(בקרבת עין-דור. שאול עושה דרכו בתוך ליל-אימים טרוף ברקים ורעמים ונאבק עם רוחות-הסופה. לרגעים יעמוד תחתיו כמבקש להחליף כוח למען עשות דרכו הלאה.)

וּמָה יִּתְרוֹן הַמֶּלֶךְ עַל עָנָף

נִקְלֶה וּמְדֻלְדָּל?

גַּם לֹא כְּזַלְזַל הוּא, אַךְ כְּעָלֶה

נִדָּף וּמְטֻלְטָל

בְּהֶנֶף-הַסּוּפָה – חֲמַת עֶלְיוֹן

גֵּו מִדִּקָּה, גַּם לֵב:

יָתוֹם נִפְעָם פֹּה אִקָּלַע בָּדָד

אֱלֵי עוֹלָם סוֹעֶה!

נֶעֱזַבְתִּי – מִיָּדִיד בּוֹדֵד אֲנִי,

אֵין אִישׁ חוֹלֶה עָלַי.

קָם כָּל הַיְקוּם נֶגְדִּי בַּחֲרוֹן-נָקָם –

קָשְׁרוּ עָלַי כֻּלָּם?

בְּנִי יוֹנָתָן, עַצְמִי-בְּשָׂרִי, כָּרַת

עִם בֶּן-יִשָׁי בְּרִיתוֹ

וַתֶּאֱהָבֶנּוּ גַּם מִיכַל בִּתִּי

אַהֲבָה בְּלִי מְצָרִים!

אֲהָהּ לָאָב, שִׁלְּחוּ אֵלָיו בָּנָיו

חֵץ בֶּגֶד וְשִׂטְנָה!

וַיְהִי אֲחִימֶלֶךְ, כֹּהֵן-נֹב,

נָתַן בִּידֵי דָוִד

גַּם לֶחֶם-קֹדֶשׁ וְגַם חֶרֶב-צַר,

יָדַעְתִּי כִּי מָאַס,

בַּמֶּלֶךְ אֱלֹהִים לְהֵפְקִירוֹ

בָּרוֹת לְפִי צָרָיו,

וְהֵם סַבּוֹנִי בְּחוֹמַת עֶבְרָה

וְגַם סְבָבוּנִי טְרֹף!

וּבֶאֱסֹף שְׁמוּאֵל כְּנַף-חָסוּתוֹ –

הוֹ אָנָה אֲנִי בָּא?

מוֹקְשֵׁי אֵימוֹת עִוְּדוּנִי וּבְדִידוּת;

לֵיל-זַעַף – עוֹלָמִי,

וְיִרְדְּפוּנִי בּוֹ בַּלְהוֹת סוּפָה

לָצוּד נַפְשִׁי דַלָּה,

כִּי נֶפֶשׁ בֶּן-יִשַׁי, דָּוִד בְּחִיר-אֵל,

זָמַמְתִּי לְקָחַתָּהּ –

וַאֲנִי, שָׁאוּל, הָפַכְתִּי מֵרוֹדֵף

לִרְדוּף עִוְעִים וָאֵל!

בִּרְבִיבֵי-שֶׁלֶו שֶׁעָלַי הִרְעִיפוּ

עֵינְךָ וְכִנּוֹרְךָ.

הוֹ מִי יִתֶּנְךָ לְפָנַי עַתָּה

וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לְךָ

אַפַּיִם אַרְצָה כַּעֲשׂוֹתְךָ אַתָּה

בְּמָצְאֲךָ אוֹתִי

וַאֲנִי יוֹצֵא אָז מִן הַמְּעָרָה,

עוֹדִי רוֹקֵם זְמָמִי –

וַהֲלֹא אֲנִי – אֲנִי, אֶת נַפְשְׁךָ,

יוֹנָה תְמִימָה,

אֲנִי צוֹדֶה אָז לְקַחְתָּה – אֲהָהּ! –

וּבְיָדְךָ אֵין רַע!

לוּ לִי נִקְרֵיתָ בְּלֵיל-זַעַף זֶה

אֶת כֹּל לִבִּי אֶתְלֹשׁ

וַעֲרַכְתִּיו לְךָ קָרְבָּן-חַטָּאת –

כִּי שְׁאוֹל חָטָאתִי!

אֵיכָכָה לֹא הִתְלִיעוּ לְחָיַי

כְּפַאֲתֵי שְׁקִיעָה

(וַאֲנִי הֲלֹא מָשׁוּל לַיּוֹם הַמָּט,

דָּמוֹ שֻׁחַת לַתְּהוֹם!)

וְאֵיךְ מִבֹּשֶׁת לֹא חָפְרוּ פָּנַי

בְּהִפָּגְשֵׁנוּ אָז?…

הֲלֹא בְּפָעָלְךָ שָׂגַבְתָּ מֶנִּי,

כִּי גַּם אַחַר תֵּת אֵל

אוֹתִי אֶת רוֹדֶפְךָ, בְּתוֹךְ יָדְךָ,

לְרַע בִּי לֹא נָגַעְתָּ!

אֶזְכֹּר עֲמִידָתִי אָז כִּכְלִי רֵיק

אֹחֵז כְּנַף-מְעִילִי

אֲשֶׁר בִּכַּרְתָּ כְּרֹת מִכְּרֹת רֹאשִׁי,

עֵת שֵׁבֶט-לְשׁוֹנְךָ

לְמֵישָׁרִים מַצְלִיף עֲלֵי פָּנַי

תּוֹכַחַת מַבְעִיתָה,

אֶת אֱלֹהִים כִּי שַׂמְתָּ לְדַיָּן

לִשְׁפֹּט בֵּינִי-בֵינְךָ:

"וּנְקָמַנִי אֲדֹנָי מִמֶּךָ –

וְיָרֵב אֶת רִיבִי…"

נָפַל כְּרַעַם עַל נַפְשִׁי דְבָרְיךָ,

תּוֹכוֹ רָצוּף אֱמֶת,

וַיְּהֻמֶּנָּה עַל כֹּל סַעֲרָהּ

הַמְטָרֵף אוֹתָהּ,

עַד כִּי נָשָׂאתִי אֶת קוֹלִי בִּבְכִי

בְּשָׁמְעִי קוֹלְךָ:

אֵיכָכָה זֶה גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה

עַל גְּמַלְךָ לִי טוֹב,

כִּי לֹא אָבִיתָ שְׁלֹחַ אֶת יָדְךָ

בַּמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ,

וְרַק כְּפֶשַׂע קָט בֵּינְךָ וּבֵין

שׁוֹחֵר נַפְשֶׁךָ? אָז,

גַּם בִּרְכָתִי לְךָ הוֹסַפְתִּי אָז,

כִּי יְשַׁלֶּמְךָ הָאֵל

טוֹבָה עַל כָּל אֲשֶׁר בַּיּוֹם הַהוּא

עָשִׂיתָ עִמָּדִי.

אַךְ לֹא אַחַת אָשִׂיחָה עִם נַפְשִׁי

לְמִן הַיּוֹם הַהוּא:

הַבְדֶמַע-עַיִן וּבְרַחַשׁ-לֵב,

שָׁפַכְתִּי לְפָנֶיךָ

כִּפַּרְתִּי אָז פָּנֶיךָ, בְּנִי דָוִד?

זָכַרְתִּי אֶת הַיּוֹם

עֵת נַפְשְׁךָ יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ

עִם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפַי;

הוֹכַחְתָּ אָז: לִבְּךָ לֹא כְּנַפְשִׁי,

טָהוֹר מִכָּל חָטָּאתָ,

בְּבוֹאֲךָ מַחֲנִי וּבַמַּעְגָּל

שׁוֹכֵב יָשֵׁן מְצָאתַנִי

(וְתַרְדֵּמָה גַּם עַל אַבְנֵר נָפְלָה

וְעַל כֹּל אֲנָשַׁי) –

אַךְ גַּם אֵם אֱלֹהִים אָז בְּיָדְךָ

אֶת אוֹיְבְךָ סִגַּר,

יָדְךָ בּוֹ לֹא שָׁלַחְתָּ לָרָעָה,

וְכִי עָמְקָה שְׁנַת-כֹּל

בְּאֵין רוֹאֵה, יוֹדֵעַ וּמֵקִיץ,

לָקַחְתָּ חֲנִיתִי

הַמְּעוּכָה בָּאָרֶץ מְרַאֲשׁוֹתַי,

וְגַם אֶת צַפַּחְתִּי…

אַךְ פֶּתַע הֶחֱרִידַנִי מִשְּׁנָתִי

קוֹל מְדַבֵּר שְׁפָטִים

אֶת שַׂר-צְבָאִי בַּאֲשֶׁר הוּא לֹא שָׁמַר

אֶת אֲדוֹנָיו מָלְכּוֹ.

הִכַּרְתִּי כִּי קוֹלְךָ הוּא זֶה, דָּוִד,

מַרְתִּית נִימֵי נַפְשִׁי,

וְלִקְרָאתְךָ יָצָאתִי, אַךְ אַתָּה,

קִדַּמְתָּ אֶת פָּנַי –

וְלֹא בַּחֲנִיתִי שֶׁבְּכַפְּךָ;

לֹא בָּהּ לִבִּי נִפְצַע

אַךְ בִּלְשׁוֹנְךָ הַשּׁוֹאֲלָה מָרָה:

“מָה בְּיָדִי רָעָה?”

חִכִּיתָ כִּי אָשִׁיב לְךָ דָּבָר,

וּבְאֵין מַעֲנֶה בְּפִי

הוֹסַפְתָּ הוֹכִיחֵנִי עַל פָּנַי

בְּשֵׁבֶט מוֹסָרְךָ,

וַאֲנִי, רוֹדֵף נִכְלָם בִּפְנֵי נִרְדָּף,

עוֹמֵד מַאֲזִין דְּבָרְיךָ:

עַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצָא

בַּקֵּשׁ פַּרְעוֹשׁ אֶחָד!

אוּלָם כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֹא כֵן הוּא!

עָלַי עָלִיתָ, בְּנִי!

אֲנִי קָטֹנְתִּי וַעֲווֹנִי כָּבֵד –

וַיִּתְוַדֶּה לִבִּי:

חָטָאתִי… "גַּם “הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה…”

וָאֶתְחַנֵּן לְךָ:

“שׁוּב, בְּנִי דָוִד, כִּי לֹא אָרַע לְךָ!”

אֲבָל אֵלַי לֹא שַׁבְתָּ,

כִּי חָכְמָתְךָ שָׂגְבָה מִמְּזִמָּתִי;

וּמַה תָּשׁוּב אֵלַי

וּלְבָבִי מָחָר לֹא כְּהַיּוֹם –

כִּי הוּא קַן-תַּהְפּוּכוֹת,

מִשְׁרַץ מַחְשְׁבוֹת-אָוֶן-וְזָדוֹן –

וּפְקַעַת מְזִמּוֹת!

לוֹבֵשׁ צְדָקוֹת אֵלִי וַאֲנִי עַבְדּוֹ

לְמִשְׁפָּטוֹ נָכוֹן.

נְקֹם נָא, אֱלֹהִים, נִקְמַת דָּוִד

וּטְרֹף נַפְשִׁי כָּלִיל!

שַׁלַּח נָא רוּחַ עִם צְנִינֵי-בוּזְךָ

אֶל לְבָבִי דַוָּי,

וְתֵן גֵּוִי לְמִצְלְפוֹת-חָזִיז –

אַל חֶמֶל! אַל תַּחְשׂךְ!

כְּאֶבֶן-צְרוֹר בְּקֶלַע-סוּפָתְךָ

קְלָעֵנִי אֶל אֵינְסוֹף,

כִּי כֹּה יָאֶה לְמֶלֶךְ שׁוֹאֵף-דָּם,

לִמְשַׁחֵר לֵב תָּם!

(הסערה מתחוללת ביתר עוז ושאול מבקש לו מסתור בין הצורים. אחרי שעה קלה במחסה-הצורים הוא גח ממסתורו ופורץ בצחוק.)

אַךְ לָמָּה סַרְתִּי אֲלֵיכֶם, צוּרִים,

וַאֲנִי לִבִּי נוֹשֵׂא

אֶל אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב, אֵי-שָׁם תָּגוּר,

שְׂרִידַת קָרְבְּנוֹתַי:

תִּקְסֹם הִיא לִי בָּאוֹב וְתַעַל לִי

אֲשֶׁר אָמַר אֵלֶיהָ!

הֲכֹה פְּזוּרָה נַפְשִׁי בָּזֶה הַלֵּיל

מְחוֹז-חֶפְצִי לִשְׁכֹּחַ?

וּמָה כֹּה נְסוּגוֹתָ, לֵב פּוֹתֶה,

נַחְבֵּאתָ בֵּין צוּרִים?

הֲלֹא תִרְאֶה? לֹא הֵם מִסְתּוֹר לְךָ;

דְּמִי-אֹפֶל הֵם זוֹלְפִים.

כְּמוֹתָם כַּחֲלוֹמוֹת וְכָאוּרִים,

אַף גַּם כַּנְּבִיאִים,

לָהֶם דָּרַשְׁתִּי תְמוֹל –וְאֵין עוֹנִים,

בַּגֹּדֶל-חֶרְדָּתִי

עֵת מַחֲנֵה פְּלִשְׁתִּים רָאוּ עֵינַי.

הוֹ נְצִיבֵי חָזוּת קָשָׁה,

עָמְקוֹ כָּל חַגְוֵיכֶם, זְעוּמֵי הָגִיג,

אִלְּמִים הִפְקַדְתֶּם

עַל אֵם דַּרְכִּי, צַו-אֵל הִקְפִּיאֲכֶם,

לִכְלֹא מִמֶּנִּי מַעַן

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה גַּם הוּא בְּרֹב חַסְדּוֹ

בְּצָהֳרֵי יוֹם תְּמוֹל,

בְּשָׁאֲלִי-לוֹ מַה דֶּרֶךְ לִי אֶבְחַר

בַּקְּרָב לַנִּצָּחוֹן.

קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי בְּאֵלֶם-לֵיל

וּבְקֶדֶר זְעוּם-יָהּ!

לֹא עֵת חֲבֹק יָדַיִם הִיא. אֵצֵא,

אַבְקִיעַ אֶת דַּרְכִּי

אֶל מְבוֹכַי הַלֵּיל וְאֶל עֵין-דּוֹר –

אֶל אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב!

(ממשיך דרכו מתוך היאבקות קשה עם רוחות, ברקים ורעמים – אל עין-דור.)

*

(שלהי האשמורה השלישית. שאול בא במרוצה כבורח מפני חיה טורפת, והוא כולו אומר פחד ורעדה, כמנסה להיחלץ ממנה.)

הוֹ הֶרֶף מֶנִּי, הַנָּבִיא שְׁמוּאֵל,

שָׂבַעְתִּי עֶבְרָתֶךָ!

וּמָה תִּדְלֹק בַּחֲרוֹנְךָ יוֹקֵד

עַד הֵנָּה אַחֲרַי?

וְלְשׁוֹנוֹת בְּרָקֶיךָ מַה תַּאֲרִיךְ

הַזְרֵק בִּי אֶת אַרְסָן,

וְהֹלֶם-רַעַם תְּגַלְגֵּל עָלַי

הָבֵךְ בְּרֵכַת לִבִּי,

וּבְרוּחוֹת-שֶׁצֶף כֹּל אָרְחוֹת תִּבְלִי

אָמַרְתָּ לְעַבֵּט?

הֲלֹא אָמַרְתָּ דַּי בַּמְּעָרָה

שֶׁל אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב

בְּמַדְקְרוֹת מִלֶּיךָ הַסְּפוּרוֹת

לִטְרֹף דַּעְתִּי עָלַי?

כִּי הִרְגַּזְתִּיךָ לְהַעֲלוֹתְךָ

תַּלִּין עָלַי שְׁמוּאֵל;

אַךְ מִי עַל מִי יַלִּין וּמִי יִצְדַּק,

וַהֲלֹא עֵד לֶעָפָר

בְּרֹגֶז-הֲגָיֶיךָ הִשְׁפַּלְתַּנִי;

וּמִי אֶת מִי הִרְגִּיז?

וְעַל שְׁאֵלָתִי: “מָה אֶעֱשֶׂה?”

טָפַחְתָּ בְּפָנַי

בְּמַבַּט-לַהַט וְאִלְּמוֹת יוֹקְדָה –

וְלֹא כְּאָב לִבְנוֹ!

וּרְאֵה נִדְמֶה: שׁוּב חַי מַבָּטְךָ-אֵשׁ,

מוּלִי דָם יִתְלַקֵּחַ

בָּאֲרֻבּוֹת גֻּלְגָּלְתְּךָ נְבוּבוֹת

בְּשֶׁלֶו טֶרֶם סַעַר,

וַיִּיר בִּי לַהַט-זַעַף, כַּאֲשֶׁר

יָדַעְתִּי לֹא אַחַת!

הֲיַעַשׂ כֵּן רוֹעֶה טוֹב וְרַחוּם

לְשֶׂה אוֹבֵד דְּרָכִים?

אֲבָל מַה בֶּצַע כִּי אָלִּין עָלֶיךָ

וְשִׂיחֲךָ אֵדַע;

קְצָרוֹת תָּמִיד דִּבַּרְתָּ עִם שָׁאוּל,

אַךְ נִמְרָצוֹת מְאֹד,

מֵאָז אוֹתִי לָקַחְתָּ מִבְּקָרִי

לִמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל,

וְרֶקַח-עֲלוּמַי מָהַלְתָּ רוֹשׁ

מֵאָז – וְעַד הַלֵּיל!

זָכַרְתִּי פְּגִישׁוֹתֵינוּ בַּגִּלְגָּל,

וְגַם הַלֵּיל עָלָה

הַדָּן מִתְּהוֹם-גְּרוֹנְךָ כְּהֵד-אֵימִים

הַמִּתְגַּלְגֵּל וּבָא

מִלֹּעַ-מְעָרָה שְׁקוּי תַעֲלוּמָה

בְּמַאְפֵּלְיַת אֵינְסוֹף:

מִתּוֹךְ יָדִי קָרַע אֶל מַמְלַכְתִּי

תַּתָּה לְבֶן יִשַׁי –

גַּם אִישׁ חֲסַר עֵינַיִם וְלֵבָב

יִרְאֶה זֹאת וְיָבִין,

וּמָה בְּחַסְדְּךָ גִּלִּיתָ לִי

כִּי סָר אֵל מֵעָלַי?

אֲבָל כִּי לֹא כִּסִּיתָ אַחֲרִיתִי –

עַל זֹאת יוֹדְךָ לִבִּי,

וַתְּהִי לִי בְּשׂוֹרָתְךָ כְּמַנְגִּינָה

הִרְעִיף כִּנּוֹר דָּוִד,

עֵת אָפְפָה הָרוּחַ הָרָעָה

נַפְשִׁי הַנְּכָאָה.

(בדברו הולכת הסופה ושבה לאט-לאט למנוחתה והאפקים מרחוק מתחילים להתבהר ולהזדהב.)

אָפְקֵי מִזְרָח שָׁבִים לְטָהֳרָתָם

וִיקוּם – לְדִמְמָתוֹ…

הִנֵּה, בְּעֶרֶשׂ-עַב מוּפָז נוֹלָד

יוֹם-זִיו חָדָשׁ דּוּמָם –

בּוֹא יוֹם אַחֲרוֹן, לַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן,

עֲלֵה עָלַי בִּדְמִי!

כְּפוֹשֵׁט-יָד נִכְלָם בִּפְרוֹזְדּוֹר-דְּבִיר

אֵשֵׁב נְצִיב עֶרְגָּה,

כִּי תִּפָּתַח לִי דֶּלֶת-הַטְּרַקְלִין

וְאֵרְצֶה תוֹכוֹ.

הוֹ הִפָּתְחוּ נָא שַׁעֲרֵי זְבוּל-עַד

וְיָבוֹא-בָּם שָׁאוּל!…

מָחָר… אֶכּוֹנָה לְקַבֵּל פָּנָיו,

פְּנֵי יוֹם הָאַחֲרִית –

מָחָר הוּא יוֹם הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן

עִם גְּדָל-צָרַי, פְּלִשְׁתִּים

אֵשְׁבָה נָא לִי בָּזֶה מְכֻרְבַּל-דְּמִי

צוֹפֶה אֶל הַצְּפִירָה

צְמֵא צֵל-הַמָּוֶת, לִיצִיאַת נַפְשִׁי

אֶל מַרְגוֹעֵי הַקֵּץ –

כִּי לַמְּלוּכָה וּלְכָל-בָּהּ מַה מְּאֹד

עָיְפָה הָאֲמוּלָה:

לִנְדוּדֵי-שְׁנַת-וּשְׁבִיל וּלְמוֹקְשֵׁי-קְרָב

עִם רֵעַ, צַר וָאֵל!

רַבַּת רַבַּת זְעַמְתַּנִי, אֱלֹהִים,

מִיּוֹם-מַלְכִי רִאשׁוֹן,

אַךְ אַל תִּתְּנֵנִי טֶרֶף לְאוֹיְבַי

וְאַל יֻגַּר דָּמִי

בִּקְרָב עִם פְּלֶשֶׁת, בַּל יוּבָא רֹאשִׁי

מִשְּׂדֵה-הַקְּרָב שַׁלְּחוּ

בְּכָל אַרְצָם בַּשֵּׂר אֶת כָּל הָעָם

עַל הוֹד גְּאוֹן טַרְפָּם,

וּבַל יוּבְאוּ כֵּלַי – חַרְבִּי, נִזְרִי

*

אֶל בֵּית-עַשְׁתְּרוֹתֵיהֶם!

עֲשֵׂה נָא חַסְדְּךָ זֶה אַחֲרוֹן

עִם מַלְכְּךָ רִאשׁוֹן – –

*

(דממת-רגע. כורע פתאום.)

בְּמוֹצָאֵי לֵיל-הָעֶבְרָה הַזֶּה

אֶתְפַּלְּלָה, אֵלִי:

רַק לְפָנֶיךָ עַל פְּנֵי רֶפֶד זֶה

שֶׁל בֹּקֶר רַעֲנָן

לוּ אִסָּפֶה… אָסְפֵנִי אֶל יָדְךָ

עִם כּוֹכָבִים תּוֹעִים – –

*

וָלֹא – חַרְבִּי, זֶה נֶחָמַת חַיַּי,

תּוֹשִׁיעַ לִי בַּצַּר,

וְאִם נוֹשֵׂא כֵלַי לֹא יִשְׁלְפֶהּ

בַּקְּרָב הָאַחֲרוֹן

דָּקְרֵנִי בָּהּ לְכַלּוֹתִי, כַּצַו

אֲשֶׁר אֶפְקֹד עָלָיו –

וַהֲבֵאתִיהָ אֶל חָזִי אֲנִי,

בְּמוֹ אֶצְבְּעוֹתַי,

לִקְרֹעַ אֶת סְגוֹרוֹ וּלְשַׁסֵּף

לִבִּי לָמוּד-הַדְּוַי!

אֲזַי אָבוֹא אֵלֶיךָ הָרוֹאֶה,

כִּבְשׂוֹרָתְךָ אֵלַי –

מָחָר – אַךְ לֹא! הַיּוֹם עִמְּךָ אָשׁוּב

לִהְיוֹת – עוֹד מְעַט קָט –

עִם שֶׁמֶשׁ זֶה דוֹרֵך עַל בָּמֳתֵי

עוֹלָם הַמִּתְעוֹרֵר,

אֶצְעַד גֵּאוֹת, לָבֵשׁ חַרְבִּי, נִזְרִי,

אֶל שְׁבִיל-הָאַחֲרִית,

וּמְלַוַּי – אֱלֹהַּ וּשְׁמוּאֵל;

וְעַל פִּי-מִשְׁכָּבִי

שָׁם עֶלֶם אַדְמוֹנִי וִיפֵה רֹאִי,

כּוֹרֶה קִבְרִי, נִצָּב,

וּצְעָדַי הָאַחֲרוֹנִים יְלַו

בְּקֹצֶר-צִפִּיָּה – –

*

(פורץ בצחוק פראי ממושך המתגלגל בתוך דומית-הבוקר המשתפכת בזהרה ממרחקי אופק עד למרחקיו. הצחוק חוזר ומתעורר לרגעים ביתר עוז כשמלך קם ללכת – לצאת אל דרכו האחרונה.)