א.    🔗

אם בראשית ימי הישוב היה הניגוד שבין ירושלים ויפו ניגוד שבין הישׁן חדשׁ, בין המשַׁמרוּת וההתקדמות, ולפיכך מובן ו“טבעי”, הנה המחלוקת התוססת עכשיו בין ירושלים החדשה ובין עסקני יפו החדשים על ה“הגמוניה”, כביכול, אינה מובנת ואינה טבעית כל עיקר. האסיפה המייסדת של עניני החינוך בארץ-ישראל, שהיתה צריכה להיות לפני שבועות אחדים בראשון-לציון, לא יצאה אל הפועל, מפני שירושלים התנגדה, לא רצתה לשלוח ציר, וכשכבר החליטו לשלוח, לא החליטו אלא על מנת שהציר ישתוק… ורק כשיגיעו הדברים לשאלת יפו או ירושלים, יפתח הציר את פיו לרגע אחד ויביע את מחאת ירושלים על שפוגעים בכבוד ירושלים, ואחרי דברים אלה שוב יסגור את פיו ולא יפתחנו עד תום האסיפה.

אבל גם זה לא יצא לפועל; האסיפה נדחתה.

ככה יבַזו בני ירושלים את עצמם בבואם להגן על “כבוד ירושלים”!

ואולם כשתדברו עם בני ירושלים, שלקח להם במונופולין את “תקנתה של ירושלים”, לא יודו בשום אופן, כי זהו ענין של “לוֹקאל-פאטריוטיזמוס”, כי אם יוכיחו לכם, כי אך דרישת הצדק בפיהם. הם ידיינו עמכם ויאמרו: זה כבר כמה שנים, שמדברים על תקנת ירושלים ועדיין לא נעשה כלום במקצוע זה. ירושלים נמצאת בשפל-המדרגה. למרות שהיא העיר היותר מרובה באוכלוסין וכו‘, לא נבחר בה אף יהודי אחד לעיריה. ובמי האשם? בעסקנים שלא חשו לתקנת ירושלים, שעשו הכל בעד אחרות, ולמטרופולין של הארץ, הכי מרובה באוכלוסין, לא דאגו כלל… ועכשיו, כשמוסד חדש עומד להיבּרא, שבכוחו להכניס חיים וכו’ ולגרום לתקנתה של ירושלים – הנה גם אותו אומרים ליטול ממנה. עַוְלה גדולה!

אבל יסלחו לי הטוענים האלה, אם אעז להעיר להם, שבטענותיהם הם אוחזים את החבל בשני ראשיו. כשמדברים להם על התפגרותה של ירושלים, על דלות אונם של אוכלוסיה הבטלים, יענו ויאמרו לכם: “העסקנים אשמים, שלא דאגו”… ואולם תוך כדי דיבור הם מתחילים לדרוש “כבוד” ו“הגמוניה” לירושלים בשם אותם האוכלוסים המרובים הבטלים, שאין כמספרם בכל ארץ-ישראל…

בכלל, תמימות היא לחשוב, שיש בכוח איזה מוסדים, יותר נכון, בכוח איזו עסקנים חרוצים שיובאו מן החוץ אל המוסד החדש בתוך ירושלים החדשה, המועטה באוכלוסין, להפוך לטוב את צורתה של ירושלים הישנה, המרובה באוכלוסין… ואם כל הטרחה היא לשם ירושלים החדשה, אז הדרא קושיא לדוכתה: איזה טעם יש לירושלים החדשה להעלות ניגוד בינה ובין יפו? ובשם מה? הלו אלו השתים אינן אלא שני רחובות של עיירה אחת, ומאי נפקא מינה, אם העתון הישובי שרוצים בו, יהיה ברחוב זה ולא בשני? מאי איכפת, אם נמוסד לחינוך יהיה ברחוב זה ולא בשני? הלא המהלך בין הרחוב האחד למשנהו אינו אלא מהלך של שעות אחדות. ועד מתי לא יבינו, שכאן יש מקום לדבר רק על המעלות הטכניות של רחוב זה כלפי השני, ושאך יתרונות אלה יכולים לבוא בחשבון בשאלת-בחירת המקום, אבל לא הקריאה של “הבו גודל וכבוד!” ולא הטענה, שיפו כבר מתוקנת ואינה צריכה לחדשות, בעוד שהעתון החדש או המוסד החדש היה יכול להביא תועלת לתקנתה של ירושלים…

ובדרך אגב, מלה זו: תקנת ירושלים, כמדומני, שעוד צריכה היא לאיזה בירור…

מי לא דיבר בשתי השנים האחרונות על תקנת ירושלים, מהוועד האודיסאי עד הוועד הפועל הציוני, מ“העולם” עד ה“וֶלט”, מ“הצפירה” עד ה“היינט”, מהסבא מנדלי עד “בעל המחשבות” בה“פריינד”.הכל דיברו, הרבה דיברו (וגם קיבצו, כמדומה, כבר איזו אלפים רובל מאלה שהיו נכנסים לפוֹנדים אחרים…) ובעקב הכל דיברו: בעקה “הכותל המערבי”, בעקב המלחמה במסיון, בעקב יסוד ה“מכללה”, בעקב “העתון ההגון”. בעקב המלחמה האחרונה, ועכשיו גם בעקב שאלת מקום ההנהלה לעניני החינוך…

ואם כי קשה לי להעיר מה שאני רוצה להעיר, אבל יסלחו-נא לי: אין אני יכול להתאפק. אני בשמעי ובקראי את כל הדברים האלה על תיקון ירושלים חשבתי מחשבה מרה אחת, שמחמת מרירותה כמעט שאי-אפשר ואולי גם אסור לבטאה – ובכל זאת הבה ואגידה. והיא: המתקנים אינם מבטאים בפירוש את קלקולה של ירושלים, כי אילו היו הוגים את שמו של זה בכל אותיותיו, אפשר ששוב לא היה כלל מה לדבר על תיקונים…

כ קלקולה של ירושלים אינו רק בזה, שהחלוקה הזורמת לתוכה היא שם נרדף עם גזל-עניים. אינו רק בזה, שהמקומות היותר טובים שבה הנם בידי זרים; אינו רק בזה, שחלק גדול מאד מהגברים יהודיה לית דין ולית דין יהודיא (וענין מסירת הילדים למיסיון ולבתי-הספר של גויים יוכיח!); אינו רק בזה, שאצל הכותל המערבי אסור להעמיד ספסלים וקצירי ומריעי מטעם הרשות המקומית; אינו רק בזה, שאין מים לשׁתות ומחלות-עינים ויתר מַדווים עושׂים שַׁמות, ואף לא רק בזה, שנמנה ומפורש ומפורט בכל קולות-הקוראים לתקנת ירושלים, כי אם בעיקר בזה, שלאנשי-עבודה במובן הפשוט של המלה אין מקום בירושלים, שאנשי עבודה אמיתיים מוכרחים להגר מפה, ואין תחבולה, ולא יועילו כל קריאות-התגר בעתונות נגד האמיגראציה מירושלים!

ומתוך מחשבה זו מקבלות כל המלחמות אשר נלחמה ירושלים בשנים האחרונות בעד החינוך העברי נגד הגויי, בעד יסוד ה“מכללה” וכו' צורה אחרת לגמרי.

עוד אשוב במכתבי הבאים להאיר את כל זה מנקודת ההשׁקפה, או יותר נכון מנקודת המרירות הנקובה, הַיינו שתקנת ירושלים לא תבוא אלא כשירושלים תחדל מהיות מה שהיא, ולפי שעה אומַר לרגל עניני: עוד לא הגיעה השעה לריב! עוד לא הגיעה השעה לתבוע את כבוד-ירושלים! עוד לא הגיעה השעה לדבר על ההגמוניה של ה“מטרופולין”! עוד לא הגיעה השעה אפילו לקנאות זו, שאנו מוצאים בעת האחרונה, כאילו היינו השליטים…

קצת כוח, אם כי כלל וכלל לא בטוח, יש במקצוע החינוך בירושלים, או ביתר דיוק, לחבר המורים העברים. ובכל זאת נדמה לי, שגם קנאותם של אלה על כבוד עיר-מושבתם קצת מופרזה היא, ובכלל, קנאותם…

טובה הקנאות, אבל רק כשֶׁיֵשׁ לה יסוד. ואולם כשמוציאים בחרפה מ“בית-העם” שני תלמידים שנשארו אצל “עזרה” ובאו לשמוע את נאומו של סוקולוב; כשמגרשים אותם בחרפה, כאילו אינם בכלל ישראל ואסור לעמוד במחיצתם (מעשה שהיה!), יש לחשוב זאת לקנאות דימוראליזאציונית! כשאין מקבלים לסניף המורים בירושלים מורה הנושאת משרה בגני-הילדים של “עזרה”, שקיבלה את משרתה בהסכמת הוועד הפועל הציוני, למרות עצת מרכז המורים שיקבלוה (שוב מעשה שהיה!) – אני חושב מין בויקוט שכזה לקנאות מסוג גרוע…

ועוד יש לי דברים בזה, אבל אחשכם לעת מצוא.

––––––––

בחוגי המורים ועסקני-החינוך בירושלים מלאים דאגה בדבר שאלת אישור הגימנסיה המקומית. הגימנסיה המקומית, הודות למסירותו של מנהלה מר שילר והודות לחבר מורים צעירים והגונים שנכנס אליה, מתפתחת יפה ויש תקוַה לאחריתה. תלמידיה מתרבים, ודוקא מבני המקום. אבל כאן מתייצבת שאלת האישור. הממשלה הצרפתית רוצה לקבל לחסותה את המוסד העברי הזה בלי כל תנאים קודמים, נותנת לו זכויות בכל העולם ובקושטא בכלל, זכויות שלא תקבל הגימנסיה שלנו בהיותה לעותומאנית. אבל מאידך גיסא הרי זה נגד שאיפתנו הציונית, הקושרת את גורלנו בגורלה של עותומניה. הניגוד שבין התועלת הגלויה והחובה הציונית נראה גם בזה כמו בשאלת ההתעתמנות של כל אחד ואחד, והמצב חמור, ואנו נבוכים.

––––––––

כולל-גליציה הוא, מקום מוכן לפורענויות. עוד לא נשׁכח דבר הגנבה בכולל זה, שׁקָלא דלא פסיק הוא, כי היה מצד העומדים בראש הכולל הזה, מצדם ולא מצד אחרים, והנה שערוריה חדשה מצד טפסרי כולל-גליציה בירושלים. נשיא-הכולל בחוץ-לארץ, אולי לרגל מקרה-הגנבה הנורא, שלח פקודה, שכל בני הכולל יבחרו בעצמם בממוּניהם. אבל הממונים דהאידהא ניסו מקודם להסתיר את המכתב לגמרי מבּני כוללם, וכשהדבר לא עלה בידם, על כרחם ענו אמן לדרישת בני הכולל והועידו ועד בחירה וגם קבעו ימים לבחירה. ואולם בבוא הבוחרים לבחור מצאו את הדלת סגורה לפניהם, וכשהחלו להתמרמר על זה, באו שוטרים וציוו להתפזר.

כך “בוחרים” אצלנו!

––––––––

ומכולל-גליציה לכולל-“בצלאל”. בעת האחרונה באו חילופי גברי בהנהלת ה“ביתן” של “בצלאל”. אבל לא מפני איזו אינטריגה, לא מפני אחת האינטריגות, המכאיבות כל חלקה טובה במוסד הזה ומראות עד כמה אנו היהודים איננו מוכשרים לשום בניה ציבורית, בא החילוף, כי אם מפני זה, שמנהל-הביתן הקודם ה' {*} ({- - - } מרוסיה, מוויטבסק) צרר צרור-הכסף בידו (יותר מחמשת אלפים פרנק; זה ברור; כמה סחורה לקח אתו – לא ידוע) וברח לחוץ-לארץ.

ומעציבה העובדה הזאת ביחוד, מפני שאירעה דוקא בשעה שבית-החרושת המוקטן של “בצלאל” מתחיל לאט-לאט להתנער ולעמוד על רגליו והוא צריך חיזוק, המוסד הזה, שארית הפליטה של “ירושלים המתוקנה”.

אך על “בצלאל” בפרוטרוט – במכתבי הבא.

 

ב.    🔗

לא אנשי בשורה היו הקורספונדנטים הירושלמיים בראשית השנה הזאת. הם, המספקים ידיעות לכל אחינו היושבים בצפון, בדרום ובמערב ולבם במזרח, לכל אלה הנושאים עיניהם להתפתחות ישוב יהודי בארץ-ישראל בכלל ולתקנת ירושלים בפרט – לא ידיעות טובות היו אז בפי עטם.

הימים ההם היו ימי מלחמה במיסיון. שנים-שלושה עסקנים צעירים התחילו להתריע על החזיון הזה ביתר תוקף מכפי הנהוג, הקהילו אסיפות, הוציאו כרוזים, נאמו, קיבלו החלטות, בחרו בוועדות, הזמינו חותמות ונירות ועמדו הכן למלחמה. ובאמת, הכאב היה גדול, ועודנו גדול: יהודים המקבלים חלוקה בעד יראת השמים שלהם, מוסרים ילדיהם למיסיון נוצרי! אבל הפוזיציה של הלוחמים ההם – יאמרו מה שיאמרו – נראתה עלובה ביותר. כי אם ההטפה ללאומיות ומעשי-ההתבוללות בעת ובעונה אחת, שאנו רואים בכל תפוצות הגולה, עושה רושם של חולשה, הנה ההטפה הקולנית נגד החינוך הגויי בירושלים בשעה שאי-אפשר היה לעשות נגדו כלום, על אחת כמה וכמה שהעידה על דלות ועל בנקרוט הגיעו בעצמכם: אמידים-חלוקנים-מתבוללים, הנותנים לבניהם חינוך נכרי במיסיון או בבתי-ספר אחרים של גויים, אנשים כאלה הן אינם רק ראויים שיקרעו עליהם, אלא גם שיקרעו אותם כדג. מה, מה, חינוך עברי, פחות או יותר, הלא בודאי כבר אפשר לתת לילדינו בארץ-ישראל, ואלה קמים ועושים ברצון רע ובזדון מה שאחינו בכל התפוצות עושים בחצי-אונס, ויש מהם שגם על אפם ועל חמתם. על כגון דא ודאי היה לצעוק" שומו שמים! ולא רק לצעוק. אבל מה יכלו העסקנים הצעירים לעשות מלבד הצעקה? ואולם אם כנגד אלה האדוקים אנשי החלוקה הבאים בקשר עם המיסיון משאיפת-ההתבוללות – יקָרא הדבר בשׁמו! – משׁאיפה להקנות ידיעות שׂפות זרות ונימוסים זרים לילדיהם, אי-אפשר היה לעשות כלום, פנו העסקנים הפרחחים אל עניי הספרדים, שאין להם חלוקה, והרעישו עולמות של שאלה שולחים ילדיהם וילדותיהם לקבל אוכל ובגד ממוסדות-החסד ו“בתי-העבודה” המיסיונריים. וכאן נתגלה, שבהתרעה ובהתראוֹת של הלוחמים יש יותר משמינית התגלות-לב והתראוּת ופחות מקורטוב התחשבות עם המציאות. כי אם ודאי קל היה להבין, שצדיקים אינם כל אותם הירושלמיים העניים, הספרדים וגם אשכנזים, הבאים בקשר, יהיה מה שיהיה, עם המיסיון, צריך היה גם להבין, מפני מה הדבר כך הוא? מפני מה, למשל, המזרח-לונדון, שיהודיה הם גם כן עניים למדי ואינם כל כך ידועים ליראים ושלמים, ושרשתות-המיסיון הרי פרושות גם שם לרגליהם, בכל אופן לא פחות מאשר בירושלים, לא שמענו, אף על פי כן, שיהודים פשוטים ימָשכו אחרי המיסיון בקלות כזו שׁבבירת ארץ-ישראל? שמענו אומרים: מֵקֵל גדול הוא היהודי הירושׁלמי בכל מה שׁנוגע לאיזה משהו הנאה ממשית ובעד פרוטה או שווה פרוטה הוא נכון למכור הכל. כן, אבל מפני מה הדבר כך הוא? האם לא מחוֹמר אחד קורצו תכונותיהם של יהודי ירושלים ויהודי לונדון? הוה אומר: האנשים דומים, התכונות דומות, אבל עניות החיים הכלכליים אינה דומה. היהודי ממזרח-לונדון ישלח את הילד או הילדה למכור ממחטות בחוצות בריק-ליין, “איטש אַ פֶּני”; היהודי הירושלמי גם זה אינו יכול. מה אפשׁר לעשות בירושלים, אם לא להינות מאיזו “קדרת-קהל” העומדת בתנורו של ישראל או בתנורו של עכו“ם? הרי כל יסוד החיים של תושבי ירושלים ה”אירופיים", גם הגויים במשמע, הוא – הקופה הקדושה והתרמיל הקדוש…

מה יהיה סוף-סוף, עם ירושלים? כלומר, איזו מקורות-כלכלה חדשים יוכלו להתפתח בה, שׁהם ישַׁנו צורת העיר הנוראה הזאת, השקועה בטומאתה על כרחה ובגולה כמו להכעיס? מי יודע! מאנשׁים ומספָרים עוד לא זכינו לשׁמוע דברים ברורים בתור תשובה על השאלה העיקרית הזאת. איזה סוג-תעשיה יש לו עתיד בירושלים על פי תנאי המקום והעושר או יותר נכון העוני הטבעי של המקום? אין יודע! ניסו לדבר על מושבות מסביב לירושלים ועל תעשיה ביתית הקרבה. על זה המקצוע האחרון דיברו בכל מאות המאמרים שהקדישו ל“בצלאל” בשעתו ובכל מאות ה“כתבות” שנדפסו על בית-הספר לתחרים" מיסודה של “אגודת הנשים” בברלין. אבל דוקא באותה שעה שׁעלה בדי העסקנים לפַתות אבות הרבה מן הספרדים, שיוציאו את ילדיהם מן המיסיון, חפו פני העסקנים ובושו הקורספונדנטים. “בית-הספר לתחרים”, שנדיבה צעירה אחת שמה עליו עין לטובה והרחיבה אותו… עד… עד שהמשחק הפילאנטרופי נעשה לה לזרא, כנהוג, הגיע עד משבר, ועשרות ילדות נשארו מחוץ לכתליו ו“בצלאל” – ב“בצלאל” התחילו אז להיעשות תיקונים ופיטרו יותר ממחצית-פועליו. ואז התחילו אִמות הילדות המפוטרות ונשי הפועלים שנסעו לאמריקה לאיים במיסיון: מה ה“ציוניין” הללו! את בתי-מלאכתם הם סוגרים ועל המיסיון יגזרו גזירות?! מי יאבה ומי ישמע להם!

כן, לא אנשי בשורה היו הקורספונדנטים הירושלמיים בראשית השנה הזאת.

ועתה? מניח אני למלחמה במסיון, שלא הביאה לידי שום תוצאות, ואפילו הוועדה נתבטלה; מניח אני לבית-הספר לתחרים, שאם כי נתמעטו תלמידותיו, לא נסגר, כפי שאפשר היה לחשוש אז; שאיני עומד אלא על “בצלאל”, כהבטחתי במכתבי הקודם. מה מצבו של “בצלאל” כיום אחרי ה"ריפורמות ומה תקוותיו לעתיד?

––––––––

אין מן הצורך לחזור על הידוע, מה היה “בצלאל” עד כה לציונות הריקלאמית. באופן רשמי התקיימה “חברת בצלאל” בברלין, שעליה היה לפרנס ולתמוך את המוסד הירושלמי, ומטרתה היתה ברורה ונחוצה: לפתח ולהרחיב תעשיה ביתית ומלאכות אומנותיות בארץ-ישראל. ואולם בעיני יוצרו של “בצלאל” קטנה, כפי הנראה, המטרה הצנועה הזאת. והוא סבירא ליה כמאן דאמרי שמוסדו יהיה “מקור שפע רוחני, המשתפך מארץ-ישראל לארצות רחוקות, ושלבבות רחוקים יחזרו ויתקרבו מעט או הרבה” על-ידי שטיחיו וצעצועיו. מהי מטרה ממשית ארצית, כיסוד בית-חרושת לאינדוסטריה ביתית בירושלים. אם במרומי האופקים הזהירה האפשרות לקבוע את “בצלאל” כגלגל-חמה בשמי התחיה ולעשותו ל“מרכז אומנותי”, אשר צעירים אליו ינהרו מכל אפסי ארץ?

שבע שנים נמשכה הערבוביה ה“בצלאלית”. באולמי המוסד היו תועים איזה שתי עשיריות של צעירים, שידברו על לבם השכם והערב, שהם המה המיועדים להיות נושאי האמנות העברית המחודשת. אבל יותר משנתכוונו להם, שׁהעולם הגדול יֵדע, כי בירושלים מתקיימת אקדמיה אמנותית. ואנו כשהיינו נפגשים בחוצות ירושלים עם צעירים דלים וילקוטים עם מכשירי-הציור על שכמם, וידענו, כי תלמידי “בצלאל” המה, אר נפלו לקרבן על מזבח-הריקלאמה. ואולם רע מזה היה המצב בחלק הממשי של המוסד, בבית-החרושת, אחרי כי כל מה שנעשה בו לא נעשה לשם פיתוח ענף כלכלי בעיר, שיעמוד על בסיס קיים, כי אם לשם נתינת- עבודה לסכום ידוע של אנשים, בכדי להתפרסם על-ידם ועל-ידי עבודתם בתערוכות. בנוהג שבעולם התערוכות הנן רק סיוע למציאת שוק בטוח, אבל התערוכות של “בצלאל” מטרתן היתה הן עצמן, הפרסום שבהן, בבהילות נפתחו מחלקות של מקצעות עבודות אמנותיות שונים, הידועים בכל ארצות אירופה, שאת אופן-עשייתם התחילו “להמציא” מחדש, כאילו לשם יצירת סגנון עברי מקורי, כביכול, ומתוך כך לא רק שנתבזבז ממון הרבה, אלא גם המנהלים והפועלים לא קנו ידיעה הגונה בעבודתם.

ובסוף הסופות: לא רק שלא נתקרבו במאומה אל המטרה, שעליה היו מכריזים במלוא תבל: תחיית האמנות העברית – מטרה שלא היה לה בסיס מצד תנאי-הארץ, כשם שאין פה כל בסיס לשום “מרכזים גבוהים” – אלא שאף להגשמת המטרה, שאולי ניתנת היא להתגשם ושחיינו תלויים בהגשמתה, התפתחות והרחבת תעשיה ביתית ומלאכות אמנותיות בארץ-ישראל, כמעט שלא נעשה כלום.

וכבא המשבר, שהיה מוכרח לבוא, אחרי שעל נדבות וגוזמאות לא יבוסס שום דבר חיוני, התחילה מהלכת הדעה: צריך להפריד בין בית-הספר ובין בית-החרושת. ויש שהוסיפו: בית-החרושת מפסיד ואין צורך בו. לו יהיה בית-הספר לפנינו, שהרי מדרכו של בית-ספר להפסיד, והגולה תתן בשביל זה כסף. מבית-החרושת התחילו לפטר את הפועלים, והדבר נגע במאות אנשים, והתחילו לצעוק. הצעקות, כמובן, לא יכלו להביא לידי כלום, כי מאחר שלא היתה עבודה בשביל הפועלים, אי-אפשר היה להחזיקם. אבל “חשבון הנפש” האמיתי של “בצלאל” לא נעשה עד היום הזה. בית-ספר נפרד, ועתה יש בו כעשרים וחמישה תלמידים ותלמידות. אנשים מן החוץ אינם יכולים לדעת כמו את כל הנעשה שם, אבל עד כמה שעלה לי לדבר עם תלמידים על מצב-בית-הספר, נוכחתי, שעד היום הוא נמצא באותו המצב שנמצא בו לפני חמש ולפני שש שנים, זאת אומרת, במצב של חומר היולי, שחסר הוא כל בסיס וכל פרוגראמה, ושהוא וחניכיו מתקיימים בנס ואינן יודעים מה יולד יום מחר. לרבים מהם יש פנים של “מרומים” – יוצר “בצלאל” רימה אותם בהבטחותיו ובידיעותיו הבלתי-נכונות – והחלום על האפשרות לשוב לחוץ-לארץ הוא מיטב-חלומותיהם.

ובית-החרושת? עכשיו עובדים בו מאה ועשרים איש. ואולם כל המפעל כאילו עומד בראשית דרכו, בבקשת דרכים ואמצעים לביסוסו. אמנם, בצורתו הקטנה הזאת יש לו אפשרות להתקיים ואולי גם להתפתח, ובפרט, שכפי שהוגד לי מפי איש היודע את מצב הדברים לאמיתם, נמכרות עכשיו תוצאות עבודתו לא בחסדי ציונים ולא בהפסד, אבל מי יודע אם יבינו אצלנו לומר: לוּ בית-החרושת הקטן הזה יהיה לפנינו! הן בולמוס של רוחניות תקף את העומדים בראשנו, והמוסדים הציונים, שכבר עיפו מדאגותיהם ל“בצלאל”, אפשר שירצו להשתחרר מעוֹל זה ויבואו לידי החלטה, ש“בצלאל” יתקיים כמו שיתקיים במשל שבע שנות קיומו הראשונות – על הנדבות.

שתי דרכים, איפוא, עומדות עתה לפני “בצלאל”: או לשמש אמצעי-תעמולה רעשני בחוץ-לארץ ולהתקיים כאן באיזה אופן שׁהוא ועד כמה שׁיהיה (כי סוף-סוף, לא ימָצאו מקורות נצחיים לכסוֹת בהם דפיציטים נצחיים); או לשמש שימוש צנוע לתועלת ירושלים, בתור מפעל אינדוסטריאלי, שכוחו בעצמו, שהעובדים מרוויחים את שכר-עבודתם ואינם מקבלים אותו בתור תמיכה ממקורות-הכסף המיועדים לכיסוי הדפיציטים. בית-הספר יתקבל לבית-החרושת, שבו ירוויח את לחמו.

רק אז תוּסר הערבוביה ה“בצלאלית” המדאיבה, הנמשכת זה בשמונה שנים, אם בית-הספר ובית-החרושת ישמשו למטרה אחת: להתפתחות מלאכות אמנותיות; אם בבית-הספר ילמדו מלאכה ובבית-החרושת תינתן המלאכה ליודעיה.

יודעי-תרועה אולי ימצאו שזה מעט יותר מדי, שזה לא יתן להם מקום והתגדר בו. אבל, ראשית, מי ימנע מידם להריע גם להלן על דברים שלא באו לעולם, כאשר עשו עד כה? והשנית, האמונה בתרועותיהם הולכת בין כה וכה ופוחתת, ומה יפסידו? בכל אופן, מעשה-“בצלאל” כשהוא לעצמו יוכיח למדי שלא בריקלמה התשועה.

P. S. הדברים האלה נכתבו לפני שבוע, ולאחר שנכתבו נודע בירושלים שמר Y, מי שנשלח לפני יותר משנה מטעם ההנהגה בברלין להביא תיקונים ב“בצלאל”, עוזב את משמרתו בימים האלה. במכתבי לא נגעתי בשאלת האישים, מפני שיודע אני שבחזיונות חברתיים בכלל ובעסקי מסחר בפרט, התנאים קודמים לאישים. אין אני מכיר היטב את מר Y ואין אני יודע היטב את תפקידו ב“בצלאל”, אבל אין לי כל סיבה לחשוב, שהוא בא הלום בלי כוונות טובות לתקן, ולו רק כדי למלא כראוי את רצון שולחיו. אבל מה היה לו לעשות, אם נסיונותיו המסחריים, שהספיקו לו לשאת משרה חשובה באיזה בית-מסחר גדול בעיר מערבית, ששם הכל מסודר ונוהג כמנהגו, לא עמדו לו כאן, במקום שדרושים כוחות- יצירה יוצאים מן הכלל לסול דרך, להינצל מרשת אינטריגות ולברוא בהרבה מובנים יש מאין, ולא רק לעשות שינויים טכניים בבוכהאלטריה של המוסד ולהחליף נושא-משרה אחד בשני. התפטרותו של מר Y, אם באה מרצונו הטוב, מוכיחה, שהוא נוכח, כי התיקונים שעלו במחשבה אינם קרובים לצאת אל הפועל, כי השוָקים שעמד לכבוש בשביל סחורות “בצלאל” לא נכבשו, וזה בוודאי מצער, מצער לא פחות מהקלקולים המסחריים של מי שקדם לו, ואשר לא רצה להודות. ואולם איך שיהיה, בית-החרושת “בצלאל” בצורתו זו של עכשיו לא מת ולא ימות על-ידי עזיבתו של מר Y, הפועלים עושים את מלאכתם וההנהלה עושה את מלאכתה היא. ולא עוד אלא שבסיוע מסחרי ידוע מצד המעונינים בדבר, אפשר שהיה גם בית-החרושת מתפתח. דוקא עתה, כשהוצאות-המשרד נתקטנו והרבה דברים ממה שצריך לעשות נתבררו, היה מתפתח. ולכן אין אני חושב למותר את הדברים שדיברתי לעיל בנוגע למהלכו של המוסד “בצלאל”. כמו בכל ענינינו הארצי-ישראליים: לא הטלת רעש וזריקת עפר בעיני התומכים בחוץ-לארץ, כי אם עבודה צנועה, פנימית ויסודית לשם הבראת רחוב-היהודים בארץ-ישראל. והבראה זו אינה יכולה לבוא על-ידי לימודי תורה – תורת האמנות בכלל! – כי אם על-ידי יגיע-כפיים. נקודת המרכז של “בצלאל” עכשיו צריך להיות לא החלום המרקיע שחקים של יוצרו לפני עשר שנים, כי אם ביסוס-המלאכה אשר לפנינו על האדמה אשר בקצה-העיר. פה צריכים לעבוד עבודה פשוטה, עבודת-ידים, להתאמץ בכח מה שאפשר לשפר ולהעלות את העבודה, והציבור העברי צריך לדאוג שהעבודה הזאת לא תעלה בתוהו, שהעובדים יראו שכר בעמלם. – בריאת העולם קדמה לתורה. –

 

ג    🔗

העזובה שבמוסדות-הציבור הירושלמיים ניכרת בקטנות כבגדולות. כבר העירו בעתונות על אותו החזיון הנפלא, שרק אצלנו, ברחוב-היהודים, יש לו מקום, והוא, שבשעה שבית-הספרים של חזנוביץ אשר בירושלים עזוב ושומם, עושים תעמולה בחוץ-לארץ לייסד בית-ספרים לאומי חדש, גדול, נהדר בירושלים. ואולם עד כמה רבה העזובה במוסד הקיים, עד היכן הגיעה העזובה – זה ודאי שלא יודעים. בעת האחרונה, למשל, היה בית-הספרים סגור על מסגר יותר משבועים – וההנהלה גם לא ידעה מזה. והאות, כי לא מצאה אפילו לנכון להודיע מהי סיבת הדבר. ודאי שהיתה בטוחה, כי איש לא ישים לב לדבר. והרי יכול היה לקרות שאיזה בחור-ישיבה או סמינריסט מבני-ירושלים יעסקו באיזו עבודה תורנית ויצטרכו דוקא בימים אלה לארון-הספרים של “”הבית-הנאמן". אבל, כנראה, היתה ההנהלה בטוחה, כי לכגון דא לא חיישינן.

ואם העזובה רבה והעבודה הציבורית אינה אפילו מועטה, הנה ההתגאוּת של באי-הכוח הירושלמיים אינה יודעת כל גבול. זו מגיעה עד… עד לידי שכחת כל מה שמחוץ לה, עד לידי שפלות, עד לידי שערוריה.

אבל תדברנה העובדות בעד עצמן.

בירושלים קיים, כידוע, ועד הלשון העברית, שתעודתו, כידוע, להיכנס מזמן לזמן לישיבות ול“פברק” מלים. ועד זה “משתדל שתהיינה יצירת-המלים לא בלבד נכונות על פי הדקדוק אלא גם יפות בצורתן החיצונית ובצלצולן הקולי”. “השתדלות” זו היא אחד “היסודות של עבודתו”, והיא כבר יכולה להעיד על ערך העבודה כולה. המלים המחודשות או הבדויות צריכות להיות דוקא יפות, כגון – חַפּשׂ בציורי חמדה בן יהודה ובמאמריו המדיניים של בן-אב“י ב”אור" הישן והמחודש! באחת הישיבות התאונן נשיא-הוועד מרה, כי הרבה מהיצירות הלשוניות החדשות, שלא יד הוועד היתה בחידושן, “אינן מצטיינות ביפי והן מכעירות באמת את לשוננו”. מה שנוגע לעבודת-הוועד בעצמו – אמנם, גם ממנה אין מר אליעזר ב-יהודה שבע-רצון. למצער, הוא אומר כך. ואם לא בגלל האיכות, הנה בגלל הכמות.

"לצערי הגדול… במשך שתים השנים האחרונות של עבודתנו חידשנו אולי לא יותר מעשרים מלה. ואני מתבייש בזה… הכוח של יצירה כאילו נפסק ונסלק ממנו… שאלה זו הסיקה את דעתי הרבה בשנה האחרונה והתעמקתי בחקירה לדעת סיבת הדבר, מדוע כל כך רפה כוח היצירה אצלנו… (“זכרונות ועד הלשון העברית”, מחברת ד‘, ירושלים, תרע"ד, ע’ 5).

“הכוח הזה של היצירה” – יפה דייק בן-יהודה. כי כוח-היצירה בכלל, צריך לשער, לא נפסק ולא נסלק ממנו. והראיה – התחדשות “האור” בשבוע זה. הננו מתחילים בינתיים ‘האור’ שבועי" – מודיעה המערכת בלשון נאה וצחה. ובגוף הגליון – מאמר מאת האב על השנה ההיסטורית של מלחמת “העם מעט-הכמות שנוצר בדורנו על אדמת-האבות” בעד שפתו עם הזכרה לאם העבריה הראשונה בזמננו (אשת בן-יהודה, עליה השלום), אשר עוד שבועות מספר ומלאו שלוש ועשרים שנה ליום מותה; מאמר מאר בן-אב“י על “זעזועי ארָפה” ו”תורקיה הצוחקת": הצדק אתך, תורכיה: “צחקי, צחקי…”; וסיפור מאת חמדה בן-יהודה המעיד, כי אם במשך ימי הפסקת עתונה לא למדה הגברת מאומה, הנה גם שכוח לא שכחה מאומה… בקיצור, עם קטן ושלם על אדמת האבות – ומשפחה קטנה אחת מלאת כוח-יצירה מפקחת על חיי רוחו בעתון “שבועי, שיתמיד להופיע בכל שבוע גם כשישוב “אור” לצאת כסדרו יום יום”…

ברם, על “ועד הלשון” מצטער בן-יהודה הרבה, כאמור, עשרים מלים במשך שנתים, זה מעט, מעט מאד… ולזה אין תקנה, לדעת הנשיא, אם לא “יוציא הוועד כעין דבר-מלכות מלפניו להכריז שכל השרשים שבאוצר-המלים הערבי הם גם עבריים”! הגיעו בעצמכם, ביום אחד אנו יכולים להתעשר עושר רב ונורא כזה (בעיקר, נורא!), בכל השרשים שבאוצר-המלים הערבי – והוועד אינו מוציא דבר-מלכות? הלה מתחייב בנפשו.

ואולם נניח לצד זה של ועד הלשון. הן החליט הוועד לצרף לעבודתו חברים משתתפים היושבים בארץ ובחוץ-לארץ – יבואו הם וידונו על שאיפת נשיא האקדמיה העברית שבירושלים לעשות מלאכה מיכנית במקום שדרושה עבודת-יצירה אורגאנית. לי, המשקיף על חיי ירושלים, נוגע דבר אחד צדדי בענין זה, שאמנם גם עליו איני רוצה לעמוד בפרטיות, כי אם רק לציינו.

וזה הדבר:

הכל יודעים בחוץ-לארץ, כי בארץ-ישראל יש עם קטן בכמותו, המחיה את לשונו; כי בבירת הארץ ההיא יושבת האקדמיה לתחיית הלשון, שבראשה עומד “אבי-התחיה”; אחדים אולי יודעים שם גם כן, כי אבי-התחיה חושב, שאין זולתו וכל המהרהר אחריו כאילו מהרהר אחרי התחיה; ואולם אין איש יודע את הדר הנעשה באותה אקדמיה לפני שבועות אחדים…

ומעשה שהיה כך היה:

ההסתדרות הגדולה לשפה ותרבות העברית תמכה בוועד; אחר-כך באה הכנסיה האחת-עשרה (הקונגרס האחרון בוינה) וקצבה תמיכה לוועד; אחר-כך בא המוסד הקולטורי הגדול “קדם” “ויקבל את הועד תחת חסותו בהשלימו לו את כל החסר לו לתקציב-ההוצאות”. ואז באה ממילא הדרישה, שהוועד, שכבר יש לו די מחסורו, יצרף לעבודתו מחכמי ישראל בדורנו היושבים מרחוק – הן “ברוב עם הדרת עם”. ומיד נעשתה הרשימה: ד"ר יהודה, סוקולוב, קלוזנר, פרץ, ברנפלד, ביאליק, רבניצקי, מנדלי וכו' וכו' – רשימה הגונה. אבל אחרי-כן באה המלחמה הגדולה של שנת העברית, ומפני הטירדה נתעכב הצירוף הגדול, עכשיו, כשהונח לוועד מכל אויביו מסביב, פנה אל הרשימה והריץ את אגרות-ההזמנה לכל הרשומים. ורק –

ורק: מנדלי מוכר-ספרים ושמעון ברנפלד נמחקו מן הרשימה!

על מה נפסל שמעון ברנפלד, חכם זה, שאיך שנתייחס לפעולתו העתונאית ולפרצופו האישי, הנה בחקירת ההיסטוריה העברית והשפה העברית, ובכלל עבודתו הספרותית רבת-הענפים ודאי שאך מעטים לנו כמותו – אין אני יודע; ואולם אבי-ספרותנו החדשה, יוצר הסגנון העברי, חוזה “עמק הבכא” ו“בימים ההם”, מורהו של ביאליק, מנדלי מוכר-ספרים נפסל על פי עצת א. בן-יהודה, ובעבור –

בעבור שבשיחה עם עתונאי אחד בימי “המלחמה הגדולה” הרהיב ש"י אברמוביץ בנפשו עוז לפקפק קצת בערכו המוחלט של “אבי-תחייתנו” בתור מחייה לשוננו…

את השיחה ההיא לא זכר איש מבין חברי הוועד, ורובם ככולם גם לא קרואה בעת שנתפרסמה. אבל מהו מנדלי מוכר-ספרים כי ידקדקו האקדמיים שלנו “לבקש לו זכות”, להפוך בזכותו"? בכבוד הפבריקה הירושלמית ללשון ולתרבות הן נגע הסבא מאודיסה – היִנָקה?

אין מן הצורך לחזור כאן על כל מה שנכתב בעתונותנו בנוגע למעשה מנדלי וחובבי שפת-עבר באודיסה. ואולם כאן עוד גדולה השערוריה. כאן הן איזה סניף מקומי של חובבי שפת-עבר, כי אם ועד שיש לו תביעות להתראות במכון תרבותי גדול, כאקדמיה כל-ישראלית. וּועד כזה, כשהוא מצרף אליו את כל גדולי ישראל, ואת מנדלי מוכר-ספרים הוא מוחק מן הרשימה – לא ועד לטיפוח הלשון העברית יקָרא לו, כי אם ועד לטמטום ולברבריות.

ידע זאת הקהל העברי.

(“הפועל הצעיר”, סיון-תמוז תרע"ד; החתימה: גר)