סידרת עם עם וספוריו: ‘…את אשר בחרתי’ – קובץ ספורים של ארבעים ותשעה סופרים עבריים, איש איש וספורו הקרוב ביותר ללבו, בחרו וגם הנמיקו. הקדים דברי פתיחה וערך: יוחנן טברסקי. הוצאת ‘הדר’, תל־אביב. 406 עמודים

את האנתולוגיה ‘…את אשר בחרתי’ (כך, עם שלש נקודות בראש) בחרתי כנושא לביקורת, לא משום שהיא טובה או רעה מכל האנתולוגיות האחרות, אלא כעין משפט לדוגמה היא לי. הביאו לעולמנו בשנים האחרונות מבול של אנתולוגיות, שכוונתן כנראה, לבוא במקום ספרות סדורה. האנתולוגיה היא אחות לכריסטומתיה ולמה שמכונה בשם ‘דייג’סט’. עשייתה (בצורה זו שהיא נעשית אצלנו) היא ‘חכמת המספריים’ בעיקר, שכל נער לא חכים ולא טיפש עוסק בה בימינו, לפי הזמנה של מו"ל אחד מן המו"לים הרבים. כל המושג ‘אנתולוגיה’ (לקט פרחים – ביוונית) נשתבש כל־כך, תוך שיגרה ודשדוש, שאפילו זו שנטלנו לדוגמה, שהטיפול בה היה, לכאורה, בידי סופר נודע, פוֹרה ובן־תרבות – לא עמדו לה המעלות שלו וסגולותיו, ולא הצילו אותה מכשלונה.

“סדרת ‘עם עם וספוריו’ – מסבירה לנו הוצאת ‘הדר’ בראש הספר – מטרתה להגיש לקורא העברי פרקים נבחרים מספרות כל אומה ואומה, פרי יצירתם של גדולי סופריהן. בקובץ זה בחרו מ”ט סופרים עברים איש איש ספורו הקרוב ביותר ללבו, בחרו וגם הנמיקו". זוהי ההסברה הפשטנית, המסחרית, של ההוצאה: עם עם וספוריו; פרקים נבחרים מספרות כל אומה ואומה, מיצירות גדולי סופריהן. והגזירה־שווה מובנת מאליה: מה שם – ייצוג של אומות וגדולים, אף כאן – ייצוג לאומי שנבחר על־ידי גדולי הסופרים עצמם, כל נחתום מעיד על עיסתו.

הסברה שונה מזו, וקצת פרוידיסטית, נותן לנו העורך בהקדמתו: "אנתולוגיה זו דומה לאנתולוגיה האמריקאית הידועה THIS IS MY BEST ושונה ממנה. שתיהן מיוסדות על עיקרון הבחירה העצמית, אולם המבוקש כאן הוא לא ‘הטוב ביותר’ אלא האופייני ביותר לסופר. פסיכולוגית־המעמקים מלמדתנו שאין מעשים שבמקרה ונעדרי־סיבה, אפילו טעות היא סימן האומר ‘דרשני’. בחירה זו ודאי שאינה תולדת דחיפה מקרית, גם אם היא נראית לבוחר עצמו אקראית ביותר. – נוסף על עיקרון הבחירה העצמית, היו לנו (כלומר: לעורך) עוד שני קווי־יסוד בעריכת ספר זה: (א) איחוד כוחותינו. כל ספרות בריאה יש בה זרמים, יש הבדלי השקפות, יש התנצחוּת רעיונות. – – – אולם כשם שהכנסת (!) מטרתה לשמש במה לבחירי העם (!) מכל החוגים והסוגים, כך דרושה לנו אכסניה של יצירה, במה ספרותית מרכזית לכל אשר חננו ה' (וזוהי, כנראה, האנתולוגיה שלפנינו).

(ב) הארץ והעם. בלהט חיינו יש שדעתנו מוסחת מה’הינטער־לאנד' שלנו, מרוב עמנו אשר בתפוצות; מה יודעים אנו כאן, ובפרט הדור הצעיר, על ספרות בארצות הברית, על הספרות היהודית־אנגלית, או על הספרות העברית מעבר לים. בספר זה משתתפים שלשה מחשובי הפרוזה העברית מעבר לים".

אנתולוגיה זו, שהעורך סמך בה על טעמם של הסופרים עצמם והוא נטל על עצמו תפקיד של משקיף־מן־הצד, אינה, כנראה, אוסף של מבחר היצירה העברית בפרוזה מבחינת הטיב והאופי בלבד, אלא כמה וכמה תפקידים לאומיים־חברתיים־ייצוגיים ואפילו בינלאומיים לה: (1) לייצג את ספרות האומה; (2) לייצג את גדולי הסופרים של האומה; (3) לייצג את ספרות בת־זמננו, ספרות הדור על זרמיה וחוגיה וסוגיה; (4) לאחד את כוחותינו, ולכונן כעין כנסת של ספרות קואליציונית; (5) לייצג גם את ספרות התפוצות (וה’תפוצות' בימינו הן ארצות־הברית).

שאלה ראשונה: מה זו ‘ספרות בת זמננו’? כלום היא מתחילה רק מאמש בחצות, עם הזזת שעון החורף או הקיץ? כלום אפשר לצמצם את ספרות בת־הזמן לפי הלוח של חברה קדישא, כלומר: מי שהיה חי ונושם עד אתמול ויוצר ופעיל ומשפיע ומורה ומדריך, והיה מראשי המדברים בספרות, ואתמול אירעה לו תאונת־דרכים בתקלת מכוניות והשיב את רוחו, לאסונו ולאסוננו, קודם זמנו – מיד הוציא את עצמו מכלל ספרות בת־זמננו? ומאידך גיסא – פלוני, שבמקרה האריך ימים וגם מתאונה קטלנית שמר נפשו, אף כי בספרות שבק חיים כבר לפני שנים רבות, או שהיה כל ימיו בבחינת גברא קטילא מבחינה ספרותית – הוא הוא המדגים את ספרות ‘בת הזמן’? ומה למשל, דינו של סופר, שאץ לו הדרך תוך כדי סידור האנתולוגיה לדפוס או השהייתה בבית הכריכה? בקיצור, אין לך כמדומה דבר בטל ומופרך, חסר טעם והגיון, מהגדרת ספרות בת־הזמן בכל מעמד וייצוג שהם לפי היומן של חברה קדישא.

זוהי טעות ראשונה, ולא העיקרית, של האנתולוגיה שלפנינו, שלא נכנסו לתוכה ממבחר היצירה הפרוזאית העברית של דורנו שלאחר מנדלי, אלה שרק תמול־שלשום (ותמול־שלשום זה הוא לפחות 20–25 השנים האחרונות) עמדו על בימותינו, כחבריהם ובני־גילם המתהלכים בתוכנו – לאורך ימים! – ומייצגים בעצם קיומם הגופני את ספרות הזמן. וכך נעדרים מאנתולוגיה זו כמה מאבות הפרוזה העברית החדשה – מספרים ומשוררים־מספרים ומספרים־משוררים (ייתכן, שיש מקום לתחום בין סוגים אלה, ליתר בהירות לימודית, אך אני נוקט את שיטת הערבוביה המקובלת) – בעלי סגנון וריתמוס ותוכן ועצמיות משלהם, שטבעו את חותמם בספרות בת־זמננו ודאי לא פחות ממחצית המספרים שדבריהם כונסו בילקוט זה, ואשר כמה מהם נטולים עדיין כל קורטוב עצמיות או שדמותם הספרותית מעורפלת לפי שעה.

לא רק ח. נ. ביאליק (כמה פרקי פרוזה מופתית יש בספרות בת־זמננו כ’אריה בעל גוף', ‘מאחורי הגדר’, ‘ספיח’ או ‘החצוצרה נתבישה’?), ש. טשרניחובסקי (גם בנובילות הקצרות שלו יש הרבה חן ועצמיות ופרוזה־של־משורר), וש. בן־ציון בן־גילם של הקודמים ומאבות הסיפור העברי החדש, אלא חסרים גם משה סמילנסקי, א. קבק, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, א. ברש ועוד ועוד סופרים ארצישראליים מובהקים, שעלו לארץ בגיל הפריחה ונתאקלמו בה ונתחדשו בה, ועיקר יצירתם בארץ, והם גם מייצגים את הספרות ה’טריטוריאלית' שלנו. מה היא ספרות־ההמשך הישראלית בת־זמננו בלי יצירתם של אלה?

וגדולה יותר הטעות השנית, שאפילו כמה מסופרי הפרוזה העברים־הישראליים בני זמננו, החיים ב"ה עמנו (אני מדגיש ‘סופרי הפרוזה’, ולאו דווקא כותבי סיפורים בלבד, לפי שיטת עורך האנתולוגיה שלפנינו, שכלל בילקוטו גם שירים־בפרוזה, גם מימוּארים, גם קטעי רומאנים, גם יומנים ספרותיים, גם כמעט־ריפורטאז’ות וכיוצא באלו), ובהם מן החשובים ביותר, אבות ובנים ונכדים ונינים (גם נכדים ונינים – הכל לפי השיטה הנ"ל). רצוני לומר, אין כאן קורטוב של עקביות בעצם הלקט, וכן בקיפוח נפטרים, ובהפליית חיים. הסיבות – אם מקריות הן ואם לא, אובייקטיביות או סובייקטיביות – אינו עניין לא לקורא ולא למבקר. ייתכן, שהאנתולוגיה של ספרות עברית בת־זמננו של מר טברסקי לא היתה חסרה כלום, לא משקל ולא גוון, בלי מניין או תריסר מתוך אלה שהוכנסו, מהם כאלה שעיקר כתיבתם היא בלשון אחרת, לא עברית, ובעברית הם קצת ‘גרים’, וגם לא ברור כלל מה חלקם־הם בלשון הסיפורים ומה חלקם של עורכים ומסגננים, וממילא זכותם לייצג ספרותנו היא מפוקפקת; מהם אושפיזין עוברי־אורח בספרות העברית, ומהם מחברים פחותי־ערך בכלל, או מתחילים שדמותם וסגנונם ועצמיותם לא נתגבשו עדיין, ואפילו שמותיהם אינם ידועים כמעט (אודה ולא אבוש: אני שומע, למשל, בפעם הראשונה את שם המספר ד. רקנטי שזכה להיכנס לטרקלינה של אנתולוגיה זו). אני מפרט להלן רשימה של כותבי פרוזה מכל הגילים ומכל הסוגים מכל הבא בעט, בלי סדר כרונולוגי מדוקדק: ג. שופמן, ר' בנימין (זבורוב, זבורוב, פרקי זבורוב!), א. שטיינמן, ח. הזז, ש. הלקין, א. ליסיצקי (אלה תולדות אדם), א. ל. יעקובוביץ־עקביא, צ. ז. ויינברג, ד. א. פרידמן (סיפורי מלחמה), ד. סדן (במחוז הילדות, ועוד), מנשה לוין, לאה גולדברג, ש. קדרי, יוסף עוזיאל: סיפורי כפר וקיבוץ, מ. ז. ולפובסקי, א. שמאלי (אנשי בראשית), צ. ארד (ביתו של אדם), ד. מלץ, א. פישקו (סיפורי בעלי חיים), מיכאל לוין, א. אבן־זהב, ל. חזן ופ. בר־אדון, ואין ברשימה זו אפילו סופר אחד שנופל בערכו הספרותי מרובם של אלה שנכנסו לאנתולוגיה. וחסרים כאן מן המשמרת הצעירה – א. שאנן, ד. שחם, מ. האלטר, מילא אהל, מלכה שפירא, ח. בר־טוב, ש. נצן, מ. תלמי, ד. בן־אמוץ ועוד. קבוצה של סופרי פרוזה שונים בגילם ובערכם, אך אינם נופלים בשום פנים ממרביתם של אלה שנכנסו לאנתולוגיה.

משמע, לא על יקרא דשכבי בלבד פסחה האנתולוגיה שלפנינו, מתוך פירוש מוטעה של ‘ספרות בת זמננו’, מאחר שהללו לא היו מסוגלים עוד ‘לבחור’ בעצמם את היצירות, אלא גם על הרבה מאלה שיכולת הבחירה לא ניטלה מהם, לשמחתנו, מטעמים ‘גופניים’.

והטעות השלישית: הבחירה עצמה. לכאורה, רשאי העורך להתחמק כאן מאחריות, שהרי לא היה כאן עורך אחד אלא 49 עורכים, עורך לכל יחידה סיפורית. אך גם המבלה"ד אינו פטור מן האחריות למעשה בחירה שלא עלתה יפה.

העריכה מה היא – חכמה, מלאכה, או כשרון טבעי? יש כתב־עת או קובץ בהשתתפות ‘טובי הסופרים’ (הכינוי המקובל והנפוץ בלשון הפרוספקטים), ואף על פי כן הסך־הכל הוא דל ועלוב וראוי לרחמים. כנגד זה יש כתב־עת או קובץ עשוי ‘בעשר אצבעות’, עם מתחילים ופסיבדונימים וסופרים לא־ידועי־שם, והבניין הוא בניין ארדיכלי למופת. לאמור: לא השמות המצלצלים בלבד, וללא ריבוי השמות בלבד, ולא הקישוט החיצוני, קובעים את הצלחתו של קובץ או של כתב־עת, אלא גם קצת השראה. ודאי כל בחירה סובייקטיבית עניין היא של מצב־רוח, של רגש פרטי, שאין לו לרוב כל שייכות לרגש הכללי, וגם של תהפוכות, של מקריות. ואין זה לגנותם של המחברים החשובים, אם טעו בבחירה, שכן לא בכל שעה שווה טעמו של המחבר האובייקטיבי.

והרי דוגמאות: קשה להסכים, כי ‘האבות והבנים’, הסיפור הקטן בן שלושת העמודים של ש"י עגנון, שבו פותחת האנתולוגיה, המובחר והאופייני ביותר הוא ליצירת עגנון (אגב: עגנון הוא האחד, שלא ראה כלל לנמק את בחירת הסיפור), שיש בה סיפורים דוגמת ‘והיה העקוב למישור’, ‘שבועת אמונים’, ‘תרצה’, ועוד, האופייניים למחברם יותר מסיפור זה.

כן קשה להסכים שדווקא ‘פרא אדם’, מסיפורי־הנעורים של י. ד. ברקוביץ, נובילה נחמדה לעצמה, שנכתבה בעוד המחבר בראשית צעדיו – המובחר או האופייני הוא למספר זה. שהרי בינתיים בגר הסופר, והיה לאחד מאמני הנובילה והממוּארים החשובים של הספרות העברית, היה מאבות הסגנון החדש. למחבר יש – כדבריו, בהקדמה לסיפורו – רגש פרטי לנובילה זו, שבה “בא לידי בטוי לירי יגון־הנעורים, שלו ושל חבריו הדומים לו, בחיי העוני של העיירה היהודית” – אך אין לרגש אישי זה ולמבחר הספרות העברית בת זמננו ולא כלום, שמטרתה להדגים הישגים ורוֹם אמנותיים אובייקטיביים.

ומי יבוא ויאמר לנו, כי ‘נשמה וקיבה’, שתי רשימות מקבילות ליריות, שנכתבו על־ידי ז. שניאור בהיותו כמעט נער, הן הישגו החשוב או האופייני ביותר לכוחו הפרוזאי הפלאסטי, החריף ורב־הדשן, של מחבר ‘פנדרה’ ו’אנשי שקלוב' ו’הקיסר והרבי' וכו' וכו'? אף כאן היתה כנראה איזו מקריות בבחירה, ואילו לקורא אין מייצוג־נעורים זה כל מושג על שניאור אמן־הפרוזה המבוגר ורחב־הנשימה.

ומשונה מאוד, ש’הצדיק הכפרי', מעשה נאה ותמים במקצת, אף הוא יצירת־נעורים של שלום אש, נוסח מסוגנן של מעשה־חסידים ידוע, הוא האופייני למספר־האיתנים רחב־היריעה ורב־העלילה. הזכות האחת שעמדה לסיפור זה להיכנס לאנתולוגיה זו היא, כנראה, מפני ‘שנכתב בשעתו’ על־ידי מחברו עברית. נימוק שאינו מספיק וגם מקרי. הרבה מסופרי אידיש בימינו ראשית צעדיהם בעברית, ואם כן אפשר היה להרחיב את תחומי האנתולוגיה גם על אחרים (או ליתן ‘אנתולוגיה’ מיוחדת של נסיונות־בוסר עברים של סופרי־אידיש מפורסמים. אין גבול לאפשרויות אלו).

והסיפור ‘מצולה’, של דבורה בארון, שהוא לדברי המחברת בהנמקתה “דברי אמת, ואינם אלא קטע ביוגרפי” – נקרא באותו עניין שנקראים סיפוריה האחרים של מחברת מופלאה זאת, אך אין הם מצדיקים הכללתו של סיפור זה דווקא ולא אחר (כגון ‘כרת’, ‘רשע’ ועוד), שהם הישגים גבוהים הרבה יותר מבחינה אמנותית, דראמות אנושיות גדולות במסגרת נובילות קטנות. דווקא סיפור זה אינו הייצוג האופייני ביותר לדבורה בארון. ודברים אלה ניתנים להיאמר כמעט על כל אמני־הסיפור־והנובילה, המגובשים, הצלולים, בעלי הוותק, שכבר נקבעה ונצטללה דמותם הספרותית, וכבר הגיעו לרוֹם יצירתם שאין לאחריהם נאים מהם. לאלה אין שום צורך בהמלצת המחברים עצמם על יצירותיהם, הואיל והיצירות עצמן ממליצות על עצמן, וכל קורא ותיק היה מיטיב לבחור מן המחבר עצמו. ומכל שכן אין לייצג את רבי־האמנים בביכורי־הנעורים שלהם. ויש להצטער מאוד, שהעורך־המבלה"ד ואף המחברים עצמם לא התייחסו בכובד־ראש למעשה הליקוט, שהיסוד החובבני־האישי עיקר בה (ואף זה בלא עקביות). הרושם הוא, שרוב המשתתפים נתנו מה שנתנו כדי שלא לפרוש מן הציבור, ודומה שדווקא ‘הפורשים’ במקרה או שלא במקרה זכו הפעם מן הפרישה.

ומשהו על ה’עדכאניות' באנתולוגיה זו. יש לערער פעם בקול רם על מידה מופרזת זו המצויה אצלנו, ממש כבספר טלפונים, בכל תחומי הספרות השימושית־הלימודית: באנציקלופדיות, בלכסיקונים, בתולדות הספרות, בספרי לימוד, באנתולוגיות וכו', באין כל חוש מידה וחוש המרחק לעושי המלאכה. הספרות יש לה בדרך התפתחותה הטבעית דורות ושליבות וגבולות ושיאים וגילים ומידות דרך־ארץ וריחוק־של־כבוד. ספרויות העמים הגדולים – האנגלית, האמריקנית, הצרפתית, הגרמנית או הרוסית וכו' – יש להן – כפי שמסתבר מתוך הדינים וחשבונות של ועידות סופרים ואלמאנאחים – אלפי מחברים שדבריהם רואים אור בספרים ובכתבי עתים של זמנם, ורובם אינם רעים כל־עיקר, בפרט לפי אמת־המידה המקובלת אצלנו. אך כלום כולם, עד אחד, לרבות המתחיל שפירסם אתמול את צרור שיריו או את סיפוריו הראשונים, נדחק מיד לבמת־ייצוג – לאנתולוגיה, להיסטוריה, לאנציקלופדיה, וכו'? ואילו אצלנו טחנות־הנצח עובדות מהר־מהר. פלוני המשורר ופלונית המספרת – זה־עכשיו נתפרסמו ביכורי פרי עטם, עדיין הם יושבים על ספסל הלימודים, עדיין הפרוץ ביצירתם מרובה על העומד, עדיין כלי־הביטוי שלהם לקוחים בהשאלה מפה ומפה, ודמותם העצמית לא נקבעה עדיין. אפשר, והלוואי, שבמרוצת הזמן יתגבש משהו, יצטלל משהו, שבעוד כמה שנים יהיו לנו סופרים משובחים. אבל במה זכו אלה לשמש כבר דוגמה ומופת לאחרים, להות כבר מייצגי הספרות? – – לפעמים סוֹמק מכסה את פנינו, כשאנו רואים באנתולוגיה של שירה או פרוזה את הרבי, האב, הדוגמה, ובצדו, ממש בצדו – כל הצאצאים והצפיעות, עדת המחקים והאפיגוֹנים. אצלנו משמש לפעמים הרבי המרצה והמדריך לספרות, כעין פרשן לתלמידיו, פרחי כהונה, השומעים עדיין תורה מפיו, ולא להפך. עולם הפוך ומבולבל. והיכן הגבול? והיכן חוש־המידה?

לא טוב עשה העורך־המלבה"ד שיצא בעקבות אנתולוגיה אמריקאית מסוימת. מה שטוב לאמריקאים, שיש להם ספרות רחבה ומגוונת ואוניברסיטאות טובות וספריות מעולות ומאות אנתולוגיות ומעשי־תחבּיב ושגעונות ותהפוכות ודמיונות ואמצאות־של־כיבּוּד – לא תמיד ראוי לשמש לנו דוגמה. הן עד היום אין לנו אף מקראה הגונה אחת, מבחר מעולה של ספרות־מופת אמיתית, לפי שיקולי אמנות אובייקטיביים ולא שיקולים קרתניים מקומיים, שלא לפסוח חס וחלילה על פלוני ועל אלמוני, לפעמים משום צער בעלי חיים בלבד. אצלנו אין די לו לאדם לצרף ילקוט של ספרות טובה למקרא, בלי שום טעמי־לוואי, אלא עליו לכרוך יחד כמה וכמה דברים משונים ונוגדים זה את זה, ולאחד דברים שדווקא הפירוד יפה להם: גם בחירה עצמית, כביכול, על־ידי המחברים עצמם, גם “איחוד הכוחות, הזרמים והבדלי השקפות”, גם שיתוף סופרי הגולה וכו' וכו'. וכך נוֹצרת איזו ערבוביה משונה של מגמות סותרות זו את זו.

וחלוקת האנתולוגיה למדורים בעלי שמות מיוחדים הוסיפה ערבוביה גם בסדר הכרונולוגי המקובל על היוצרים והיצירות, והגדילה עוד יותר את המבוכה והמהומה בספר זה. מה לאנתולוגיה של בחירה אמנותית או רגשית, ולאנתולוגיה של נושאים? אין גבול לאנתולוגיות לפי נושאים: (א) גיאוגרפיות; (ב) אתנוגרפיות; (ג) מקצועיות; (ד) אידיאולוגיות; (ה) של זרמים; (ו) כרונולוגיות; (ז) מיניות. מין אנתולוגיה; שבלשון עורכיה היא של ‘שומרי מצוה’, יצאה לאור לפני שנה בירושלים. משורר דתי בשיריו ואינו זהיר בקלות, ודאי לא היתה לו רשות כניסה לאנתולוגיה זו. באנתולוגיות אלו לא המבחר שבאיכות עיקר אלא המבחר שבשייכות.

באנתולוגיה זו ‘את אשר בחרתי’, שהוטל על המחברים לבחור בעצמם את יצירותיהם, לפי איזה רגש אישי־רגשני, נעשתה גם חלוקה משונה מאוד של מדורים (השמות הם כפי הנראה חלקו האחד של העורך, שידו לא היתה בבחירת היצירות), כדלהלן: (א) שיתוף דורות (לא ברור: איזה דורות – דורות ממש, או דורות של סופרים? ואם סופרים – האם השיתוף הוא בין שוכני המדור בשם זה בלבד, לבין עגנון לי. בר־יוסף, בין שלום אש למ. עובדיה?); (ב) השוֹאה והנסיון (שוֹאה – התינח, בדוחק, אבל הנסיון מה טיבו?); (ג) המולדת בלהבות (! – מליצה!); (ד) תפוצות ושבטים (גם תפוצות גם שבטים – תפסת מרובה!); (ה) בעיר ובניר (חרוז נאה?); (ו) האדם ויד הגורל (! – מה טעמו של מדור מיוחד זה? האם כל הספרות, מימי אדם הראשון ועד י. אריכא, אינה עוסקת ב’אדם ויד הגורל'?); (ז) בינו לבינה (! – האם יש איזה סיפור, נובילה, דראמה, פואימה, וכו', שאינם עוסקים בעניינים שבינו לבינה?).

ומשהו על משימת הבחירה בידי הסופרים עצמם ועל נימוקי הבחירה. לא זו בלבד שהבחירה לא היתה בחירה, אלא גם הנימוק אינו נימוק. באותו טעם ממש יכול היה כל אחד לנמק גם אילו היה נותן משהו אחר. עגנון, כאמור, לא נימק כלל, וד. שמעוני מודה בדברי נימוק שלו לשלושת הקטעים מתוך ‘בחשאי’ ואומר: “הסיבה האמתית ברורה לי, זאת היא סיבה חיצונית, טכנית, כיון שהייתי מוגבל במקום (!), בחרתי מפני כך שלש רשימות קטנות מספרי ‘בחשאי’ ואולם מדוע בחרתי דוקא באלה, ולא באחרות קטנות כמוהן? על זאת אוכל להשיב, כי רשימות אלו קרובות ללבי, אף שאיני בטוח שלא יכולתי לבחור גם אחרות במקומן…” (גם שלש הנקודות הרמזניוֹת הן של ד. שמעוני).

אגב: יש לי ספק גדול, אם באנתולוגיה של סיפורים מקום לרשימות ליריות והגוּת כדוגמת אלו של ‘בחשאי’. ‘פרוזה’ משמעה פרוזה ממש, פרוזה סיפורית, ולא שירים־בפרוזה. מי משורר ולא כתב דברי־הגות כאלה בשירה לא מחורזת? והרי ד. שמעוני כתב בשעתו גם את ‘התועה בזמן’ ועוד סיפורים ארצישראליים טובים. ושוב הוכחה נוספת על אי־העקביות שבאנתולוגיה. גם לקטעים מיצירות גדולות אין מקום באנתולוגיה זו. קא סלקא דעתך, שמחבר רומאן יצביע על פרק קטן מספרו: “זהו העיקר, ואת זה אני אוהב, וכל השאר תפל”?

אותה סיבה חיצונית־טכנית של ‘הגבלה במקום’, שהסביר ד. שמעוני לבחירת שלוש רשימותיו היתה כנראה גם אצל רוב המחברים האחרים. הרי שאפילו הבחירה האישית־הרגשנית, שהיא היסוד לאנתולוגיה זו – לא היתה בחירה כלל. “לבחור את הטוב בספורים או בפרקים אשר נכתבו על ידי לא אוכל – אומר מ. שמיר בהקדמתו לפרק מספרו ‘במו ידיו’ שבאנתולוגיה – כי אין סופר משים עצמו דיין לעצמו. משום כך לא אוכל לשפוט גם איזה הוא המעניין בהם או בעל־הקיום בהם”.

לקטע בן חצי העמוד ‘דב’ של י. ה. ייבין, המספר על רגשותיו של איש־המחתרת, אסיר מעולי הגרדום, בימי השלטון הבריטי בארץ, המובא מבית־הכלא לבית־המשפט הצבאי, מקדים המחבר: “אין כל צורך להרחיב דיבורים כדי להנמיק את בחירת הקטע הניתן להלן. הנושא משמש כאן הסבר מלא: עולה הגרדום”. הקטע כתוב בפאתוס ריפורטאג’י פאטריוטי חם, אפשר שמבחינה מסוימת תיאור רגעים כאלה, שיסודם במעשים שהיו, הוא למעלה מספרות – אבל את שייכות הקטע הזה למבחר ספרותנו בת־הזמן הזה ואת ה’אופייניות' שלו לסופר זה (מה כאן אופייניות? האם ייבין הוא סופר אופייני לסיפורי־גרדום, – מין הוגו או דוסטוייבסקי?) קשה להבין.

ראובן ולנרוד, אחד משלושת הסופרים שזכו לייצג באנתולוגיה זו את התפוצות, מקדים לסיפורו ‘בליל פרידה’ את הדברים הבאים: “למה בחרתי דווקא בסיפור זה? ראשית, מפני שהוא אחד מסיפורי הקצרים (שוב הנימוק הידוע!) וכידוע (!) רוב סיפורי הם ארוכים יותר. ושנית, נדמה לי שלמרות קיצורו, יש בו יותר מזה. – דברים אלה לא לשם הנמקה נאמרו. מבכר אני סיפור זה על הסיפורים האחרים – כך, סתם ללא שום הנמקה”. מעין זה אומר על סיפורו ‘האלים עצלים’ אחד מן הצעירים שבחבורה, נתן שחם: “לא אוכל לומר מדוע סיפור זה חביב עלי במיוחד. טיבה של חיבה, שאין לה נימוקים”, ובהמשך: “ייתכן, שקצת צר לי עליו שיצא לאור בשנת תש”ח, שעה שהדעת ניתנה לענינים אחרים, ולא השגיחו בו!". ובכן – חיבה בלי נימוקים, ואמצעי לעורר תשומת לב לסיפור נשכח באמצעות ילקוטו של מר טברסקי. לחבורת המנמקים־שאינם־מנמקים מצטרף גם י. הר־אבן, בהקדמה לסיפורו ‘בועז מדיופרה’: “מגמה ריפורטאז’ית (משמע לא אמנותית) הונחה ביסוד המסופר, ואף־על־פי־כן בחרתי בו, מפני שאני אוהב אותו; והאהבה, לעיצומו של דבר, כלום להנמקה היא זקוקה?”. אותה שאלה בנוסח אחר קצת, שואל יגאל מוסינזון, בעל הסיפור ‘ארבעה נערים על גבעת החול’: “היכול סופר לבכר סיפור אחד, יציר רוחו, על ספור אחר משלו, או לקבוע מסמרות אובייקטיביים לגבי עצם מעצמיו? דומה הדבר כאילו אב מהלל ומבכר בן אחד על משנהו”.

כנגד ההתחמקויות הקצרות מהנמקה, הנמקה ש"אין צורך לנמק", יש בין בעלי הסיפורים גם כמה ‘הנמקות’ ארוכות, עמקניות, פרטנציוזיות (ראה את ההנמקות, למשל, של נ. אגמון, מ. תמרי, י. האזרחי ועוד), שיש בהן נצח וחדלון וגורליות וצער ההוויה וכל הני מילי מעלייתא – אך אין באלה כל שייכות ישרה לסיפורים עצמם, שרובם אינם למעלה – ומהם גם למטה – מבינוניים. לדוגמה – כך מסיים נ. אגמון נימוקו: “כי מפני סוד אימה זו, אשר יציק־יקסום לי מאז ומתמיד, בחרתי בסיפור דלקמן. אימת הוד של מאבק הרוח, זה בן־הזקונים של הטבע, בגולמי שבטבע מולדתו. אימה שנופה קוסמי, שתוכנה אנושי שדיוקנה יהודי”; – או נימוקו של יהודה האזרחי: “בחרתי בסיפור זה אף שאין בו כמעט עלילה – – – אך העיקר בעיני, ולפחות עד כמה שהדבר נוגע לסיפורי שלי במצע הרעיוני ובניתוחו… הללו הנם יסודות שכליים מובהקים ויש בהם אובייקטיביות רבה ככל האפשר אף בטיפולם ב’אני'… אולם עם זאת יגיע בסופו־של־דבר לצומת תהומי (!) שאותו שוב לא ישיג השכל, אותו שוב אין לנתח, שעליו אפשר אך להצביע”. – והעיקר: אין כמעט אף הנמקה אחת המתקבלת על הדעת, ויפה עשו לפחות אלה שעשו את הדבר בקיצור, בלי שפת־יתר מליצנית. אלה שהאריכו בהנמקה, העלו חרס בידם.

פתרון הרבה יותר פשוט לבחירת סיפורו לילקוט, מצא המשורר־המספר יעקב כהן. “קשה היה לי מאד לבחור מבין הסיפורים הרבים והשונים שלי אחד יחיד ולהצביע עליו על ידי כך כעל המובחר שבהם, ובפרט שלא היה קו מסוים לכיוון הבחירה. אמרתי איפוא: אשאל את פי הגורל (כך!). הלא יש אשר יניח אדם, ודווקא בשאלות חשובות מאד בחייו, על־ידי הטלת מטבע או סימן אחר, את ההכרעה לגורל, אשר לעתים לא־נדירות גם יתגלה כיועץ נאמן. הנה כן לקחתי את הספר ופתחתיו ולעיני נצנצו המלים ‘אפון ריחני’ אמרתי: טוב, יהי זה! והרי הוא לפניכם”.

הרי שגם ה’גורל' היה שותף באנתולוגיה זו, לא רק הטעם הטוב, לא רק החיבה והרגש האישי. אבל כל השותפים הנכבדים האלה לא הועילו ולא הצילו את ‘הנסיון הראשון בספרותנו’ מכשלונו. אי אפשר להפקיר אנתולוגיה, תוֹכה וסדריה, ביד הגורל ואפילו לא בידי מושכות הסתרים של תורת נפש מן המעמקים. אף סתרים אלה אינם אלא מקל של סומא. בשביל שתצליח דרכה של האנתולוגיה על כרחה שיהא תחתיה רעיון, רעיון חשוב ומכריע לאותו סוג ספרות שהיא, האנתולוגיה, באה להכריז עליו, והוא הרעיון, המכוון והבורר, המכשיר והפוסל, המרחיק והמקרב. אבל כשרעיון זה נעדר, ממילא האנדרלמוסיה והמשונה באים במקומו.