בוקרשט    🔗

אנחנו ילדים, משחקים. ג’טה חזרה מהכפר. היא האלילה שלנו. ג’טה אינה חוששת מהקור. בחורף הולכת יחפה על הקרח כמו סוקרטס. הלילה שחור משחור. הילדים מוטרדים. מדוע אין ירח? – אנו שואלים את ג’טה. והיא עומדת בינינו, שערותיה זהובות, פרועה ויפה. אין בה דם לטיני. היא דאקית אמיתית. ג’טה מסבירה לנו: דעו לכם שהירח נעלם מפני שיש שדים שאוכלים ובולעים אותו. איך הם נראים השדים האלה? הם תולעים כאלה גדולות ולבנות, השדים שונאים בני־אדם ומעדיפים לגור במדבר. ואת, ג’טה, לא פוחדת מהם? וג’טה לוחשת: בכפר, קברו את סבתי וכשפתחנו את הקבר מצאנו אותה הפוכה, כעבור שלושה ימים.

סיניה    🔗

אנחנו בני 12. סרג’יו ואני. אביו איש חשוב. משחק בבורסה ומעשן סיגר. כמה יפים ההרים מסביב. אני מוכרח לטפס למעלה, שרירי רגלי חזקים כמו ברזל. אתמול טיפסתי לגובה של אלפיים מטר. שכבתי על הדשא חמש שעות, אני וההר. בוא! אני אומר לסרג’יו, ניקח תרמיל ונעלה. סרג’יו מפהק, זה לא מעניין, מוטב ללכת לקאזינו. מה זה? אני שואל. נשחק ברולטה. האדום מביא לי מזל. אין לי כסף, לי יש, אומר סרג’יו. לא יתנו לנו להיכנס, אנחנו ילדים. נשחד את השוער, מחייך סרג’יו. ואם הוא לא יסכים, אני מקשה. אז נחפש זונה, נגמור את בתוליך. אבל אנחנו ילדים… אבא שלי, מכריז סרג’יו בגאווה, אומר שזה בסדר.

קונסטנטינופול    🔗

זה חלום. אני מחפש בית, הרחובות צרים וריקים. אני מחפש קרוב משפחה. ממתי יש לי קרובים באיסטנבול? יחפן אחד מוקף־ילדים מְצַחֵק ועומד על הראש. איש זקן קרב אלי ולוחש באוזני, שהיחפן בַּדרך לארץ־ישראל, נתקע כאן ואין לו עוז להמשיך. אני מוצא את הבית. הוא בן שלוש קומות. מטפס במהירות ומגיע לקומה השלישית, פותח דלת, אשה זקנה אומרת לי בטורקית, ובחלום אני מבין טורקית, בוא, קרב אלי, בני, אגלה לך מה הוא הגילגול שלך ומאיזה שורש נוצרת. אני בורח, מגיע לחומה, מטפס ומתבונן לפני עיר חרבה, חרבה. כבר אלף שנה שאיש לא דרך בה.

ברלין    🔗

המדריך מטפס יחד איתי עד לקצה המגדל. זה עמוד הניצחון. הקרויצר. האנס המדריך גא בשעה שהוא משמיע במיבטאו הפרוסי את המלה הזאת ה"קרויצר". הנס גבוה ובלונדיני, נציג מובהק של הגזע הארי הוא מסביר לי: הם הפציצו את כל העיר, הרסו את כל הבתים, שרפו את הרייכסטאג. הקימו גרדום ושפטו אותם בנירנברג, אך את עמוד הניצחון השאירו לנו. זו יד הגורל, תאר לעצמך, מפציצים את ברלין יום־יום, אך בעמוד לא מצליחים לפגוע, זאת הוכחה ברורה שניצחנו. אבל הפיהרר עכשיו בגיהינום, אני מהרהר. המדריך מביט עלי בבוז. אינני מבין מדוע שולחים אותי ללוות ברברים, ילידי גזעים נחותים שמים או חיתיים. האם לא קראת אף פעם את דנטה? הגיהינום לא שם, אלא כאן, כאן! הפיהרר שלך היה מטורף, אני מתפרץ. אנחנו עומדים למעלה. לרגלינו הכיכר, העיגול הוא מושלם. הדרכים היוצאות מהעיגול ישרות כמו סרגל ומובילות לאין סוף. לפתע תוקף אותי חשק מטורף ואני רוצה להפיל את המדריך לתהום, לראות כיצד הוא מתרסק, לשמוע את זעקתו, לפני המוות, לחוש איך הוא מתפורר לחתיכות על האספלט, לראות אותו צונח מלמעלה למטה ולשמוע את החבטה. האנס כנראה מנחש את כוונתי ומשנה את הנימה. בוא אקח אותך לחומה ואחר כך לאירופה צנטרום ונשתה בירה בעדן־בר.

לונדון    🔗

ושוב חלום. אני ישן בתל־אביב וחולם שאני נוסע ללונדון. אני מוצא את עצמי בשדרה רחבה מלאת אורנים ותמרים. האם האקלים השתנה? האם אני חי בהווה? אגש לוויטק מפני שאינני מכיר בתי־מלון בעיר הזאת, אני מצלצל בדלת ואין תשובה. השוערת דוברת צרפתית רהוטה והיא קאתולית: מסבירה לי שוויטק נסע למונטה־קארלו ויחזור בעוד כמה ימים. אינני מכיר נפש חיה בעיר הזאת. אגש לפאב ואשתה גינס. אשה אירית בשם שארן מחייכת אלי. אני זקוקה למאהב צעיר. פתאום אני מבין שרק עתה מלאו לי 24, הרי אתמול הייתי בן 19, איך הזדקנתי כל־כך מהר? אני הולך עם שארן לבית־מלון, מסתגרים בחדר, שארן רוחצה עצמה בבידֶה, אני אוהבת כשאתה מנשק אותי למטה, אנחנו מתהפכים, המהפכה של האירים התחילה במיטה, אני שונאת את דאבלין והאירים עם משוגע, יום אחד אשים פצצה במרכס אנד ספנסר ואשרוף את החנות, אני אוהבת אלימות, מכות, יריות ודם, העולם הזה מצחין ואנו חיים רק פעם אחת, הטיבטנים טוענים שלפני המבול יכלו בני־האדם לשוחח עם החתולים, אני עצמי חתולה ושערותי אדומות. אני לא רוצה שהזרע שלך ילך לאיבוד, אבלע אותו וייהפך חלק ממני. מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בכיכר טראפאלגאר, נדמה לי שאני שחקן בסרט טלוויזיה. אני רואה איש בעל כנפיים חג מעלי, הוא פונה אלי אך במקום דיבור הוא שר. קול נעים מאוד ומעודן, והוא שר בלאטינית, ובחלום אני מבין לאטינית: אתה רואה, מונדי יקירי, למרות שאני בן למשפחה עניה לא השיג אותי המוות, כעת אני חג מעל לונדון ואני אדם וברבור, בעת ובעונה אחת, מהיר מאיקרוס בנו של דדלוס אני מסוגל לראות מכאן את מיצרי הבוספורוס ואת מימיו הסואנים ואתה האיש שנולדת אלפיים שנה אחרי לומד את חרוזי.

אמסטרדם    🔗

מאריון מאכילה אותי הַרֵינג ואני משקה אותה בירה, אנחנו מאושרים, זה לא חלום. המיטה שלנו חמה ואנחנו מנצלים כל רגע. כשרגלינו מתנדנדות אנו מטפסים בַּמַדרגות הצרות. היכרתי אותה ליד הַדַאם. היא בית 16. על ראשה כובע מצחיק והיא אוהבת עשב, טהור, רק טהור. היא נושמת את העשב ועשן כחול נפלט מנחיריה. היא צובעת את שפתיה באדום לוהט. בינינו אנו מדברים רק אנלית: אי לוֹב יו, הישאר כאן, אמסטרדם יפה מוונציה. אם תשתעמם ניסע כל יום ראשון להארלם ואם תרצה פרחים נרוץ עד לְקִיקֶנוֹף. ברכבת הנוסעת ביום ראשון מִגַאר־דִי־נוֹרְד עד לְבּוֹבֶה לאחר לילה של שתיה ושל שוטטת במונפארנאס אני שוכב על הספסל בקרון המוביל אותי לערפל ולקור. אני חולם אותה. הו מאריון, מאריון, הו אנבל־לי שלי.

וינה    🔗

אינני אוהב עוגות. אנחנו מחכים ללופטהנזה ויש שביתה. אני פוגש את ד"ר פרויד. הוא עצוב. אין לו זמן לפסיכואנאליזה. עלי לעזוב את מולדתי, הוא אומר. אני וינאי יותר מווינאי אמיתי ואני אוהב את מולדתי אוסטריה. אבל הם מגרשים אותי, הם! ליד הבַּאר, בשעה שאני שותה ויסקי, אני מבחין ברוח רפאים, הרי זה שוברט, הוא עומד לטוס לטוקיו לשמוע את יצירתו בביצוע התזמורת הקאמרית של הטלוויזיה היפאנית. קצינים רוסים ונערות אמריקאיות לועסים צ’ויינגם ורוקדים בוגי בוגי. מנדל, שזה עתה יצא מאושוויץ, מוכר בשוק השחור הכול: סיגריות קמל, צמר גפן, אספירין ובשר, המון בשר, זאת הנקמה שלי צוחק מנדל, זאת נקמתי. קצין פולני בעל עיניים כחולות, שתוי מאוד, מציע לי לטוס עם אירופלוט לווארשה. אני מסרב. לא, ידידי, אני טס לפרנקפורט ומשם לפאריס.

ירושלים    🔗

קליפה אחת נפלה, כן, קליפה אחת נפלה: אני דורך בתוך בשר חי. שורף אותי, שורף. בְּטַלְבּיה מול המיליונר בנו היכל חדש הקירות שלו עבים. נשאלת השאלה אם יכולים טילי סקאד לפוצץ את האבן. עובדי האלילים רוקדים ואלס, זה פולחנו החדש של בעל. בָּעיר הזאת מעריצים את האבן. עובדי האלילים רוקדים ואלס, זה המרתון, רבותי המרתון. כל הכרטיסים נמכרו. התאריך: 6 באוקטובר. בגיא בן הינום מכפש מביאה קורבן לַמולך. פועלים ערבים קודחים עד לתהום ומחפשים מים ומעליהם משגיח יהודי. בצוהריים קמים, גבם להר־הבית ופניהם לכיוון מכה, הם מקווים. גרוזינים שזה עתה באו לארץ שותים יין אדום ליד הכותל, הבן של מוחמד מפעיל את תותח הרמדאן. באבוטור דניאל לומד קבלה. ירושלים היא טבעת של אש. במוחי. שונמית ממתינה בביתן האמנים לדוד, אך הוא זקן. אני שואל את שונמית אם היא מוכנה לבלות איתי את הלילה, היא מסרבת. אתה לא אהובי ומישל נסע לפאריס. הוא לא יעבוד בסוכנות היהודית, מטרתו העליונה לשרוף את הלובר או להשחית בעזרת קרני לייזר את פניה של מונה ליזה. ליד בית־חולים שערי צדק עצים, אני שומע אלפי עופות מוזרים מתלחשים מאחורי העלים. במלון הילטון שוכב מיסטר בורשטיין על מיטתו ונהנה, בחדר חום נעים, טמפראטורה סבירה, כשהוא עוצם את עיניו נזכר במרק־העוף שאכל לפנות ערב. הה, הוא ממלמל בקול רם, הנה כמה יפה ארץ הקודש. בנחלאות, רינה המשוגעת מכה את ארבעת ילדיה, אברם בסנוקר ומשחק קלפים, אם אברם יפסיד יקח עוזי ורימון ויחסל את החשבון, לא תהא זאת עבודה ערבית אלא יהודית. מקצועית, דייקנית, הוא יחסל כמה שיותר, ישחרר את ניצרה, ימתין ויספור שלוש שניות, ואחר־כך זה יתפוצץ, ויהיה דם, ויהיו פצועים והרוגים, ויבואו אמבולנסים ויסעו תוך צפירות ממושכות לרוממה ואחר־כך יילכו לבית־הקברות ושם אימהות תיפולנה על הארץ ואחות עם זריקה כזאת גדולה תמתין להן ויתנו להן טמפו בארגזים והחזן יגיד תהילים. א' מעשן נפס ושותה ג’ין, אני שותה אקסטרפיין ועוד אקסטרפיין. אני גורר אותו והוא גורר אותי. כשאנו מגיעים לבית הנשיא אני משתין על הגדר. השוטר ממוצא ספרדי מברך אותי ולוחץ את ידי. משוגעים עם משכורת עובדים בקושי שלוש שעות והם אוהבים את המולדת. הצלם התופש בעדשתו רוחות רפאים ויצורים מהחלל החיצון עורך חישובים אמפיריים. עלי להחזיק מעמד, אני חייב להחזיק מעמד. הו אלוהים, זאת לא ממשלתי, ואם בעוונותי הרבים נפלתי למקום שנפלתי וירדתי למקום שירדתי אל תסתיר פניך ממני, אפילו במקומות הללו המגונים מאוד.