השוני ואי־השוויון    🔗

אי־השוויון של האשה נעוץ בחוקים, אבל החוקים עצמם הם ביטוי לו. דווקא באי־השוויון הקרוי בפי כולם “שוני” ביולוגי, אשר נותן לדעתם את טעם החיים – נעוץ אי־השוויון, מפני שהשוני מכתיב שיעבוד רק לאשה, ואפלייתה־לרעה בכל החוקים.

השוני הביולוגי קיים. הוא לא רק איננו מפריע, אלא אף הכרחי כדי להביא לפיריון: פיריון בעולם הביולוגי, ופיריון בעולם כולו – כבשר היצירה. השוני הפך מטרה־בפני־עצמה במישטר שביקש להנציח עליונות של מין אחד. גם אילו היתה האשה, ולא הגבר, המין שהשתלט – הייתי אומרת שנעשה שימוש לרעה בשוני, שהמישטר הוא דיקטטורי, ושהחברה חולה כתוצאה מכך.

מאז התעוררתי לראות באידיאליזציות למיניהן של ה"שוני", מעין סיפרות־הסברה העושה לנו שטיפת־מוח, התברר לי כי מה שניראה בעיני ברור ומובן־מאליו כמו עצם אי־השוויון (הנראה על כל צעד ושעל) איננו ניראה כלל לרוב הנשים. אם עוד הבנתי מדוע אינן רואות את הצורך ב"שיחרור" (שהיא מילה הכורכת “מהפכה” מורכבת ורבת־השלכות), קשה היה לי להבין כיצד אין הנשים רואות שאין להן שוויון. אם, לגבי, די בעובדה שיש להוכיח את אי־השוויון כדי להצביע על כך שאין שוויון, הרי לגבי רוב הנשים לא די אפילו בחוקי אפלייה־בשכר, או בעובדת חובתן להיטהר במיקווה, כדי להשתכנע שאין להן שוויון.

דיברתי עם כלה צעירה, הלומדת חינוך ועתידה להיות יועצת. שאלתי אותה על חוויותיה ב"מיקווה". היא אמרה: “לא חשתי שום רגש־התעלות, כפי שחשו חברותי שם. אפילו התרחצתי בבית אחרי הטבילה, כדי להסיר את ההרגשה הרעה”.

קיוויתי לשמוע ממנה צעקה נגד העלבון שבחובת האשה להיטהר לכבוד הגבר –אך לא שמעתי אלא “הוכחה” לכך שהטבילה במיקווה לא העניקה לה אותה תחושת “הזדככות” שהובטחה.

זוהי רק דוגמה אחת של עיוורון – המביא לאידיאליזציה של מצב נחות. יש אלפי דוגמות כאלו. אשה מברכת “ברוך שעשני כרצונו” – ואיננה רואה שבאותו פסוק עצמו מברך הגבר: “ברוך שלא עשני אשה”.

אם היא מקבלת משכורת קטנה יותר בעד אותה עבודה עצמה – היא אומרת שזה מוצדק, מפני שבעצם איננה מתמסרת לעבודה כמו הגבר, שהרי מחשבותיה בבית.

ברוב המיקרים אין היא יודעת אפילו שמשלמים לה שכר קטן יותר. שמעתי זאת לא פעם מנשים עובדות בישראל. דבר זה נתאמת במחקר לגבי נשים באמריקה, שתואר בגליון 12.1971 של “פסיכולוגיה היום” (Psychology Today). נשים אשר קיבלו בממוצע 3,458 דולר לשנה, משנשאלו: “האם את מרגישה אפלייה כלשהי בעבודתך, עקב היותך אשה,” ענו 95% – לא. כלומר: כמעט כל הנשים שהמחקר קבע את ניצולן־לרעה בשכר, לא היו מודעות כלל לאפלייה כלשהי.

ההשכלה של הנשים איננה משפיעה על עיוורונן לאפלייתן כקבוצה. מורה לפסיכולוגיה בבית־ספר על־תיכוני, אמרה לי בפירוש שלא נתקלה מעולם בכך שקיימת אפלייה־לרעה של נשים.

סטודנטית אמרה לי: “לבנים באמת יש יותר שכל.”

אשה בדרגת פרופסור, אמרה לי שה"שיחרור" מיותר לחלוטין.

בשיחה שנערכה בגימנסיה העברית ברחביה, ב־1972, בין מסיימי י"ב, טענו כל הבנות כי אינן סבורות שהבנות מקופחות, וכי לא היו רוצות מצב אחר.

עיתונאים ועיתונאיות כתבו ללא־הרף על האבסורד בדרישה לשוויון. במדינה כמו ישראל, שהשוויון “קיים בה כבר מזמן”. עיתונאים, סופרים, תסריטאים ובמאים, מדענים וסתם אנשים, כולם מגייסים לעזרתם דיעות־קדומות ודיעות־מדעיות בעירבוביה. כולם מאמצים את ה"שוני" כדי להסביר את המציאות, ומגייסים את המציאות כדי להסביר את ה"שוני". זהו עיוורון מדעי, שהוא תוצאה של מציאות היוצרת הווה על־פי העבר, ולא על־פי העתיד.

“אהבתי את אדוני!”    🔗

העובדה שהאשה שותקת נעוצה, איפוא, בעיוורונה הפטאלי. עיוורונה שלה כלפי מצבה, איננו אלא מנגנון־הגנה. כשאדם איננו רואה שהוא נחות, הוא מכניס עצמו למצב המגן עליו. אילמלא העיוורון, לא יכול היה לחיות את אי־הצדק, או להשלים עם השתעבדותו לאי־הצדק. אילו היתה האשה רואה עצמה נחותה ומשועבדת, היתה מצווה לקום ולמרוד. התורה שלנו אמרה לגבי עבד החייב לצאת בשביעי לחופשי, כי אם הוא ממאן לצאת לחופשי וטוען “אהבתי את אדוני!” (את מעבידי!) – רוצעים את אוזנו במרצע. ומוסבר, כי “אוזן זו ששמעה” שבני־אדם אינם עבדים אלא לה' והעדיפה להישמע לקולות אדון אנושי – תירצע, כאות־קלון. על־פי המוסר העליון של היהדות ועל־פי תפיסת הדמוקרטיה היהודית – עבד “לעולם” הוא מושג פסול. אולם לגבי שיפחה – הדין שונה. “לא תצא כצאת העבדים,” נאמר¹.

שלב שני במנגנון־ההגנה של האשה, הוא אידיאליזציה של השיעבוד. כל מה שמייחסים לה היא מייחסת לעצמה, כשהוא נראה בעיניה (העיוורות) כחיובי – כדי להפוך מום לאידיאל.

תהליך זה קשור, כמובן, בחוק המתימטי שכל עיוות במחשבה גורר אחריו עיוות מחשבתי נוסף, עד שנוצר פקק במחשבה, שאין לצאת ממנו אלא בעזרת יד מבחוץ, המסוגלת להתיר את הקשר האחרון בפקעת, כדי להתיר אחר־כך את הקשר שלפני האחרון, וכן הלאה.

העיוורון, כמנגנון־הגנה, מכה לא רק את המוכה, הנחות, אלא גם את המכה־השליט. לכן, אין הוא רואה “כוונה רעה” במעשיו. כל משתלט (בניגוד ל"שליט") סבור שהוא “רועה את צאן־מרעיתו”, כי הצאן נבער מדעת. המחנכים על־פי גישת המסורת “חוסך שיבטו –שונא בנו”, הם כשליטים היודעים מה טוב בשביל הילד, הנבער־מדעת.

ידועים בסיפרות ובהיסטוריה המיקרים המחרידים של הענשת ילדים והכאתם האכזרית, בצורה הדומה בדיוק ל"חינוך" העבדים, או הפושעים. גם כיום עדיין סבורים הורים רבים, כי רק הלקאה טובה תוציא מראשו של הילד את ה"שיגעונות" שלו.

כל משתלט סבור שבידו הערכים הנכונים, וכי עליו להנחית אותם על המשועבדים לו. גם היטלר סבר כך. הוא לא ראה כל רע בכך שהוא מטהר את הגזע העליון (שלו) מכל היצורים שלא ניראו לו שייכים לגזע שלו. קרוב לוודאי שבאמת ראה את היצורים שהשמיד כרעל לאנושות. אין, איפוא, הבדל רב בין הגישה שלו לבין גישתו של כל משתלט – מעביד, או בעל, או הורה. גם הם משמידים בצורה שאינה נראית לחברה, או להם. ההבדל בין עליון לעליון, במידה שהוא מדכא את ה"תחתון" – הוא רק כמותי, לא איכותי.