קיז רַ' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד (אבות ד, ה).

עַל מְנָת לְלַמֵּד – כדי ללמד (אחרים).

מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ – מספקים לו (מן השמים) את היכולת והזמן הדרוש.

*

קיח אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ מְלַמְּדָהּ דּוֹמֶה לַהֲדַס בַּמִּדְבָּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דּוֹמֶה לַהֲדַס בַּמִּדְבָּר, שֶׁחָבִיב לַכֹּל (ראש השנה כג ע"א).

הֲדַס בַּמִּדְבָּר – שאין מי שנהנה מריחו.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים – את דברי ר' יוחנן בניסוח שונה.

שֶׁחָבִיב לַכֹּל – שכולם נזקקים לו.

*

קיט דָּרַשׁ רַב נַחֲמָן בְּנוֹ שֶׁל רַב חִסְדָּא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים” (שיר השירים א, ג)? – לְמָה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פָּלְיָטוֹן. מְגֻלָּה – רֵיחָהּ נוֹדֵף, מְכֻסָּה – אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף (עבודה זרה לה ע"ב).

פָּלְיָטוֹן – בושם יקר.

מְגֻלָּה וגו' – כאשר אין הצלוחית מכוסה, ריחה מורגש למרחקים (וכך ראוי לתלמיד חכם שיפיץ את תורתו).

*

קכ אָמַר רַ' יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, כְּאִלּוּ גּוֹזְלוֹ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב” (דברים לג, ד) – מוֹרָשָׁה הִיא לְכָל יִשְׂרָאֵל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִית.

אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, אֲפִלּוּ עֻבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּם מְקַלְלִים אוֹתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: “מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם” (משלי יא, כו).

וְאִם לִמְּדוֹ מָה שְׂכָרוֹ? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זוֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר” (שם), ואֵין מַשְׁבִּיר אֶלָּא יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיוֹסֵף… הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ” (בראשית מב, ו) (סנהדרין צא ע"ב-צב ע"א).

מוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד – אינו מלמד את תלמידיו.

נַחֲלַת אֲבוֹתָיו – ירושתו (היא ה"מורשה" שבפסוק מספר דברים).

מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִית – מאז בריאת העולם.

עֻבָּרִים – שטרם נולדו (כלומר: כל בני האדם).

“מֹנֵעַ בָּר” וגו' – והפסוק נדרש כעוסק במי שמונע מאחרים תורה (המשולה לחיטה) ולכן מקללים אותו כולם.

*

קכא רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: “בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ” (קהלת יא, ו) – אִם הֶעֱמַדְתָּ תַּלְמִידִים בְּנַעֲרוּתְךָ, אַל תֵּשֵׁב מִלְּהַעֲמִיד אֲחֵרִים בְּזִקְנוּתְךָ.

מַעֲשֶׂה בְּרַ' עֲקִיבָא, שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת תַּלְמִידִים בְּנַעֲרוּתוֹ וּמֵתוּ כֻּלָּם; וְאִלּוּלֵא שֶׁהֶעֱמִיד שִׁבְעָה תַלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ, לֹא הָיָה תַּלְמִיד אֶחָד שֶׁיְהֵא קָרוּא עַל שְׁמוֹ (תנחומא חיי שרה, ו; תנחומא בובר חיי שרה, ח).

“בַּבֹּקֶר זְרַע” וגו' – והפסוק נדרש על החובה להפיץ תורה בכל שנות חיי האדם.

בְּנַעֲרוּתְךָ – כשאתה צעיר.

אַל תֵּשֵׁב – אל תחדל.

*

קכב שָׁנִינוּ: הָיָה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ מְלַמְּדָהּ זֶה הוּא “דְבַר ה' בָּזָה” (במדבר טו, לא) (סנהדרין צט ע"א).

*

קכג "הוֹן וָעֹשֶר בְּבֵיתוֹ וצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים קיב, ג) – רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא; אֶחָד אָמַר: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ, וְאֶחָד אָמַר: זֶה הַכּוֹתֵב תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמַשְׁאִילָם לַאֲחֵרִים (כתובות נ ע"א).

רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא – ידונו בפסוק מספר תהלים (הנדרש כעוסק במי שיש לו הרבה משלו והוא מעניק ממנו אף לאחרים).

*

קכד "אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ" (תהלים נה, כ) – רַ' יוֹחָנָן וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי; אֶחָד אָמַר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן, וְאֶחָד אָמַר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תַּלְמִיד (בבא בתרא קטז ע"א).

רַ' יוֹחָנָן וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי – ידונו בפסוק מספר תהלים (הנדרש כעוסק במי שאין מי שיחליף אותו לאחר מותו).

*

קכה "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) – אֵלּוּ תַּלְמִידֶיךָ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “ּבָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם” (שם יד, א), וְאוֹמֵר: “וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים” (מלכים ב ב, ג) – וְכִי בְּנֵי הַנְּבִיאִים הָיוּ, וַהֲלֹא תַּלְמִידִים הָיוּ? אֶלָּא מִכָּאן לְתַלְמִידִים שֶׁהֵם קְרוּיִים בָּנִים. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁלִּמֵּד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לְיִשְׂרָאֵל וּקְרָאָם בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּנַי עַתָּה אַל תִּשָּׁלוּ” (דברי הימים ב כט, יא). וּכְשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים, כָּךְ הָרַב קָרוּי אָב, שֶׁנֶּאֱמַר: “וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי” (מלכים ב ב, יב), וְאוֹמֵר: “וֶאֱלִישָׁע חָלָה… וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל פָּנָיו וַיֹּאמַר אָבִי אָבִי” (שם יג, יד) (ספרי דברים, לד).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

בְּכָל מָקוֹם – בפסוקי מקרא.

“תִּשָּׁלוּ” – תשכחו (את מה שלמדתם).

“וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה” – את אליהו העולה השמימה.

*

קכו אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: כָּל הַמְּלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶה” (במדבר ג, א), וְנֶאֱמַר: “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן” (שם שם, ב). לוֹמַר לְךָ: אַהֲרֹן יָלַד וּמֹשֶה לִמֵּד, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ (סנהדרין יט ע"ב).

מַעֲלֶה עָלָיו וגו' – התורה רואה אותו.

“תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶה” – צאצאיהם (אך מיד בהמשך מונה רק את בני אהרן).

עַל שְׁמוֹ – גם על שמו של משה.

*

קכז מִנַּיִן שֶׁכָּל הַמַּשְׁנֶה לַחֲבֵרוֹ מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ יְצָרוֹ וּרְקָמוֹ וֶהֱבִיאוֹ לָעוֹלָם? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה” (ירמיה טו, יט).

כָּל הַמַּכְנִיס בְּרִיָּה אַחַת תַּחַת כַּנְפֵי שָׁמַיִם מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ יְצָרָהּ וּרְקָמָהּ וֶהֱבִיאָהּ לָעוֹלָם (תוספתא הוריות ב, ז).

מַשְׁנֶה – מלמד.

מַעֲלִין עָלָיו – רואים אותו (במרומים).

יְצָרוֹ וּרְקָמוֹ – ברא אותו ואת רקמות גופו.

“וְאִם תּוֹצִיא” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי מי שמצליח להפוך דבר חסר ערך (“זול”, אדם בוּר) לדבר יקר, הריהו משול לפיו של הקב"ה, שברא אדם בדיבור.

מַכְנִיס וגו' – מקרב לקב"ה (על ידי לימוד תורה).

*

קכח אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר חוֹנִי: בַּכֹּל אָדָם מִתְקַנֵּא חוּץ מִבְּנוֹ וְתַלְמִידוֹ; בְּנוֹ – מִשְּׁלֹמֹה, וְתַלְמִידוֹ, אִם תִּרְצֶה לוֹמַר – “וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי” (מלכים ב ב, ט), וְאִם תִּרְצֶה לוֹמַר – “וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ” (במדבר כז, כג) (סנהדרין קה ע"ב).

בַּכֹּל וגו' – אדם עשוי לקנא באנשים רבים, אך לא בבניו או בתלמידיו.

שְׁלֹמֹה – שעבדי דויד אמרו לו: “ייטב אלוהים את שם שלמה משמך” (מלכים א א, מז), ולא חששו שיקנא בבנו.

אִם תִּרְצֶה לוֹמַר – תוכל להביא ראיה מפסוק זה.

“וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם” וגו' – בקשת אלישע מאליהו מבלי לחשוש.

“וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו” וגו' – משה מאציל מרוחו ומברכתו ליהושע תלמידו מבלי לקנא בו.

*

קכט כָּל הַמְּלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד” (ירמיה טו, יט), וְכָל הַמְּלַמֵּד אֶת בֶּן עַם הָאָרֶץ תּוֹרָה, אֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה – מְבַטְּלָהּ בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה” (שם) (בבא מציעא פה ע"א).

יְשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה – חברת הצדיקים בעולם העליון.

“אִם תָּשׁוּב” – ומילים אלו נדרשות כאומרות “אם תשיב”, אם תחזיר (אדם לדרך התורה).

עַם הָאָרֶץ – אדם חסר ידע שאינו מסוגל ללמד את בנו.

גְּזֵרָה – רעה (כנגד האדם המלמד).

“וְאִם תּוֹצִיא” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי מי שמצליח להפוך דבר חסר ערך (“זול”, אדם בוּר) לדבר יקר, הריהו משול לפיו של הקב"ה, הגוזר גזירות ומבטלן.

*

קל הִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עַם הָאָרֶץ, שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה (סנהדרין צו ע"א).

הִזָּהֲרוּ – אל תזלזלו, שימו לבכם.

עַם הָאָרֶץ – ראו בקטע הקודם.

*

קלא רַב נִזְדַּמֵּן לְמָקוֹם אֶחָד. גָּזַר תַּעֲנִית וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים. יָרַד לְפָנָיו שְׁלִיחַ צִבּוּר, אָמַר “מַשִּׁיב הָרוּחַ” – וְנָשְׁבָה רוּחַ, אָמַר “מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם” – וְיָרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לוֹ: מָה מַעֲשֶׂיךָ? אָמַר לוֹ: מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת אֲנִי, וּמַקְרִיא לִבְנֵי עֲנִיִּים כִּבְנֵי עֲשִׁירִים, ומִי שֶׁאֵין לוֹ – אֵינִי נוֹטֵל מִמֶּנּוּ כְּלוּם; וְיֵשׁ לִי בְּרֵכָה שֶׁל דָּגִים, וְכָל מִי שֶׁמְּסָרֵב אֲנִי מְשַׁחֲדוֹ בְּדָגִים וּמְשַׁדְּלוֹ עַד שֶׁהוּא בָּא וְקוֹרֵא (תענית כד ע"א).

רַב – כך שמו של חכם זה.

גָּזַר תַּעֲנִית – קרא ליום צום ותפילה בגלל עצירת גשמים.

יָרַד – לפני התיבה כדי להתפלל.

“מַשִּׁיב הָרוּחַ”, “מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם” – קטעים מן התפילה.

מַקְרִיא – מלמד מקרא.

נוֹטֵל – לוקח (שכר לימוד).

מְסָרֵב – ללמוד.

*

קלב הִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עֲנִיִּים, שֶׁמֵהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה (נדרים פא ע"א).

הִזָּהֲרוּ וגו' – ראו קטע קל.

*

קלג "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (דברים ד, ה) – מָה אֲנִי בְּחִנָּם אַף אַתֶּם בְּחִנָּם. יָכוֹל מִקְרָא וְתַרְגּוּם כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר “חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים” – חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אַתֶּם מְלַמְּדִים בְּחִנָּם, וְאִי אַַתֶּם מְלַמְּדִים בְּחִנָּם מִקְרָא וְתַרְגּוּם (ירושלמי נדרים ד, ג).

“רְאֵה” וגו' – דברי משה אל העם.

מָה אֲנִי וגו' – כשם שמשה לימד בלא קבלת שכר, כך צריכים לעשות גם המורים בכל דור.

יָכוֹל וגו' – האם דבר זה נכון גם לגבי הוראת התורה (“מקרא”) ותרגומה הארמי?

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

“חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים” – דינים והלכות.

*

קלד "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם… כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי" (דברים ד, ה) – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מָה אֲנִי בְּחִנָּם אַף אַתֶּם בְּחִנָּם. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא בְּחִנָּם שֶׁיִּלְמַד בְּשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: “אֱמֶת קְנֵה” (משלי כג, כג). וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: כְּשֵׁם שֶׁלְּמַדְתִּיהָ בְּשָׂכָר כָּךְ אֲלַמְּדֶנָּה בְשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: “אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר” (שם) (בכורות מט ע"א).

מָה אֲנִי וגו' – ראו בקטע הקודם.

וּמִנַּיִן שֶׁאִם וגו' – אדם שלא מצא מורה חינם, מניין שעליו לשלם כדי ללמוד?

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

“אֱמֶת” – היא התורה.

*

קלה הַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַל יַשְׁנֶה אָדָם אֶלָּא לְמִי שֶׁהוּא חָכָם וְעָנָו וּבֶן אָבוֹת וְעָשִׁיר; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לְכָל אָדָם יַשְׁנֶה, שֶׁהַרְבֵּה פּוֹשְׁעִים הָיוּ בָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל וְנִתְקָרְבוּ לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְיָצְאוּ מֵהֶם צַדִּיקִים, חֲסִידִים וּכְשֵׁרִים.

מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאִשָּׁה שֶׁהִיא מוֹשֶׁבֶת תַּרְנְגֹלֶת עַל הַבֵּיצִים, מִתּוֹךְ הַרְבֵּה הִיא מוֹצִיאָה מְעַט, וּמִתּוֹךְ מְעַט אֵינָהּ מוֹצִיאָה כְּלוּם (אבות א, א; אדר"נ, נו"ב, ב; שם שם ד).

הַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה – הפיצו תורתכם לתלמידים רבים.

יַשְׁנֶה – יְלמד (בעיקר) משנה.

בֶּן אָבוֹת – בעל ייחוס.

מוֹשֶׁבֶת תַּרְנְגֹלֶת וגו' – לדגור (אך לא מכל הביצים בוקעים אפרוחים).

*

קלו רַ' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא רְמִי: נֶאֱמַר: “לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם” (ישעיה כא, יד), וְנֶאֱמַר: “הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם” (שם נה, א)? – אִם תַּלְמִיד הָגוּן הוּא – “לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם”, וְאִם לָאו – “הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם”.

רַ' חֲנִינָא בַּר חַמָּא רְמִי: נֶאֱמַר: “יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה” (משלי ה, טז), וְנֶאֱמַר: “יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ” (שם שם, יז)? – אִם תַּלְמִיד הָגוּן הוּא – “יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה”, וְאִם לָאו – “יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ” (תענית ז ע"א).

רְמִי – הצביע על סתירה כביכול בין שני פסוקים (ואחר כך פתר אותה).

“הֵתָיוּ מָיִם” – הביאו מים (אל הצמא, ומים הם משל לתורה).

“לְכוּ לַמַּיִם” – משמע שילך הצמא בעצמו.

הָגוּן – ראוי, בעל ערך.

“יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה” – הפץ את התורה (היא המים שבמעיין) לכול.

*

קלז אָמַר רַ' זֵירָא אָמַר רַבִּי: כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן – כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְמֶרְקוּלִיס, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד” (משלי כו, ח), וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ” (שם ג, לה) (חולין קלג ע"א).

רַבִּי – יהודה הנשיא.

שׁוֹנֶה – מלמד.

שֶׁאֵינוֹ הָגוּן – ראו בקטע הקודם (ותלמיד זה מכונה להלן “כסיל”).

מֶרְקוּלִיס – עבודה זרה (מרקוריוס), שנהגו לכבד אותה על ידי השלכת אבנים לרגליה.

“בְּמַרְגֵּמָה” – מילה מקראית יחידאית זו נדרשה ככינוי למרקוליס.

*

קלח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וִימִין מְקָרֶבֶת, לֹא כֶּאֱלִישָׁע שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵיחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְלֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדְּחָפוֹ לְיֵשׁוּ בִּשְׁתֵּי יָדָיו (סוטה מז ע"א).

שְׂמֹאל דּוֹחָה וגו' – אין לדחות שום אדם דחייה מוחלטת, אלא להרחיק מצד אחד אך לקרב ולעודד מצד אחר.

אֱלִישָׁע וגו' – כמסופר במלכים ב פרק ה.

יהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וגו' – חכם מתקופת הבית השני, שלפי המסורת דחה באופן מוחלט את ישו(ע) הנוצרי מכלל ישראל.

*

קלט הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הַמְּכַנְּסִין – פַּזֵּר, וּבִשְׁעַת הַמְפַזְּרִין – כַּנֵּס. בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עַל יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּל שְׂמֵחִין בָּהּ – אַתָּה הֱוֵי מְפַזֵּר בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד” (משלי יא, כד); וּבְשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהַתּוֹרָה שְׁכוּחָה מִיִּשְׂרָאֵל וְאֵין הַכֹּל מַשְׁגִּיחִין עָלֶיהָ – אַתָּה הֱוֵי מְכַנֵּס בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ” (תהלים קיט, קכו) (תוספתא ברכות ו, ל; ברכות סג ע"א).

בִּשְׁעַת הַמְּכַנְּסִין וגו' – בזמן שחכמי הדור אינם מפיצים תורה ברבים אלא שומרים אותה לעצמם, הפץ תורה לרבים.

בִּשְׁעַת הַמְפַזְּרִין וגו' – כשהכול מפיצים תורה, שמור את תורתך לעצמך (ואל תתחרה בהם מתוך רצון לעמוד בראשם).

מַשְׁגִּיחִין עָלֶיהָ – מתעניינים בה.

מְכַנֵּס בָּהּ – המעט בלימודה לרבים, שלא יהיו דברי התורה ללעג ולקלס.

“עֵת לַעֲשׂוֹת” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי כשכולם מבטלים את התורה (“הפרו תורתך”, עליך לעשות רק למען הקב"ה ולא למען הכלל.

*

קמ שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אִם רָאִיתָ עֲיָרוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּע שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים. מָה טַעַם? “עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ – עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי” (ירמיה ט, יא-יב) (ירושלמי חגיגה א, ז).

עֲיָרוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִמְּקוֹמָן – יישובים שלמים שיצאו לגלות.

לֹא הֶחֱזִיקוּ וגו' – לא מימנו מורי מקרא (הם הסופרים) ומשנה.

מָה טַעַם? – מה הוא הפסוק המוכיח זאת?

*

קמא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּרַם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לְטוֹב, וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא הוּא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. שֶׁבַּתְּחִלָּה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב – מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב לֹא הָיָה לָמֵד תּוֹרָה. מָה דָּרְשׁוּ? “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם” (דברים יא, יט) – וְלִמַּדְתֶּם אַתֶּם. הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. מָה דָּרְשׁוּ? “כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה” (ישעיה ב, ג). וַעֲדַיִן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב – הָיָה מַעֲלוֹ וּמְלַמְּדוֹ, מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב לֹא הָיָה עוֹלֶה וְלָמֵד; הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ, וּמַכְנִיסִין אוֹתָם כְּבֶן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, כְּבֶן שְׁבַע עֶשְׂרֵה, וּמִי שֶׁהָיָה רַבּוֹ כּוֹעֵס עָלָיו בּוֹעֵט בּוֹ וְיוֹצֵא. עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא וְתִקֵּן, שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר, וּמַכְנִיסִין אוֹתָם כְּבֶן שֵׁשׁ, כְּבֶן שֶׁבַע (בבא בתרא כא ע"א).

שֶׁאִלְמָלֵא הוּא וגו' – בלא התַקנה שתיקן (יהושע בן גמלא), כמתואר להלן, היתה התורה אובדת מקרב העם.

בַּתְּחִלָּה – לפני שנוסדו מוסדות ציבור להוראת הילדים.

מָה דָּרְשׁוּ וגו' – על ידי שינוי ניקודה של המלה “אֹתָם” למדו שחובה על הורים ללמד את ילדיהם.

בִּירוּשָׁלַיִם – ורק בירושלים (בעקבות האמור בדברי ישעיהו).

מַעֲלוֹ – לירושלים.

פֶּלֶךְ – אזור.

מַכְנִיסִין – את הנערים ללמוד.

בּוֹעֵט בּוֹ – מורד ברבו.

*

קמב "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל יב, ג) – אֵלּוּ מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת. כְּגוֹן מִי? אָמַר רַב: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת.

רַב מְצָאוֹ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּגִנָּתוֹ. אָמַר לוֹ: הִנַּחְתָּ אֱמוּנָתְךָ! אָמַר לוֹ: הֲרֵי שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁלֹּא רְאִיתִיהָ, וְאַף עַכְשָׁו דַּעְתִּי עֲלֵיהֶם (בבא בתרא ח ע"ב).

“וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים” – מי שמביאים את הרבים אל דרך הצדק.

מְצָאוֹ לְרַב שְׁמוּאֵל – פגש ברב שמואל.

הִנַּחְתָּ אֱמוּנָתְךָ – אינך עוסק במלאכת ההוראה באמונה ובשלמות (שהרי יצאת לגינתך ועזבת את תלמידיך).

לֹא רְאִיתִיהָ – את הגינה (כיוון שהתמיד רק בהוראה).

וְאַף עַכְשָׁו וגו' – וגם כעת מחשבתי כל העת על התלמידים.

*

קמג אָמַר לוֹ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת: עַד שֵׁשׁ לֹא תְקַבֵּל, מִכָּאן וְאֵילַךְ קַבֵּל וְאָבְסֵהוּ כְּשׁוֹר.

וְאָמַר לוֹ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת: כְּשֶׁאַתָּה מַלְקֶה אֶת הַתִּינוֹק אַל תַּלְקֵהוּ אֶלָּא בִּרְצוּעָה שֶׁל מִנְעָל, הַקּוֹרֵא – יִקְרָא, וּמִי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא – יֵשֵׁב בְּצַוְתָּא עִם חֲבֵרוֹ (בבא בתרא כא ע"א).

עַד שֵׁשׁ וגו' – אל תקבל אל בית הספר ילד שצעיר מגיל שש (וראו קטע קמא).

אָבְסֵהוּ כְּשׁוֹר – למד אותו הרבה תורה, כשם שמפטמים שור.

מַלְקֶה – מכה.

רְצוּעָה שֶׁל מִנְעָל – רצועת סנדל, שהיא קלה ודקה (ומכאיבה פחות ממקל או מִשוט).

הַקּוֹרֵא יִקְרָא וגו' – מי שההכאה תחזיר אותו ללימודו ימשיך לקרוא, אך מי שגם ההכאה לא תשפר את דרכו, צריך לצרפו אל תלמיד טוב ממנו, ומחברוּת זו יושפע ויתחיל ללמוד.

*

קמד אָמַר רָבָא: סְכוֹם שֶׁל תִּינוֹקוֹת לִמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, וְאִם יֵשׁ חֲמִשִּׁים – מוֹשִׁיבִים שְׁנַיִם, וְאִם יֵשׁ אַרְבָּעִים – מַעֲמִידִים רֹאשׁ דּוּכָן וּמְסַיְּעִין לוֹ מֵעִיר.

וְאָמַר רָבָא: מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁלּוֹמֵד, וְיֵשׁ אַחֵר שֶׁלּוֹמֵד יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, אֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ, שֶׁמָּא יָבוֹא חֲבֵרוֹ לְהִתְרַשֵּׁל. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיְהֵא לוֹמֵד יוֹתֵר – קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה. וְאָמַר רָבָא: שְׁנֵי מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת, אֶחָד מַרְבֶּה בְּתַלְמוּד וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק, וְאֶחָד מְדַקְדֵּק וְאֵינוֹ מַרְבֶּה, מוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ שֶׁמַּרְבֶּה וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק. מָה טַעַם? שִׁבּוּשׁ מֵאֵלָיו יוֹצֵא. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: מוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ שֶׁמְּדַקְדֵּק וְאֵינוֹ מַרְבֶּה. מָה טַעַם? שִׁבּוּשׁ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס – נִכְנַס, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם” (מלכים א יא, טז). כְּשֶׁבָּא יוֹאָב לִפְנֵי דָוִד, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה עָשִׂיתָ כָּךְ? אָמַר לוֹ: שֶׁנֶּאֱמַר: “תִּמְחֶה אֶת זְכַר עֲמָלֵק” (השוו דברים כה, יט). אָמַר לוֹ: וַהֲרֵי אָנוּ קוֹרִין “זֵכֶר”. אָמַר לוֹ: אֲנִי “זְכַר” הִקְרִיאוּנִי. הָלַךְ וְשָׁאַל אֶת רַבּוֹ, אָמַר לוֹ: הֵיאַךְ הִקְרֵאתַנִי? אָמַר לוֹ: “זְכַר”. נָטַל סַיִף לְהָרְגוֹ. אָמַר לוֹ רַבּוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: שֶׁנֶּאֱמַר: “אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה’ רְמִיָּה” (ירמיה מח, י). אָמַר לוֹ: הַנִּיחֵנִי, דַּיִּי שֶׁאֶעֱמֹד בְּ"אָרוּר". אָמַר לוֹ: וַהֲרֵי נֶאֱמַר: “וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם” (שם). יֵשׁ אוֹמְרִים: הֲרָגוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לֹא הֲרָגוֹ (בבא בתרא כא ע"א-ע"ב).

סְכוֹם שֶׁל תִּינוֹקוֹת – מספר התלמידים המְרבי.

רֹאשׁ דּוּכָן וגו' – עוזר למלמד (ותושבי העיר, ולא ההורים, מממנים אותו).

מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁלּוֹמֵד – מלמד במידה סבירה ומספיקה.

אֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ וגו' – אין מעמידים את השני במקום הראשון, כדי שלא יתגאה ויתרשל בעבודתו.

כָּל שֶׁכֵּן וגו' – המלמד השני דווקא ילמד ביתר חריצות, כדי שלא ידבר המלמד הראשון נגדו, שהרי קנאה ותחרות בין מורים (המלמדים קריאה בספר) מגדילה את חוכמת שניהם.

מַרְבֶּה בְּתַלְמוּד וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק – מלמד חומר רב מבלי לרדת לפרטי פרטיו.

שִׁבּוּשׁ מֵאֵלָיו יוֹצֵא – הטעויות שלומד הילד יישכחו ממנו עם הזמן.

שִׁבּוּשׁ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס וגו' – טעות שנקבעת בתודעת התלמיד הצעיר תישאר שם ולא תיעלם (כפי שמודגם להלן).

“הִכְרִית כָּל זָכָר” – הרג את הזכרים האדוֹמים בלבד.

מִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע הרגת את הזכרים בלבד (בעוד התורה מצווה להשמיד את כל העם העמלקי, מצאצאי עשיו הוא אדום)?

הִקְרִיאוּנִי – לימדו אותי לקרוא (את המילה “זכר” שבתורה אינה מנוקדת).

נָטַל סַיִף – לקח חרב.

“מְלֶאכֶת ה’ ” – הוראת התורה.

דַּיִּי שֶׁאֶעֱמֹד בְּ"אָרוּר" – מספיק שתחול עלי הקללה (ואין צורך אף להרוג אותי).

“וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם” – קללה רובצת גם על מי שנמנע מהריגת אדם שצריך להורגו.

*

קמה כְּשֶׁאַתָּה מְלַמֵּד אֶת בִּנְךָ – לַמְּדֵהוּ בְּסֵפֶר מֻגָּהּ (פסחים קיב ע"א).

סֵפֶר מֻגָּהּ – שעבר הגהה ונקי משיבושים.

קמו הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד (אבות ב, ה).

הַקַּפְּדָן – חסר סבלנות ונוטה לכעוס.

*

קמז פָּרְסִי אֶחָד בָּא לִפְנֵי רַב, אָמַר לוֹ: לַמְּדֵנִי תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: אֱמֹר אָלֶ"ף. אָמַר לוֹ: מִי יֹאמַר שֶׁזּוֹ אָלֶ"ף? שֶׁמָּא אֵינוֹ כָּךְ? – אֱמֹר בֵּי"ת. – מִי יֹאמַר שֶׁזּוֹ בֵּי"ת? גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִּנְזִיפָה. בָּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, אָמַר לוֹ: לַמְּדֵנִי תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: אֱמֹר אָלֶ"ף. אָמַר לוֹ: מִי יֹאמַר שֶׁזּוֹ אָלֶ"ף? – אֱמֹר בֵּי"ת. – מִי יֹאמַר שֶׁזּוֹ בֵּי"ת? אֲחָזוֹ שְׁמוּאֵל בְּאָזְנוֹ. וְאָמַר הַפָּרְסִי: אָזְנִי! אָזְנִי! אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: מִי יֹאמַר שֶׁזּוֹ אָזְנְךָ? אָמַר לוֹ הַפָּרְסִי: כָּל הָעוֹלָם יוֹדְעִים שֶׁזּוֹ אָזְנִי. אָמַר לוֹ: אַף כָּאן כָּל הָעוֹלָם יוֹדְעִים שֶׁזּוֹ אָלֶ"ף וְזוֹ בֵּי"ת. מִיָּד נִשְׁתַּתֵּק הַפָּרְסִי וְקִבֵּל עָלָיו.

הֱוֵי – “טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ” (קהלת ז, ח) (קה"ר לפסוק).

אָמַר – קרא.

הוֹצִיאוֹ בִּנְזִיפָה – שילח אותו מעל פניו בכעס.

קִבֵּל עָלָיו – הסכים (ללמוד מפי שמואל).

הֱוֵי – לפיכך.

“טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי המורה הסבלן עדיף על הגאוותן חסר הסבלנות.

*

קמח אָמַר רָבָא: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד שֶׁלִּמּוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כַּבַּרְזֶל – בִּשְׁבִיל רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַסְבִּיר לוֹ פָּנִים (תענית ז ע"ב-ח ע"א).

לִמּוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כַּבַּרְזֶל – מתקשה ללמוד.

בִּשְׁבִיל רַבּוֹ וגו' – הסיבה לכך היא שאין רבו מלמד אותו בנועם ובסבלנות אלא מטיל עליו אימה.

*

קמט רַ' פְּרִידָא הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פְּעָמִים וְלָמַד. פַּעַם אַחַת בִּקְשׁוּהוּ לִדְבַר מִצְוָה, שָׁנָה לוֹ וְלֹא לָמַד. אָמַר לוֹ: מָה נִשְׁתַּנֵּיתָ עַכְשָׁו? אָמַר לוֹ: מִשָּׁעָה שֶׁאָמְרוּ לְמָר “יֵשׁ דְּבַר מִצְוָה” – הִסַּחְתִּי דַעְתִּי, וּבְכָל שָׁעָה אָמַרְתִּי: עַכְשָׁו יַעֲמֹד מָר, עַכְשָׁו יַעֲמֹד מָר. אָמַר לוֹ: תֵּן דַּעְתְּךָ וְאֶשְׁנֶה לְךָ. שָׁנָה לוֹ שׁוּב אַרְבַּע מֵאוֹת פְּעָמִים וְלָמַד. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁיִּפְסְקוּ לָךְ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, אוֹ שֶׁתִּזְכֶּה אַתָּה וְדוֹרְךָ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמַר: רְצוֹנִי שֶׁאֶזְכֶּה אֲנִי וְדוֹרִי לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וְזוֹ (עירובין נד ע"ב).

הָיָה שׁוֹנֶה לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פְּעָמִים – חזר על הנושא הנלמד 400 פעמים עד שהתלמיד הבינו.

בִּקְשׁוּהוּ לִדְבַר מִצְוָה – הזמינו את ר' פרידא להשתתף באירוע דתי כלשהו.

מָה נִשְׁתַּנֵּיתָ עַכְשָׁו – מדוע לא הבנת הפעם את נושא הלימוד.

לְמָר – לאדוני (לר' פרידא).

הִסַּחְתִּי דַעְתִּי וגו' – לא התרכזתי בלימוד, כי חששתי שבכל רגע עתיד המורה לעזוב וללכת.

תֵּן דַּעְתְּךָ – שים לב, התרכז.

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים (ופנה לר' פרידא).

יִפְסְקוּ וגו' – יוסיפו לך 400 שנות חיים.

זוֹ וְזוֹ – הן חיים ארוכים והן חיי עולם הבא לדור כולו.

*

קנ "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶה פָּנִים אֶל פָּנִים" (שמות לג, יא) – אָמַר רַ' יִצְחָק: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶה: מֹשֶה, אֲנִי וְאַתָּה נַסְבִּיר פָּנִים בַּהֲלָכָה. יֵשׁ אוֹמְרִים: כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶה: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי הִסְבַּרְתִּי לְךָ פָנִים, כָּךְ אַתָּה הַסְבֵּר פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל (ברכות סג ע"ב).

נַסְבִּיר פָּנִים בַּהֲלָכָה – נתנהג בנעימות זה עם זה בעת לימוד התורה.

*

קנא אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: נִרְאָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנִים זוֹעֲפוֹת, פָּנִים בֵּינוֹנִיּוֹת, פָּנִים מַסְבִּירוֹת, פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת. פָּנִים זוֹעֲפוֹת – לְמִקְרָא: כְּשֶׁאָדָם מְלַמֵּד בְּנוֹ תּוֹרָה צָרִיךְ לְלַמְּדוֹ בְּאֵימָה; פָּנִים בֵּינוֹנִיּוֹת – לְמִשְׁנָה; פָּנִים מַסְבִּירוֹת – לְתַלְמוּד; פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת – לְאַגָּדָה (תנחומא בובר יתרו, יז; ילק"ש לשמות, רפו).

נִרְאָה לָהֶם – הקב"ה התגלה לעם ישראל באופני התגלות שונים, באמצעות נושאי לימוד שונים.

פָּנִים זוֹעֲפוֹת – לְמִקְרָא – שהרי התנ"ך הוא דבריו המפורשים והישירים של הקב"ה ואליהם יש לגשת במורא ובפחד.

פָּנִים בֵּינוֹנִיּוֹת – לְמִשְׁנָה – שהרי המשנה כוללת הלכות מפורשות וברורות ואווירתה שלווה.

פָּנִים מַסְבִּירוֹת – לְתַלְמוּד – שהרי לימוד התלמוד קשה ודורש מהמלמד לגלות סבלנות ונועם כדי לעודד את הלומדים.

פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת – לְאַגָּדָה – שהרי האגדה היא נעימה ומושכת לב כל אדם.

*

קנב שָׁנִינוּ: “וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ” (דברים ד, ט), וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: “יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב” (שם שם, י) – מָה לְהַלָּן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבְרֶתֶת וּבְזִיעַ, אַף כָּאן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבְרֶתֶת וּבְזִיעַ (ברכות כב ע"א).

“וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ” – הפסוק עוסק במצוות האב ללמד את צאצאיו תורה. “בְּחֹרֵב” – בהר סיני, בעת מתן תורה.

מָה לְהַלָּן וגו' – כשם ששם (בחורב) ניתנה תורה באימה ובחרדה (שמות יט, טז), כך יש לעשות גם כאן (בעת הוראתה לבנים.

בְּרֶתֶת וּבְזִיעַ – ברעד ובזעזוע.

*

קנג רַבָּה קֹדֶם שֶׁפָּתַח לָהֶם לַחֲכָמִים אָמַר דָּבָר שֶׁל בְּדִיחוּת, וּבָדְחוּ חֲכָמִים, לְסוֹף יָשַׁב בְּאֵימָה וּפָתַח בַּהֲלָכָה (פסחים קיז ע"א).

פָּתַח – את השיעור.

בָּדְחוּ – נהנו מן האמירה המבדחת.

אֵימָה – כובד ראש.

*

קנד רַ' עֲקִיבָא הָיָה יוֹשֵׁב ודוֹרֵשׁ וְהַצִּבּוּר מִתְנַמְנֵם, בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָן, אָמַר: מָה רָאֲתָה אֶסְתֵּר שֶׁתִּמְלֹךְ עַל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה? אֶלָּא תָּבוֹא אֶסְתֵּר שֶׁהָיְתָה בַּת בִּתָּהּ שֶׁל שָׂרָה שֶׁחָיְתָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְשֶׁבַע וְתִמְלֹךְ עַל מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינוֹת (בר"ר נח, ג).

בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָן – באמצעות דרשה מפתיעה, שאלה ותשובה בצִדה.

מָה רָאֲתָה – מדוע (זכתה).

בַּת בִּתָּהּ – מצאצאי (שרה).

*

קנה רַבִּי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְהִתְנַמְנֵם הַצִּבּוּר, בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָן, אָמַר: יָלְדָה אִשָּׁה אַחַת שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכָרֵס אַחַת. וְהָיָה שָׁם תַּלְמִיד אֶחָד וְרַ' יִשְׁמָעֵאל בְּרַ' יוֹסֵי שְׁמוֹ, אָמַר לוֹ: מִי הָיְתָה כֵּן? אָמַר לוֹ: זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁיָּלְדָה אֶת מֹשֶה, שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל יִשְׂרָאֵל (שהש"ר א, יד).

רַבִּי – יהודה הנשיא. בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָן – ראו בקטע הקודם.

שִׁשִּׁים רִבּוֹא וגו' – 600,000 איש (כמספר הגברים שיצאו מצרים) בלידה אחת.

שָׁקוּל – שווה בערכו ובמעלתו.

*

קנו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כֵּיצַד סֵדֶר מִשְׁנָה? מֹשֶה לָמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה. נִכְנַס אַהֲרֹן וְשָׁנָה לוֹ מֹשֶה פִּרְקוֹ. נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְיָשַׁב לִשְׂמֹאל מֹשֶה. נִכְנְסוּ בָּנָיו וְשָׁנָה לָהֶם מֹשֶה פִּרְקָם. נִסְתַּלְּקוּ בָּנָיו, אֶלְעָזָר יָשַׁב לִימִין מֹשֶה, וְאִיתָמָר לִשְׂמֹאל אַהֲרֹן. נִכְנְסוּ זְקֵנִים וְשָׁנָה לָהֶם מֹשֶה פִּרְקָם. נִסְתַּלְּקוּ זְקֵנִים. נִכְנְסוּ כָּל הָעָם וְשָׁנָה לָהֶם מֹשֶה פִּרְקָם. נִמְצָא בְּיַד אַהֲרֹן – אַרְבָּעָה, וּבְיַד בָּנָיו – שְׁלֹשָה, וּבְיַד הַזְּקֵנִים – שְׁנַיִם, וּבְיַד כָּל הָעָם – אֶחָד. נִסְתַּלֵּק מֹשֶה, שָׁנָה לָהֶם אַהֲרֹן פִּרְקוֹ. נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן, שָׁנוּ לָהֶם בָּנָיו פִּרְקָם. נִסְתַּלְּקוּ בָּנָיו, שָׁנוּ לָהֶם זְקֵנִים פִּרְקָם. נִמְצָא בְיַד הַכֹּל – אַרְבָּעָה. מִכָּאן אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר: חַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ אַרְבַּע פְּעָמִים; וְקַל וָחֹמֶר: וּמָה אַהֲרֹן, שֶׁלָּמַד מִפִּי מֹשֶה וּמֹשֶה מִפִּי הַגְּבוּרָה, – כָּךְ, הֶדְיוֹט מִפִּי הֶדְיוֹט – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁחַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ עַד שֶׁיְלַמְּדֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (דברים לא, יט). וּמִנַּיִן עַד שֶׁתְּהֵא סְדוּרָה בְּפִיהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׂימָהּ בְּפִיהֶם” (שם). וּמִנַּיִן שֶׁחַיָּב לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנִים בָּהּ? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם” (שמות כא, א).

“אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם” – עָרְכֵם לִפְנֵיהֶם כְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: “אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת” (דברים ד, לה) (עירובין נד ע"ב; מכילתא דר"י משפטים, נזיקין, א).

סֵדֶר מִשְׁנָה – סדר לימוד התורה שעל פה.

הַגְּבוּרָה – הקב"ה.

פִּרְקוֹ – יחידת הלימוד שלמד.

נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן – פנה הצידה.

בָּנָיו – של אהרן (אלעזר ואיתמר).

זְקֵנִים – החכמים.

נִמְצָא בְּיַד אַהֲרֹן וגו' – אהרן שמע אפוא את הפרק ארבע פעמים.

נִסְתַּלֵּק מֹשֶה – ועזב את המקום.

הַכֹּל – כל העם.

קַל וָחֹמֶר וגו' – אם אהרן, גדול וחכם ככל שהיה, היה צריך לשמוע כל דבר ארבע פעמים, ברור שאדם פשוט (הדיוט) חייב אף הוא לשמוע לפחות כמספר הזה של פעמים.

לִשְׁנוֹת… עַד שֶׁיְלַמְּדֶנּוּ – לחזור על הדברים עוד ועוד, עד שילמד התלמיד את הדברים.

תְּהֵא סְדוּרָה בְּפִיהֶם – תהיה התורה שגורה ומסודרת בפי התלמידים, כאילו הושמה בתוך פיותיהם.

לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנִים בָּהּ – להסביר את הדברים מכל כיוון אפשרי (והיא דרשה על “לפניהם”).

שֻׁלְחָן עָרוּךְ – מוכן לסעודה והכול פרוש עליו.

“הָרְאֵתָ לָדַעַת” – ושתי מילים אלה נדרשות כהצגה ברורה של דברים, כמה שנראה לעין ממש.

*

קנז וְכִי מָה הָיוּ הַפְסָקוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת? – לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶה לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וּבֵין עִנְיָן לְעִנְיָן. וַהֲרֵי הַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר – וּמָה אִם מִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְדַבֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וּבֵין עִנְיָן לְעִנְיָן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה הֶדְיוֹט מִן הֶדְיוֹט (ספרא ויקרא, א).

וְכִי מָה וגו' – מה תפקידם של הרווחים (הם ה"פסקות") המצויים לעיתים ברצף הטקסט שבספר התורה?

לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶה וגו' – להעניק למשה זמן להבין את דברי הקב"ה ולהפנים אותם.

רוּחַ הַקֹּדֶשׁ – דרגתו הנבואית של משה.

הֶדְיוֹט מִן הֶדְיוֹט – אדם פשוט הלומד מאדם פשוט (שגם הוא חייב הפסקות בשעת הלימוד).

*

קנח אָמְרוּ מִשּׁוּם רַ' מֵאִיר: לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה.

שָׁנִינוּ, רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבְּהֵמָה טְמֵאָה מְרֻבָּה מִן הַטְּהוֹרָה, לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בִּטְהוֹרָה; גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעוֹפוֹת טְהוֹרִים מְרֻבִּים עַל הַטְּמֵאִים, לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בִּטְמֵאִים (חולין סג ע"ב).

מִשּׁוּם – בשם.

לְעוֹלָם וגו' – על המורה לומר תמיד את דבריו בקיצור ולהימנע מאריכות דברים מסורבלת.

רַבִּי – יהודה הנשיא.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה.

בְּהֵמָה טְמֵאָה וגו' – מספר הבהמות הטמאות רב ממספר הטהורות (ועל כן, כדי לא להאריך, מנתה התורה [ויקרא יא ודברים יד] רק את הטהורות, המותרות באכילה).

*

קנט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “וְשִׁנַּנְתָּם” (דברים ו, ז) – שֶׁיִּהְיוּ דִבְרֵי תּוֹרָה מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאַל לְךָ אָדָם דָּבָר אַל תְּגַמְגֵּם וְתֹאמַר לוֹ, אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא” (משלי ז, ד), וְאוֹמֵר: “אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם, לֹא יֵבֹשוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר” (תהלים קכז, ה) (קידושין ל ע"א-ע"ב).

“וְשִׁנַּנְתָּם” – את דברי התורה.

מְחֻדָּדִים – חדים וברורים (כמו שן חדה).

יִשְׁאַל לְךָ – ישאל אותך (שאלה מענייני התורה).

“אֱמֹר לַחָכְמָה” וגו' – שיהיו החוכמה והבינה קרובות אליך כאחותך וכידידיך.

“מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ” וגו' – הפסוק נדרש כעוסק במי שתורתו היא כחצים שנונים הממלאים את תיק החצים שלו (“אשפה”) והוא יודע להילחם בעזרתם בלא בושה במי שעומד מולו.

*

קס רַ' יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרְתָא בָּא פַּעַם אַחַת לִפְנֵי רַ' עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ: עֲמֹד וּקְרָא בַּתּוֹרָה. אָמַר לוֹ: לֹא עָבַרְתִּי עַל הַפָּרָשָׁה – וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים (שמו"ר מ, א).

קְרָא בַּתּוֹרָה – קטע מפרשת השבוע.

לֹא עָבַרְתִּי וגו' – לא הכנתי את עצמי לקריאה.

שִׁבְּחוּהוּ – על כנותו ועל שלא רצה לבזות את התורה בקריאה שגויה שלה.

*

קסא לִמְּדַתְךָ הַתּוֹרָה, שֶׁאִם תִּהְיֶה בֶּן תּוֹרָה לֹא תְהֵא רוּחֲךָ גַסָּה לוֹמַר דָּבָר לִפְנֵי הַצִבּוּר, עַד שֶׁתִּפְשֹׁט אוֹתוֹ בֵּינְךָ וּבֵין עַצְמְךָ שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים.

מַעֲשֶׂה בְּרַ' עֲקִיבָא שֶׁקְּרָאוֹ הַחַזָּן בָּרַבִּים לִקְרוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּר, וְלֹא רָצָה לַעֲלוֹת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לֹא כָךְ לִמַּדְתָּנוּ: “כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ” (דברים ל, כ)? וְלָמָּה נִמְנַעְתָּ מִלַּעֲלוֹת? אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה! לֹא נִמְנַעְתִּי לִקְרוֹת, אֶלָּא עַל שֶׁלֹּא סִדַּרְתִּי אוֹתָהּ פָּרָשָׁה שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים, שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לוֹמַר דִּבְרֵי תּוֹרָה לִפְנֵי הַצִּבּוּר עַד שֶׁיִּפְשֹׁט אוֹתָם שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ; שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא נוֹתֵן מַעֲנֵה לָשׁוֹן לְכָל הַבְּרִיּוֹת, וְהַתּוֹרָה גְּלוּיָה לְפָנָיו כְּכוֹכָב אֶחָד, וּכְשֶׁבָּא לִתֵּן אוֹתָהּ לְיִשְׂרָאֵל כָּתוּב בּוֹ: “אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ” (איוב כח, כז), וְאַחֲרֵי כֵן: “וַיֹּאמֶר לָאָדָם” (שם שם, כח). וְכֵן כָּתוּב: “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה” (שמות כ, א) – בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן “לֵאמֹר” (שם) – לְיִשְׂרָאֵל (תנחומא יתרו, טו).

בֶּן תּוֹרָה – תלמיד חכם.

לֹא תְהֵא רוּחֲךָ וגו' – אל תתגאה בשל מעמדך ואל תאמר דבר ברבים לפני שביררת אותו לעצמך כמה פעמים.

הַחַזָּן – המזמין אנשים לעלות ולקרוא בתורה.

“הוּא חַיֶּיךָ” וגו' – התורה מעניקה חיים ארוכים לעוסקים בה.

הָעֲבוֹדָה! – לשון שבועה (בדבר קדוש, במקדש).

סִדַּרְתִּי – עברתי ולמדתי.

ִִּיִפְשֹׁט – יבאר ויבין.

מָצִינוּ – מצאנו, ראינו.

נוֹתֵן מַעֲנֵה לָשׁוֹן וגו' – מעניק לבני האדם את יכולת הדיבור.

גְּלוּיָה – פרושה לנגד עיניו (כנקודה קטנה).

וְכֵן כָּתוּב – בראש עשרת הדיברות.

*

קסב אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מִנַּיִן לְרַב שֶׁלֹא יֵשֵׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה וְיִשְׁנֶה לְתַלְמִידוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי” (דברים ה, כח).

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מִיְּמוֹת מֹשֶה עַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה אֶלָּא מְעֻמָּד. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל יָרַד חֳלִי לָעוֹלָם וְהָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה מְיֻשָּׁב. וְזֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בָּטַל כְּבוֹד תּוֹרָה (מגילה כא ע"א).

יִשְׁנֶה – יְלמד.

“וְאַתָּה” וגו' – דברי הקב"ה למשה.

מְעֻמָּד – בעמידה (ביטוי של כבוד).

חֳלִי – חולשה.

*

קסג אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר: חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ – וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל (אבות א, יא).

הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם – ואל תאמרו דבר נגד השלטון (דבר שיגרום לכך שתיאלצו לגלות מן הארץ).

מַיִם הָרָעִים – כינוי לאמונות פגומות ולדברי כפירה.

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים וגו' – התלמידים ילמדו אמונות רעות אלה וימותו מוות רוחני, ושֵם הקב"ה יתחלל בעולם כשיאמרו: ראו מי רבותיהם!

*