(מערת-המסתרים אשר לנביאי ה' בצלע הכרמל. מבעד ללוע הפעור חומקים ובאים פנימה צללי-אימים כבדים המכבים, כביכול, את הדמדומים הלאים התועים בחלל. הים הסועה והרוח ההומה נשמעים מחוצה למערה ופורצים פנימה. הנביאים מגששים בין צוקי המערה ונקיקיה; יש הצונחים לאדמת הסלעים; יש הצומדים ראשיהם אל אבני הכותל באלם. עם הים הממרר ביללו נשמעת גם אנקתם המרה של הנביאים בפרצה מלבם מרגע לרגע.)

שַלֻם

מַאָז חֲצוֹת לֵיל תְּמוֹל נִצַבְתִּי דֹם

עַל מִשְׁמַרְתִּי עִם לֹעַ הַמְּעָרָה

רוֹאֶה בִּקְרָב הָאֵיתָנִים הָרַב:

נָשְׁפוּ אַפְסֵי הַיָּם אֶל מוּל שְׁחָקִים

כִּבְדֵי עֲבֵי-חָרוֹן וּמַחֲשַׁכִּים,

וּבֶחָלָל יָצְאוּ צִבְאוֹת רוּחוֹת

חוֹלֵל עַז-מְחוֹלָם בִּמְשׁוּבָה,

שָׁרֵשׁ שִׂיחִים צְנוּעֵי אוֹנִים, בִּסְבַךְ

פֹּארוֹת לְהֵאָחֵז וּלְסַכְסְכָן.

וּמַבָּטַי נוֹבְרִים בִּשְׁחוֹר אֵין-קֵץ

וְאֵין-רֵאשִׁית, וְאִישׁוֹנַי כָּלִים:

אַיֶּכָּה, הַמּוֹרֶה, בְּלַיְלָה זֶה?

שִׁבְעָה הֵם הַיָּמִים, שִׁבְעָה תְמִימִים,

מֵאָז פָּקַד מוֹרֵנוּ אֵלִיָּהוּ

אֶת מַחֲשַׁכֵּי הַמְּעָרָה הַזֹּאת

וְלַאֲפֵלַת נַפְשֵׁנוּ דְבַר-קָדְשׁוֹ לֹא בָּא!

יְהוֹשַׁעַ

(מתיפח פתאום ומשסעו:)

אֲבוֹי לִי! אֶנָה בָּא נְבִיא נַפְשִׁי,

וְהִיא, בְּלוּעַת יֵאוּשׁ וּמַחֲשַׁכִּים,

נִכְסֶפֶת, כִּסְפִינָה בְּלֵיל כְּלָיָה,

אֶל חוֹף מַרְגּוֹעַ זְרוּעַ דְּמִי וָזִיו?!

שלם

וַיְהִי כִּכְלוֹת שְׁעוֹת הָאַשְׁמוּרָה

וּשְׁעַת מוֹלַד הַיּוֹם עָמְדָה בָּרוֹם,

מִבַּעַד לְפִלְחֵי עָבִים דָּרְכוּ

קַרְנֵי זָהָב וַיְבַשְּׂרוּ רְתֵת:

הִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ צְעִירָה עוֹלָה

הַשְׁכֵּר שְׁחָקִים מִיֵּין חַיִּים וָזִיו;

הִנֵּה מִן הַמִּזְרָח בּוֹקַעַת הִיא

הַשְׁכֵּר עוֹלָם מִתֶּסֶס שְׂשׂוֹנִים.

לִבִּי שָׁאַלְתִּי אָז: וְהַנָּבִיא?

הֲבוֹא יָבוֹא גַם הוּא בִּפְרֹץ אוֹר-יוֹם?..

דָּרְכָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל מִפְתַּן-הַיּוֹם

וּמִזָּהֳרָהּ הָרָן שָׁפְעוּ סְבִיבָהּ

אֶצְבְּעוֹת טוּבָהּ – וַתְּחִי תֵבֵל רַבָּה,

אַךְ עַד לִבִּי אוֹר-נֶחָמָתָהּ לֹא בָּא,

כִּי הַנָּבִיא אֵינוֹ!.. וְלֹא אָרְכָה

שְׁעַת הַזִּיו, כִּי הִזְדַּעַף הַיָּם;

גָּאוּ גַלָּיו-אוֹנִים, פָּטְרוּ לָשׁוֹן

עִם רֹק שֶׁל קֶצֶף אֶל פְּנֵי שֶׁמֶשׁ-הוֹד –

וּבַחֲצוֹת הַיּוֹם גָּבַר הַיָּם!

נָרֹץ אַגַּן הַפָּז וַיִּשָּׁפֵךְ,

דַּם-שֶׁמֶשׁ אֶל לֶב-תְּהוֹם אֲשֶׁר יָמֵר…

חנניה

וּבְלֹא עִתָּהּ, בְּעוֹד לֹא תַם יוֹמָהּ,

כָּרְעָה הַשֶּׁמֶשׁ בַּאֲפַלַת צוּלוֹת

וּבִיגוֹנִים –

יהושע

כָּמוֹנוּ בַּאֲפַלַת

הַמְּעָרָה, חוֹבְקִים שְׁחוֹר-צוּר דּוּמָם.

חנניה

וְהַנָּבִיא עַד כֹּה לֹא בָּא, לֹא בָּא…

הִנֵּה כְּבָר שַׁח הַיּוֹם, וְגַם מִצְעַר-

אוֹרוֹ, הַשְׁלֵךְ כִּנְדָבָה אֶל סַף

הַמְּעָרָה, מַתֵּת כִּילַי, נָגוֹז,

גַם לֹא נוֹדַע אֶל אָן. הִנֵּה שֵׁנִית

לֵיל שְׁחוֹר יִגְהַר עַל יָם וְעַל כַּרְמֶל,

וְעַל נַפְשִׁי הַמִּתְהַפְּכָה בִּכְאֵב-

אֶלְמָהּ מֵאָז הַיּוֹם אֲשֶׁר הֲלֹם

הוּבֵאתִי. הָהּ, נַפְשִׁי הָאֲמוּלָה,

בִּקַּשְׁתִּי לְשַׁכַּךְ אֶת מְרִי דְוַיֵּךְ

וּמְסֹךְ עָלַיִךְ דּוּמִיָּה זְרוּעַת

חֲלוֹם זוֹהֵר, בְּרוּךְ רֹךְ וְתַנְחוּמוֹת:

לָשׁוּב הֱיּוֹת נִצָּב עַל שִׂיא שׁוֹמְרוֹן –

בְּטֶרֶם רַד עַל רֹאשׁ גֵּיא הַשְּׁמָנִים

צֵל אֶכֶף וְקֵדָר – זֹה יַד אַחְאָב,

לִפְנֵי פָּסְגּוֹ עָלַיהוּ בִּירָתוֹ

וְטִירוֹתָיו, וּכְמִלְּפָנִים לַבִּיט

בְּאִישׁוֹנֵי הַשְּׁנַיִם הַכְּמַהִים

אַרְצִי מְבֹרֶכֶת תְּהוֹם וְרֹם יַחְדָּו,

עֵת שֶׁמֶשׁ מַרְנִינָה רָאשֵׁי הָרִים,

וּמֶגֶד נְחָלִים – הַגֵּיאָיוֹת,

בִּרְבֹץ עֲדַת כְּבָשִׂים בְּיַרְכְּתֵי

גִּבְעָה דְשׁוּאָה עוֹטָה שַׁלְוַת זְרִיחָה,

הֲטוֹת אָזְנִי לַחֲלִיל-רוֹעֶה יוֹצֵק

שִׁיר שֶׁקֶט, כְּעָרוּץ מֵימֵי בְרָכָה

יַרְנִין זֻכּוֹ בְּסֵתֶר צֶאֱלִים;

אִוִּיתִי רְאוֹת שַׁנִית בַּהֲפֹךְ יוֹגֵב

רִגְבֵי אֲחֻזָּתוֹ וְהוּא נוֹשֵׂא

תּוֹדָה לְאֵל עֶלְיוֹן, הַמְנוֹבֵב

תַּלְמֵי שָׂדוֹ וְגִבְעוֹלֵי לִבּוֹ –

בְּטֶרֶם בּוֹא אִיזֶבֶל לְטַמְּאָם

וּבְטֶרֶם זֶרַע אָוֶן וּפִגּוּל

זָרְתָה יָדָהּ עַל כָּל שָׂדֶה וָלֵב…

בִּקַּשְׁתִּי, אֲחוֹתִי נַפְשִׁי, לָצֵאת

וְלֶאֱרֹחַ לַכְּרָמִים עִמָּךְ

רָוֵי מִטַּל וְגַם טְמִירֵי סוֹד-הוֹד –

הַקְשֵׁב לְרֶנֶן כּוֹכָבִים מֵעָל

וּלְמֶתֶק אֲהָבִים בֵּין הַגְּפָנִים –

לַהֲמִית הַלְּבָבוֹת גְּדוּשֵׁי הַגִּיל…

(נאנח.)

אַךְ לֹא, לא עוֹד אוּכַל חֲזוֹת וַחֲלֹם

שַׁלְוַת חַיֵּי בְרָכָה וַעֲדָנִים,

אַחֲרֵי אֲשֶׁר נֶעְכַּר זֹךְ-אִישׁוֹנִי

וְעַל עֵינִי תְּבַלוּל בַּל-יִמָּחֶה.

כִּי לֹא יָכְלוּ הָאַשְׁמַנִּים בָּזֶה

כַּלּוֹת אֶת דְּמוּת פִּסְלֵי צִידוֹן, הַשְׁמַד

וְהַאֲבַד תְּמוּנַת צַלְמֵי עַם זָר.

עַל רֹאשׁ גִּבְעָה גְבֹהָה בִּפְנֵי שְׁחָקִים,

וּבְצֵל כָּל עֵץ רַעֲנָן – בַּכֹּל אֶרְאַם!

אֲהָהּ, מִפְלֶצֶת הַמַּרְאוֹת!

וּמַה מְּאֹד נַעֲוֵית נַפְשִׁי מִדַּי

עֲלוֹת בְּשַׁעֲרֵי-אָזְנַי כְּבַדִים

תְּרוּעַת הָאֲסַפְסוּף הַמִּשְׁתּוֹלֵל,

נְבִיאֵי פְסָלָיו וַעֲדַת כֹּהֲנֵיהֶם

עוֹרְכֵי פֻּלְחַן קָדְשָׁם לָאֱלִילִים,

וְקוֹל תֻּפִּים, מְצִלְתַּיִם וַחֲלִילִים

יִשְׂגַּב מִכָּל גֵאוּת הַהוֹלֵלוּת:

כָּל רֶגֶל בְּמָחוֹל תַּרוֹם בְּעֹז,

כָּל יָד תֻּתַּן לְחֶרֶב בְּגַאוּת

לְהִתְגּוֹדֵד עַד דָּם בְּקוֹל גָּדוֹל,

וּבַעֲפַר גּוּפָם אָז יִפְלְשׁוּן

לְמַעַן קוּם שֵׁנִית גַּלּוֹת עֶרְוָה,

לִסְפֹּק בְּקִיא וְקִיקָלוֹן, וְשׁוּב

עֲשׂוֹת מַעֲשֵׂי זִמָּה, כִּי כֵן רְצוֹן

פְּסִילֵי-הַצִּידוֹנִים וֶאֱלִילֵיהֶם,

אֵל הָאוֹנִים וְאֵם הָאֲדָמָה…

(דממת רגעים.)

אֲהָהּ, אֵלִי, מַדּוּעַ לֹא נִסְתַּם

מַעְיַן עֵינַי בְּטֶרֶם הַטֻּמְאָה

הִבִּיטוּ, עַד אִם לֹא אוּכַל אַבְּדָהּ

מִבְּלִי כִּי אֲנַקַּר אִישׁוֹנֵיהֶן

בְּמוֹ חֻדֵּי אֶצְבְּעוֹתַי…

(צונח באין אונים וחובק סלע.)

יהושע

אָמַרְתִּי גַם אֲנִי עִם לְבָבִי:

לוּ אַךְ יָכֹלְתִּי וּמָהַלְתִּי כּוֹס-

מְרוֹרִי-וְעִצְבוֹנִי בְּזִיו-חֲלוֹם!

לֹא פַּעַם כֵּן בִּקַּשְׁתִּי הִתְנַחֵם,

וְגַם בְּזֶה הַלֵּיל, כִּי רָחֲקָה

שְׁנַת מַרְגּוֹעִים מִסְּגוֹר לִבִּי, פְּרָמוֹ

שָׂטָן פֶּלִאי אַרְסוֹ-רִשְׁעָה לוֹחֵשׁ –

אִוִּיתִי לְהִמּוֹג יָחִיד-דּוּמָם

בֵּין זַהֲרוּרֵי חֲלוֹם וְהִבְהוּבָיו –

אַךְ לֹא הַמְּעָרָה מְקוֹם חָזוֹן

לְלֵב נִכְסֶף לַדְּרוֹר וְלֵאלֹהָיו!

פִּלְחֵי הָאֲבָנִים סְבִיבִי כָּבְדוּ

מֵעַל רֹאשִׁי מְאֹד וְעַל לִבִּי –

אֵימֵי-אֶלְמָם מִכֹּל נִקְרָה אוֹרְבִים

וְעֵין-פְּחָדִים מַבֶּטֶת מִסְּתָרִים.

וְזֶה הַיָּם מִתַּחַת לֹא יָדַע

מַאָז חֲצוֹת לֵיל תְּמוֹל וְעַד עַתָּה

פּוּגַת וְדֹמִי…

(מסתער בשאגה:)

יָם! אֲהָהּ, הַיָּם!

מַה כֹּה בִּנְהִי תָמֵר? מָה עוֹד תַּחְמֹד

וְאֶת שְׁבוּתְךָ שָׁבִיתָ – שֶׁמֶשׁ רוֹם?

עַד אָנָה עוֹד תָּהִים? עַד אָן? עַד אָן?..

(בצד המערה ישבו שנים כל עת דבר שאר הנביאים, זרועותיהם כסמוֹכוֹת לראשיהם ודומיה אופפת אותם. רק בהסתער יהושע ישאו עיניהם בתמהון אל אחיהם טרוף-הרגש, וככלותו לדבר פתחו הם פיהם להשמיע דברם – עודד בלעג ונזיפה, ואוֹריה אחריו – בתוכחת-מוסר. דבריהם כבדים ומהירים.)

עודד

הִנֵּה לֹא טוֹב לֶב-יָם מִלֶּב-אָדָם!

וּמַה תַּלִּין, אֲחִי, עַל שְׁחוֹר הַלֵּיל

וְאֹפֶל הַמְּעָרָה? זָכוּר לְטוֹב

שֵׁם עוֹבַדְיָהוּ, שַׂר בֵּית הַמְּלוּכָה,

מִיַּד אִיזֶבֶל הָרְשָׁעָה הֲלֹם

כִּי הִמְלִיטָנוּ בְּחַסְדּוֹ הָרַב

וַיְכַלְכְּלֵנוּ לֶחֶם-חֹק וּמַיִם!

הֲטוֹב לְךָ הֱיוֹת מֻדָּח, נִרְדָּף

מִצֵּל אֶל צַל שֵׁנִי לְהִסָּתֵר

מִפְּנֵי מַלְכַּת זָדוֹן עוֹיְנָה נָבִיא

וְכָל דְּבַר-קֹדֶשׁ תְּבַקֵּשׁ כַּלּוֹת?

וּמָה הַיָּם כִּי כֹּה תַלִּין עָלָיו?

אוריה

אָכֵן מְאֹד יָשְׁרוּ דִבְרֵי עוֹדֵד

וּנְכֹחָה נָתַן אִמְרֵי לִבּוֹ.

לא טוֹב הֱיוֹת אָדָם בּוֹכֶה תָמִיד.

הֵן לֹא אֻכַּל עוֹד סְנֵה-הָאֱלֹהִים

וִיקוֹד-קָדְשׁוֹ עוֹד יְיַחֵם לִבְּךָ –

וּמָה הָאֹפֶל כִּי תָמֵר עָלָיו?

הֵן לֹא יוּכְלוּ כָל צִלְלֵי שָׂטָן

עִם אַשְׁמַנֵי שְׁאוֹל וּשְׁחוֹר תְּהוֹם

לִשְׁבִיב-אֵשׁ קָט, אֱלֹהַּ הֶעֱלוֹ!

עוֹד חַי קוֹל-יָהּ וְלֹא נָמוֹג הֵדוֹ,

אֲשֶׁר הִרְנִין מַעְיָן-לִבְּךָ, אָחִי!

יָם וּרְעָמָיו יַחְדָּו לֹא יִשְׂגְּבוּ

עַל צַו אֶל חַי אֲשֶׁר תּוֹסֵס בַּדָּם

וְגַם יָרֹן, וְכָל סוּפוֹת מִדְבָּר

לֹא תֶעֱצַמְנָה מֶנּוּ… רַב, אָחִי!

לֹא כֵן נָבִיא דוֹבֵר!..

אזניה

אַךְ לֹא, אַחִים,

לֹא כִי. פָּנִים מַה תַּעֲמִידוּ כֹּה?

מְאֹד מְאֹד תֵּדַע גַּם נַפְשְׁכֶם

מָרַת נַפְשׁוֹ שֶׁל אָח. וַאֲנִי אֵדַע

כִּי לא תֹאבוּ אֱלֵי שִׂפְתוֹתֵיכֶם

הַגִּיעַ סַף-יֵאוּשׁ – זֶה מְרִי-הַלֵּב.

לֹא טוֹב, אָחִי עוֹדֵד, לֹא טוֹב כִּי כֵן

דְּבַר-נֵזֶף זֶה תִשְׁפֹּךְ עַל נֶפֶשׁ אָח

דַּכָּה וְכוֹאֲבָה. עַל מָה, אוֹרְיָה,

כֹּה נֶחֱרֵיתָ בָּהּ? הִנֵּה גַם בִּי

דָּבַק הַמְּרִי – וְאָן שִׂיחִי אֶשְׁפֹּךְ

וְאֵי הַחֵיק אָרִיק עַב דִּמְעוֹתַי

בַּצַר לִי וּבַמַּר, לְמַעַן לִי

יֵקַל נְשׂא עַצְבִּי… הִנֵּה כִּמְעַט

נָרֹץ הַלֵּב בְּאֵלֶם יְסֻבּוֹ!

דממת רגע.

וְעוֹד לְךָ אֲגַל, לוּ אַךְ תִּשְׁמַע:

לֹא דְבַר שָׂשׂוֹן לִי יְבַשֵּׂר הַיָּם.

לֹא טוֹבָה בְּעֵינַי הַמִּלְחָמָה

עִם שֶׁמֶשׁ-עָל עֲרֹךְ קַחְתָּהּ בַּשֶּׁבִי.

לִבִּי בְּמִסְתָּרָיו בְּמַר-דְּוַיּוֹ

יִרְחַשׁ מַה פַּשֶׁר קְרָב מָרוֹם וּתְהוֹם –

וְיֶאֱנֶה: אַיֶּכָּה, הַמּוֹרֶה?

אֲהָהּ, מַה כֹּה בּוֹשֵׁשׁ וְיִתְמַהְמָהּ?

מַה לֶחֶם לִי וּמַיִם וְנַפְשִׁי

אֵלָיו תֵּצֵא, בִּמְאוֹר-פָּנָיו הָחֵם,

הִמּוֹג בַּאֲמִתּוֹ הַנּוֹגְהָה,

לָמֹץ מִגְּבִיעַ לֶב נָבִיא וְאָב

סַם יֶשַׁע וֶאֱיָל – שִׁקּוּי מַרְפֵּא

לַנֶּפֶשׁ הַכָּלָה בְּצִמְאוֹנָה!

אַךְ פֹּה – מַה קָּרוּ אַשְׁמַנֵּי הַדְּמִי

אֲשֶׁר עִוְּדוּהָ בְּתַרְמִית זְדוֹנָם!

יהושע

(מעורר שוב קינתו ביבבה:)

אַיֶּכָּה, הַמּוֹרֶה? הָהּ, חוּשָׁה, בּוֹא!

הִנֵּה תִּרְהֶה נַפְשִׁי מֵהִטָּרֵף

בִּסְאוֹן גַּלִּים בַּיָּם וּבְאֹפֶל לֵיל

וּמְעָרָה!..

שלם

(בחרדת ספקות, רועד:)

זֹאת לֹא אוּכַל אָבִין…

מַה פְּעָמָיו כֹּה אֵחֲרוּ לָבוֹא?!

לֹא טוֹבוּ הַיָּמִים בְּהַר שׁוֹמְרוֹן…

הִנֵּה גַם עַל לִבִּי אֶת צֵל-עַצְבּוֹ

הֵטִיל עֲנַן-הַדְּאָגָה… אֲהָהּ,

אֵין זֹאת כִּי יַד אִיזֶבֶל – – –

עודד

(בן לרעו וחש לשסעו:)

וַאֲדֹנָי?

הֲכֵן יִרְאֶה וְגַם יִשְׁתֹּק? לֹא כִי!

נְכֹחָה הֵן לֹא תִרְאֶה, אֲחִי הַטּוֹב,

כִּי לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמֵר

מוֹרֵנוּ אֵלִיָּהוּ וְשׁוֹלְחוֹ!

מֵאֶפַע פַּחְדְּךָ, שַׁלֻּם אָחִי!

מחסיה

וְזֶה הָרָץ שֻׁלַּח מֵעוֹבַדְיָהוּ

(וּבְיָדוֹ מַתְנַת לַחְמוֹ, מֵימָיו)

אֵלֵינוּ בָּא אֶתְמוֹל וְגַם סִפֵּר:

מוֹרֵנוּ אֵלִיָּה חַי וְקַיָּם!..

אזניה

אַךְ מַה יָסַף סַפֵּר עַל הַמּוֹרֶה,

אַחַי לִשְׁבוּת וְלֶעֱנוּת? אַל עוֹד

תַּשְׁלוּ אֶת נַפְשְׁכֶם בְּרִיק-בִּטְחָה:

כְּשְׁחִין אֲבַעְבּוּעוֹת עַל עוֹר-עֶדְנָה

תִּפְשֹׁט עַל עֵין אַרְצֵנוּ הַבְּרוּכָה

תַּרְבּוּת עַמֵּי נֵכָר, וְלַבְּקָרִים

הַמִּתְחַדְּשִׁים עַל כָּל גִּבְעָה רָמָה

וּבְצֵל כָּל עֵץ גֵּאֶה פְּסָלִים צָצִים;

וּכְנַף אַחְאָב לָהֵמָּה מַחֲסֶה –

כִּי בַּת צִידוֹן, אִיזֶבֶל, בִּלְבָבוֹ…

וַאֲבוֹי, כִּי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

אֶחָד בַּמַּעֲרֶכֶת יִלָּחֵם.

וְדַעַת אִם תֹּאבוּ מָה עוֹד סִפֵּר?

עַד מָה אֶדְאַב לְשַׁמַע הַדְּבָרִים.

הֵן הוּא אָזְנִי גִלָּה –

(משפיל קולו כלואט סוד באזני כמה מן הנביאים אשר מתקרבים אליו וסביבו.)

עַל מַעֲשֵׂה

הַכֶּרֶם שֶׁל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.

לְבַב אַחְאָב שָׂבְעָה כִּי לֹא יָדַע,

אֶת כֶּרֶם הֶהָדָר לַיִזְרְעֵאלִי

חָמַד כִּי יְהִי לְגַן-יָרָק לוֹ.

אָמַר הַמֶּלֶךְ תֵּת לוֹ מְחִירוֹ,

אוֹ כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ תֵּת תַּחְתָּיו;

וַיְהִי נָבוֹת מָאֵן תֵּת לוֹ כַּרְמוֹ

– חָלִילָה לוֹ מֵאֲדֹנָי מִתֵּת

לְאִישׁ נַחֲלַת אָבוֹת! – נִסְעַר לְבַב

אַחְאָב כִּי כֵן דִּבֵּר אֵלָיו נָבוֹת

וְהוּא כֻּלּוֹ סַר וְזָעֵף. אֲבָל

מָצְאָה אִיזֶבֶל הָרְשָׁעָה עֵצָה:

יוּשַׁב נָבוֹת אִישׁ תָּם וִישַׁר דְּרָכִים

כְּנֶאֱשָׁם בְּרֹאשׁ הָעָם לֵאמֹר:

בֵּרֵךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ!..

וְסוֹף דָּבָר: עַל פִי דִבְרֵי עֵדִים,

שְׁנֵי בְּנֵי בְלִיַּעַל שֶׁהוּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ,

הוּצָא נָבוֹת וַיְהִי לְמַטָּרָה

לָאֲבָנִים בָּהֶן סִקְּלוֹ הָעָם!

וַתֵּפֶן אָז אִיזֶבֶל אֶל אִישָׁהּ:

"עַתָּה קוּם רַשׁ אֶת כֶּרֶם זֶה הָאִישׁ,

אֲשֶׁר מֵאַן לָתֵת לְךָ, אַחְאָב,

בְּכֶסֶף, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לוֹ;

וְאַל תִּירָא, כִּי אֵין נָבוֹת עוֹד חַי,

כִּי מֵת, וּלְךָ, יוֹשֵׁב לְכֵס-שִׁלְטוֹן,

אֲחֻזָּתוֹ, כַּחֹק וְכַמִּשְׁפָּט".

וְכֵן גִּלָּה הָרָץ אָזְנִי אֶתְמוֹל:

אַחְאָב אַךְ שָׂם לַכֶּרֶם אֶת פָּנָיו

וְהַנָּבִיא בְּעִקְּבוֹתָיו יָצָא

וַיִּיר אֶל לְבָבוֹ חִצּוֹ שָׁנוּן

וְעַל פָּנָיו הִצְלִיף שׁוֹט-תּוֹכַחָה –

דְבַר-אֵל: “הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?”

וְכֵן יָסַף לֵאמֹר: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר

לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת

יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים דָּמְךָ גַּם אָתָּה!"

וְגַם אֶל הַמַּלְכָּה שָׁלַח הָאֵל

דְּבָרוֹ וּמֶנָּה לֹא חָשַׂךְ שִׁבְטוֹ –

כִּי בַּאֲשֶׁר עֲווֹן אִיזֶבֶל רַב,

יאכְלוּהָ הַכְּלָבִים בְּחַל יִזְרְעֶאל!

(כל עת דבר אזניה עמדו הנביאים חרדים ומקשיבים – ולבסוף היו כולם כגוש אחד. הסערה מחוצה למערה הלכה ושקטה במשך סיפורו וכן הלכו דבריו והתבלטו ויהדהדו בחלל המערה.)

עַתָּה תֵדְעוּ, אַחַי, הַחֲרָדָה

אֲשֶׁר מָלֵאתִי לְמוֹרֵנוּ?.. הָהּ,

אָבִינוּ אָנָה בָּא? – – –

שלם

הִנֵּה כִּי כֵן

לֹא עֵת שַׁלְוָה עַתָּה כִּי עַת קְרָבוֹת:

גָּאוּ מֵימֵי הַיָּם הַזֵּידוֹנִים

אֶל רוּם הַשֶּׁמֶשׁ לְקַחְתָּהּ בַּשֶּׁבִי;

וְשָׂרוּ מַחֲשַׁכִּים עִם אוֹר הַיּוֹם

לְמַעַן בָּלְעוֹ וְגַם עַכְּרוֹ;

אִיזֶבֶל וְאַחְאָב חָבְרוּ יַחְדָּו

הַבְעֵר כָּלִיל בְּמַטְאֲטֵא פִּגּוּל

אֶת כָּל אֲשֶׁר יִשְׁאַף מָסְרוֹ לָאֵל

לְאַפְּפָהּ בְּהוֹד וּבְטָהֳרָה

לְמַעַן תְּהִי קְדוֹשָׁה לָאֱלֹהִים…

וְאָנָה בָּא מוֹרֵנוּ אֵלִיָּהוּ

בְּעֵת אֲשֶׁר כָּזֹאת?

יהושע

אֲבוֹי לִי, כִּי

נַפְשִׁי תְּאַוּ רְאוֹת פְּנֵי הַנָּבִיא,

וְהִיא בְּלוּעַת שְׁחוֹר לֵיל וּמְרִי-סָפֵק.

עֵינַי תִכְלֶינָה הִתָּלוֹת בִּטְהָר

שְׂפָתָיו הַדּוֹבְבוֹת דְּמִי-נֶחָמָה – – –

אַיֶּכָּה? הִגָּלֵה נָא, הַמּוֹרֶה!

(אחרי אשר הושלטה דממה רבה בכל וחמת הים שככה והמייתו שקטה, הגיע קול רחש מחוצה למערה. הנביאים עמדו דום לשמע הקול – והוא כקול צעדים על אדמה רווית מטר וכמי שעושה דרכו בין סבכי-שיחים. הדממה היא רבת ציפיה – עד שלבסוף קילוח-אור כביר הבא מבעד ללוע הפעור קורע את החשכה הכבדה שבמערה פנימה ואחריו מופיע אליהו נסער כולו.)

יהושע

(לוחש כמתוך התעלפות למראה:)

אֵל

          לִי –

                יָהּ

                  הוּא!

(הנביאים נוהים אל דמות הנביא שהופיעה בפי המערה. מהם העומדים כילדים אחוזי שתיקת-תמהון, פעורי פה וגדלי-עין, ומהם הצונחים לארץ לנשק את כפות רגלי האב-המורה ששב אל חיק בניו-תלמידיו.)