מאחר שהשוני קבע שהאשה חמימה וחברותית – שוחחתי תמיד בנקל עם אנשים ונשים בכלל, שוחחתי תמיד עם הנשים, כשהגברים דנו בעניינים היותר־חשובים. הנשים משוחחות על ילדים, חיתולים, ובישול. נשים – עולמן צר.

כששוחחתי עם נשים, הן מצאו איתי שפה משותפת לא בגלל הבעלים, אלא בגלל התפקיד המשותף שלנו, כנשים. נשים מאמריקה, מנורווגיה, מתימן. כולן יכולות להשוות את מישקל הילדים, או את כמות הקמח בעוגה. “עבודתן” בכל העולם היא אחת. יש להן מייד נושא משותף לשיחה. כמארחות, הן יכולות להתחיל שיחה גם עם גבר, כי מותר לאשה גם להיות טיפשה, והיא יכולה תמיד להוסיף את המילים “אינני מתמצאת בכספים” אם ברצונה לפתוח בשיחה עם בנקאי.

נשים לבעלים בעלי־מעמד, טיבעי שאינן רואות כל רע במעמדן כאשה, שהרי הן חולקות עימם את כל הארוחות השמנות. שמם של בעליהן מקנה להן יוקרה, ולכן ביטול השם והזהות עצמית, כדאי בעיניהן. הן אמרו לי, איפוא, תמיד שכל עניין ה"שיחרור" הוא המצאה של “נשים מופרעות, שאינן מאושרות”.

כשדיברתי, באותה חופשיות, עם נשים יהודיות־דתיות, או עם נשים ערביות – לא יכולתי לדבר איתן בחופשיות על השיעבוד שלהן כנשים (שהוא בולט גם לעיני הנשים המאושרות הנ"ל). נשים ערביות, הנקנות בכסף עוד היום, גם הן אינן מוכנות להודות שאינן מאושרות. הן מתגאות ומתעלות בעיני עצמן ככל שהמוהר גבוה יותר. על עצם הקנייה אין הן מתרעמות. הן אפילו לא החלו לאכול מעץ־הדעת ועל‏־כן אין להן כל מושג בפסיכולוגיה, או כיצד צריך אדם להתפתח. כשהגבר מכה אותן, בלשון או בשוט, הן בטוחות שהוא צודק, שהרי גם אם למד פחות מאשר האדם במערב, הוא למד משהו בבית־הספר, ואילו הן לא למדו בכלל.

כדי לעורר את נושא השוני, ולדבר עליו כתופעה הגורמת למחלת־חסר באשה, מחלה המדביקה גם את הגבר בחסר, ואת הילדים בתיסכול – היה עלי להתחיל תמיד באותו מישפט דיפלומטי: “אומנם, אצלך, אישית, לא נתקלת באפלייה־לרעה, אבל זה מפני שיש לך בעל טוב. הסתכלי אצל השכן.”

ליהודיה הדתית היה עלי לומר: “אומנם, היהדות דאגה לאשה – אבל הסתכלי אצל הקתולים, או אצל המוסלמים.” או, לאשה ישראלית גאה: “אצלנו זה אומנם לא מורגש, אבל הסתכלי על האשה הערבייה.”

כמובן, בכל הדוגמות הללו ניסיתי רק לפקוח את עיניהן של נשים בנות עדות שונות, מרמות שונות ומארצות שונות, מבלי להכאיב להן אישית. בעיקר אין טעם להכאיב אישית לנשים משכבות כה נחשלות, שכל התפכחות ממצבן עלולה להרסן עוד יותר (מבלי להציע להן פיתרון בר־ביצוע).

אבל האמת היא, שמיגוון הדוגמות, והן־עצמן, יוצרים תמונה כללית של נחיתות בינלאומית. האשה נחותה בכל מקום בעולם, מפני שהשוני שלה מתבטא בתפקידה הבינלאומי כאם־ורעייה. ההבדל בין מקום למקום הוא רק כמותי לגבי מהות הנחיתות.

אין עדיין מקום כלשהו בעולם אשר בו הנשים שוות־ערך לגברים. לגבי שיחרור־האשה, כולן רק בתחילת דרכן. דווקא אמריקה, הדמוקרטית והמתקדמת, היא שהולידה את התנועה־לשיחרור־האשה, מפני שבארץ הענקית ורבת־האפשרויות התגלה לראשונה כי השקר שבדמוקרטיה, או שוויון־סוציאלי כלשהו, יפים גם לגבי האשה.

במדינה כמו אמריקה, שיש בה קידמה תרבותית, במדינה שבה המין נתמסחר, ותועש והפך ייצור המוני של פצצות־סכס, התפוצצה גם פצצת־האטום של התנועה־לשיחרור־האשה.

פולחן־הסכס הפך את האגדה על־פיה, והנשים החלו רואות שהאגדה (או ה"חידה") רק הזיקה להן. נשים שהתפכחו מהגלוריפיקציה של ה"נשיות", נוכחו לראות שאין להן קידמה כנשים, ואף לא תהיה – כי הקידמה מתעכבת בשוני, המונצח במדע. הנשיות, או הסכס, מחזירים אותן תמיד למיטבח מצד אחד, והופכים אותן תשמישי־גבר (כמיצרך־נצרך), מאידך.

במדינה דמוקרטית כמו אמריקה, או במלוכנית כמו שוודיה – שתיהן מן המתקדמות ביותר – יש עכשיו התעוררות חזקה להבראת החברה מחלוקת התפקידים המסורתית, ושתיהן מתריעות על כך שחלוקה זו מזיקה גם לגבר, ולילדים. בפרק על השינויים שיש לחולל בלימודי כלכלת־הבית אדגים כיצד מתבטא הרצון להבראה בשוודיה. אשר לאמריקה, אם גם מראים המיספרים הסטטיסטיים שהנשים בה מפגרות בעיסוקיהן מחוץ לבית (על־פי אחוזי הנשים במיקצועות השונים), הרי בכל הנוגע למלחמה במצב זה, כל הזכויות שהשיגו הנשים בכל העולם, הושגו תודות למאבק הפמיניסטי של נשות אמריקה. את זכות־ההצבעה לנשים השיגו הן. ומאז, בכל דרכי התנועות־לשיחרור־האשה למיניהן, בכל הארצות, הן שואבות את ההשראה ואת העידוד – ואת הכוח – מן ההעזה של התנועה־לשיחרור־האשה באמריקה, ומהצלחותיה. גם ברוסיה, שיש בה אחוז כמעט שווה של נשים וגברים עובדים, האשה חסרת שיחרור, כי הוא איננו בבית, לעומק.

כאשר מדברים על השוני כתופעה בינלאומית, קל יותר לכל אשה להבין ולראות את בעיית הקיפוח ואת משמעותה גם בארצה, או בביתה. די לדבר על השוני כתופעה בינלאומית שיש להוקיעה, כדי שהחיפושים אחריו והדרכים לביטולו יתחילו להתבצע, אם בצורת שוויון־בשכר, בצורת דיני־רכוש, או בצורת חלוקה שווה של תפקידי הבית.

השוני, כתופעה בינלאומית, חייב להיחקר, כגורם המונע בכל העולם התפתחות של אדם שלם. היום אין לדבר רק על “חסך אמהי”, אלא גם על “חסך אבהי”. לא רק האשה מתפתחת כיצור נחות מפני שהיא “רק”־אשה, אלא גם הגבר מתפתח לאדם בלתי־שלם אם הוא מונע מעצמו להיות אב, או גנן/ת.

להלכה, כל מדינה יודעת שלא טוב לו לאדם להיחשב כ"רק", אבל למעשה– רק האשה מתפתחת ל"רק"־אשה. שום מדינה לא תודה בכך. אפילו הנשים של אותה מדינה אינן מודות בכך. הן שונאות, ומתבטאות בזעם כלפי כל אותו “שיחרור”, כפי שילד זועף כשמשנים קצת את סיפור־האגדה שמספרים לו ערב־ערב.

אני נולדתי על אדמת אמריקה. אמי – ברוסיה. בתי –בישראל. בחלק כולנו נפל אותו גורל, להיוולד ולהתפתח כאדם שהוא “רק”־אשה. אך מיקרה הוא שאף אחת מאיתנו לא נולדה בתימן או בערב הסעודית או בלוכסמבורג. נחיתותה של האשה במדינות אלה נראית היטב גם לי, ולבתי, ולאמי, בלי כל צורך בעריכת “מחקרים” סטטיסטיים.

היא איננה נראית, לעומת זאת, לאשה אמריקנית עצמאית ותרבותית, יושבת־ראש לשעבר של המגבית היהודית, שאמרה לי במפורש שנשות ה"ליב" הן סתם מטורפות. הנחיתות, כאמור לעיל, אינה נראית לאשה פרימיטיווית שבעלה מרביץ לה. היא אינה נראית גם בלוכסמבורג, השוכנת בתוככי ה"מערב", באירופה התרבותית יותר מכל שאר היבשות. ובכל זאת: היום, ב־1975, האשה בלוכסמבורג היא אפילו פחות מ"רק", כי אין לה אפילו זכות־הצבעה. היא, איפוא, יצור נחות מכוח החוק, בניגוד לכל היגיון או מוסר.

לגבי שוויון האשה, לוכסמבורג מפגרת יותר ופחות תרבותית מכל מדינה ערבית שיש בה זכות־הצבעה לנשים, אם לא למעשה –לפחות להלכה.

ברור לי כי אשה החיה כיום בלוכסמבורג אינה רואה עצמה כנחותה. היא רואה את מצבה כ"טיבעי". אילו נכתבו סיפרי פסיכולוגיה מקומיים, בלוכסמבורג, היה הפרק הדן ב"פסיכולוגיה של האשה" מציין כי “האשה, מטיבעה, אינה בוחרת בנציגי הממשלה.”

גם בישראל נתפרסמה הידיעה כעובדה חסרת־חשיבות: בפברואר 1973, נאמר בחדשות ברדיו: “הגברים בלוכסמבורג החליטו היום, ברוב־קולות, לא להעניק גם להבא זכות־הצבעה לנשים.” שום הערה ביקורתית. שום פליאה.

איש אינו נחרד מכך שעדיין קיים, באירופה דהיום, גזע של גברים המתיר לעצמו להחליט על כל הנשים כעל נחותות, ולהשפילן עד כדי ביטול זכותן להצבעה, וזכותן להילחם בהשפלה זו.

אין לאשה כל אפשרות לפתור את הבעייה באופן אישי. לא בינה־לבין־בעלה, לא בינה־לבין־המעביד, לא בינה־לבין־הרבנות, לא בינה־לבין־המדינה.

גם בלוכסמבורג אולי טוב לאשה בחיי הנישואין. סביר אפילו להניח שהבעל משאיר אותה בבית עם שפע של מותרות, כשהוא קופץ לרגע לקלפי להצביע. אבל לא ייתכן כי אין בה משהו מן ההרגשה המרה של ילד המושאר בבית עם שפע של צעצועים, כשכולם הולכים ללונה־פארק. ואומנם, אין כל הבדל בינה לבין ילד. לילד אין בגרות, ולה אין מאפשרים בגרות.

המצב בלוכסמבורג איננו חריג, כמובן. הוא רק בולט יותר ומנקר את העיניים. גם ביוון יצא עכשיו (ורק עכשיו) חוק המדבר, לכאורה, על קידמה לאשה, אבל מוכיח על נחיתות: באביב 1974 יצא שם חוק המעניק לאשה זכות לפתוח עסק “בלי רשות הבעל”.

גם בישראל אין לעשות דברים בלי רשות מן הבעל. למעשה, כל האפליות בחוק נובעות מן המנטאליות המושרשת עמוק במיבנה המישפחה, שלפיו הבעל הוא נותן הרשות. בכל מקום בעולם ניתן החיזוק לצורת חשיבה זו: הבעל בועל אשה. קונה אשה. נותן כתובה לאשה. נותן גט לאשה. מרשה לאשה לבחור. מרשה לה לקנות אקדח. מרשה לה לעבוד. מרשה לה לנשום.

הבשורה שנתבשרנו לגבי נשות יוון שיורשה להן מעתה לפתוח עסק, לא רק מבליטה את נחיתותה של האשה שם עד היום, אלא גם מצביעה על כך שלאשה ביוון מרשים או לא מרשים לעשות דברים. במקום כזה, אפשר להניח שהגבר גם ינהל לה את העסק. לא אתפלא אם נימוקים אגוצנטריים ביותר, כמו ריווחיות במיסוי, גרמו לכך.

לא יהיה זה מוגזם לקבוע כי גם כיום, גורלה של האשה נתון במידה רבה בידי בעלה. להלכה יש לה זכויות, אך לא למעשה. וגם כשיש לה – הן ניצבות לעיתים על כרעי תרנגולת. מה תועיל לאשה פרימיטיווית זכות־ההצבעה, אם הגבר “לא מרשה” לה לצאת מן הבית, או לבחור? גם אם היא בוחרת, קרוב לוודאי שהיא בוחרת במי שהבעל קובע כנכון.

בכל המדינות שבהן קיים הקיפוח, קיים גם הצידוק. הנשים המוסלמיות כה מכוסות ברעלות שלהן, עד שאינן רואות כלל – לא את העולם החיצוני, לא את עצמן ולא את העוול. הן אומרות שהרעלה היא “הגנה”. הן אומרות, שם, שהבעל חכם יותר ויודע יותר – ואומנם כך הוא הדבר –שם. האדם איננו אלא מה שהחברה עשתה ממנו.

בסקירה כללית על חינוך בנות, ב"אנציקלופדיה החינוכית" ניתן להבין את הנחיתות של ה"שוני", על־פי חתך מיקרי לרוחב כמה ארצות. הנחיתות היא בינלאומית, לא בגלל החינוך, אלא בגלל מטרות־העל העומדות מאחריו. משתקף בהן יחס הביטול, הזילזול, ההשפלה וההמעטה כלפי האשה, כיצור שלפעמים איננו ראוי אפילו לחינוך, ופעמים גם איננו ראוי לחיות.

בהודו – האשה נמצאת בשפל הסולם החברתי. מנהיגים אכזריים הגבילו את עצם זכותה לחיים. עד המאה שעברה (1829) שרפו את האשה החיה, לאחר מות הבעל. (כלומר: היא חיה רק בזכותו, כשהוא “מרשה” לה. משמת הבעל – אין לה עוד זכות חיים.) גם אם הנוהג בוטל רק לפני כמאה שנה, אין זאת אומרת שניתנת לאשה בהודו זכות החיים. גם היום היא “בשפל הסולם”, כי אין לה ערך כאדם.

ביפאן – מעמד האשה הוא ברוח הפילוסופיה של קונפוציוס, הקובעת כי “האשה חייבת לראות את בעלה כאדונה ולשרתו בכל יראת הכבוד והרוממות.”

אם כי חוק 1871 הבטיח שוויון חינוכי, לא בוצע הדבר למעשה. בכל בתי־הספר היתה הפרדה. אלה המיועדים לבנות –רמתם נמוכה. האוניברסיטאות הממלכתיות רובן סגורות בפניהן. (ה"גיישה" היפאנית היא תופעה מתוחכמת של צירוף בובת־חרסינה עם תכונות המארחת האלגנטית, אשר מרוב מסירות מעניקה לאורח או לאדונה גם את גופה. ת.ב.)

בארצות האיסלם: “אין חוק באיסלם המגביל עיסוקה של האשה אם אין בעלה מתנגד לכך.”¹ “אם כי לפי הקוראן – מקומה בבית.”² מותר לה גם לשרת כשופטת³, ולהורות לגברים מבוגרים⁴, “אולם למעשה הוגבלה בחברה לתחום הבית והיתה משוללת השפעה בחוץ.” “בעבר הלא רחוק – היתה כלואה בבית⁵, ורשאית להופיע בעיר רק עם בעלה.”

“למרות שבין שתי מלחמות־העולם מדובר בחוקי ארצות קע”ם ( לבנון, עירק, ואירן) במפורש או במובלע על זכות אחת של הבן והבת לחינוך (מפני שרצו להידמות בכך לארצות־המערב), למעשה יש בהן מחסור חמור במורות, ואין הורים המוכנים למסור בנות לחינוך גברים (מורים).

"המיסגרת המסורתית והנישואין בגיל צעיר, ומסורת שיעבוד האשה, הנחשלות הכלכלית – מעכבים את כל תהליך השוויון בכלל ובתחום החינוך בפרט.

“כתוצאה: אין בכוחן של הנשים להיחלץ מכבלי מעמדן המסורתי – – –”

בערב הסעודית ובתימן:

אין בתי־ספר לבנות כל־עיקר.

בסין – ב־1907 פורסמו תקנות ביחס לחינוך בנות, אבל חינוך יחד עם בנים היה אסור.

כי אחד משיבעת כללי־הנימוס המקודשים במסורת של הסינים הוא:

“לא יתערבו בנים ובנות, ולא יישבו זה ליד זה.”⁶

מ־1912 קיימת השוואה בחינוך, אבל כבלי “הנימוס” “המקודשים” הרי נשארו.

בישראל – מאחר שהאנציקלופדיה מדברת על כך שהבנות “אינן נופלות בכישרונותיהן השיכליים מן הבנים,” אך מדובר גם על כך שהן שונות מן הבן בהבדלים־מלידה, ומאחר שהשינויים האלה “מלידה” גם – “נובעים מגורמים חברתיים, אמונות ודיעות שיש להן מהלכים בקהל ומגבירות תכופות את ההבדלים מלידה” – הוחלט על פשרה:

“המחנך ישאף, איפוא, להכשיר את האדם כאדם וכאזרח שווה־זכויות בחברה; עם־זאת יזכור תמיד, שתביעה לשוויון המינים אסור לה שתתעלם מן הגורמים הנשיים הסגוליים (הספציפיים). אדרבא, יביא בחשבון גורמים אלה בכל מעשה חינוכי. מכאן שנחוצה סינתזה בין שני סוגי המטרות – המשותפת והמיוחדת.”

וכאן גם העוקץ! תפקידה כאשת־איש וכאם מונע ממנה כל שימוש בחינוך הכללי, המשותף. גם בחינוך המשותף וגם במיוחד קובע המחנך ש"אסור לתביעה לשוויון להתעלם מן הגורמים הנשיים הסגוליים." תמיד יעמוד ה"שוני" הביולוגי שלה (ורק שלה) בפני כל תביעה לשוויון. זהו העוקץ שמאחרי כל הדיבורים היפים על חינוך כפול.

מסבירים באנציקלופדיה החינוכית, בצורה מדעית, שעקב תפקידה כמנהלת־ביתה, “חורג התפקיד מן המיסגרת הפנימית של חיי־המישפחה ועובר אל התחום הציבורי, שהרי עקב התפקיד הכלכלי, האירגוני והטכני המוטל עליהן, מופקד בידן חלק נכבד של ההון הלאומי – והמדינה מעוניינת בניהול מכוון ומתוכנן של משק־הבית.”

זוהי תחילת שטיפת־המוח. בתפקידיה ה"ספציפיים" כרעייה וכאם, היא תורמת לתחום הציבורי (ב"תפקידה הכלכלי") רק את כישוריה כזבנית או כצרכנית, היודעת לקבוע את הכלכלה מפני שהיא יודעת איזה סבון־כביסה טוב יותר. גם את כישורה “האירגוני והטכני” היא תורמת ל"תחום הציבורי", דרך “ניהול מכוון ומתוכנן של משק־הבית” שלה – שהמדינה מעוניינת בו.

מה שאין שטיפת־המוח אומרת לאשה – ולא רק בישראל אלא בכל העולם – הוא שחינוכה ה"משותף" של הנערה, בשיעורים משותפים עם הנער במיקצועות הפיסיקה, האזרחות והמתימטיקה, איננו מאפשר לה להתייחס אליו ברצינות מפני שבחינוכה המיוחד (שהוא יותר חשוב מן ה"משותף" מאחר שהוא קובע את מקומה בחיים) מחנכים אותה “בראש ובראשונה” להיות עקרת־בית. כלומר: לשם מה להתאמץ ללמוד פיסיקה?

שום גבר בעולם אינו נדרש לבחור בין פיסיקה למשק־בית. גם אם הוא אוהב להיות אב, הוא יכול להיות אב לכמה דקות ביום. זה די. במרבית זמנו הוא יכול להיות פיסיקאי. לשם כך חילקו לה את תפקיד העזר־כנגדו. הוא יכול להשתחרר מדאגות המטבח וחינוך הילדים, מפני שיש לו אשה.

האם אפשר לקרוא לחלוקת־תפקידים כזו שוויונית – כאשר כופים את התפקידים בלי לשאול את פי בני־הזוג?

האם אפשר להשוות את העולם האינסופי של הפיסיקה עם העולם של המיטבח, אפילו אם נתאמץ ונהפוך אותו לארמון?

כאשר בוחרת האשה גם לעסוק בפיסיקה וגם לנהל את הבית – האם ה"שוני" בתפקידים אינו כופה עליה לנהל שתי שנות־חיים במקביל? ואם בוחרת האשה לעסוק רק בניהול ביתה, האם החברה מעריכה את עבודתה באמת?

כאשר כל האפליות־לרעה הן בשיעבוד האשה, האם אין צדק בטענה שהעולם הוא עולם של גברים, מפני שהגבר קבע כך את העולם?

ואם ה"שוני" בין המינים הביא לשילטון הגברים, האם לא טיבעי הדבר שהשליט ינפח וינציח את השוני?

 

השקרים שמאחרי השוני    🔗

מה שחשוב להדגיש הוא שה"שוני" מוגש תמיד (ובכל העולם!) עטוף בשקר. אומרים לאשה שהיא חלשה מטבע. זהו שקר כפול. אין היא חלשה כל־עיקר, וכשנוח לחברה להעבידה, בארצות רבות בעולם, שעות ארוכות בחרושת, או בשדה, או בלידות־אין־סוף –אין האשה חלשה לשאת כל זאת.

אומרים לה שהיא חלשה, ולכן נוצרו חוקי־הצדק כדי להגן עליה. ההגנה מעוניינת להנציח את המנטאליות הכללית של השוני, כי ללא רעיון של חולשה אין צידוק לרעיון הסבילות, ואילו בלי סבילותה של האשה אין הגבר יכול להישאר עליון לאורך זמן. לא בתקופה זו שכבר פתחה לפני הנשים את שערי המדע. המדע מגלה לנשים את מלוא השקר שב"חידת" האשה.

ה"שוני" הוא שהכתיב לאשה את היופי – ומוכרים לה אותו כגלולה מצופה דבש. יחד עם היותה “המין היפה”, היא יפה בשביל הגבר, והיא חייבת להיות יפה. (“תבוא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת” – מהר"ם מרוטנברג.)

שקר היופי בולט במיוחד ביהדות, משום שהיהדות טוענת: “שקר היופי והבל החן.” כשהיהדות מחלקת את היופי לאשה ומעריכה את היופי כשהיא רואה אותו (אדבר על כך במפורט להלן, בפרק על יופיין של גיבורות האומה), היא מתכוונת לומר שהיופי נחוץ לה כדי להרנין לב בעלה.

על־פי ה"טבע", אין כל היגיון לומר שהאשה היא המין היפה. כל מין “יפה” בעיני המין השני, ואין יופי מוחלט. ראינו גם יופי גברי ביוון, בפסלים הקלאסיים, בעירום הגברי של מיכלאנג’לו, וראינו את הזכר בעולם החי, שהוא תמיד הצבעוני יותר וה"יפה" יותר. הסתירו זאת מאיתנו, כי יופיו של הזכר בטבע מעיד על כך שדווקא הוא מתקשט, ודווקא היא זו המחזרת אחריו. האריה יפה מן הלביאה. התרנגול יפה מן התרנגולת. השור יפה מן הפרה. יופיו של הזכר בעולם החי יכול היה להיות לרועץ לגבר, אילו נעלנו אותו בבית כדי שיעסוק רק ביופיו, על־מנת למצוא־חן בעיני הנקבה.

האנושות לא עשתה זאת לגבי הגבר. אבל, תיאורטית, אפשר היה – מאחר שיש לכך הצדקה מן ה"טבע". יכולנו, תיאורטית, לגרום לכך שדווקא הגבר היה מתקשט כדי למצוא־חן בעינינו. יכולנו ליטול ממנו את הזהות האישית ולאלצו לשאת רק בתפקיד היופי.

כרגע, המצב הפוך. האשה מתקשטת כדי למצוא־חן בעיני הגבר. היא מעוררת תעשייה שלמה לעסוק ביופייה, החל בתמרוקים וכלה בטיכסי בחירת מלכות־היופי, ובעיתונות־הנשים הנזונה מתחרויות אלו.

הסבילות, והיופי, שיעבדו את האשה לביתה. גרמניה הגדירה את תפקידיה של האשה בבית באופן ברור בשלוש מילים: ילדים. מיטבח. כנסייה. כי גרמניה, גם לגבי האשה, הצטיינה ביסודיות הנצחת הגזע העליון. בגרמנית, שלוש המילים הללו מתחילות באות K. תפקידי האשה נקראו מאז – “שלושת ה־K’ים.”

שני ה־K’ים הראשונים (ילדים ומיטבח) הוסברו בכל העולם כנובעים מ"רצון הטבע" להעניק לה רחם. הוספת ה־K השלישי, כתפקיד “טיבעי” אף הוא, היתה ערמומית ומתוחכמת. K זה הבטיח כהלכה ששני ה־K’ים האחרים יבוצעו ללא שינוי. כך נעשתה עיסקת־החבילה.

נתנו לאשה את התפקיד להיות אחראית על קיום הדת, ובכך הבטיחו את הדבר שרצו בו: שתדאגנה במו־ידיהן לקיום השוני שלהן, המוכתב בדת. מאז הוטל עליהן קיום מיצוות הדת, הובטח שלא ייעשה דבר בכיוון שינוי הדת לטובתן. אם תוך כדי כך קרה שהנשים מהדקות את חבל־התלייה סביב צווארן (במו־ידיהן!) יוחס גם “מאזוכיזם” זה לאשה – על־ידי פרויד וחסידיו, בהמשך לרוח הדת – כי גם ב"קידוש השם" הצטיינו הנשים מאז־ומעולם.

כפי שיצויין להלן, בכל הדתות היתה האשה יצור שפל, או טמא, או מבוטל. היהדות אינה מונה את האשה ב"מניין" הדרוש לתפילה. בדת הקתולית ובאיסלם אסור לאשה להיראות או להישמע בבית־התפילה. ובכל־זאת הצליח העולם הגברי למכור לה תפקיד זה, כמעשה־מירמה המעניק לה, כביכול, את הזכות לשרת בקודש־הקודשים.

שני הסברים עומדים מאחרי מכירת זכות הבכורה של האשה לגבר, במחיר שלושת שקרי ה־K:

א) הגבר קינא באשה ופחד ממנה גם־יחד. הוא ראה בה בכירה על־פי כל כללי ההיגיון הפרימיטיווי, שייחס לפיריון המיסתורי את מקור האלוהות.

ב) הגבר השליך על האשה גם את פחדו הבלתי־רציונאלי וגם את קינאתו הבלתי־רציונאלית. בתהליך הטלה (“פרוייקציה” – בפסיכולוגיה) זה הושלכו על האשה גם שאר התכונות שנחשבו שליליות (צרות־מוחין, רישעות, חולשה וכו') וכך הפכה מעין שעיר־לעזאזל.

מובן כי אין סיכוי לאף אחד משני ההסברים הנ"ל להתקבל על דעתו של הגבר, שהרי הגבר טוען תמיד – “חפש את האשה”! אם האשה היא האשמה תמיד, הרי היא כמין שור “מוּעד”.

וכי איזה סיכוי יש לי, כאשה “מוּעדת” (אשמה תמיד) לומר – “חפש את הגבר” כאשם האמיתי לכל חולשת האשה ולכל מיני האשמה שהטיל עליה?

תופעת הקיפוח הבינלאומי (והקושי של השינוי הנובע מבינלאומיות זו) לא רק מוכיחים את הנזק של ה"שוני", אלא אף שיש לחפש פיתרון בדרג בינלאומי, במוסדות בינלאומיים, כדי לעקור את הנזק באופן כללי בכל רחבי העולם.

באותה מידה שחוקה פרטית של כל מדינה עצמאית חייבת למנוע עוול בבתיהם הפרטיים של אזרחי המדינה, כך גם בדרג הבינלאומי חייבת להיות חוקה בינלאומית שתדאג לנשים כקבוצה, במדינות כמו לוכסמבורג או ישראל, או בשבט הפאלאשים באתיופיה, שבה עדיין אין זכות־חיים לאשה, בצורה זו או אחרת.

כל עוד אין ייצוג, או שוויון מלא לנשים, מותר לקבוע כי כל המערכת הנאורה של האומות־המאוחדות איננה מייצגת את האינטרסים של שני חלקי האנושות, ולכן אין בעיותיה של האשה נפתרות. כאשר מדינות אשר בהן אין זכות־הצבעה או זכות־חינוך לנשים מיוצגות באו"ם, פירושו של דבר שלא את הנשים מייצגות מדינות אלה באו"ם.

המאבק הפרטי מתיש את הכוחות ומחליש את הרצון. לא די במאמץ מקומי קטן. דרוש מאמץ כללי של כל העולם, אחרת תאמרנה בנותיהן של האמהות הלוחמות: לא הועילו כל מאבקיכן להביא לנו הקלות. העולם איננו רוצה בנו כעצמאיות. נחזור איפוא אל המיטבח ונגדיל לעשות במיטה, כפי ש"טיבעי" לנו.

הראיתי לעיל כיצד ניתן לעשות שימוש־רע, ולא־נכון, במילה “טיבעי” – ועל־כן יש לחדול מכך. אם להשתמש בה, הרי יש להכליל בה את הפוטנציאל – וזה בלתי־אפשרי. על כך דיברתי כשניסיתי להסביר, בעמודים הראשונים של ספר זה, כי אין לומר ש"טיבעי" הוא לאשה להיוולד “רק”. הפוטנציאל משתרע גם אל העבר, וגם אל העתיד. נחוץ לנו דור שלם ויותר (כחמישים שנה לפחות) של שיחרור מהמצב המקובל היום על סמך העבר (ה"טיבעי"), כדי לחקור כיצד יתפתח האדם המשוחרר, ומה יהיו אז ה"שלבים בהתפתחות האדם". חקירת השלבים תוכל להיעשות רק בסוף מאה שנה אלו, כדי שה"טיבעי" ייחקר גם על סמך עבר משוחרר. אותו “עבר משוחרר” – הוא היום פוטנציאל בלתי ידוע, ובלתי ניתן לחקירה.

אך אין זאת אומרת שלא צריך להתחיל במחקר כזה, או שאי־אפשר (כבר בכלים המדעיים שבידינו היום) להבין, היפותטית, את ההתפתחות של ה"אדם המשוחרר".

אבל אם נחוצות גם חקירות יותר “מדעיות”־מעבדתיות, יהא העכבר־האנושי שיש לנתח על שולחן־הניסוי חייב להמתין כדי מאה שנה.

בתעמולת הבחירות ב־1974, בצרפת, אחרי מות פומפידו, הבטיח המועמד לכהונת הנשיאות, כי יקים (לכשייבחר) מישרד לענייני נשים. זוהי תחילתו של פיתרון. יש להקים מישרדים לפיתרון בעיית הנשים בכל העולם, אבל בתנאי שהפיתרון יביא לשיחרור ברוח הדברים האמורים כאן.

אין לנו צורך בהבטחות, אף לא במחמאות, או מס־שפתיים כלשהו. כל מס־שפתיים נשאר רק כזה, מפני שאיננו “הולך” עם המיבנה של הפילוסופיה היום. לכן יש לשנות את החשיבה ואת תורת הדימויים של “גברי” ו"נשיי". יש לדבר על שינויים של ממש של המוסדות, כדי שיותאמו לשיחרור האשה. יש לשנות אפילו את מוסד בית‏־הספר, את מוסד המעון, את מוסד המישפחה.

יש לדבר גם על בנייה מסוג חדש של בתי המעון וציודו, על בנייה מסוג חדש של בתי־המגורים, על שעות־עבודה שונות, שיותאמו לעבודת האשה, ועל שעות־עבודה שונות לגבר – כדי שישתחרר ויהיה בעל־ואב. יש לדבר על כפיית השיחרור, כפי שיש לדבר על כפיית השלום במקומות שהשלום איננו יכול לבוא ללא עזרה מבחוץ. יש לכפות שינויים גם בדת. יש לעזור, מבחוץ, לאשה באלג’יריה להסיר את רעלת־הפנים שלה, אם אי־אפשר לכפות על הדת האלג’ירית לשחרר את הגבר כדי שירשה זאת לאשתו.

זהו הקושי. כאמור, הגבר חייב לפקוח עיניו להבין שהחסר של האשה הוא גם חסר שלו. על הגבר להבין כי אין זה טוב בשבילו (“בשבילה” הרי לא מעניין אותו) שאין לו אדם שלם לצידו. בל ישלה את עצמו שיוכל עד סוף כל הדורות לדבר על מה ש"טיבעי". אין זה טיבעי שאשה נולדת “רק”, ועל כן היא הופכת לכסנטיפה־מדיאה־קלאפטע. אין יצר־לב־האדם־רע־מנעוריו, כפי שחינכו אותנו. האדם הוא רע כתוצאה מחיברות רע.

על ההגיון הנוראי של עיוות היצרים, ואת העובדה שהיגיון נוראי אפשרי בכלל, למד העולם ממלחמות מטורפות־הגיוניות של ציד־מכשפות, ציד־נוצרים, ציד־יהודים, ציד־כושים, אינקויזיציות בעד הצלב ושריפות נגד הצלב, ובעיקר –מהיטלר.

היטלר אחד מטורף, מסוגל היה להטריף דעתה של אומה שלמה. מדינה שלמה מסוגלת היתה לגרור לטירוף עולם שלם. מפני שההיגיון הבריא של העולם איננו מסוגל להבין טירוף, לא האמינו בעולם הבריא שהיטלר עורך אצלו שואה כה מטורפת.

מה שחשוב לי לציין, הוא אפשרות קיומו של הגיון־מטורף מבלי שנהיה רואים אותו. חשוב עוד יותר: לעשות את ההשוואה בין קורבנות־השואה לבין קורבן־הנשים בכל העולם, שהן הגזע הבלתי־טהור, והמתנוון בתוך גיטאות פרטיים, באותה שיטה של טירוף פטריארכלי.

מוסדות בינלאומיים יכולים כבר היום לחקור את המכניזם של תורת ה"גיזענות" הגברית על־ידי עצם העמדת השאלה: מדוע עולם זה הוא של הגברים?

מדוע –

הצבא הוא צבא של גברים

הממשלות הן ממשלות גברים

הפוליטיקה – של גברים

הכלכלה מנוהלת על־ידי גברים

הדתות – של גברים

השפה – שפה של גברים

המישפחה בנוייה על “ראש” המישפחה

שוק־העבודה – על “מפרנס ראשי”

המדעים כולם: ההיסטוריה. האמנויות. הטכנולוגיה, מחשבת־העם והפולקלור. תרבות העם. כל אמצעי־התיקשורת, כולם (אם כתוצאה, ואם במשולב) מבטאים נקודת־מבט גברית, בחוקיות בינלאומית, יסודית כל־כך, עד כי התשובה לשאלה שצריכה להיחקר נראית כה ברורה: עולם זה הוא של הגברים מפני שהגבר רצה בכך.

אם איננו פותרים את הבעייה כדי לאפשר לעולם להיות גם עולם של נשים, נהיה כולנו בכל העולם עושים זאת ב"כוונה־רעה" – ביודעין, ובאותו סילוף־היגיון וטירוף,, שעמדו מאחרי השואה של היטלר.

 

להיות “שווה” פירושו להיות “שונה”    🔗

ביטול ה"שוני" אין פירושו חיקוי של הגבר. אין הכוונה ללבוש את המכנסיים, גם לא במובן הפסיכולוגי של המושג, אלא ביטול הצורך להתפתח בדפוסים קבועים, דבר שיביא לפיתוח האישי והמיוחד שבכל פרט.

כשנתרכז בדאגה להתפתח באופן טיבעי, כל אחד על־פי תכונות אישיותו (כולל הפוטנציאל), דווקא אז יתפתחו בני־אדם מקוריים, שונים זה מזה ויחד עם זאת גם שלמים, כי שום תכונה לא תחסר אז להרכב ה"אנוש".

מתוך הסתכלות אמיתית בטבע, מגלים כי גדולתו של הטבע בכך שיש בו אינסוף של אפשרויות כדי לאפשר לכל־כך הרבה עלים, עשבים או אפונים, להיות דווקא שונים זה מזה. אין זה נכון שכל עלה זהה לאחר. אין גם קלסתר אחד הזהה לאחר. לאלוהים יש די יצירתיות כדי לגוון. אם כל הסינים נראים לנו דומים, הרי זה מפני שהעין תופשת תחילה שלמויות על־פי הקבצה כללית. לאחר שמכירים כמה סינים – מבחינים שאינם דומים. הסתכלו בטבע.

אולם העלה צריך להיות ראשית כל “עלה” מוגמר, כדי להיות שונה מחברו. אשה צריכה להיות קודם־כל “אדם” (עם כל תכונות האנוש) כדי להיות גם אשה. וכשתהיה אשה, רק אז תהיה שונה מרעותה, כפי שעלה שונה מחברו. כלומר: גישת ההכללה, הסטריאוטיפיות של ה"נשיות" – במידה שהיא מבטלת את זכותה של כל אשה להיות שונה – איננה נכונה על־פי הטבע.

 

לא חיקוי    🔗

אין כל ערך לחיקוי הגבר, לא בלבוש ולא בתכונה. לכן, לא היה טעם בחיקוי הגבר כפי שנעשה בתקופה החלוצית שלנו בארץ, כשהנשים חשבו שיש להוכיח לגברים שהן מסוגלות להרים פסנתר, עם “קוקו” ונעליים מסומרות.

אין טעם – לכן – גם בכל ביטויי המרד־ב"נשיות", כמו “הלאה־הנישואין,” “הלאה־לידות,” “הלאה־הגברים,” מפני שהם פוגעים במרכיבי ה"אדם" שבנו. כל חיקוי אינו מביא אלא לביטול האישיות – ובזאת הרי איננו מעוניינות.

כל שיתוק של תפקיד ביולוגי אינו מביא אלא ליתר “חסר” וליתר סבל – ובזאת איננו מעוניינות. לכן, דומים ביטויי־זעם אלה של כמה פלגים של התנועה־לשיחרור־האשה, להענשה עצמית. משל כרתנו את החוטם כדי להרגיז את הפרצוף.

כמו כן, אין טעם בהפיכת תכונות שהוגדרו כ"נשיות" בעבר, לעליונות כדי לנצח במאבק בין המינים. כבר היו ניסיונות כאלה. תנועות־לשיחרור ניסו גם אמצעים אלה. הן אמרו שהנשים, בעליונותן (עקב תכונותיהן האמהיות, או עקב תכונותיהן להבין ולסלוח) תביאינה גאולה לעולמנו זה, אם רק יתנו להן שוויון.

הצהרות כאלו עשו שימוש לרעה ברעיון השוויוני של ה"שיחרור" – שאינו חיקוי של תכונות הגבר ואף לא חיקוי של הטאקטיקה הגברית. זו הרי גירסה שהגבר באמת עליון, ולכן עליו לנהל לנו את העולם. הנשים אינן יכולות להרשות לעצמן טאקטיקה כזו. הן חייבות להשתחרר, כן, אבל לא מפני שהן, כביכול, עליונות. אלא מפני שהצדק דורש זאת. אין “עליון” ואין “נחות”. זהו מוקד רעיון השיחרור. זהו גם הרעיון של שוויון־אמת.

החיקוי של תפקידי הגבר, כפי שהובן גם באותן חברות שבהן לא היתה כל כוונה של חיקוי, וכפי שהובן גם בראשית המאבק־לזכות־ההצבעה באמריקה – הביא למיני דרכי־חיקוי נוספות, הנראות כיום חיצוניות־אוויליות ועל כן גם כה אומללות.

למשל, הנסיונות של נשים דתיות להשיג שוויון על־ידי חיקוי חיצוני. הן אפילו השיגו בכמה בתי־כנסת של תנועות רפורמיות את הזכות ללבוש טלית, או לערוך בת־מיצווה לבת, כמו לבן. האם כל הביטויים הללו של “שיחרור” הם יותר מאשר חיצוניים?

השינויים בדת אומנם הכרחיים, אבל אל נלבש טלית כדי להוכיח לאלוהים שגם אנחנו גברים. אלוהים יודע את ההבדל.

 

הקיבוץ    🔗

אחת ההוכחות לכך שאין לפתור את בעיית השוויון על־ידי חיקוי תפקידי הגבר, או על־ידי שוויון כלכלי, היא הקיבוץ בישראל. הקיבוץ הוא גם הוכחה לכך שהשוויון עדיין איננו “שיחרור”, וגם לכך שאי־אפשר להבליע את בעיית האשה בתוך בעיות כלליות, שמאלניות, מהפכניות, חלוציות או לאומניות. להיפך, הקיבוץ חייב לשמש לנו לקח עד־כמה החמצנו את ה"שיחרור" האמיתי (מן ה"נשיות"), על־ידי כך שהקיבוצניקיות רצו להיות “כמו הגברים”, בעוד הגברים לא רצו להיות “כמו הנשים”.

אני מביאה פרק זה במקום זה, כדי להוכיח שהשיחרור איננו קיים אפילו בקיבוץ, ולכן יש לחפש פיתרון בינלאומי, בדרג גבוה. גם אילו התקיים קיבוץ כזה שבו הגברים משוחררים (כדי לעסוק בטיפול בתינוקות, למשל), גם אז היתה עומדת בפניו סכנת הטמעה או התבוללות בהשפעות החוץ, כפי שזה אומנם קורה. מאחר שהתרבות היא אחת, ואמצעי־התיקשורת כלליים ומפותחים, אין הקיבוץ מסוגל לחנך את אנשיו בחלל ריק.

בשידור־טלוויזיה בישראל, ב־2.6.74, בתוכנית “שווה בין שווים”, ריאיינו את רחל ינאית בן־צבי, רעיית הנשיא השני של מדינת ישראל. רחל ינאית היא אשה משכילה וחלוצה, שפעלה והשיגה הישגים עצמאיים, שלא בזכות בעלה. היא הקימה חוות־לימוד, והשתתפה כחברה פעילה בהקמת הקיבוץ, לפני למעלה מחמישים שנה.

היא סיפרה בטלוויזיה: “היינו מאושרות בתקופה הראשונה (בקיבוץ). בני־חורין. הבנות רצו להיאחז בעבודת־האדמה. עסקנו בחקלאות. רצינו להיות מעורות בבעיות־היסוד, כמו הבנים. לא רצינו לשמוע מה שאמרו לנו בבית: ‘בואי הביתה, עיסקי בעבודות־ניקיון ותפירה.’ זה לא עלה על דעתנו! היינו שותפות גם בפעולות ה’הגנה'. האשה היתה פעילה בשטח מיוחד: הייתה נושאת על גופה את הנשק.”⁷ והוסיפה: “לא דובר אצלנו די על האשה ב’הגנה'.”

ואולי דווקא במתכוון לא דובר אצלנו די על האשה ב"הגנה"? האם ביקשה ישראל השמרנית־ממוסדת להעלים את העובדה שהנשים של אותה תקופה לא רק נשאו את הנשק מתחת לבגדיהן כדי למנוע חיפוש, אלא גם ידעו להשתמש בו, כשם שידעו לחרוש, ואף חרשו, בטרקטור?

כרמלה לכיש, במאמר ב"מעריב" (“שיחרור האשה התחיל בקיבוץ”) כתבה: “בארצות־הברית עוד לא הקיצו הנשים־הבובות מתרדמתן⁸, וכאן, בכביש צמח, בגדוד העבודה, בדגניה ובסג’רה חיו ‘הנשים הנפילות’. הנשים שאמרו: ‘לא!’ למיגבלות הגוף, החינוך והחברה, ויצאו לעבודת החצץ, הסלילה, איסוף התבואה הדלה, שאיבת המים מן הבאר ופריקת שקים מן האוניות. הן בזו למוסכמות בענייני אהבה ונישואין, ילדו את הילדים כאשר רצו בכך ולא מכוח חיים משותפים עם בעל, ויתרו על ההנקה כדי לצאת לעבודה עם שחר, יחד עם כל הגברים.”

בטי פרידן, העומדת בראש התנועה־לשיחרור־האשה בארצות־הברית, בביקורה בארץ ב־1973, הכריזה כי באה לראות במו־עיניה את המקום “היחידי בעולם” שיש בו שוויון לאשה – בקיבוץ ובצבא. כעבור פחות מיממה, התנפצה לעיניה הבדותה כולה. היא ליגלגה כיצד סיפר לה מפקד חיל־האוויר בביקורה בבסיס אווירי, שהבנות אומנם מקפלות את המצנחים, אך אינן צונחות. “הן שם להרמת המוראל”, אמר לה המפקד. והיא הרי באה לראות הרמת מטוס!

בזמן מלחמת יום־הכיפורים קראתי כיצד האשימו קיבוצניקיות קשישות מדור־הנפילים, את צה"ל, על שהוא מפנק את החיילות היום; ובצדק. אבל לא צה"ל אשם בכך, אלא אותן קשישות, שלא לחמו בזמנן להטבת שיחרורן כנשים, אלא הבליעו את בעיות הנשים כדי להילחם יחד עם הגברים על הזכות “החד־פעמית להשתייך לחבורת המהפכנים שעשתה מאבק אדם – עם⁹, ומארץ־תלאובות – מולדת.”¹⁰

כפי שכתבה כרמלה לכיש: “זה לא היה שיחרור האשה מן העולם הגברי, אולי משום שבעייה זו לא עמדה כלל על הפרק, בתוקף בעיות קשות יותר שביקשו את פיתרונן אז.”

גישה זו של הקשישות, החלוצות הראשונות שלנו, אופיינית בכל חברה ובכל תקופה. תמיד לוחמות הנשים יחד עם הגברים למען רעיון משותף ומתעלמות מבעיותיהן כנשים. אבל, בדרך־כלל לא כפי שכותבת כרמלה לכיש, “בתוקף בעיות קשות יותר,” אלא כפי שכתבה קודם־לכן – “משום שבעייה זו לא עמדה כלל על הפרק.” ה"בעייה" לא עמדה על הפרק גם אחרי ש"הרגישו נשות הארץ והקיבוץ כי הן נזרקות לעולם של מושגים וערכים שאין להן בו חלק ונחלה."

בנות־הנפילים “נזרקו” מעולם הגברים כי הגברים “קילקלו” להן. הם נטלו את מקומן על הטרקטור והקומביין, ומאחר שלא נותרו להן אפשרויות־בחירה רבות, הרי להיזרק מן הפלחה והקומביין פירושו היה להיזרק חזרה אל הבית. בדיוק לאותם תפקידי “תפירה וניקיון” שרחל ינאית וחברותיה לא רצו בהם מפני שהשתוקקו לעסוק ב"בעיות היסוד".

פירושו של דבר – שיבה אל שלושת ה־K’ים. אבל, מאחר שהקיבוץ לא היה כלל דתי, הגדירה אותם כרמלה לכיש בצורה כה קולעת ב־שלושת ה־ב'ים. “בישול. בית־ילדים (כולל הוראה לענפיה). ביגוד.” יש גם כמה תפקידי־שירות אחרים, כמו ניקוי בתי־השימוש והמיקלחות, או ניקוי־לולים, שעבדתי בהם אני, כנערה צעירה (ב"שנת־עבודה" ב־1944), הדורשות גם בקיבוץ את החן הנשיי, ועל כן אין לגבר דריסת־רגל שם.

אשמת הקשישות היא, שלא ראו את בעייתן הבינלאומית, כנשים. אף שהיו אז אומנם דאגות בוערות יותר, אין הדבר פוטר אותן מן האשמה, משום שהתקופה היתה כשרה אז לפיתרון בעיות חלוציות כלשהן. אילו היו מוכיחות באותו מאמץ עצמו שאפשר להתמיד בתפקידי החריש מבלי להיזרק על־ידי הגברים – לא היו היום בנות צה"ל נזרקות מעבודות “גבריות” אחרות. קיימת הקבלה מתימטית בין תפקידי האשה בחברה לבין תפקידי הנערה בצה"ל. מה שמזיק לנערה בחברה הכללית – משתקף בצה"ל. אילו תרם הניסיון בקיבוץ לשינוי ממשי של תפקידי האשה, היתה ה"מציאות" מוכיחה שאשה מסוגלת לא רק לקפל את המיצנח, אלא גם לצנוח עימו. אילו היו הקשישות מבטלות את חלוקת־התפקידים על־פי המסורת, והיו מכניסות את הגברים לעול תפקידי הבית, היו מצליחות להישאר בתפקידים ה"גבריים".

כאמור, גישת הקיבוצניקיות היא זו של הנשים בכל העולם. לכן נשאר הקיבוץ תופעה בלתי־חריגה, שאיננו יכולים להעלותה על נס, כפמיניסטיות. במובן זה הוחמצה הזדמנות. לכן, גם היום, הנשים בקיבוץ הן “רק”־נשים. בשעת־מלחמה הן אולי חיוניות יותר מן הנשים בעיר, אבל קיים, גם בקיבוץ, אותו צורך אבהי להגן עליהן, יחד עם הזקנים והטף. יש להניח כי גם בשעות־חירום מדיניות, כמו במלחמה האחרונה, לא נתעלו הנשים של היום לשיעור־הקומה של האמהות מ"דור הנפילות", שהרי כהתיישבות המהווה בישראל מעין “ציפור־הנפש”, נעזרים תמיד הקיבוצים בכספים ובכוח־אדם, ובכל מיני מיפעלי־גיוס מתנדבים. אפילו בימי שלום נשלחים לקיבוץ גדודי מגוייסים בשירות הצבאי שלהם, כיד לעזור לקיבוצים.

סימון דה־בובואר, בסיפרה “המין השני”, כתבה כי האשה תיגאל כאשר החברה תיעשה יותר שוויונית. “בעיות רבות אחרות ניראות לנו חיוניות יותר מאשר אלו הנוגעות לנו ישירות.”

אבל, בסיפרה המאוחר יותר, “אחרי ככלות הכל”, הודתה כי טעתה. כתבה: “באף אחת מהארצות הסוציאליסטיות עדיין לא נעשתה שווה לגבר. – – – חשבתי פעם כי גורלה של האשה ישתנה במקביל להתליך של שינוי החברה, וכתבתי בהתאם.” עתה סבורה היא (כמו תנועות־השיחרור הקיצוניות): “הפמיניזם פירושו, לגבי, להילחם למען תביעות ספציפיות של נשים, במקביל למלחמת־המעמדות.”¹¹

אותה מסקנה הסיקו נשים באמריקה אחרי שנזרקו מעולם הגברים, כשביקשו לפתור יחד עם הגברים את בעיית שיחרור הכושים. הן נזרקו אפילו על־ידי הכושים הגברים; ורק אז הסיקו שהן באותו מעמד של הנשים הכושיות, שלא זכו לשיחרור יחד עם הגברים הכושיים.

אותה מסקנה הסיקו נשים באנגליה, כשנזרקו מאולם הכנס הבינלאומי לשיחרור העבדים, פשוט מפני שהגברים חונכו לא להכניס נשים בקהלם.

אותה מסקנה הסיקו נשים באלג’יריה, שבהן השתמשו בלחימה נגד האימפריאליסטים הצרפתיים, אבל הן נזרקו אחר־כך חזרה לחיי העבדות שלהן, משהושג השיחרור הלאומי.

אשה אלג’ירית, פאדלה מראבת, התריעה בסיפרה La femme Algerienne (“האשה האלג’ירית”) נגד הפער הקיים בין המוצהר על־ידי הקונגרס לבין המציאות: “הפער הוא כה גדול עד כי דומה שאין כלל חוקים כתובים.” השיחרור הלאומי משאיר גם היום את האשה האלג’ירית במצב “משפיל כמו מצבה של הפילגש.”

היא משווה את מצבן של הנשים באלג’יריה לפני ואחרי המלחמה למצבם של השחורים בדרום־אפריקה. “אם אנחנו רוצות לבטל את מצבנו הנחות, אל נחכה. הבה נחרים את ההפרדה (“אפארטהייד”).”

מאחר שהאשה נשארה משועבדת באלג’יריה, והעצמאות מתבטאת שם רק בחיי הגבר, העושה באשה כרצונו (על־פי היתרי המסורת, שנותרו איתנים גם אחרי המהפכה הלאומית), מאיצה פאדלה מראבת בנשים, להתחיל במהפיכה משלהן – בתוך תנועה משלהן – לשיחרורן כנשים.

מעניין לציין כי אחמד בן־בלה, שנתיים לאחר מתן העצמאות לאלג’יריה, ב־1964, הפריך את האשמותיה של הסופרת מראבת.

בנאומו אחרי המהפיכה בארצו, הפגין אהדה לרעיון השיחרור של מראבת:

“יש בארצנו חמישה מיליון נשים הנכנעות לעבדות שאינה הולמת את אלג’יריה המוסלמית, הסוציאליסטית. שיחרור האשה איננו משימה מישנית שאפשר להניחה מתחת לשאר משימותינו. זוהי בעייה שפיתרונה קודם לכל העניין הסוציאליסטי.”¹²

ניתן לומר כי השיחרור לא הושג גם בקיבוץ בישראל, מאחר שהנשים, בסופו של דבר, נזרקו מעולם הגברים. אפשר גם לומר כי הן נזרקו משום ש"שיחרור האישה איננו משימה מישנית שאפשר להניחו מתחת לשאר משימותינו" – כפי שהודה בן־בלה לגבי הנשים באלג’יריה (מבלי שנקף אצבע כדי לשחררן…)

הלקח שיש ללמוד מן העניין הקיבוצי הוא: חיקוי הגבר ותפקידיו, אין לו כל קשר עם רעיון השיחרור. וכמו־כן: אין להבליע את העניין הנשיי בתוך מאבק אחר, כי לבסוף נזרקות הנשים מן המאבק, או אינן זוכות בפירותיו.

שלישית: שוויון־התפקידים בקיבוץ היה חד־סיטרי לחלוטין. הנשים אומנם סללו כבישים (וגם משם נזרקו אחר־כך), אבל הגברים לא סללו דרכים חדשות אל תפקידי הנשים. הם לא נכנסו, עד היום, לשלושת ה־ב'ים. אין גברים במתפרה, אין גברים בפעוטון. אין גברים בגנון, ומאחר שיש נשים בבית־הספר העממי – גברים אינם שם¹³. הם סוללים כבישים במובן המוחשי והמופשט של המילה, גם שם; גם היום.

להלן קטע מתוך מאמר של דורית פדן־אייזנשטרק (“שוויון־האשה בישראל – אשלייה או מציאות?”) על הקיבוץ:

“מחקר אשר נערך בקיבוצי הקיבוץ־הארצי בשנת 1965 (רוזנר, 1965) מראה כי גם בקיבוץ לא השתנו עמדות־היסוד לגבי חלוקת התכונות והתפקידים בין המינים. כתוצאה מכך אנו מוצאים כי למרות האידיאולוגיה השוויונית לא נוטלים הגברים חלק מלא בתפקידי החינוך הרך ובשירותי המזון והביגוד. גם בתחום משק־הבית המישפחתי בקיבוץ, אשר מימדי הטיפול בו הולכים וגדלים עם עליית רמת־החיים, אנו מוצאים, כי האחריות המרכזית לטיפוחו מוטלת על האשה (טלמון־גרבר, 1970: 58–70) כתוצאה מגישת־יסוד זו מוצאות עצמן גם הנשים בקיבוץ עמוסות בכפל תפקידים ומוגבלות בכושר ניידות. אי־לכך הן אינן יכולות להתפנות במידה שווה לגברים לפעילות פוליטית ציבורית. חלוקת־העבודה בין המינים בתחום העבודה גוררת אחריה באופן הגיוני חלוקה מקבילה בתחום הפעילות הציבורית.”

אנו, העירוניים, “כועסים” על הקיבוץ של היום. הקיבוץ היה לנו, העירוניים־המכוערים, כמו התנ"ך לעם שסטה ממנו. כל עוד קיים התנ"ך וכל עוד קיים הקיבוץ, יש תחושה שאנחנו בכל־זאת טובים. תמיד אפשר לנפנף לתיירים בכך שאצלנו הבנות לוחמות בצה"ל וסוללות כבישים בסג’רה.

במיוחד רשאית התנועה־לשיחרור־האשה, בעולם “לכעוס” על הנשים בקיבוץ, על שהחמיצו את ההזדמנות לשיחרור האשה, ובכך הפכו את המודל היחידי שנראה כה מתאים לחיקוי –הקיבוץ – לכישלון נוסף.

עם הקידמה של הקיבוץ, ועם העלייה ברמת־החיים, חל בקיבוץ תהליך בורגני־עירוני טיפוסי לכל מישפחה גרעינית. חדר־המישפחה, או האוהל החלוצי, הפך דירה עירונית טיפוסית פלוס־מינוס האמבטיה. כל אשה בקיבוץ אומנם עובדת (ולכן יש לה ביטחון ועצמאות כלכלית ואין לה משבר כשהיא מתגרשת או מתאלמנת), אבל אחרי שמונה שעות העבודה במיטבח הכללי הגדול, היא חוזרת אל המיטבח הפרטי הקטן שבביתה.

האשה בקיבוץ חזרה אל ה"נשיות". מאפשרים לה “תיסרוקת” ו"טיפול פנים", ונותנים לה תקציב מיוחד לתמרוקים. היא גם דרשה וקיבלה לידיה את ילדיה. כתבה על כך כרמלה לכיש:

“אני עוד זוכרת היטב את העזיבות הגדולות של מישפחות צעירות על רקע מה שהיה קרוי אז ‘זעקת האמהות האילמות’, דהיינו המישטר הנוקשה של חינוך הילדים, אשר לא איפשר מגע ספונטאני בין אמהות לילדיהן.”

לא היה כל יסוד לזעקת האמהות. תשוקתן למגע ספונטאני עם הילדים, התעוררה רק כאשר נזרקו מחברת הגברים. משזרקו אותן מן המיקצועות הגבריים, הן חזרו אל הילדים. כשהופיעו באסיפת־חברים – הופיעו כאילמות, או עם מסרגות ביד, וסרגו.

אל נסיק מכך שהשיטה נכשלה, בכל הנוגע לחינוך הילדים בקיבוץ. להיפך, במחקרים ששמעתי עליהם מפי מרצים בחינוך נקבע, כי ילדי הקיבוצים הם בעלי המישכל הגבוה (I.Q.) ביותר, והם מבוקשים ועדיפים משום כך בכל התפקידים

גם דורית פדן־אייזנשטרק ציינה במאמרה (הנ"ל):

“לחינוך המשותף בקיבוץ אף השלכות החורגות מעבר לחברה הקיבוצית עצמה. מחקרים רבים מראים כי ההשפעה הכוללת של החינוך המשותף על התפתחותם של הילדים היא חיובית¹⁴, החינוך הקיבוצי מהווה, בנבדל ממוסדות ילדים, מיסגרת חינוכית המשלבת בתוכה את היתרונות של רציפות הקשרים עם ההורים, עם ההשפעות החיוביות של קבוצת־גיל גדולה ומגוונת והדרכתם של מחנכים מיקצועיים. בכך מהווה החינוך הקיבוצי דגם חיובי למיסגרת חינוכית המשחררת את האם לשיתוף מלא בחיי־העבודה בלי לפגוע בהתפתחות הנפשית והאינטלקטואלית של ילדיה.”

 

“יום האשה” בקיבוץ    🔗

הדוגמה הבולטת ביותר לחוסר השוויון בקיבוצים, היא ה"הישג" הגדול, שכמה קיבוצים מכריזים עליו היום, כעל עדות להערכת תפקידי האשה: “יום האשה”.

הגברים שולחים ביום זה את כל הנשים מן הקיבוץ, כציפורי־דרור, לבלות או לנוח, כשהם לובשים את הסינר ונכנסים לגנון או למתפרה (קרוב לוודאי שהם נכנסים רק לגנון, ולא למתפרה, כי החורים בגרביים יכולים לחכות יום אחד…).

מה פירוש “יום האם” בקיבוץ? פירושו שהנשים בקיבוץ נחותות: תפקידים נשיים, קיפוח, ניצול וכתוצאה – הצורך “להעריך” אותה במתנת יום מיוחד.

יום אחד של שיחרור, מתוך 364 ימים של היעדרו. וגם הוא – של הגבר. שהרי הוא הנותן לה אותו! ואיך אפשר לא להודות לו?