומות. דבר אחד שוודאי לא חסר היה בסביבה הזאת זה קש.
המשאית פגעה בבור בכביש וזינקה ממקומה. הם נסעו לאורך הדרך המשובשת, המפותלת, באדמת הערבה היבשה לכיוון הבית. פניו של לוק זעפו. הן היו קשות, חומות ומחוספסות כמו האדמה. רשרוש הזרעים בשקית נשמע באזניה מבטיח.
הבית עצמו לבש, בגלל מזג האוויר, את צבע האדמה אף הוא. צבע כסוף־חום. הוא נטה מעט בגלל הרוח. ליד הבית עמד מבנה נוסף. אסם שהיה למעשה בקתה. ערימת גרוטאות, צינורות שבורים ואמבטיה מזוהמת, כל אלו נערמו בצד אחד. המכלאה שבחזית היתה רק תחליף מדולדל. ממרכז המכלאה עד מטרים רבים מעבר לגדר היתה האדמה מכוסה אבק יבש.
כאן היה אפשר לראות בלי בעיות. אותו נוף למרחק קילומטרים בכל כיוון. אבק, עשב יבש, ערוצי מים ונץ אחד ויחיד תלוי ממעל נסחף בזרמי האוויר הגבוהים מעל לשוניות המחוספסות. השמים נפרשו מעל לכל זאת והמטירו גשם בקצה הארץ ממרחק קילומטרים רבים. כחול עז, כחול חזק, ואפילו עתה בסוף החורף השמש יקדה מתוך שמים לוהטים על אדמה יבשה סחופת רוח.
אלן טמנה את הזרעים באדמה ואימצה אל לבה את הקופסה עם ציור השמש בשמיים. לוק שהה יותר בחוץ, בהרים עם עדרו, מאשר בבית איתה. כאשר היה בבית, היה זה רק כדי לטרוף תבשיל כלשהוא ולצנוח למיטה עייף עד מוות, בלי כל אפשרות לדיבור או למגע הפשוט ביותר.
הפרות המליטו את עגליהן. הסופות האיומות, תמיד הנוראות ביותר בעונה זו של השנה, איימו להחריב את הכל. סוסו הטוב ביותר מעד במאורת עכבר־הכיס. עתה הוא צולע, רגלו האחת נפוחה ונוקשה, בלתי ניתן לשימוש בדיוק כשהוא נדרש יותר מכל. הגיעה העת להטביע את סימן העדר על העגלים הצעירים, על כל המשתמע מכך: תוהו ובוהו של צריחות, כוויות ודימומים. הפרות היו מוכנות להרבעה פעם נוספת. דרוש כסף בשביל שירותיו של פר ההרבעה בחווה השכנה. אלן מעולם לא נכנסה לתוך כל זה. זה כלל לא היה כמו בבית.
הקיץ כבר הגיע. העשב מרשרש בעדינות. עשב זמני, ירוק. אלן שכבה ערה, מציירת לעצמה כיצד יראו הזרעים, דוחפים את האדמה החומה שהיא העשירה בזהירות כה רבה. כל אותה רבגוניות שתמשיך ללהוט גם כאשר העשב יתייבש לאבק או לשלד יבש.
מזה כמה לילות לא היה לוק עייף מכדי לטפס עליה, רזה וחזק היה, כולו עור ושרירים מוכן להקרע ברוח ולעוף לכל עבר. לאחר מכן היה נופל מעליה אל תוך שינה עמוקה.
כל מה שהכירה השתנה כאן. הירוק והרעננות נעלמו מכל דבר. היא היתה קליפה, תרמיל ריק מזרעים. לוק גם הוא היה יבש. שניהם ינקו יובש. היא רעדה ושקעה בשינה, כדי לחלום על הזרעים הדוחפים כלפי מעלה ועל הפריחה החדשה שהם יביאו לה עצמה וללוק.
היא הביטה והשקתה. כאשר המרחב הגדול של עשב יבש לחלוטין, עשה נצר שתיל יחיד את דרכו אל האור, ירוק וקלוש על הקרקע החשופה. אלן התכופפה מעליו, חסרת נשימה. דם הצטבר באזניה ודמעות נבעו בעיניה בשל הניצחון.
“אוה, שתיל ירוק קטן. אוה, ירוק! עלה ובוא. עלה ובוא.”
היא השקיעה בטיפול בו את נשמתה ומדי יום גדל בהדרגה, סנטימטר אחר סנטימטר. דק היה כסיכה, מתנודד אך ירוק. עלים קטנטנים, ישרים, שקופים ומלאי ורידים כמו כנפיו הרוטטות של זבוב. רועד ברוח. חסר אונים תחת השמש. במשך ימים נתנה מחסה לנצר הירוקת הקטן והחלש, כל היום, וכל יום, נדחקה אליו. היא הביטה במבט נוקב. היא נשפה בלחייה בהתרסה לרוח. היא ציוותה על זרעה לגדול. כל מה שמסביבה יכול לגווע, להתייבש ולהעלם, כגרגרי אבק באוויר הדחוס, אך הזרע שלה יגדל ויתפתח. וגם לוק יפרח כחבצלת ויזנק לתוכה כמו נר שיבער עם זרע חי.
אבק וחצץ מלאו את המטבח השחוק זה מכבר. תיקונים נערמו על הספה, שוקעים ליד התנור. כלים העלו קרום בכיור. הכל יכול לחכות; דבר לא חשוב מלבד נצר ירוק קטן. לכשיהיה חזק, כשיוכל לעמוד בפני השממה לבד, אז… אז…
לוק שאג מתוך הבית.
“איפה – לעזאזל – חולצה נקייה, אלן? ולבנים מתוקנים כהלכה –”
היא היתה בחוץ, כורעת מעל לצמח שלה, מרעיפה זרם נאה ויציב של מים מתוך המזלף, טיפה אחר טיפה, מרווה את הקרקע עד תום. אגלי מים נצנצו על העלים העדינים דמויי הציפורן. קרן שמש, שעברה דרך אצבעותיה, הפכה כל גרגר אבק לירוק. היא התכווצה כאשר הוא התנשא מעליה, אגרופיו קפוצים.
“אוה, לוק – שכחתי.”
"שכחת? ודאי גם שכחת להכין אוכל – "
היא מיהרה אל הבית. צעקתו רדפה אחריה לשם.
“לעזאזל, אלן. אם אתפוס אותך ליד הנבט הארור הזה כשאת צריכה לטפל בי, אני אלקה אותך באמת.”
דלת הבקתה נטרקה.
אותו שבוע היא טיפלה בלוק. כל מעייניה היו נתונים לו, ולנבט רק דאגה למים מדי יום עם השקיעה. מלבד זאת לא ראתה אותו. בזהירות הכינה את מאכליו האהובים של לוק. היא כיבסה וגיהצה כל אחד ממלבושיו המעטים של לוק עד שהיה כחדש; תיקנה והטליאה. שני חדריו של הבית הבהיקו ללא רבב. היא עיסתה את גבו כאשר חזר תשוש בלילה, והעירה אותו בנשיקה בבוקר. כל אותו זמן הוא היה עדין.
אך הנבט מת.
הוא החזיק אותה כל אותו לילה, והיא היתה נוקשה בזרועותיו כמו חוט תיל. היא בכתה עד אשר יבש מעיין דמעותיה.
“זה היה רק צמח טיפשי, מותק. בשם אלוהים – אלן?”
הדמעות שטפו אותו. היא דחפה אותו מעליה. ידיו נפלו חסרות אונים.
“האם אני אינני נחשב כלל, אל?”
שוב התקשתה לידו במיטה. הרוח השתוללה בפינות הבית, ובמישורים הקפואים והריקים המובילים לשום מקום. ולוק, לוק היה מתחרה בהם.
“אתה. מתי אתה שלי? כמעט לעולם לא. אבל מעט הירוק הזה, זה היה כאן, אתי. ואתה אפילו לא יכולת להניח לי להחזיק בזה. בזמן שאני דאגתי לך, ואתה היית אי שם עם הרוח – הוא גסס. הלך ונעלם. הלך ונעלם.”
הוא הושיט את ידו אל מותניה.
“איך אני יכול להיות כל הזמן אתך ולשמור על קורת גג בשבילנו, מותק? איך אוכל לבנות לנו משהו אם לא אעבוד קשה? את גדלת בחווה. את יודעת איך זה. אמא שלך לא המשיכה –”
היא התגלגלה מבין זרועותיו אל קצה המיטה, ואחזה בדפנות בחוזקה.
“לאמא היו העצים. לי אין עכשיו אפילו נבט קטן ומסכן.”
היא שמעה את חבטת אגרופו בכר.
“את והנבט הארור הזה. העצים, לעזאזל. לאמא שלך היו המון ילדים. לא עצים, ילדים מילאו את חייה. ואילו היו לך ילדים –”
קולה נשמע בלחש, בוקע עמוק מגרונה.
“מתי זרעת בי זרע שהיכה שורשים?”
הכרית קפצה מעוצמת המכה שהנחית עליה לוק. היא כיווצה את הסדין בקמטים רוויי דמעות.
“שום דבר לא מכה שורשים כאן, שום דבר לא צומח. לא הזרע שלך, לא הזרע שלי, שום דבר. הכל רק מתייבש ומתעופף.”
לוק הכין את ארוחת הבוקר שלו בעצמו. נשמעה נקישה של ברזל יצוק. ריח קתלי החזיר – האחרונים שנותרו – הגיע לאפה. נהמת המנוע כאשר התניע את המשאית, טריקת השער. היא הקשיבה, אך לא זזה. גרגר אבק נסחף עם רסיסי השמש לתוך החדר. היה כבר חם. שערה דבק בעורה. החום, החום, למרות הרוח. היא שכבה פסוקת איברים על המיטה וסקרה את החדר. קירות חדגוניים. שקי מספוא כשטיחים. המיטה שקועה במרכזה. חזית המיטה מעץ ארז, מגולפת בחלקה העליון. בגדים תלויים על מוט לאורך הקיר האחורי.
בחוץ היה המראה עלוב עוד יותר. ריקנות. השממה שפקדה אותה בסיוטי הלילה. השממה היתה עולמו של לוק. הוא שגשג בקשיחותה. נראה כאילו יכלה להתבונן דרכו על האדמה עצמה. הוא היה זכוכית מגדלת, והשמש התמקדה דרכו כדי לייבש את ליבה. שום ירק בשום מקום. שום כתם. והיא היתה כה צמאה לכך.
היא לא רצתה לעזוב את העיר, למרות שהיתה קטנה ומאובקת. לפחות היו מעט עצים. אך לוק מיהר ומשך אותה לכאן.
“ממש באותו אופן אנו יכולים לחיות בשני עולמות שונים לחלוטין. ממש שונים לחלוטין.”
היא קיוותה שכך אמנם יהיה. שלוק יחזיק במקום השומם הזה, היא תחיה במקום כמו… כמו אבן הברקת הירוקה הלוהטת, מקום ששמור היה במוחה כך שלוק לא יוכל לפגוע בו, במקום שעולמו לא יוכל להגיע אליו.
היא ראתה פעם אבן ברקת אמיתית. בטיול. היה זה במרכז חלון ראווה של צורף. כל חייה לא ראתה דבר יפה כל־כך. למראה האבן עמד לבה מפעימותיו, היא הופנטה למראה הקווים, רמות האור והצבע הירוק הקריר והבהיר. והאור ששטף דרכה סונן והיה לרכות לחה ועשירה. היא עדיין זכרה זאת.
בית הוריה היה כזה, כמו ליבה של אבן הברקת. העשב – עבה ורך ובאמת, באמת ירוק. כל עלה בודד, כל כך ירוק שאף לא יכולת לצייר אותו בדמיונך אחרת. עשב שהיה טוב לשכב בו, לטמון פניך בו, ולשאוב את ירקותו הלחה ומדגדגת האף לתוכך. עשב לשכב עליו ולהסתכל למעלה – לראות את העצים תלויים מעליך, ענפיהם מגיעים כמעט עד הארץ. עצים מוצקים. עליהם בצבע ירוק חיוור, מנצנץ, מיימי. השמש הכתה בעלים, הופכת לאד ירוק, מקלחת של זהב. מטושטשת ומרוככת. כל עוד חסתה בצל עולם מכושף ונפלא זה.
“עולם כזה אני רוצה. לא, לוק, לא כזה. למה בכלל עזבתי…”
היא פתחה שוב את עיניה. השמיים בערו דרך החלון. הצוקים היו לבנים וחשופים, עצמות האדמה – שבורות ומתפוררות.
“אוה, אלי.”
היא טמנה את פניה בכרית; אם תרכז את כל מחשבותיה באבן הברקת תצליח לחזור לתוכה, אל מתיקות הירוק. הילה של עלים בשולי מוחה. אגלי זיעה החליקו במורד חוט השדרה שלה והתרכזו בשקע שבשולי גבה. היום עבר במהירות ואבן הברקת לא חזרה. הזיעה והחצץ שתקפו את אפה מתוך קמטי הכרית נצחו אותה. הרוח נקשה על הגג. אין תקווה.
היא זחלה לתוך מכנסיים קצרים וחולצת טריקו. בהינף יד השליכה את הסדינים על המיטה. היא יצאה החוצה ובעטה בלכלוך שעל חלקת הגן שלה. עיניה היו יבשות, ללא דמעות. היא גררה סוכך שחור ומשופשף מערמת הזבל ושתלה אותו באדמה הבלויה. רגע אחד עמדה שם, לוטשת עיניים, והשתרכה בחזרה למטבח, שם חיכו לה המחבת והכלים המשומנים שהשאיר לוק בכיור.
כאשר שטפה את הכלים ראתה את סוס הבוקרים הנוסף, לנקי, גדילי זנבו המדובללים מתנועעים במהירות, רועה ליד הבקתה. הסוס החביב על לוק, סוס אדום לוהט ומבריק, צלע לעבר האבוס. ענני אבק התרוממו עם כל אחד מצעדיו הזהירים. בקצה החצר ריחף נץ כדי לתפוס רוח. הוא היה כה קרוב, שהיא יכלה להתבונן בעיניו הצהובות, הקרות, בכנפיו הנוקשות והמנומרות. הוא שט במעגלים צרים וצלל. כאשר המריא שוב והתרחק, נתלו בציפורניו קרעי ארוחתו – פרווה מדובללת של ארנבת שקרביה נשפכים מתוך גופה.
היא ניסתה להקיא. עולמו של לוק.
היא לא ידעה שזה יהיה כך. הוא נהג לבוא לקנות עצים מאביה, כי העצים של אבא היו הטובים ביותר במדינה. הוא היה מדבר על השטח שהוריו השאירו לו: גודלו, הפוטנציאל שבו, כל מה שיעשה שם עם העצים, כיצד השטח ייבנה ויצמח, כמה שהמקום יפה, ים של עשב, מנומר בפרחים באביב. בערך כמו כאן, הוא אמר, אלא שטוב יותר. זה נשמע נפלא.
והיא הרי גדלה במעגל ירוק זה, אך לא תוכל להישאר בו כל חייה. היא רצתה בית ומשפחה. ולוק, לוק היה אדם שלא פגשה כמוהו כל חייה. הוא לא היה נער; הוא היה גבר. כבר היתה ברשותו חלקת אדמה משלו, עצים משלו, והוא היה עסוק כבר בהגשמת חלומותיו, ולא בהתפארות בהם. הוא כבר היה הופך זרעים לפירות. רזה וגבוה כמו אחד העצים שלה. יהיה זה נפלא לחסות בצילו של לוק. הוא יהיה המעגל הירוק שלה, והיא לא תצטרך לשום דבר נוסף. וכך נישאו. “והנה אני כאן – והרוח נושבת בעצמותי.”
המשאית הטלטלה בגניחות אל תוך החצר זמן רב לאחר שהלכה לישון. לוק פרץ לתוך הבית. היא הקשיבה לפסיעותיו הגסות ולקולות הרעש שהקים במטבח. לבסוף נכנס לחדר השינה. עם כל נשיפה שלו הלם בה ריח הוויסקי שנדף ממנו כשהיה למרגלות המיטה. היא לא זעה, התנשמה והתנשפה. שיעמוד; במחשבתה התרחקה ממנו, בחזרה אל העצים, אל אבן הברקת, עד שהכל היה לערפל טהור, מרגיע וירוק. היא אף לא הרגישה כאשר השתטח לוק על המיטה לצדה, לא חשה בו כששכב לידה, נוקשה ומאובן, במשך כל הלילה.
הוא כבר הלך כאשר השמש חרכה את עפעפיה ופקחה אותם. היא התהפכה על צדה. עוד יום חשוף. הרוח הטיחה את האבק בחלון. היא כיסתה את אזניה. שעת הצהרים כמעט הגיעה כאשר גררה את עצמה למטבח.
היא עצרה, נושמת בכבדות, ליד הדלת.
הקירות, הלינולאום על הרצפה, השולחן השביר, האמייל מכוסה קורי העכביש של הכיור – הכל! – היה בצבע אבן הירקן, הברקת, הטחב. המטבח כולו נצבע בירוק. צללים שקופים וירוקים הפכו את החדר לפרדס. על המדף שמעל לכיור זרח צמח גדול בזוהר ירוק, שנוצר מהשתקפות קרני השמש בעליו הגדולים. נבט אדום בישר פריחה קרובה.
אלן נשמה נשימה עמוקה, ועוד אחת. היא היססה. אולי היא ישנה וחולמת. אולי הכל יתפוצץ וייעלם כבועת סבון אם תיגע בו. היא התקדמה, בזהירות, לקראת הדבר. היא הושיטה אליו ציפורן, והחזירה אותה במהירות. ריחות מתפשטים, טריים, לחים וירוקים דגדגו את אפה. היא חיכתה. לבסוף הכתה בקצהו של הקטן שבעלים. הוא לא נעלם. חיוך התפשט לרוחב פניה. היא התיישבה כדי להתבונן בצמח, מרחפת בשלווה בירוקת.
ידו של לוק על כתפה, קלה כנוצה, הקפיצה אותה על רגליה. היא עמדה מולו, ידיה הדוקות ועיניה לוהטות.
“אוה, לוק, זה כמו יער שלם, ממש פה בבית. זה נפלא.”
הוא הנהן בראשו.
“זה גרניום. הבחורה של קליימר אמרה לי.”
הוא בחן את פניה.
“זה בסדר, אלן?”
היא הטילה את עצמה לזרועותיו פעם נוספת. כל השמחה שבצמח גאתה בה.
“אוה, לוק, תודה לך, זה כל כך, כל כך נפלא.”
ידו ליטפה את שערה הפרוע, כפי שנהג לעשות לגור ארנבות שתפס והיה מפוחד ממגעו, לבו מפרפר בין צלעותיו, לכוד, חסר את האפלה המגנה של מאורתו ותלוי באוויר בחוסר ודאות.
אותו לילה היא נפתחה אליו. עלי הכותרת נפשקו ונגלה לבו הזהוב של הפרח, ועסיסו, חם מתוק ודביק זרם מתוכו ועבר דרכה. היא השתרעה על הכרית בשביעות רצון והוא המשיך לחבק אותה, ונאנק על עור גופה החלק כעלה.
“אני אוהב אותך כל כך, מותק. אוה, אלוהים כמה אני אוהב אותך.”
הגרניום פרח, שאנן, על אדן החלון שלו, כמו להבה. המטבח היה שטוף ירוקת בימי השמש האחרונים של הקיץ. ויום אחד פסק להופיע טפטוף הדם החודשי שהזכיר לה שהיא עקרה, ממש כמו המישורים הגבוהים. היא לחשה את תקוותיה לגרניום.
“אני חושבת שאני עומדת ללדת –”
אך היא זכרה את הנבט הירוק הראשון שלוק נתן לה, וכיצד היה לאבק, ולא סיפרה ללוק. כאשר הביטה מעבר לעושר הצמח שלה, אל המרחב השומם שאהב, ידעה שצדקה בשומרה את הסוד. היא לא תתן לעולמו השומם הריק והמת שום סיכוי להתקרב אל השתיל הקטן שלה ולהרוס אותו.
היא הביטה כיצד הגרניום גדל ומתפשט, עד שמילא את החלון כולו בענפים, גבעולים ועלים עגולים ומחוספסים. הוא הסתיר את כל העולם החיצון, ממלא את החדר בירוק. לדידה של אלן הסתיו כלל לא הגיע; שוב לא יצאה החוצה. היא התכרבלה על הספה עם עבודת הבית שלה, בטוחה במטבחה, שומרת על הצמח שלה ועל ילדה הגדל לאטו. לוק נאלץ לתמוך בגרניום ביתד. כה גדול וכבד היה עתה. הוא נאנח כשעשה זאת.
“הדבר הארור הזה עוד ישתלט על כל הבית. צריך לדלל אותו, אל. לצמצם אותו לגודל סביר.”
הוא היה בא בלילה, נכנס עם משב רוח, ונחנק בריח הירוק הנפלא.
“זה לא יכול להיות בריא, אלן. לעזאזל, חלק מזה חייב ללכת.”
היא הביטה בו, רואה אותו בעיניים חדשות.
“אתה פשוט לא יכול לסבול צמיחה ירוקה. נכון, לוק? הכל צריך להיות שחוק, מצומק ומיובש כדי שימצא חן בעיניך –”
“אה –”
האנחה, וטריקת הדלת, כאשר נמלט אל הבקתה – כדי להאכיל את הסוסים, לתקן את הרסן ולעבוד בפחחות – חיזקו אותה להמשיך ולהסתיר את סודה. היא טיפלה בצמח בזהירות רבה יותר, שומרת על החיים היקרים המתפתחים. היא היתה ראשונה במטבח בבוקר, ואחרונה לצאת ממנו בלילה. לוק רטן עתה כל הזמן.
“את מבלה זמן רב מדי בבית. יש הרבה מה לעשות בחוץ.”
היא רחצה את הכלים, הריחה את עלי הגרניום, והתעלמה ממנו.
“לשבת כאן עם – הדבר הזה בחלון, זה לא בריא. את משמינה מזה, אל.”
היא הטליאה את מכנסי הג’ינס שלו שנקרעו מתיל חשוף בעת שרכן אל האדמה בחלקה שמונה. היא והצמח, הם היו מלאים חיים. היא בדקה את הגרניום היטב לפני שהלכה לישון. האם הוא מתייבש? האם נתנה לו מספיק מים? היא תחבה אצבע לתוך העפר, התבוננה בכל פריחה, צבטה את העלים. כאשר באה בבוקר, עלה אחד היה מקופל כמו פינה בוערת של נייר צלופן. לבה הכה בחוזקה. היא התיישבה על כסא ליד הכיור והתבוננה בו כל הזמן. הוא עמד לנבול ולהפוך חום ויבש כמו האדמה. אותו לילה השקתה אותו עד שהשורשים צפו. התינוק צף בתוך גופה. היא לחמה בדמעות שאיימו לשטוף יותר. היא תגרום לו לחיות, איכשהו.
בבוקר היו שני עלים נוספים בכיור, והצמח כולו היה שפוף. היא דלדלה את האדמה. היא רצה לבקתה והביאה כף של זבל. היא התנשמה ורעדה כאשר חזרה למקום המקלט שלה במטבח. היא דיברה אל הצמח והתחננה לפניו לחיות. לוק קימט את אפו, כשחזר הביתה. מעל לריח ארוחה, שנשרפה בגלל שהיתה עסוקה מדי בהצלת הצמח, היה סרחון דיר ואסם.
“אלוהים, אלן, מה לעזאזל מתרחש כאן?”
היא רחצה את השאריות היבשות של הסטייק.
“אני רק טיפלתי בצמח.”
הוא בלע את הקפה.
“המקום הזה מסריח.” הוא התבונן בה. “לו לפחות יצאת מהבית. אם לא תטפלי בשומן שמסביב למתנייך, אני אטפל בו במקומך. את וה… גרניום הארור הזה.”
היא הרגישה את התינוק נע מתחת ללבה. הצמח רעד ליד החלון. אוה, היא צדקה. היא צדקה. הוא ועולמו. הם ישמידו את הצמיחה הירוקה בלי מחשבה שנייה ואחר כך אף לא ירגישו בחסרונה. התינוק בעט בבטנה. היא עצרה את נשימתה.
“לא, אל תעשה זאת. אל תגלה לו שאתה שם.”
הצמח התנוון, התכווץ. כל בוקר היו עלי כותרת נוספים בתוך הכיור. כל בוקר התקפלו ונשרו יותר ויותר עלים. צהובים, שקופים וחומים. כמו מעולם הרפאים. היא טיפסה על כיסא והעבירה מגבת על פני שמשת החלון, המכוסה כפור, כדי להרחיק את הקור. היא גזמה ענפים מתים. היא השקתה. בוקר אחד הגיחה בריצה אל המטבח ורק הגבעול המקורי של הגרניום עמד איתן לקדם את פניה. היא עמדה בחדר, בטנה גועשת. הכל פרץ מתוכה ללא אזהרה, בהפתעה, ללא שליטה.
“לא! לא שוב. לא שוב!”
לוק כשל מתוך חדר המיטות, מבולבל וישן למחצה.
“לעזאזל, אשה, מה עכשיו?”
היא רעדה מפחד. “הוא מת. גם הוא מת.”
“למען השם –” הוא ניגש לתנור למזוג לעצמו קפה. זו העונה של השנה. הכל מת עכשיו, לעזאזל."
היא אחזה בבטנה למחשבה שהכל מת. התייפחותה גברה. “לא הכל. לא בתוך הבית. לא הצמח שלי!”
הוא משך את הכיסא מתחת לשולחן בכוח כה רב, שרגל הכסא נשברה והתגלגלה מתחת לשולחן. הוא עבר על פניה, עורקיו מתנפחים במצחו. הוא אסף את הגרניום מעל לחלון. הצמח, העציץ, הכל. חירש לצרחות אשתו. הוא פרץ דרך הדלת את דקירותיו החדות של השלג הראשון, והשליך את הכל אל ערמת הגרוטאות.
היא הביטה בפראותו. היא התנודדה. השלג חתך את רגליה. לוק חטף את מעילו ופרץ מהבית, לעזאזל עם ארוחת הבוקר. היא עמדה שם, במרכז המטבח האפור והקר, אוחזת בבטנה. לא היתה שום תנועה. לבה ריקד ללא מטרה. מקפץ מעלה ומטה. הרוח צווחה באזניה. השב אותו. השב אותו. גרום לו לצמוח מחדש. הנבט, הגבעול, הירוק השוטף כאבן הברקת. הירוק המציף… מקלט ירוק עשיר. ירוק, ירוק, ירוק.
הרוח נשבה לרוחב השמיים, רועשת. סערות שלג קצרות. שלג צונח, מרחף בשמיים. הרוח שטפה את הכל: עשב, נוצות נץ, זרעים, חלומות ואבק האדם, מקצה אחד של האדמה החשופה אל משנהו.
לוק הגיע מאוחר. רעב, מבויש מעט מהתפרצותו בבוקר. קורא.
“אלן –” ועצר נושם בכבדות בכניסה.
“אלן.”
הצמח הגדול שלט בגאווה מבריק ולוהט בלהט ירוק עשיר. צבעי אבן הברקת, הירקן, הטחב שופעים על פני המטבח הקטן. ניצן אדום הזדקר אל על, הבטחה לפריחה. עלי כותרת אדומים כאש העומדים להתפרץ. הוא נבט כלפי מעלה. הוא מעולם לא ראה את החורף השומם, מעולם לא שמע את הרוח. ומעולם לא שמע את האיש המתייפח “אלן?!” ומשקה בדמעותיו את מדבר השממה.
-
פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בספר רק בשם: מ.פ. בראון. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תיצרו קשר. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות