חשוב מאד לראות את ה"פמיניזם" – כהכרח לשני המינים. ה"פמיניזם" – נכנס למילון כמילה שפירושה “לחימה למען זכויות נשים”. היא גזורה מהמילה האנגלית “נקבה”, אבל אין פירושה נקביות.

ה"פמיניזם" רוצה בשוויון־זכויות למין הנקבי, ולשם כך הוא נאלץ להילחם בשוני המיני. אבל השוני כה מונצח באנושות, עד שגם הלחימה בשוני מתאפיינת באותה נקביות. אין דוגמה לתופעה זו. [תארו לכם שהלחימה למען שיחרור העבדים היתה נקראת “סלייביזם” מלשון salve (עבד)!] רק כשמבינים עד־כמה הצליחה האנושות להשריש את השוני של האשה, ניתן להבין מדוע כה קשה לשרש את השוני. אם השוני קבע שכל מה שאופייני לאשה הוא נחות, הרי גם הלחימה שלה נחותה – בתוכן, ואף בשם. אם הפמיניזם מתבטא בלחימה – הרי זו לחימה של “נשים” –כלומר, אין להתייחס אליה ברצינות, או בכבוד. מכאן הסלחנות של הגברים כלפי מלחמתן מצד אחד, והסלידה – מצד שני.

בכל הדורות, מאז נקבע שהאשה נחותה, לא זו בלבד שכל ניסיון שלה “להרים ראש” הסתיים בתגובה יותר אפקטיבית מצד הגבר להחזיר את ראשה למקומו, אלא שכל ניסיון חוזר כרוך היה בקושי גדול עוד יותר. הגבר, המשמש כיום כממונה על הסדר, נוטל לעצמו את הזכות המוסרית והחינוכית להחזיר כל ראש למקומו, שהרי הוא מורשה לכך מכוח סמכותו כמין־העליון –סמכות, שאומנם הוענקה לו בכל הדורות. משום כך היתה גישתו של הגבר כלפי האשה תמיד גישה של המחנך הסלחני המדריך את האשה התועה, או זו של שוטר המשליט את הסדר. גם למדריך וגם לשוטר מותר לנהוג ביד חזקה כאשר דיברי־נועם ושידולים אינם מועילים. כך נוהגים גם גברים תרבותיים, ואפילו אנשי־רוח מפורסמים. ידועה מימרתו המפורסמת של ניטשה: “גבר, בלכתך אל האשה – קח עימך את השוט!” או זו הרווחת גם כיום אצל אנשי־רוח ורבנים, ש"נשים דעתן קלה" – או “אשה פסולה לעדות.”

אין פלא, לכן, שהנשים מחפשות בתדמיתן את הנגע המצדיק גישה כה ארסית־עויינת כלפיהן; ואין פלא שהן תחפשנה את הנגע במיבנה הביולוגי שלהן, שהרי זה הדבר שקיבע גם אצל גאונים כמו פרויד את סיבת נחיתותן. (פרויד קבע בפירוש כי – “הגילוי שנשים אין להן אבר־זכרות מבטל בעיני הנערה את ערך האשה, ממש כשם שערך זה מתבטל בעיני הנער, ולימים אף בעיני הגבר.”)¹

פרויד צדק. ערכן של הנשים אומנם נתבטל בעיני הגבר. גברים הסתייגו אפילו ממאבקן של הנשים לשינוי.

מאלף, בנקודה זו, המיכתב המופיע בסיפרו של מתי מגד, “הדרמה המודרנית”, ואשר נכתב על־ידי איבסן בשנת 1898 אל “הליגה למען זכויות האשה”, שסברה כי איבסן הוא פמיניסט בהשקפותיו. הן קראו את “בית הבובות” שיצא אז לאור – וצדקו במסקנתן. כי אין לקרוא בדיברי המחזה אלא מה שנכתב שם: איבסן שם בפי “נורה” שלו אותם טיעונים שהיו אז ל"ליגה למען זכויות האשה" (ואשר יש גם היום לתנועה לשיחרור האשה). נורה שלו אומרת: “בבית אבי התייחסו אלי כאל בובה קטנה, וכאן (בבית בעלה) – כאל בובה גדולה.”

ובכל־זאת מצא איבסן לנכון להצטדק ולומר שאיננו פמיניסט. במיכתבו לליגה כתב:

“…כופר אני בכבוד המיוחס לי, בזכות שעמלתי כביכול ביודעין למען קידום זכויותיה של האשה. למעשה, איני יודע אפילו בבירור מהי בדיוק תנועה זו לקידום זכויות האשה. בעיני לא נראתה בעייתה של האשה אלא כחלק מבעייתה של האנושות בכללה. אם תקראו את יצירותי בעיון – תיווכחו בדבר. ודאי, שרצוי מאד הדבר גם בעיני שבעיית זכויות־האשה תמצא את פיתרונה הראוי, בין שאר בעיות דומות. ואומנם, כל־אימת שניכר בו, בתיאור מעין זה, כי נכון הוא והגיוני, טיבעי הדבר כי הקורא החש בכך, ימסוך ביצירתו של המשורר את ריגשותיו והגיגיו־שלו. אלא שאז נוטה הוא לייחס אותם רגשות והגיגים למשורר עצמו – ולא בצדק.”

איבסן טען שהוא עסק בהוקעת צביעותה של החברה. הוא שם בפי נורה דברים הנשמעים כצעקה של כל אשה נגד תדמיתה הבובתית; והנה הוא־עצמו, האם אומנם לא הבחין באיזו צביעות חברתית דיבר?

איבסן חי לפני מאה שנה. הוא יכול היה לעזור לקידום זכויות־האשה, אם אכן סבור היה (כפי שכתב במיכתב הנ"ל) ש"רצוי" כי בעיית זכויות־האשה תמצא את פיתרונה הראוי. מדוע, איפוא, הסתייג מהליגה־למען־זכויות־האשה? מדוע לא אמר שהוא לפחות תומך ברעיונותיה? ומדוע – ו"נורה" שלו אמרה זאת בבהירות כה רבה – לא הודה בכך שהוקיע את צביעות החברה בעיקר בגלל יחסה הצבוע שלה אל האשה?

פרופסור דורותיאה קרוק, מרצה באוניברסיטה וסופרת, מנתחת בסיפרה “יסודות הטרגדיה” את “בית הבובות”, כדי לבדוק אם המחזה תואם את הסכימה שהיא מציעה להגדרת “טרגדיה”. היא טוענת שאיבסן “היקשה על עצמו ביצירת טרגדיה, בעצם בחירתו את הנושא המגביל של אותה תקופה – בעיית שיחרור האשה, שהיא כיום בעיני רבים בעייה שאבד עליה הכלח, ואשר היתה תמיד, בעיני אנשים מסויימים, בעייה שהאפשרויות הטראגיות הגלומות בה הן לכל היותר מסוג בנאלי למדי.”

ייתכן כי איבסן, בהסתייגויותיו מהליגה־לשיחרור־האשה במיכתבו הנ"ל, אשם בקביעתה של דורותיאה קרוק שהמחזה שלו עוסק בנושא בנאלי. אבל, מה שיותר ברור לי הוא, שדורותיאה קרוק לא אמדה כהלכה את בעיית שיעבודה של נורה, ואת הטראגדיה של נורה (התפכחות מעיוורון בעולם עיוור), כנושא שיש בו די קונפליקט ודי אבק־שריפה כדי לשמש “טרגדיה”.

מובן מאליו, כי עלי להאשים לא רק את הדת שקבעה את נחיתותה של האשה (בגלל ה"שוני" לכאורה) ואת פרויד שפירש את השוני כנחיתות, ואת איבסן שהנציח את הנחיתות מפני שהתכחש לדעותיו הפמיניסטיות; עלי להאשים היום כל אשה משכילה כמו פרופסור דורותיאה קרוק, הקובעת שהבעייה של שיחרור האשה “אבד עליה הכלח”, או שהיא “בעייה בנאלית”. קשה לדעת אם נשים משכילות הן באמת עיוורות, או אם הן עושות מה שאיבסן עשה, כלומר: מתכחשות לבעיית האשה כדי לא להיחשב כפמיניסטיות. במרחק זעום מנשים משכילות אלו, עדיין יוצרים הבעלים, גם היום, בובות כמו נורה, הנאלצות לעזוב את ביתן־־אדונן ונחשבות על־ידי החוק כ"מורדות" או בלתי־שפויות; ונשים משכילות (שיכלו לעזור להן), אינן עוזרות. הן, בדרגות של ד"ר ופרופסור, כותבות שכל העניין בנאלי – ושהנושא, אבד עליו הכלח.

הקביעה של החברה שאשה היא חלשה ויושבת־בית, ושיש להגן עליה, היא העושה את האשה לבובה. מה אומר היום הגבר הממוצע? הוא אומר – אני עבד שלה; אני עובד כל חיי למענה; אני הורג עצמי בימי־שלום כדי לספק כל מחסורה, ואני הורג עצמי בימי־מלחמה כדי לספק לה ביטחה ושלום. היא נולדה בובה – הוא אומר. והוא רק מגן עליה.

קשה לגבר הממוצע להבין כיצד – כשהוא עובד כל־כך קשה, והיא רק־בבית – היא יכולה לטעון שאינה רוצה להיות בובה. קשה לו להבין את האשה שלא רוצה לכאורה להשתזף בשמש (והצועקת שהיא רוצה להשתחרר, כמו נורה, מתדמיתה הבובתית) – אלא כקפריזית. מובן שקשה יהיה לו להבין כיצד מסוגלת נורה שלו לקום ולעזוב אותו ואת ילדיו, כדי להחליף ביטחון של בובה, בחיי ציפור־דרור. שהרי הוא סבור שנורה שלו היתה אצלו תמיד ציפור־דרור. הוא גם כינה אותה תמיד “ציפור דרור”, בחיבה.

הגבר הממוצע מתייחס אל כל אשה כאל יצור שאיננו כמוהו. הוא יודע, כתוצאה מכל החינוך שקיבל, כי האשה שונה; ואם היא רוצה, בעצם, מה שהוא רוצה – אינה נורמלית. הוא מתייחס אליה כאל בובה ואומר לה שאין לה שכל. וכשהיא קמה והולכת כמו נורה, בטענה שכדי לחנך את ילדיה עליה לקנות קודם שכל (“בראש־ובראשונה מוכרחה אני לחנך את עצמי”) טוען כנגדה בעלה: “יצאת מדעתך!” איבסן ראה כל זאת יפה. הוא אפילו הוסיף באותו רגע את המישפט השני שאומר כל גבר אחרי “יצאת מדעתך” – הוא שם בפי בעלה של נורה גם את: “אינני מרשה!” ואחר־כך את המישפט השלישי: “אני אוסר זאת עלייך!” גישה זו של איבסן היא גם גישת הדת היהודית היום. היא איננה מרשה לאשה לעזוב את בעלה (מפני שהוא חייב לשלוט בה – “והוא ימשול בך”) ואם היא עוזבת את בעלה, היא “מורדת” וכל זכויותיה החומריות מופקעות; או “מעורערת בנפשה” בעיני הפסיכולוגים, דבר הנוטל ממנה, אוטומטית, את הזכות על ילדיה.

איבסן סיים את המחזה בטריקת־הדלת של נורה ההולכת מן הבית, משהיא מגלה פתאום בבעלה “אדם זר”. “הנס שהיא חיכתה לו במשך כל חיי הנישואין שלה לא קרה”. כשחדלה להאמין בניסים, אלא בעצמה – יצאה לחפש את הדרך הקשה.

ייתכן כי אילו כתב איבסן את המשך המחזה היה מגיע לשיא “הטרגדיה” (גם על־פי דרישות הביקורת): נורה תמצא עצמה אשה לבדה, אחרי רדת המסך. קרועה מהעבר, ובלתי־מתקבלת על־ידי ההווה – קרועה מאצל ילדיה ונמשכת חזרה אליהם; נקרעת בין הצורך שלה לחיות את חייה כאדם, לבין הצורך שלה כאדם להיות גם אֵם.

 

השוני הביולוגי    🔗

סיפורה של נורה, “הבובה”, צריך היה לשמש אות־אזהרה לכל הגברים עוד לפני מאה שנים, ולפני עידן הטכנולוגיה. אילו הקשיב העולם לאיבסן, ואילו שמע את קולה של נורה שאין הגבר מסוגל “להיות לאדם אחר” (כפי שרצה בעלה) אם לא “יקחו מידיו את הבובה” – היינו חוסכים היום הרבה מאבקים לשמירה על המישפחה המסורתית.

היינו מכינים מבעוד זמן נשים וגברים חדשים, כדי להתאים את תפקידיהם בתוך המישפחה המודרנית, ולדרישות ההתפתחות הטכנולוגית. המאה־העשרים הציגה לעולם בעיות מסוג חדש, הדורשות ממשלת־ליכוד של שני המינים, כדי להתמודד עם האוייב היותר רציני, מחוץ. אך שני המינים עסוקים עדיין בטיהור־יחסים פנימי.

במקום לשנות את תפקידי המינים – הנצחנו אותם באותם דפוסים ישנים – כשני יצורים שונים משני עברי המיתרס. איננו עוזרים לשני המינים להיות “אדם” שלם, כדי לאהוב בשלמות. איננו עוזרים להם לעמוד, כאדם אוהב, נגד בעיות הקוסמוס או בעיות המלחמה, או נגד בעיות קטנות של הדחת־כלים והרקת פח־האשפה.

מה קבעה האנושות לגבי השוני הביולוגי? היא קבעה שכל הנשים שוות בתכונותיהן. היא קבעה שהתכונות נובעות ממיבנה האורגניזם שלהן – ומותנות ברפרטואר הגנטי שלהן –מלידה. ב"סיפור הלידה" שלי, ושל כל חברותי, ניסיתי להסביר שנשים אינן נולדות נשים – הן הופכות כאלו בגלל העמדות והגישות של העולם המקבל אותן כיצורי “רק”. גם השוני עצמו, כמו הנשים, צמח וגדל מאז לידתו בעבר הרחוק. אם הפכנו מנקבות לנשים “נשיות”, גם הפכנו שוני קטן לשוני גדול. אם אנחנו עושים זאת בחיי אשה אחת, הרחבנו את השוני, בה־במידה שאנו עושים זאת בחיי כל הנשים. כל הנשים, בכל התקופות, ובכל העמים, ובכל הגזעים. באהבה – וממנה דרך כל מערכות החיים – אל החוק. כך נסגר המעגל.

השוני בין שני המינים נתרחב, מפני שבינתיים נוצרו והתרחבו שטחים שבהם נתייחדו לשני המינים פעילויות שונות. כיום קשה לבטל את הרעיון שהשוני, מיסודו, מופרז ובלתי־מוצדק, מפני שעלינו לבטל גם את כל המיבנים והמערכות שבהם הונצחו עקרונות השוני. הנצחנו את השוני במיסגרת תפקידי המישפחה. הנצחנו את השוני בתעשייה, בכלכלה, בנימוסין, בשפה, בסיפרות, במין, באהבה, בחינוך –בכל.

מאחר שהכל דואגים היום לגורל כל השטחים הנ"ל – הכל מקדשים את השוני, מסרבים לשנות, יראים לשנות, ויוצאים להילחם נגד שינוי ה"שוני".

אין טעם, לדעתי, להתפלמס עם אנשי־מדע. המדע סותר את עצמו בעניין זה אפילו בעובדות. המדע טוען שהגבר חזק יותר, ואילו העובדות המדעיות הן שהתינוקות הנקבות נולדות עם נטייה להיות דווקא חזקות יותר מן התינוקות הזכרים. הזכרים חלשים יותר. קשים יותר לגידול. תוחלת־החיים של הזכר קצרה יותר.²

הסטטיסטיקה קבעה כי גם בין הנזירים והנזירות (שלגביהם אין לטעון כי מתח־הפרנסה ממית את הגברים) תוחלת־החיים של הנזירה ארוכה בממוצע של 6–7 שנים מזו של הנזיר. חסידי תורות האוולוציה טוענים אפילו שהאשה היא היצור המושלם יותר, בגלל ההפרדה של דרכי השתן והמין שלה, ומפני שהאבר הזכרי שלה (הדגדגן?) התנוון כשם שהזנב של הקוף (אבי האדם) התנוון באדם. הסטטיסטיקה קובעת שנשים עמידות יותר בפני מחלות³, חזקות יותר בעת אסון, ובמלחמת־העולם השנייה, החזיקו מעמד היטב יותר בזוועת מחנות־הריכוז. הן מחזיקות מעמד היטב יותר ברעב, ומסתגלות יותר לסביבתן.

כל זה ידוע, כשם ש"ידוע" ומקובל שאשה נתונה לפסיכולוגיה מיוחדת עקב המחזוריות של ההפרשות ההורמונליות שלה.

ההתנצחות בין שני המינים בנוסח “מי חזק יותר” היא עקרה, ומיותרת. מפני שהדרישה לשוויון צריכה להתבסס על המוסר – בלי קשר עם הביולוגיה. כל מי שמתבונן בטבע, חייב להבין שאין קיום של האחד בלי השני. לכן, אין האחד “חשוב” מן השני – או “חזק” מן השני.

התורה אומרת: “זכר ונקבה בראם. ויברך אותם. ויקרא את שמם ‘אדם’ ביום היבראם.”⁴ ואומנם, אותם יסודות אנושיים מרכיבים את הזכר ואת הנקבה. ההתנהגות של האדם היא חברתית, אבל היסודות הטיבעיים, התורשתיים והבסיסיים, זהים בשני המינים. חוקי התהוות ה"אני" – שווים. חוקי האישיות, חוקי התיפקודים –זהים. השוני היסודי, התורשתי, היחידי, הוא באברי־הפיריון ובתפקידי־הפיריון.

כדי להבין את התהוות האדם, נוהגים להשוות את תורת האוולוציה להתפתחות העובר. יסודות העובר הם כמו יסודות האדם הפרימיטיבי. המין מתפתח רק אחרי שמתפתח הגרעין האנושי. למעשה, אותם הורמונים קיימים בשני המינים, אלא שבזה יש יותר הורמון “זכרי” ובזו יותר הורמון “נקבי”. זו כל התורה, על רגל אחת.

כמות ההורמונים בשני המינים איננה מתימטית. הוכח שניתן לשנות את הרכב ההורמונים ועל־ידי כך גם להשפיע על תכונות מיניות. הוכח גם שה"צורך" (או האוולוציה) משפיע על הפרשת ההורמונים. אשה שלא ילדה, היניקה ילד זר וגופה החל מפיק חלב. עכברים ממין זכר, שהזריקו להם את ההורמון הנקבי פרולאקטין (מביא חלב), פעלו כמו נקבות: בנו קינים וטיפלו בתינוקות⁵. חולדות שהזריקו להן את ההורמון הגברי, פעלו בתוקפנות־יתר.

יש נשים הנוטות לשעירוּת־יתר, ויש גברים הנוטים לחלקלקוּת־יתר. יחד עם זאת, אין למראיהם של שני המינים ולא־כלום עם התכונות המיוחסות להורמונים המיניים, כתוצאה משמם.

מה שקרוי בפי המדע ההורמון ה"גברי", נקרא כך מפני שהזכר נתפש כתוקפני הרבה לפני שהמדע גילה את ההורמונים. האמת היא, כי דווקא העובדה שההורמון הזכרי מופיע אצל האשה סמוך להופעת הווסת, ובתחילת המחזור, מוכיחה שקיימת פעילות מינית אצל הנקבה, ודווקא בתקופת הייחום: היינו, הפיריון. האשה, כאמור, נתפשה תמיד כ"סבילה", ולכן עד היום אין למדע (הגברי) הסבר מתקבל על הדעת להופעת ההורמון ה"זכרי" דווקא אצל הנקבה ודווקא לפני, ובזמן, הפיריון.

סביר מאד להניח כי הסבילות אינה “טיבעית” לנקבה. דווקא ה"פעילות" קיימת אצל כל החיות הנקבות (כפי שהוכיחה הפסיכולוגיה “המשווה”), בתקופת התעוררות היצר המיני שהיא גם תקופת הייחום והפיריון. ההורמון הזכרי, והזמנים שבהם הוא מופיע, מצביעים על כך שדווקא אי־השקט המתעורר בנקבה בתקופות שהגוף בשל לפיריון, הוא המכוון את הנקבה לחזר אחרי הזכר, ואף לבקש לעצמה השבעת־היצר, כלומר: סיפוק ואורגזם. (מאמר מאת ג’יימס קולייר בקשר למועדי הייחום, אביא בפרק על החינוך־המיני בבתי‏־הספר.)

איוולת היא להתעלם מן הניגודים שבין שני המינים, אך איוולת גדולה עוד יותר תהיה להעלותם על נס כלשהו. אין בטבע מונחים של גבורה וחולשה אלא בהתייחסות של זה אל זה. אם האדם הפרימיטיבי העלה על נס את אבר־המין הזכרי, מפני שראה בו “ראשית אונו” (כוחו) של האדם – למד על אונו מן הפר הקופץ על העדר. אך הוכח, לעומת זאת, במדע, כי יצר־המין בטבע אינו מתעורר בזכר בלי נוכחות של נקבה מיוחמת. אם אנחנו משווים את האשה אל הבהמה, יש ללכת עד הסוף כדי להסיק אמת מדעית. אם אנו טוענים שגם האשה “מותר על הבהמה” – יש לאפשר גם לה את הכוח הרוחני של העולם החדש.

 

מושגי הכוח והחולשה    🔗

מנקודת־מבטו של הגבר בתקופה הפרימיטיבית, נקבעה האשה כ"חלשה" על־פי האידיאלים הפרימיטיביים. למעשה, קדמה לתקופה זו תקופה מטריאכלית, שבה הכוח יוחס לאשה, כי הנקבה שלטה.

בעולם העתיק התבטאה הגבורה בהדברת החיות, וסיפורו של שמשון הנאבק בארי הוא סיפורם של כל גיבורי העת העתיקה. הגברים לחמו בחיות־הטרף משעה שהחל האדם להיות אוכל־בשר. כן לחמו הגברים על טריטוריות, באילי־ברזל – שאף שמם לקוח מכוח האיל, הזכר, והאל⁶. האשה נתפשה כאינקובאטור הדוגר על הצאצאים. היא הירבתה ללדת, כדי לספק את המין האנושי שהמאבק בטבע הירבה לכלות. מאבק־הקיום כילה את בני־האדם מזה, והאשה סיפקה אותם מזה.

אילו רצתה האשה, היו לה די דוגמות להוכיח את עליונותה. היא לא רק הרה ויולדת את הוולדות, אלא תפקיד זה אף היקנה לגופה חסינות גדולה בהרבה מפני מחלות הטבע. אולם, לא האשה כתבה את חוקי הגבורה והעליונות, ולא היא קבעה את האל־הגברי על־פי צורת הפאלוס של הגבר. הכל נכתב, ונחתם, מנקודת־מבטו של הגבר.

האדם הפרימיטיווי, גם היום, מעריך כוח על־פי מעשים פיסיים. אין לו עניין בדברים שאינם פיסיים. העולם שלו הוא בסיפוק הצרכים הבסיסיים (האינסטינקטים הפיסיים־חייתיים) מדרג ראשוני, הדרושים לו כדי להתקיים. מאחר שגם היום אין האדם הפרימיטיווי מכיר בקידמה, נמצא גם היום – אפילו בעולמנו ה"מודרני" – שמורות־טבע אנושיות, שניתן להבין על־פיהן את מצב האשה בעולם העתיק.

כמו הילד, הזקוק להוריו (אבותיו) כדי לעשות כמותם (כדי להיות “בסדר”), כך זקוק האדם הפרימיטיווי למינהגי אבותיו כדי לחקותם בדיוק, ולחסוך מעצמו את הפחד משינויים. השינויים פשוט אינם חלים עליו. דוגמה בולטת לכך היא שבט הפאלאשים החי באתיופיה, ומייחס עצמו לעם היהודי. הפאלאשים מתקיימים במתכונת מדוייקת של תקופת התנ"ך. כל מינהגיהם, לבושם, חשיבתם, הם כפלא היסטורי מוקפא וחנוט. בסרט שהוצג בישראל בטלוויזיה, על חיי שבט זה, אפשר היה לראות גם את האשה התנ"כית: ראשה מגולח והיא מורחקת מן העדה לתוך סוכה נידחת, במשך כל ימי ה"נידה".

גישת האדם אל הכוח הפיסי, הולכת ומפנה מקום בעולם המודרני לכוח ממין חדש: קוגנטיבי ונפשי. בעולם המודרני, גם הגבר הגברי ביותר אינו יכול להתהדר בכוחו של שמשון. ערך הכוח לא רק ירד, אלא הוא מתנוון. עובדה זו שופכת אור גם על החולשה של “המין החלש”. האוולוציה ניוונה את הכוח הפיסי של האשה, כאשר החברה גידרה אותה בבית. אותו תהליך חל היום על הגבר, שהמכונה תפסה את מקום זרועותיו.

הכוח הרוחני שולט היום בעולם ומפעיל את המכונה, ומפעיל את היוצר. מכירים היום בקיום של “הנעה” רוחנית, כי המניעים הרוחניים מפעילים את האדם. המניעים הרוחניים חולשים על⁷ שאר היצרים. הם מביאים לחיסול יצר המין, או יצר האכילה, או לניפוחם.

המדעים הרוחניים למיניהם, והחשיבה המופשטת של האדם המתפתח ללא־הרף, הביאו להערכת הקשר האמין בין הגוף והרוח, ולהערכה חדשה של האנרגיה הרוחנית.

אולם, גם כשחלו שינויים בהערכות של חולשה וכוח בעולם המודרני, הם חלים גם היום, רק על הגבר. הוא בלבד חזק, גם בעולם הטכנולוגי, שאין בו צורך בשרירים. בעבר, ייחסו תכונות של אינטואיציה ואינסטינקט לאשה, כקשורות עם הפיריון. (לכן ייחסו לה את ה"חוש הטיבעי" להתמצא בכל מה שקשור בבית ובגידול הילדים, כקשורים עם דאגת הנקבה לגוזלים שבקן.)

אבל היום, כש"יצירה" ו"יצירתיות" הן מילים שבאופנה, ומילים כמו “אינטואיציה” ו"אינסטינקט" עומדות מאחרי כל הסברי היצירה, מגדירות כל המילים הללו רק את ה"גבריות" החדשה. העולם החדש ממיר כוח פיסי בכוח רוחני, אבל – של הגבר בלבד. ואילו בעולם הישן היה הכוח הרוחני בלתי־מובן, ונקשר בעולם של כשפים ורוחות – ובשטן. האשה, בעולם הישן, הותנתה עם העולם הבלתי־ידוע (מנקודת מבטו של הגבר) והותנתה אחר־כך (על־ידי הדת המונותיאיסטית) עם השטן, מפני שהגוף נתפש כחטא.

זה מוסיף בילבול ותיסכול לעולם המודרני, כל עוד אין מחליטים שיש לבטל את ההגדרות המסורתיות של “נשיות” ו"גבריות", כדי להתאימן לעולם החדש. היום, כאשר אשה נראית חזקה לפי כל הכללים החדשים, ומשחדרו תורות חדשות הדורשות בחינה מחודשת של תפקידי האדם בעולם, נראית ההגדרה הישנה של “נשיות” כקללה אנכרוניסטית, המונעת רק מן האשה את ההנאה מהתפקידים החדשים בעולם, ומן ההגדרות החדשות הנכונות ל"אדם". מכאן, שהאשה איננה כלולה במילה “אדם”.