קסד אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַ' יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הֶבֶל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. אָמַר לוֹ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵּי: שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ מַהוּ? אָמַר לוֹ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הֶבֶל שֶׁיֵשׁ בּוֹ חֵטְא לְהֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא.
וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַ' יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֲפִלּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
אָמַר לוֹ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַ' יְהוּדָה נְשִׂיאָה: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מֵאֲבוֹתַי (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מֵאֲבוֹתֶיךָ): כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַחֲרִיבִין אוֹתָהּ (שבת קיט ע"ב).
מִשּׁוּם וגו' – בשם ר' יהודה, נכדו של רבי יהודה הנשיא.
בִּשְׁבִיל הֶבֶל וגו' – בזכות הרוח היוצאת מפיהם של ילדים קטנים בשעה שהם לומדים בבית הספר.
שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ מַהוּ – ומה דינו של הבל פינו (שלמדנו תורה הרבה)?
אֵינוֹ דּוֹמֶה וגו' – אין להשוות תינוקות, שמעולם לא חטאו, למבוגרים שכבר נתנסו בחטאים.
מְבַטְּלִין – מלימודיהם.
מְקֻבָּלְנִי – מסורת היא שקיבלתי.
מַחֲרִיבִין אוֹתָהּ – האויבים (והתינוקות הם המגינים עליה).
*
קסה אָמַר רַ' מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָעֲבוֹדָה! אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, אֶלָּא הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים שֶׁתִּשְׁמְרוּהָ וַאֲנִי נוֹתְנָהּ לָכֶם. אָמְרוּ לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲבוֹתֵינוּ עֲרֵבִים לָנוּ, נְבִיאֵינוּ עֲרֵבִים לָנוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גַּם אֵלֶּה צְרִיכִין עֲרֵבִים, אֶלָּא הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים וְאֶתְּנֶנָּה לָכֶם. אָמְרוּ: הֲרֵי בָּנֵינוּ עֲרֵבִים לָנוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵלּוּ וַדַּאי עֲרֵבִים טוֹבִים, עַל יְדֵיהֶם אֶתְּנֶנָּה לָכֶם (שהש"ר א, ד).
הָעֲבוֹדָה! – לשון שבועה (בדבר קדוש, במקדש).
עֲרֵבִים – אנשים שיוכלו להבטיח כי מקבלי התורה אף ישמרו עליה.
אֲבוֹתֵינוּ – אברהם, יצחק ויעקב.
גַּם אֵלֶּה צְרִיכִין עֲרֵבִים – כיוון שגם הם חטאו בפעם זו או אחרת.
בָּנֵינוּ – שלימודם טהור (כאמור בקטע הקודם).
*
קסו אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּטְּלוּ בָהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “שְׁפֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ” (ירמיה ו, יא). מָה טַעַם “שְׁפֹךְ”? – מִשּׁוּם שֶׁ"עוֹלָל בַּחוּץ" (שבת קי"ט ע"ב).
בִּשְׁבִיל – בגלל.
בִּטְּלוּ – ראו קטע קסד.
מָה טַעַם “שְׁפֹךְ”? – מדוע שפך הקב"ה את כעסו על ירושלים?
מִשּׁוּם שֶׁ"עוֹלָל בַּחוּץ" – כיוון שהתלמידים הצעירים היו מחוץ לבית הספר.
*
קסז "וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם" (ישעיה ז, א) – מָה צָרָה הָיְתָה? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר אֶת בְּנוֹ לְפֵדָגוֹג, וְהָיָה הַפֵּדָגוֹג שׂוֹנֵא אוֹתוֹ. אָמַר: אִם אֲנִי הוֹרֵג אוֹתוֹ עַכְשָׁו נִמְצֵאתִי מְחַיֵּב אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ, אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ אֶת מֵינִקְתּוֹ מִמֶּנּוּ, וּמֵעַצְמוֹ הוּא מֵת. כָּךְ אָמַר אָחָז: אִם אֵין גְּדָיִים אֵין תְּיָשִׁים, אִם אֵין תְּיָשִׁים אֵין צֹאן, אִם אֵין צֹאן אֵין רוֹעֶה, אִם אֵין רוֹעֶה אֵין עוֹלָם; כָּךְ הָיָה סָבוּר בְּדַעְתּוֹ לוֹמַר: אִם אֵין קְטַנִּים אֵין תַּלְמִידִים, אִם אֵין תַּלְמִידִים אֵין חֲכָמִים, אִם אֵין חֲכָמִים אֵין זְקֵנִים, אִם אֵין זְקֵנִים אֵין נְבִיאִים, אִם אֵין נְבִיאִים אֵין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אִם אֵין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל. מָה עָשָׂה? עָמַד וְנָעַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי” (שם ח, טז). כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַכֹּל שֶׁאָחַז בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הִתְחִילוּ צוֹוְחִין: וַי וַי! (ירושלמי סנהדרין י, ב; בר"ר מב, ג; ויק"ר יא, ז).
“וַיְהִי” – ומילה זו נדרשת כשתי קריאות צער: וַי, הִי.
פֵּדָגוֹג – מורה, מחנך.
מְחַיֵּב אֶת רֹאשִׁי – חייב בעונש מוות.
מוֹשֵׁךְ אֶת מֵינִקְתּוֹ – מנתק אותו מן האישה המטפלת בו ומיניקה אותו.
סָבוּר בְּדַעְתּוֹ – זו היתה כוונתו.
תַּלְמִידִים – בבית הספר.
מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ וגו' – גורם לשכינה שתגור בקרב עם ישראל.
“צוֹר” וגו' – והפסוק נדרש כעוסק בגלילת ספר התורה (“צור תעודה”) כדי שלא ילמדו בו, וכן בחתימה, סגירה, של בתי הלימוד.
אָחַז – סגר ונעל.
*
קסח אָמַר רַב אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: לֹא עָמְדוּ פִילוֹסוֹפִין לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם כְּבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר וּכְאַבְנִימוֹס הַגַּרְדִּי. נִתְכַּנְּסוּ כָּל הָאֻמּוֹת אֶצְלָם, אָמְרוּ לָהֶם: יְכוֹלִים אָנוּ לְהִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ? אָמְרוּ לָהֶם: לְכוּ וְחִזְרוּ עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וְעַל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁלָּהֶם, אִם מְצָאתֶם שָׁם תִּינוֹקוֹת מְצַפְצְפִין בְּקוֹלָן אִי אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם, שֶׁכָּךְ הִבְטִיחָם אֲבִיהֶם וְאָמַר לָהֶם: “הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” (בראשית כז, כב) – כָּל זְמַן שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מָצוּי בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו; וְאִם לָאו, “הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” – אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם (בר"ר סה, כ; איכ"ר פתיחתא ב).
פִילוֹסוֹפִין – חכמים.
אַבְנִימוֹס הַגַּרְדִּי – פילוסוף פגאני בן המאה השנייה.
לְהִזְדַּוֵּג וגו' – להילחם בישראל.
חִזְרוּ – סובבו.
מְצַפְצְפִין בְּקוֹלָן – משמיעים קול (בשעת הלימוד).
אִי וגו' – אין אתם יכולים להתגבר עליהם.
“יְדֵי עֵשָׂו” – ידיהם של אומות העולם (המסומלות בעשיו, הוא רומי), המבקשות לפגוע בישראל.
*
קסט בְּכָל יוֹם מַלְאָךְ יוֹצֵא מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַבֵּל אֶת הָעוֹלָם וּלְהָפְכוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיָה, וְכֵיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן וּבְתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת – מִיָּד נֶהְפָּךְ כַּעֲסוֹ לְרַחֲמִים (כלה רבתי ב, ט).
לִכְמוֹת שֶׁהָיָה – למצבו לפני הבריאה, לתוהו ובוהו.
*
קע אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ” (תהלים קה, טו)? “אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי” – אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, “וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ” – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים (שבת קי"ט ע"ב).
*
קעא אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִין תִּינוֹקוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. גָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם; גָּלוּ יְהוּדָה וּבִנְיָמִין וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם; גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם; גָּלוּ מִשְׁמָרוֹת וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם; וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ תִּינוֹקוֹת גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר” (איכה א, ה), מִיָּד – “וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָה” (שם שם, ו) (איכ"ר א, לב).
תִּינוֹקוֹת – תלמידי בתי הספר.
עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים – תושבי ישראל, ממלכת הצפון.
מִשְׁמָרוֹת – משפחות הכהונה שהיו עובדות במקדש, שבוע לכל משמרת.
“עוֹלָלֶיהָ” – תינוקותיה.
“הֲדָרָה” – הוא השכינה.
*
קעב "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי" (שיר השירים ו, יא) – זֶה הָעוֹלָם, “לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל” (שם) – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, “הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן” (שם) – אֵלּוּ בָּתֵי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, “הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים” (שם) – אֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וְיוֹשְׁבִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת כְּגַרְעִינֵי רִמּוֹנִים (שהש"ר לפסוק).
“יָרַדְתִּי” – הפסוק מושם בפיו של הקב"ה.
“הֵנֵצוּ” – פרחו הניצנים.
*
קעג אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בָּאוּ תִּינוֹקוֹת הַיּוֹם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאָמְרוּ דְּבָרִים, שֶׁאֲפִלּוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן לֹא נֶאֶמְרוּ כְּמוֹתָם: ּ> אָלֶ"ף בֵּי"ת – אֱלַף בִּינָה.
גִּימֶ"ל דָּלֶ"ת – גְּמֹל דַּלִּים.
מָה טַעַם רַגְלוֹ שֶׁל גִּימֶ"ל פְּשׁוּטָה כְּלַפֵּי דָּלֶ"ת? שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחֲרֵי דַּלִּים.
וּמָה טַעַם רַגְלוֹ שֶׁל דָּלֶ"ת פְּשׁוּטָה כְּלַפֵּי גִּימֶ"ל? – שֶׁיַּמְצִיא לוֹ אֶת עַצְמוֹ.
וּמָה טַעַם פָּנָיו שֶׁל דָּלֶ"ת הֲפוּכוֹת מִגִּימֶ"ל? – שֶׁיִּתֵּן לוֹ בְּצִנְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנּוּ.
ה"ו – זֶה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
ז"ח, ט"י, כ"ל – אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אוֹתְךָ וְחַן אוֹתְךָ וּמֵיטִיב לְךָ וְנוֹתֵן לְךָ יְרֻשָּׁה וְקוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר לָעוֹלָם הַבָּא.
מֵ"ם פְּתוּחָה, מֵ"ם סְתוּמָה – מַאֲמָר פָּתוּחַ, מַאֲמָר סָתוּם.
נוּ"ן כְּפוּפָה, נוּ"ן פְּשׁוּטָה – נֶאֱמָן כָּפוּף, נֶאֱמָן פָּשׁוּט.
סָמֶ"ךְ עַיִ"ן – סְמֹךְ עֲנִיִּים (לָשׁוֹן אַחֵר: סִימָנִים עֲשֵׂה בַּתּוֹרָה וּקְנֵה אוֹתָהּ).
פֵּ"א כְּפוּפָה, פֵּ"א פְּשׁוּטָה – פֶּה פָּתוּחַ, פֶּה סָתוּם.
צָדִ"י כְּפוּפָה, צָדִ"י פְּשׁוּטָה – צַדִּיק כָּפוּף, צַדִּיק פָּשׁוּט.
קוֹ"ף – קָדוֹשׁ, רֵי"שׁ – רָשָׁע.
מָה טַעַם פָּנָיו שֶׁל קוֹ"ף הֲפוּכוֹת מֵרֵי"שׁ? – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בְּרָשָׁע.
וּמָה טַעַם תָּגוֹ שֶׁל קוֹ"ף הָפוּךְ כְּלַפֵּי רֵישׁ? – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר בּוֹ אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ כֶּתֶר כְּמוֹתוֹ.
וּמָה טַעַם רַגְלוֹ שֶׁל קוֹ"ף תְּלוּיָה? אִם חוֹזֵר בּוֹ יָבוֹא וְיִכָּנֵס בָּזֶה.
שִׁי"ן – שֶׁקֶר, תָּ"ו – אֱמֶת.
וּמָה טַעַם “שֵֶׁקֶר” אוֹתִיּוֹתָיו קְרוֹבוֹת וֶ"אֱמֶת" אוֹתִיּוֹתֶיהָ רְחוֹקוֹת? – שֶׁקֶר מָצוּי וֶאֱמֶת אֵינָהּ מְצוּיָה.
וּמָה טַעַם שֶׁקֶר עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת וֶאֱמֶת מֻלְבֶּנֶת? – אֱמֶת עוֹמֶדֶת וְשֶׁקֶר אֵינוֹ עוֹמֵד (שבת קד ע"א).
תִּינוֹקוֹת – תלמידים צעירים (שהסבירו את שמות האותיות ואף דרשו לעיתים את צורתן).
אָלֶ"ף – למד!
גִּימֶ"ל – עשה מעשי חסד.
רַגְלוֹ פְּשׁוּטָה וגו' – חלקה התחתון (של האות) מכוון כלפי האות שאחריה.
יַמְצִיא לוֹ וגו' – על הנצרך לצאת לכיוון עושה החסד ולהקל עליו את החיפוש אחריו.
פָּנָיו – חלקה העליון (של האות).
בְּצִנְעָא – בסתר.
ה"ו – שתי אותיות מן השם המפורש בן ארבע אותיות.
זָן אוֹתְךָ וגו' – אותיות ז-ל מצויות במילים זן, חן, מיטיב (ממילת טוב), ירושה, כתר, לעולם.
יְרֻשָּׁה – שכר.
פְּתוּחָה, סְתוּמָה – אות רגילה ואות סופית.
מַאֲמָר פָּתוּחַ וגו' – יש בתורה מאמרים שהם גלויים ויש שהם נסתרים וסתומים.
כְּפוּפָה, פְּשׁוּטָה – אות סופית ואות רגילה.
נֶאֱמָן כָּפוּף וגו' – אדם ישר ונאמן שהוא כפוף וצנוע בעולם הזה, יזכה לעמוד זקוף ומתוח בעולם הבא.
סִימָנִים – המסייעים לזיכרון.
קְנֵה – רכוֹש (שליטה בה).
פֶּה פָּתוּחַ וגו' – זמן לדבר וזמן לשתוק.
צַדִּיק כָּפוּף – ראו לעיל: נאמן כפוף.
תָּגוֹ שֶׁל קוֹ"ף וגו' – הבליטה הקטנה שבקצה העליון של האות קו"ף (ככתיבתה בספרי התורה) פונה לכיוון האות שאחריה.
אִם חוֹזֵר בּוֹ – הרשע מהתנהגותו.
רַגְלוֹ שֶׁל קוֹ"ף תְּלוּיָה – הקו במרכז האות אינו מחובר אליה אלא עומד בפני עצמו.
יָבוֹא וְיִכָּנֵס בָּזֶה – ייכנס (החוזר בתשובה) אל הרווח שבאות קו"ף, אל הקדושה. אוֹתִיּוֹתָיו קְרוֹבוֹת וגו' – מצויות זו ליד זו בסדר האלף-בית (בניגוד לאותיות המלה “אמת” המצויות במרחק גדול זו מזו).
מָצוּי – שכיח מאוד, כאילו שקר רודף שקר.
עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת – לאותיות המרכיבות את המילה “שקר” בסיס צר שעליו הן עומדות (האות שי"ן נתפסת כמעין משולש).
מֻלְבֶּנֶת – נראית כלבֵנה, מוצקה, כי לכל אותיותיה של המלה “אמת” שתי רגליים יציבות או בסיס רחב.
*
קעד אָמַר רַ' אַסִּי: מִפְּנֵי מָה מַתְחִילִין לְתִינוֹקוֹת בְּתוֹרַת כּוֹהֲנִים, וְאֵין מַתְחִילִין מִבְּרֵאשִׁית? – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְהַתִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים וְהַקָּרְבָּנוֹת טְהוֹרִים – יָבוֹאוּ טְהוֹרִים וְיִתְעַסְּקוּ בִטְהָרוֹת (ויק"ר ז, ג; ילק"ש לויקרא, תעט).
מַתְחִילִין וגו' – את רכישת הקריאה מתחילים בלימוד ספר ויקרא (הקרוי “תורת כוהנים”).
יִתְעַסְּקוּ – יעסקו, ילמדו.
*
קעה אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה הָיָה אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּיַלְדוּתוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה נִבְלָעִים בְּדָמָיו וְיוֹצְאִים מִפִּיו מְפֹרָשִׁים, וְהַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה נִבְלָעִים בְּדָמָיו וְאֵין יוֹצְאִים מִפִּיו מְפֹרָשִׁים; וְכֵן הַמָּשָׁל אוֹמֵר: אִם בְּנַעֲרוּתְךָ לֹא חֲפַצְתָּם – אֵיךְ תַּשִּׂיגֵם בְּזִקְנוּתְךָ?
הוּא הָיָה אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר חָדָש; וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה? לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק (אדר"נ, נו"א, כד; אבות ד, כ).
נִבְלָעִים בְּדָמָיו – נטמעים בתוכו ומתמזגים בקרבו.
מְפֹרָשִׁים – בצורה ברורה ובהירה.
הַמָּשָׁל – הפתגם.
חֲפַצְתָּם – רצית אותם.
הַלּוֹמֵד יֶלֶד – בילדותו.
נְיָר חָדָש – חומר כתיבה (פפירוס או קלף) הקולט היטב את הדיו.
נְיָר מָחוּק – נייר שכבר השתמשו בו פעם אחת ומחקו את הכתוב עליו כדי לכתוב עליו מחדש.
*
קעו רַ' נְהוֹרַאי הָיָה אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּיַלְדוּתוֹ דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה בְּחַמִּין; הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה בְּצוֹנֵן (אדר"נ, נו"א, כג).
לָשָׁה בְּחַמִּין – לשה בצק במים חמים (והחומרים נדבקים זה לזה ברכוּת אך בחוזקה).
בְּצוֹנֵן – במים קרירים (והבצק קשה ומתפורר).
*
קעז רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּיַלְדוּתוֹ דּוֹמֶה לְבָחוּר שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה, שֶׁהִיא הוֹגֶנֶת לוֹ וְהוּא הָגוּן לָהּ, הִיא מִתְנַפֶּלֶת עָלָיו וְהוּא מִתְנַפֵּל עָלֶיהָ; הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְזָקֵן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה, הִיא הוֹגֶנֶת לוֹ וְהוּא אֵינוֹ הָגוּן לָהּ, הִיא מִתְנַפֶּלֶת עָלָיו וְהוּא מִתְרַחֵק מִמֶּנָּה (אדר"נ, נו"א, כג).
בְּתוּלָה – בחורה צעירה.
הוֹגֶנֶת – ראויה.
מִתְנַפֶּלֶת – רודפת אחריו באהבה.
מִתְרַחֵק – נמלט.
*
קעח בֶּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים לְאוֹתִיּוֹת (מדרש המצוטט בפירוש הרמ"א, דרכי משה, על הטור, יורה דעה, רמה).
לְאוֹתִיּוֹת – ללימוד אותיות הא"ב.
*
קעט יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא הָיָה אוֹמֵר: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לְמִקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לְמִשְׁנָה, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לְתַלְמוּד (אבות ה, כא).
מִקְרָא – ללימוד הקריאה באמצעות ספר התנ"ך.
תַּלְמוּד – לימוד טעמי המשנה והסברתה.
*
קפ תַּלְמִיד שֶׁלֹּא רָאָה סִימָן יָפֶה בְּמִשְׁנָתוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶה. רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁלוֹשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים… וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ” (דניאל א, ד-ה) (חולין כד ע"א).
לֹא רָאָה וגו' – מי שלא הצליח בלימודיו במשך חמש שנים, כבר לא יצליח בהם.
כַּשְׂדִּים – בבלים.
*
קפא אָמַר רַבִּי: אֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ” (תהלים א, ב).
לֵוִי וְרַ' שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הָיוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי רַבִּי וּמְפַסְּקִים סִדְרֵי מִקְרָא. נִגְמַר הַסֵּפֶר, – לֵוִי אָמַר: יָבִיאוּ לָנוּ מִשְׁלֵי, וְרַ' שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אָמַר: יָבִיאוּ לָנוּ תְּהִלִּים. כָּפוּ אֶת לֵוִי וְהֵבִיאוּ תְּהִלִּים. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַמִּקְרָא “כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ” פֵּרַשׁ רַבִּי וְאָמַר: אֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ. אָמַר לֵוִי: רַבִּי, נָתַתָּ לִּי רְשׁוּת לַעֲמֹד (עבודה זרה יט ע"א).
רַבִּי – יהודה הנשיא.
מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ – אותו חלק בתורה שהוא חש רצון ללמוד.
בְּרַבִּי – בן רבי.
מְפַסְּקִים סִדְרֵי מִקְרָא – מבארים פסוקים מן התורה.
כָּפוּ – אילצו.
נָתַתָּ לִּי רְשׁוּת לַעֲמֹד – התרת לי לקום (להפסיק ללמוד וללכת).
*
קפב אָמַר רֵיש לָקִישׁ: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד שֶׁלִּמּוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כַּבַּרְזֶל – בִּשְׁבִיל מִשְׁנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ סְדוּרָה עָלָיו. מָה תַּקָּנָתוֹ? יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה (תענית ז ע"ב-ח ע"א).
לִמּוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כַּבַּרְזֶל – מתקשה ללמוד.
בִּשְׁבִיל מִשְׁנָתוֹ וגו' – הסיבה לכך היא שחומר הלימוד אינו מאורגן כהלכה.
מָה תַּקָּנָתוֹ? – כיצד יוכל לתקן את מצבו?
יְשִׁיבָה – לימוד בחברת חכמים.
*
קפג אָמַר רַב אַמִּי: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ” (משלי כב, יח)? אֵימָתַי דִּבְרֵי תּוֹרָה נְעִימִים? בִּזְמַן שֶׁתִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנְךָ; וְאֵימָתַי תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנְךָ? בִּזְמַן שֶׁיִּכּוֹנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ (עירובין נד ע"א).
תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנְךָ – תזכור את דברי התורה כאילו הם חלק ממך.
יִכּוֹנוּ יַחְדָּו וגו' – תאמר אותם בפיך בקול רם ובצורה מסודרת.
*
קפד בְּרוּרְיָה מְצָאַתּוּ לְתַלְמִיד אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹמֵד בְּלַחַשׁ. בָּעֲטָה בּוֹ וְאָמְרָה: וְלֹא כָּךְ נֶאֱמַר: “כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה” (שמואל ב כג, ה) – אִם עֲרוּכָה בִּרְמָ"ח אֵיבָרִים שֶׁלְּךָ מִשְׁתַּמֶּרֶת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת.
תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ. לְאַחַר שָׁלוֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ (עירובין נג ע"ב-נד ע"א).
בְּרוּרְיָה – אשתו של ר' מאיר.
בָּעֲטָה – נזפה.
“בְרִית עוֹלָם” – היא התורה.
עֲרוּכָה בִּרְמָ"ח אֵיבָרִים – מצויה ומסודרת בכל 248 איברי האדם, כולל פיו ולשונו.
מִשְׁתַּמֶּרֶת – נשמרת.
שׁוֹנֶה – לומד (בעיקר משנה).
*
קפה אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁנָּנָא, פְּתַח פִּיךָ וּקְרָא, פְּתַח פִּיךָ וּשְׁנֵה, כְּדֵי שֶׁתִּתְקַיֵּם בְּיָדְךָ וְתַאֲרִיךְ יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם” (משלי ד, כב) – אַל תִּקְרָא “לְמֹצְאֵיהֶם” אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בְּפֶה (עירובין נד ע"א).
שִׁנָּנָא – אדם שנון וחריף (או: בעל שיניים גדולות), כינוי שגור לרב יהודה. פְּתַח פִּיךָ – והשמע את קולך.
קְרָא – במקרא.
שְׁנֵה – במשנה.
“הֵם” – דברי התורה.
אַל תִּקְרָא וגו' – שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.
*
קפו אָמַר רַ' יוֹחָנָן: בְּרִית כְּרוּתָה הִיא, הַלּוֹמֵד אַגָּדָה מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר לֹא בִמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ. מָה טַעַם? “פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ” (דברים ד, ט) (ירושלמי ברכות ה, א).
בְּרִית כְּרוּתָה – דבר ברור ובטוח, כברית שנכרתה ואין להפר אותה. מְשַׁכֵּחַ – שוכח את אשר למד. מָה טַעַם? – מה ההוכחה לכך (מפסוקי המקרא)?
“אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ” – ומה שרואים (בספר) אין שוכחים.
*
קפז אָמַר רַ' שְׁפַטְיָה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל הַקּוֹרֵא בְּלֹא נְעִימָה וְשׁוֹנֶה בְּלֹא זִמְרָה, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם” (יחזקאל כ, כה) (מגילה לב ע"א).
קוֹרֵא וגו' – קורא בתורה שלא בניגון ובקול רם ולומד משנה שלא במנגינה המיוחדת לכך.
עָלָיו הַכָּתוּב וגו' – אדם כזה נחשב כמי שנוהג בחוקים ובמשפטים (בתורה ובמשנה) כלאחר יד ובלא כבוד ראוי.
*
קפח בְּשָׁעָה שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה יוֹצְאִים מִפִּי בַּעֲלֵיהֶם כְּתִקְנָם הֵם עֲרֵבִים לְשׁוֹמְעֵיהֶם, וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם יוֹצְאִים מְמֻסְמָסִים הֵם מָרִים לְשׁוֹמְעֵיהֶם (ירושלמי סנהדרין י, א).
כְּתִקְנָם – כראוי, באופן ברור ומסודר.
מְמֻסְמָסִים – מגומגמים, לא בהירים.
*
קפט אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל מִי שֶׁהוּא מוֹצִיא דִּבְרֵי תּוֹרָה וְאֵינָם עֲרֵבִים עַל שׁוֹמְעֵיהֶם, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא אֲמָרָם. (שמו"ר מא, ה).
מוֹצִיא – מפיו.
נוֹחַ לוֹ – מוטב היה לו.
*
קצ אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יֶהְגֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ” (תהלים א, ב), וְאַחַר כָּךְ “וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה” (שם).
וְאָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם – וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה שֶׁהוּא אוֹמֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: “גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה” (שם קיט, כ) – “גָּרְסָה” נֶאֱמַר, וְלֹא “טָחֲנָה” (עבודה זרה יט ע"א).
יִלְמַד – יקרא וישנן.
יֶהְגֶּה – יעיין במה שלמד ויֵרד לפרטי פרטיו.
יוֹדֵעַ – מבין.
“גָּרְסָה נַפְשִׁי” – דעת האדם, הנפש, מושווית לרחיים, ונאמר כי די לה לעיתים בגריסה (שהיא טחינה גסה וראשונית, משל ללימוד בסיסי ללא העמקה) ולאו דווקא בטחינה עד דק (המשולה ללימוד מעמיק ומפורט).
*
קצא הַסַּדְרָן קֹדֶם לְפַלְפְּלָן (ירושלמי הוריות ג, ה).
הַסַּדְרָן וגו' – החכם הבקי בהלכות והן מסודרות בפיו, עדיף על החכם החריף היודע לשאת ולתת בדיונים הלכתיים.
*
קצב רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם כּוֹנֵס דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּלָלִים וּמוֹצִיאָם פְּרָטִים, שֶׁאִם כּוֹנְסָם פְּרָטִים, מְיַגְּעִים אוֹתוֹ וְאֵין יוֹדֵעַ מָה לַעֲשׂוֹת. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָלַךְ לְקֵיסָרֵי וְצָרִיך מֵאָה זוּז אוֹ מָאתַיִם זוּז לְהוֹצָאָה, נוֹטְלָם פֶּרֶט – מְיַגְּעִים אוֹתוֹ וְאֵין יוֹדֵעַ מָה לַעֲשׂוֹת, אֲבָל אִם מְצָרְפָם וְעוֹשֶׂה אוֹתָם סְלָעִים וְדֵינָרֵי זָהָב, פּוֹרֵט וּמוֹצִיא בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה (ספרי דברים, שו).
כּוֹנֵס וגו' – אוסף דברי תורה ומארַגן אותם על פי עקרונות בסיסיים ומכלילים, ורק לאחר מכן עושה בפרטים שבהם שימוש לפי הצורך.
אִם כּוֹנְסָם וגו' – אם הוא מסתפק באיסוף פרטים רבים בלי לנסות ולארגן אותם.
קֵיסָרֵי – עיר גדולה.
הוֹצָאָה – הוצאות הדרך והשהייה.
נוֹטְלָם פֶּרֶט – לוקח את הכסף במטבעות רבות של זוז.
מְצָרְפָם – למטבעות יקרות ערך (סלע או דינר).
*
קצג אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בְּסִימָנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׂימָהּ בְּפִיהֶם” (דברים לא, יט) – אַל תִּקְרָא “שִׂימָהּ”, אֶלָּא “סִימָנָהּ” (עירובין נד ע"ב).
אֵין הַתּוֹרָה וגו' – אי אפשר ללמוד את התורה אלא אם כן נותנים בה סימנים ורמזים להקלה על הזיכרון.
“שִׂימָהּ” – את התורה.
אַל תִּקְרָא וגו' – שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, לעיתים על ידי הוספת אות.
סִימָנָהּ – הסימן שלה (של התורה).
*
קצד "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם" (במדבר טו, לט) – רְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה (מנחות מג ע"ב).
רְאִיָּה וגו' – ראיית דבר מסייעת לאדם לזכור אותו.
*
קצה כָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה צְרִיכִים זֶה לָזֶה, שֶׁמָּה שֶׁזֶּה נוֹעֵל זֶה פּוֹתֵחַ (תנחומא בובר חוקת, נב).
צְרִיכִים – זקוקים (לצורך ביאור).
מָה שֶׁזֶּה וגו' – מה שסתום ולא ברור במקום אחד מתבאר בעזרת מקום אחר.
*
קצו שָׁנוּ בְּשֵׁם רַ' נְחֶמְיָה: “הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ” (משלי לא, יד) – דִּבְרֵי תּוֹרָה עֲנִיִּים בִּמְקוֹמָם וַעֲשִׁירִים בְּמָקוֹם אַחֵר (ירושלמי ראש השנה ג, ה).
“הָיְתָה” וגו' – הפסוק נדרש על דברי תורה שלעיתים יש להביא להם סיוע ממקום רחוק. עֲנִיִּים וגו' – סתומים קצרים במקום אחד אך עשירים במקום אחר, ובו אפשר להיעזר לשם הבנתם.
*
קצז "כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא" (דברים לב, ב) – מָה שְׂעִירִים הַלָּלוּ יוֹרְדִים עַל עֲשָׂבִים וּמְפַשְׁפְּשִׁים בָּהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַתְלִיעוּ, כָּךְ הֱוֵי מְפַשְׁפֵּשׁ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁכָּחֵם. כָּךְ אָמַר לוֹ רַ' יַעֲקֹב בְּרַ' חֲנִינָא לְרַבִּי: בּוֹא וּנְפַשְׁפֵּשׁ בַּהֲלָכוֹת, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַעֲלוּ חֲלֻדָּה (ספרי דברים, שו).
“כִּשְׂעִירִם” וגו' – והפסוק עוסק בדברי הקב"ה.
שְׂעִירִים – גשמים.
מְפַשְׁפְּשִׁים – גורמים לדשאים לנוע בעדינות.
יַתְלִיעוּ – יעלו תולעים.
מְפַשְׁפֵּשׁ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה – מהרהר בהם דרך קבע.
רַבִּי – יהודה הנשיא.
יַעֲלוּ חֲלֻדָּה – יישכחו מן הלב.
*
קצח אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ” (משלי כז, יח)? – לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כִּתְאֵנָה? מָה תְּאֵנָה זוֹ כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מְמַשְׁמֵשׁ בָּהּ מוֹצֵא בָּהּ תְּאֵנִים, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶם מוֹצֵא בָּהֶם טַעַם (עירובין נד ע"א-ע"ב).
“נֹצֵר תְּאֵנָה” וגו' – והפסוק נדרש כעוסק בדברי תורה.
מְמַשְׁמֵשׁ בָּהּ – מחפש עוד ועוד בין עלי העץ (כי התאנים אינן מבשילות בבת אחת).
טַעַם – פירושים חדשים ומענגים.
*
קצט אֵינוֹ דוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים לְשׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה וְאַחַת (חגיגה ט ע"ב).
שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ – חוזר על מה שלמד.
*
ר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ חוֹזֵר עָלֶיהָ דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁזּוֹרֵעַ וְאֵינוֹ קוֹצֵר.
רַ' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָהּ דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁיּוֹלֶדֶת וְקוֹבֶרֶת.
רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: זַמֵּר בְּכָל יוֹם, זַמֵּר בְּכָל יוֹם (סנהדרין צט ע"א-ע"ב).
וּמְשַׁכְּחָהּ – שוכח אותה.
קוֹבֶרֶת – את תינוקה.
זַמֵּר – למד בשמחה.
*
רא רַ' דּוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי מִשּׁוּם רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ” (דברים ד, ט). יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: “וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” (שם) – הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶּׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ (אבות ג, ח).
מִשְׁנָתוֹ – מה שלמד.
מַעֲלֶה עָלָיו וגו' – נחשב לו הדבר כאילו הכניס את עצמו לסכנת מוות.
יָכוֹל וגו' – האם נכון הדבר גם לגבי מי ששכח את מה שלמד (משום הקושי שבלימוד או כמות החומר הנלמד)?
תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.
הָא – הרי.
יְסִירֵם מִלִּבּוֹ – יעשה מאמץ מכוון להשכיח אותם (כגון שלא יחזור ויהגה בהם).
*
רב אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה הָיָה אוֹמֵר: יָכוֹל אָדָם לִלְמֹד תּוֹרָה בְּעֶשְׂרִים שָׁנָה וְלִשְׁכֹּחַ בִּשְׁתֵּי שָׁנִים. כֵּיצַד? יָשַׁב שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְאֵין חוֹזֵר לְאַחֲרָיו – נִמְצָא אוֹמֵר עַל טָמֵא טָהוֹר וְעַל טָהוֹר טָמֵא; שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים וְלֹא חָזַר לְאַחֲרָיו – נִמְצָא מַחֲלִיף חֲכָמִים זֶה בָּזֶה; שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֳדָשִׁים וְלֹא חָזַר לְאַחֲרָיו – נִמְצָא מְשַׁכֵּחַ רָאשֵׁי מַסֶּכְתּוֹתָיו; עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים וְאֵין חוֹזֵר לְאַחֲרָיו – נִמְצָא מְשַׁכֵּחַ רָאשֵׁי פְּרָקִים. וּמִתּוֹךְ שֶׁאָמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְעַל טָהוֹר טָמֵא וּמַחֲלִיף חָכָם בְּחָכָם וּמְשַׁכֵּחַ רָאשֵׁי מַסֶּכְתּוֹתָיו וְרָאשֵׁי פְּרָקָיו, סוֹף שֶׁיּוֹשֵׁב וְדוֹמֵם, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: “עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב, וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשׁוֹנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה” (משלי כד, ל-לא), וְכֵיוָן שֶׁנָּפַל כָּתְלוֹ שֶׁל כֶּרֶם, מִיָּד חָרֵב כָּל הַכֶּרֶם כֻּלּוֹ (אדר"נ, נו"א, כד).
עֶשְׂרִים שָׁנָה – זמן רב.
חוֹזֵר לְאַחֲרָיו – חוזר על מה שלמד.
מַחֲלִיף חֲכָמִים זֶה בָּזֶה – אומר דברי חכם פלוני בשם חכם אלמוני.
רָאשֵׁי מַסֶּכְתּוֹתָיו – הנושאים המרכזיים של מסכתות המשנה.
רָאשֵׁי פְּרָקָיו – הנושאים המרכזיים של כל אחד ואחד מפרקי המשנה.
דּוֹמֵם – ואינו לומד כלל.
“קִמְּשׁוֹנִים, חֲרֻלִּים” – קוצים.
*
רג אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: בִּמְגִלַּת חֲסִידִים מָצְאוּ כָּתוּב: “יוֹם תַּעַזְבֵנִי יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ”. לִשְׁנַיִם שֶׁיָּצְאוּ, אֶחָד מִטְּבֶרְיָה וְאֶחָד מִצִּפּוֹרִי, וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה בְּפֻנְדָּק אֶחָד. לֹא הִסְפִּיקוּ לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה עַד שֶׁהָלַךְ זֶה מִיל וְזֶה מִיל – נִמְצְאוּ רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה שְׁנֵי מִילִין; וּלְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לְאִישׁ, כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה בְּדַעְתּוֹ לְהִנָּשֵׂא לָהּ הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהִפְלִיגָה דַעְתּוֹ מִמֶּנָּה הָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר (ירושלמי ברכות ט, ה).
מְגִלַּת חֲסִידִים – טקסט (אגדי?) שטיבו לא נודע.
“יוֹם תַּעַזְבֵנִי” וגו' – ואלה דברי התורה.
לִשְׁנַיִם – משל לשני בני אדם.
פָגְעוּ – פגשו.
לֹא הִסְפִּיקוּ לִפְרשׁ וגו' – רק נפרדו זה מזה.
מִיל – כק"מ.
לְאִשָּׁה – משל לאישה.
הָיְתָה בְּדַעְתּוֹ – התכוון.
הִפְלִיגָה דַעְתּוֹ מִמֶּנָּה – הפסיק לגלות בה עניין.
*
רד "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלֵי פָז" (איוב כח, יז) – אֵלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁקָּשִׁים לִקְנוֹתָם כִּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי פַּז וְנוֹחִים לְאַבְּדָם כִּכְלֵי זְכוּכִית (חגיגה טו ע"א).
קָשִׁים לִקְנוֹתָם – לימודם דורש מאמץ רב והשקעה מרובה (כקניית כלים יקרים).
נוֹחִים לְאַבְּדָם – קל לאבד ולשכוח אותם (ככלי זכוכית הנשברים בנקל).
*
רה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לִכְלִי מֵילְתִין; מָה מֵילְתִין לֹא בִמְהֵרָה אַתָּה קוֹנֵהוּ, אֲבָל בִּמְהֵרָה אַתָּה קוֹרְעוֹ, כָּךְ הֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה – קָשִׁים הֵם לִקְנוֹת וְנוֹחִים הֵם לְאַבֵּד; דִּבְרֵי שְׁטוּת דּוֹמִים הֵם לִכְלִי שַׂק – מָה כְּלִי שַׂק בִּמְהֵרָה אַתָּה קוֹנֵהוּ, אֲבָל לֹא בִּמְהֵרָה אַתָּה קוֹרְעוֹ, כָּךְ הֵם דִּבְרֵי שְׁטוּת – נוֹחִים לִקְנוֹת וְקָשֶׁה לְאַבֵּד (אדר"נ, נו"ב, לא).
כְּלִי מֵילְתִין – בגד צמר משובח ועדין (שבא מן העיר מילטוס שבאסיה הקטנה).
לֹא בִמְהֵרָה וגו' – לא בקלות (בשל מחירו הגבוה).
קָשִׁים וגו' – ראו בקטע הקודם.
כְּלִי שַׂק – בגד עשוי בד זול וגס (שקשה לקרוע אותו).
*
רו לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּמַיִם, בְּיַיִן וּבְחָלָב? מָה שְׁלוֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ אֵין נִפְסָלִין אֶלָּא בְּהֶסַּח הַדַּעַת, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִשְׁתַּכְּחִים אֶלָּא בְּהֶסַּח הַדָּעַת (תענית ז ע"א-ע"ב).
נִמְשְׁלוּ – כאמור בישעיה נה, א.
מַשְׁקִין – משקאות.
אֵין נִפְסָלִין וגו' – מאבדים את ערכם אם אין משגיחים עליהם (ומשאירים אותם גלויים, ואז יש מקום לחשוש שמא הותיר נחש את ארסו בתוכם).
בְּהֶסַּח הַדָּעַת – בגלל התעלמות מהם.
*
רז לִלְמֹד בְּיָשָׁן קָשֶׁה מִבְּחָדָשׁ; וְסִימָנְךָ: טִינָא בַּר טִינָא (יומא כט ע"א).
לִלְמֹד בְּיָשָׁן וגו' – דבר שכבר נלמד ונשכח קשה ללימוד יותר מאשר דבר חדש.
וְסִימָנְךָ – והראיה לכך.
טִינָא בַּר טִינָא – מילולית: טיט בן טיט (היינו: קשה ללוש טיט שעשוי מטיט ישן שכבר נתקשה).
*
רח אָמְרוּ בְּשֵׁם רַב הוּנָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה” (משלי יג, יא)? – אִם עוֹשֶׂה אָדָם תּוֹרָתוֹ חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת – מִתְמַעֵט, וְאִם קוֹבֵץ עַל יָד – יַרְבֶּה. אָמַר רָבָא: יוֹדְעִין חֲכָמִים דָּבָר זֶה וְעוֹבְרִין עָלָיו. אָמַר רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק: אֲנִי עָשִׂיתִי וְנִתְקַיְּמָה בְּיָדִי.
רַב דִּימִי אָמַר: מָשָׁל לְצַיָּד שֶׁצָּד צִפּוֹרִים; אִם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מְשַׁבֵּר כְּנָפָיו – מִשְׁתַּמֵּר, וְאִם לָאו – אֵין מִשְׁתַּמֵּר (עירובין נד ע"ב).
עוֹשֶׂה אָדָם וגו' – אם הוא לומד יחידות מקיפות בבת אחת (ו"חבילות" היא דרשה על “הבל” שבפסוק), תורתו דווקא קטנה ומתמעטת.
קוֹבֵץ עַל יָד – מגדיל את ידיעותיו מעט בכל פעם.
עוֹבְרִין עָלָיו – ואינם מקיימים הצעה זו.
עָשִׂיתִי – לפי הצעה זו.
נִתְקַיְּמָה – נשתמרה (התורה שלמד).
רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וגו' – כל עוף ועוף שצד הוא שובר את כנפיו (שלא יוכל לשוב ולעוף).
מִשְׁתַּמֵּר – נשמר בידו, מתקיים.
*
רט "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה" (דברים לב, מז) – דָּבָר שֶׁאַתָּה אוֹמֵר: “רֵק הוּא” – הוּא חַיֵּיכֶם. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מָשָׁל לִשְׁנֵי אַחִים, שֶׁהָיוּ מְסַגְּלִים מָמוֹן אַחַר אֲבִיהֶם. אֶחָד מְצָרֵף דֵּינָר וְאוֹכְלוֹ, וְאֶחָד מְצָרֵף דֵּינָר וּמַנִּיחוֹ. זֶה שֶׁמְּצָרֵף דֵּינָר וְאוֹכְלוֹ, נִמְצָא שֶׁאֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם; זֶה שֶׁמְּצָרֵף דֵּינָר וּמַנִּיחוֹ, נִמְצָא עָשִׁיר לְאַחַר זְמַן; כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם, לָמֵד שְׁנַיִם שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים בְּיוֹם, שְׁנַיִם שְׁלוֹשָׁה פְּרָקִים בְּשַׁבָּת, שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ פַּרְשִׁיּוֹת בְּחֹדֶשׁ – נִמְצָא עָשִׁיר לְאַחַר זְמַן, וְעָלָיו נֶאֱמַר: “וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה” (משלי יג, יא); וְזֶה שֶׁאוֹמֵר: הַיּוֹם אֲנִי לוֹמֵד? לְמָחָר אֲנִי לוֹמֵד! הַיּוֹם אֲנִי שׁוֹנֶה? לְמָחָר אֲנִי שׁוֹנֶה! – נִמְצָא אֵין בְּיָדוֹ כְלוּם. וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר: “נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ” (שם י, ה) (ספרי דברים, מח).
“לֹא דָבָר רֵק הוּא” – התורה (ומה שעשוי להיראות בה כפרט פחות וקל ערך הוא הנותן משמעות וטעם לחיים).
מְסַגְּלִים מָמוֹן – אוספים (מה שמעניק להם אביהם מפעם לפעם).
מְצָרֵף – צובר מטבעות עד לסכום של דינר.
אוֹכְלוֹ – משתמש בו.
מַנִּיחוֹ – חוסך אותו.
דְּבָרִים – אמרות של חכמים.
פְּרָקִים – במשנה.
פַּרְשִׁיּוֹת – בתורה.
“וְקֹבֵץ עַל יָד” – ראו בקטע הקודם.
*
רי “נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ” (משלי כז, יח) – לָמָּה נִמְשְׁלָה תּוֹרָה בִּתְאֵנָה? שֶׁרֹב הָאִילָנוֹת, הַזַּיִת, הַגֶּפֶן וְהַתְּמָרָה, נִלְקָטִין כְּאַחַת, וְהַתְּאֵנָה נִלְקֶטֶת מְעַט מְעַט. כָּךְ הַתּוֹרָה, הַיּוֹם לוֹמֵד מְעַט וּלְמָחָר הַרְבֵּה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִתְלַמֶּדֶת לֹא בְּשָׁנָה וְלֹא בִּשְׁנָתַיִם (במ"ר כא, טו).
נִלְקָטִין כְּאַחַת – פירותיהם נאספים בפעם אחת.
מְעַט מְעַט – וראו קטע קצח לרעיון שונה על הדמיון בין התאנה לתורה.
לֹא בְּשָׁנָה וְלֹא בִּשְׁנָתַיִם – בזמן קצר.
*
ריא "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים" (שיר השירים ה, יא) – רַ' חָנִין מִצִּפּוֹרִין פָּתַר הַמִּקְרָא בִּתְלוּלִית זוֹ שֶׁל עָפָר. מִי שֶׁטִּפֵּשׁ מַהוּ אוֹמֵר: מִי יָכוֹל לִקְצוֹת אֶת זוֹ? מִי שֶׁפִּקֵּחַ מַהוּ אוֹמֵר: הֲרֵינִי קוֹצֶה שְׁתֵּי מִשְׁפָּלוֹת הַיּוֹם וּשְׁתֵּי מִשְׁפָּלוֹת לְמָחָר – עַד שֶׁאֲנִי קוֹצֶה אֶת כֻּלָּהּ. כָּךְ מִי שֶׁטִּפֵּשׁ אוֹמֵר: מִי יָכוֹל לִלְמֹד כָּל הַתּוֹרָה, נְזִיקִין – שְׁלוֹשִׁים פְּרָקִים, כֵּלִים – שְׁלוֹשִׁים פְּרָקִים? מִי שֶׁפִּקֵּחַ מַהוּ אוֹמֵר: הֲרֵינִי שׁוֹנֶה שְׁתֵּי הֲלָכוֹת הַיּוֹם וּשְׁתֵּי הֲלָכוֹת לְמָחָר, עַד שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
אָמַר רַ' יַנַּאי: “רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ” (משלי כד, ז) – מָשָׁל לְכִכָּר שֶׁתָּלוּי בַּאֲוִירוֹ שֶׁל בַּיִת; מִי שֶׁטִּפֵּשׁ אוֹמֵר: מִי יָכוֹל לְהוֹרִיד אֶת זֶה? מִי שֶׁפִּקֵּחַ אוֹמֵר: וְלֹא אַחֵר תְּלָאוֹ? אֶלָּא הֲרֵינִי מֵבִיא סֻלָּם אוֹ קָנֶה ומוֹרִידוֹ. כָּךְ מִי שֶׁטִּפֵּשׁ אוֹמֵר: מִי יָכוֹל לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁל חָכָם? וּמִי שֶׁפִּקֵּחַ אוֹמֵר: וְהוּא לֹא מֵאַחֵר לְמָדָהּ? אֶלָּא הֲרֵינִי לוֹמֵד שְׁתֵּי הֲלָכוֹת הַיּוֹם וּשְׁתַּיִם לְמָחָר, עַד שֶׁאֲנִי לָמֵד אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
אָמַר רַ' לֵוִי: מָשָׁל לִקְרַסְטַל נָקוּב, שֶׁשָּׂכַר בְּעָלָיו פּוֹעֲלִים לְמַלְאוֹתוֹ מַיִם. מִי שֶׁטִּפֵּשׁ מַהוּ אוֹמֵר: מָה אֲנִי מוֹעִיל? מַכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְּזוֹ. מִי שֶׁפִּקֵּחַ מַהוּ אוֹמֵר: וְלֹא שְׂכַר כָּל חָבִית וְחָבִית אֲנִי נוֹטֵל? כָּךְ מִי שֶׁטִּפֵּשׁ מַהוּ אוֹמֵר: מָה אֲנִי מוֹעִיל? הֲרֵינִי לוֹמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָהּ. וּמִי שֶׁפִּקֵּחַ מַהוּ אוֹמֵר: וְלֹא שְׂכַר יְגִיעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לִי?
חֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטִּפֵּשׁ הַזֶּה נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְרוֹאֶה אוֹתָם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: הֵיאָךְ אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה תְּחִלָּה? אוֹמְרִים לוֹ: תְּחִלָּה קוֹרֵא בִּמְגִלָּה, וְאַחַר כָּךְ בְּסֵפֶר, וְאַחַר כָּךְ בַּנְּבִיאִים, וְאַחַר כָּךְ בַּכְּתוּבִים. מִשֶּׁהוּא גוֹמֵר אֶת הַמִּקְרָא, שׁוֹנֶה אֶת הַתַּלְמוּד, וְאַחַר כָּךְ בַּהֲלָכוֹת, וְאַחַר כָּךְ בָּאַגָּדוֹת. כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹמֵעַ כָּךְ אוֹמֵר בְּלִבּוֹ: אֵימָתַי אֲנִי לוֹמֵד כָּל זֹאת? וְחוֹזֵר מִן הַשַּׁעַר; הֱוֵי “בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ” (ויק"ר יט, ב; דב"ר ח, ג; שהש"ר ה, יא).
פָּתַר הַמִּקְרָא – פירש את הפסוק (כעוסק בעניין מסוים).
תְּלוּלִית – ערימה.
לִקְצוֹת – לפנות ולסלק.
מִשְׁפָּלוֹת – סלים מיוחדים לסילוק אשפה.
נְזִיקִין, כֵּלִים – שמות מסכתות במשנה (עם הזמן פוצלה “נזיקין” לשלוש: בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרה).
“רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת” – והפסוק נדרש כאומר כי החוכמה ורכישתה נראות בעיני הטיפש כדבר רם ונשגב שהוא קשה להשגה.
אֲוִירוֹ שֶׁל בַּיִת – חלל הבית.
קָנֶה – מקל.
וְהוּא – החכם. קְרַסְטַל נָקוּב – סל גדול ובו חור.
מַכְנִיס בְּזוֹ וגו' – המים שנכנסים בצדו האחד של הסל יוצאים מצדו האחר.
שְׂכַר כָּל חָבִית – תשלום בעד כל חבית שמרוקנים לתוך הסל.
מְשַׁכְּחָהּ – שוכח אותה.
שְׂכַר יְגִיעָה – השכר בעבור המאמץ בלימוד התורה.
הֵיאָךְ וגו' – כיצד מתחילים בלימוד התורה.
מְגִלָּה – טקסט ללימוד הקריאה.
סֵפֶר – תורה.
חוֹזֵר מִן הַשַּׁעַר – יוצא מפתח בית המדרש.
הֱוֵי – לפיכך.
*
ריב "טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ד, ו) – אָמַר רַ' יִצְחָק: טוֹב מִי שֶׁשּׁוֹנֶה שְׁנֵי סְדָרִים וְרָגִיל בָּהֶם מִמִּי שֶׁשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת וְאֵינוֹ רָגִיל בָּהֶן.
טוֹב מִי שֶׁהוּא חוֹכֵר שָׂדֶה אַחַת וּמְזַבְּלָהּ וּמְעַדְּרָהּ מִמִּי שֶׁהוּא חוֹכֵר שָׂדוֹת הַרְבֵּה וּמְבִירָן (ויק"ר ג, א; ילק"ש לקהלת, תתקעא).
שׁוֹנֶה שְׁנֵי סְדָרִים וגו' – לומד שניים משישה סדרי משנה ובקי בהם.
שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת – לומד את המשנה כולה.
חוֹכֵר – שוכר.
מְבִירָן – מזניח אותן עד שהן הופכות לאדמת בוּר.
*
ריג רַב שֵׁשֶׁת כָּל שְׁלוֹשִׁים יוֹם הָיָה חוֹזֵר עַל תַּלְמוּדוֹ, וְהָיָה תּוֹלֶה עַצְמוֹ וְעוֹמֵד עַל בְּרִיחַ הַדֶּלֶת וְאָמַר: שִׂישִׂי, נַפְשִׁי! שִׂישִׂי, נַפְשִׁי! לָךְ קָרִיתִי, לָךְ שָׁנִיתִי! (פסחים סח ע"ב).
תּוֹלֶה עַצְמוֹ – נשען.
בְּרִיחַ הַדֶּלֶת – מנעול.
שִׂישִׂי – שמחי.
לָךְ קָרִיתִי – למענך ולטובתך חזרתי על ידיעותי במקרא ובמשנה.
*
ריד אָמַר רַ' תַּנְחוּם: הַסּוֹבֵר תַּלְמוּדוֹ לֹא בִּמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ, מָה טַעַם? שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ” (דברים ד, ט) (ירושלמי ברכות ה, א).
הַסּוֹבֵר תַּלְמוּדוֹ – מי שמבין היטב את מה שלמד.
מְשַׁכֵּחַ – שוכח.
מָה טַעַם? – מה הראיה מן הפסוקים לטענה זו?
“פֶּן תִּשְׁכַּח” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי אי אפשר לשכוח מה שברור לאדם כאילו ראה אותו בעיניו.
*
רטו בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם – כְּלִי רֵיקָן מַחֲזִיק, מָלֵא אֵינוֹ מַחֲזִיק; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן – מָלֵא מַחֲזִיק, רֵיקָן אֵינוֹ מַחֲזִיק, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע” (שמות טו, כו) – אִם שָׁמוֹעַ – תִּשְׁמָע, וְאִם לָאו – לֹא תִּשְׁמָע. דָּבָר אַחֵר: “אִם שָׁמוֹעַ” בְּיָשָׁן – “תִּשְׁמַע” בְּחָדָשׁ, וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ – שׁוּב לֹא תִּשְׁמָע (ברכות מ ע"א).
שֶׁלֹּא כְּמִדַּת וגו' – שאין דרכו של הקב"ה כדרכם של בני אדם.
כְּלִי רֵיקָן וגו' – אפשר להכניס דברים אל תוך כלי ריק, אך לא לתוך כלי מלא.
מָלֵא מַחֲזִיק וגו' – הקב"ה מוסיף תורה ודעת דווקא לאדם שכבר מלא בהם.
“אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע” – והפסוק נדרש כאומר כי רק מי שכבר שמע (בעבר) ישמע עוד בעתיד.
דָּבָר אַחֵר – דרשה אחרת על הכפילות “שמוע תשמע”.
“אִם שָׁמוֹעַ” בְּיָשָׁן – אם תחזור על מה שכבר למדת.
יִפְנֶה לְבָבְךָ – מהתורה ותחדל מללמוד אותה.
*
רטז אָמַר רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק: הֲלָכָה צְרִיכָה דֵעָה צְלוּלָה כְּיוֹם שֶׁל אִסְתָּן.
אָמַר אַבַּיֵּי: אִם אָמְרָה לִי אֵם: “הָבֵא כֻּתָּח” – לֹא שָׁנִיתִי.
אָמַר רָבָא: אִם עֲקָצַתְנִי כִּנָּה – לֹא שָׁנִיתִי.
מָר בְּנוֹ שֶׁל רָבִינָא עָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ שִׁבְעָה חֲלוּקִים לְשִׁבְעָה יָמִים (עירובין סה ע"א).
הֲלָכָה – לימוד ההלכה.
יוֹם שֶׁל אִסְתָּן – יום שנושבת בו רוח צפונית והוא נעים ומואר.
אֵם – אומנת.
כֻּתָּח – מאכל שעשוי מחלב חמוץ.
לֹא שָׁנִיתִי – פסקתי מללמוד (אף שמדובר בטרדה קלה ביותר).
חֲלוּקִים – בגדים, בגד נקי לכל יום כדי שיתאפשר לו ללמוד בנחת.
*
ריז תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַ' יוֹסֵי. הָיָה רַ' יוֹסֵי מַסְבִּיר לוֹ וְלֹא סָבַר. אָמַר לוֹ: לָמָה אֵין אַתָּה סוֹבֵר? אָמַר לוֹ: שֶׁאֲנִי גּוֹלֶה מִמְּקוֹמִי. אָמַר לוֹ: מֵאֵיזֶה מָקוֹם אַתָּה? אָמַר לוֹ: מִן גּוֹבַת שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: וּמַהוּ אֲוִירוֹ שֶׁל אוֹתוֹ מָקוֹם? אָמַר לוֹ: כְּשֶׁהַתִּינוֹק נוֹלָד אָנוּ גוֹבְלִים אֲדַמְדְּמָנִים וְטָשִׁים אֶת מוֹחוֹ, שֶׁלֹּא יֹאכְלוּהוּ הַיַּתּוּשִׁים. אָמַר: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן מָקוֹם בְּעֵינֵי יוֹשְׁבָיו (בר"ר לד, טו).
לֹא סָבַר – לא הבין.
גּוֹבַת שַׁמַּאי – שם מקום (לא זוהה).
אֲוִירוֹ – האוויר. גוֹבְלִים אֲדַמְדְּמָנִים וגו' – מועכים גרגרים אדומים ומורחים על מצח התינוק.
בָּרוּךְ וגו' – ברוך ה' שגורם לאנשים לחבב את מקום מגוריהם (ויהיה טיבו אשר יהיה).
*
ריח רַ' חִיָּא בַּר אַדָּא הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַב, הָיָה מַסְבִּיר לוֹ וְלֹא סָבַר. אָמַר לוֹ: לָמָה אֵין אַתָּה סוֹבֵר? אָמַר לוֹ: שֶׁחֲמוֹרָתִי עוֹמֶדֶת לֵילֵד, וַאֲנִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תִּצְטַנֵּן וְתָמוּת (בר"ר כ, ו).
לֹא סָבַר – ראו בקטע הקודם.
לֵילֵד – ללדת.
*
ריט הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד (אבות ב, ד).
לֹא הַבַּיְשָׁן וגו' – מי שמתבייש לשאול את מוריו, לעולם לא ילמד דבר.
*
רכ אָמַר רַב גִּדֵּל אָמַר רַב: כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מַר – תִּכָּוֶינָה (שבת ל ע"ב; פסחים קיז ע"א).
נוֹטְפוֹת מַר – רועדות מאימה ומיראה (ודורש את “שפתותיו… נוטפות מור עובר” [שה"ש ה, יג] מלשון מרירות).
תִּכָּוֶינָה – ראוי ששפתיים אלו ייצרבו באש.
*
רכא לִמּוּד תִּלְמַד וְזֶמֶר יִהְיֶה? (ביצה כד ע"א).
לִמּוּד וגו' – פתגם שפירושו: האם אפשר ללמוד (דבר תורה) כאילו הוא רק שיר פשוט, שאינו דורש מאמץ ותשומת לב? (והתשובה המתבקשת כמובן, היא ‘לא’.)
*
רכב כְּשֶׁעוֹמֵד רַבִּי בְּמַסֶּכֶת זוֹ לֹא תִשְׁאָלֶנּוּ בְמַסֶּכֶת אַחֶרֶת (שבת ג ע"ב).
כְּשֶׁעוֹמֵד וגו' – כאשר רבי (יהודה הנשיא) עוסק בסוגיה או בנושא כלשהו.
לֹא תִשְׁאָלֶנּוּ וגו' – כדי שלא להסיח את דעתו או לביישו אם לא יֵדע להשיב.
*
רכג אַשְׁרֵי תַּלְמִיד שֶׁרַבּוֹ מוֹדֶה לוֹ (ברכות לב ע"א).
מוֹדֶה לוֹ – מודה שהצדק איתו ומסכים עמו.
*
רכד אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא נִבְרָא לַיְלָה אֶלָּא לְשֵׁנָה. אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לֹא נִבְרְאָה הַלְּבָנָה אֶלָּא לְתַלְמוּד.
אָמְרוּ לוֹ לְרַ' זֵירָא: מְחֻדָּדוֹת שְׁמוּעוֹתֶיךָ. אָמַר לָהֶם: שֶׁל יוֹם הֵן.
אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ שֶׁל רַב חִסְדָּא לְרַב חִסְדָּא: אֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְנַמְנֵם קְצָת? אָמַר לָהּ: עַכְשָׁו יָבוֹאוּ יָמִים אֲרֻכִּים וּקְצָרִים וְנִישַׁן הַרְבֵּה.
אָמַר רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק: אָנוּ פּוֹעֲלֵי יוֹם אָנוּ.
רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב לָוָה וּפָרַע (עירובין סה ע"א).
לֹא נִבְרָא לַיְלָה וגו' – אין הלילה מיועד אלא לשם שינה.
לְתַלְמוּד – כדי שאפשר יהיה ללמוד (בלילה) לאורה.
מְחֻדָּדוֹת שְׁמוּעוֹתֶיךָ – ההלכות שבפיך מדויקות וברורות.
שֶׁל יוֹם הֵן – שנלמדו ביום ובדעה צלולה.
לְנַמְנֵם קְצָת – כשראתה אותו יגע בלימודו.
אֲרֻכִּים וּקְצָרִים – הם הימים שלאחר המוות, שהשינה בהם ארוכה ואין בהם עיסוק בתורה ובמצוות (ו"קצרים", כניגוד ל"ארוכים", פירושו: ריקים וחסרים).
פּוֹעֲלֵי יוֹם אָנוּ – המקבלים שכרם בכל יום ויום ואינם רשאים להתבטל אפילו לרגע אחד.
לָוָה וּפָרַע – אם עסק ביום במלאכתו על חשבון שעות הלימוד, היה מחזיר את שעות הלימוד בלילה, על חשבון השינה.
*
רכה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: “יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי” (תהלים מב, ט). מָה טַעַם “יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ”? מִשּׁוּם שֶׁ"בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי" (עבודה זרה ג ע"ב).
מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד – מעניק לו הופעה נעימה וחיננית.
מָה טַעַם – מדוע.
*
רכו אָמַר רַ' זֵירָא: כָּל הַיָּשֵׁן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ קְרָעִים קְרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה” (משלי כג, כא) (סנהדרין עא ע"א).
נַעֲשֵׂית לוֹ קְרָעִים קְרָעִים – היא מקוטעת וחלקית (כיוון שאת חלקה לא שמע ואת חלקה שמע שנימנם).
“נוּמָה” – תנומה.
*
רכז אַרְבַּע מִדּוֹת בְּתַלְמִידִים: מָהִיר לִשְׁמֹעַ וּמָהִיר לְאַבֵּד – יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ, קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד – יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ, מָהִיר לִשְׁמֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד – זֶה חֵלֶק טוֹב, קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וּמָהִיר לְאַבֵּד – זֶה חֵלֶק רַע (אבות ה, יב).
מִדּוֹת – סוגים.
מָהִיר לִשְׁמֹעַ וגו' – קולט במהירות אך גם שוכח במהירות מה שלמד.
יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ – הנזק שנגרם לו (בכך שהוא שוכח) מבטל את התועלת (בכך שהוא מהיר לקלוט).
קָשֶׁה – מתקשה, אטי.
חֵלֶק – גורל, תכונה.
*
רכח אַרְבַּע מִדּוֹת בְּיוֹשְׁבִים לִפְנֵי חֲכָמִים: סְפוֹג וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת וְנָפָה. סְפוֹג – שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל, וּמַשְׁפֵּךְ – שֶׁמַּכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְּזוֹ, מְשַׁמֶּרֶת – שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים, וְנָפָה – שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת (אבות ה, טו).
מִדּוֹת – ראו בקטע הקודם.
יוֹשְׁבִים לִפְנֵי חֲכָמִים – תלמידים.
סְפוֹג – שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל – זוכר את כל מה שלמד, בלא כל הבחנה בין עיקר לטפל.
מַכְנִיס בְּזוֹ וגו' – ממהר לשכוח כל מה שהוא שומע (כביכול הדברים ששמע באוזן אחת יוצאים מיד מן האוזן השנייה).
מְשַׁמֶּרֶת – כלי לסינון היין מן השמרים שבו (סמל למי שזוכר רק דברים טפלים ושוליים ולא את העיקר).
נָפָה – כלי להפרדה בין הקמח הדק והפשוט ובין הסולת המעולה (סמל למי שזוכר את העיקר והטוב).
*
רכט הֱיֵה כְּגָרוֹעָה עֲמֻקָּה, שֶׁמַּחֲזֶקֶת אֶת מֵימֶיהָ, וּכְקַנְקַנָּה זְפוּתָה שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת אֶת יֵינָהּ, וְכִסְפוֹג שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל (דרך ארץ א, כ).
גָּרוֹעָה עֲמֻקָּה וגו' – שקע עמוק באדמה, השומר את המים שבו (סמל למי שזוכר את כל שלמד).
קַנְקַנָּה זְפוּתָה – חבית קטנה מצופה זפת, השומרת את היין שבתוכה.
סְפוֹג – ראו בקטע הקודם.
*
רל רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן (אבות ד, יג).
תַּלְמוּד – לימוד התורה (ופסיקת הלכה בעקבות כך).
שִּׁגְגַת וגו' – מסקנה מוטעית שנעשתה בשגגה, בטעות, נחשבת – אם יסודה בלימוד לא זהיר – כדבר שנעשה במכוון, בזדון.
*
רלא "וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ" (ישעיה ג, ו)– אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי־תוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁל בָּהֶם (גיט' מג ע"א).
עוֹמֵד עַל – מבין עד תום.
נִכְשָׁל בָּהֶם – טועה בהבנתם (ועל כן נזקק לחזור ולעיין בהם ביתר שאת).
*
רלב "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת… עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, ג) – אָמַר רַבָּה: מִכָּאן, שֶׁאֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דַּעַת רַבּוֹ עַד אַרְבָּעִים שָׁנָה (עבודה זרה ה ע"ב).
“וְלֹא נָתַן” וגו' – דברי משה אל העם לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר.
עוֹמֵד וגו' – אדם צריך ללמוד ארבעים שנה עד שהוא מבין לעומקם את דברי רבו.
*
רלג "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" (דברים לב, ב) – מָה מָטָר זֶה אֶחָד הוּא, וְיוֹרֵד עַל הָאִילָנוֹת וְנוֹתֵן בָּהֶם מַטְעַמִּים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מָה שֶׁהֵן: בְּגֶפֶן לְפִי מָה שֶׁהֵן, בְּזַיִת לְפִי מָה שֶׁהֵן, בִּתְאֵנָה לְפִי מָה שֶׁהֵן – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה כֻּלָּם אַחַת וְיֵשׁ בָּהֶם מִקְרָא וּמִשְׁנָה, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת.
“כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא” (שם) – מָה שְׂעִירִים הַלָּלוּ יוֹרְדִים עַל עֲשָׂבִים וּמַעֲלִים אוֹתָם, וְיֵשׁ בָּהֶם יְרֻקִּים, וְיֵשׁ בָּהֶם אֲדֻמִּים, וְיֵשׁ בָּהֶם שְׁחֹרִים, וְיֵשׁ בָּהֶם לְבָנִים; כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה, יֵשׁ בָּהֶם רַבָּנִים, יֵשׁ בָּהֶם כְּשֵׁרִים, יֵשׁ בָּהֶם חֲכָמִים, וְיֵשׁ בָּהֶם צַדִּיקִים, וְיֵשׁ בָּהֶם חֲסִידִים (ספרי דברים, שו; ילק"ש לדברים, תתקמב).
“יַעֲרֹף” וגו' – הפסוק מדבר בדברי הקב"ה ומשווה אותם לגשם.
אֶחָד הוּא – טיבו אינו משתנה לפי העצים שעליהם הוא יורד.
מַטְעַמִּים… לְפִי מָה שֶׁהֵן – טעם הפירות שונה מעץ לעץ על פי טבעם.
דִּבְרֵי תּוֹרָה – הם דבר האל, המעורר בשומעיהם סוגים שונים של ידע.
שְׂעִירִים – גשמים.
מַעֲלִים – מצמיחים.
יֵשׁ בָּהֶם וגו' – דברי התורה מביאים לצמיחת אנשים מסוגים שונים.
רַבָּנִים – מנהיגי ציבור.
*
רלד שֶׁמָּא תֹּאמַר: הֲרֵי אֲנִי קוֹרֵא פָּרָשָׁה קָשָׁה וּמַנִּיחַ אֶת הַקַּלָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: “כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם” (דברים לב, מז). שֶׁמָּא תֹּאמַר: לָמַדְתִּי הֲלָכוֹת וְדַי לִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: “כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת” (שם יא, כב) – לְמַד מִדְרַשׁ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת (ספרי דברים, מח).
קוֹרֵא פָּרָשָׁה קָשָׁה – עוסק בנושא מורכב ומאתגר (ומתעלם מדברי תורה הנראים כפשוטים).
“דָבָר רֵק” – דבר החסר לכאורה תוכן ומשמעות.
תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק הנלמד.
כָּל הַמִּצְוָה – ודורש את לשון הריבוי “כל” ככוללת את כל ענפי התורה.
*
רלה שָנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָעוֹסְקִין בְּמִקְרָא – מִדָּה וְאֵינָהּ מִדָּה; בְּמִשְׁנָה – מִדָּה וְנוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר; בְּתַלְמוּד – אֵין לְךָ מִדָּה גְדוֹלָה מִזּוֹ. וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד. (בבא מציעא לג ע"א).
הָעוֹסְקִין בְּמִקְרָא וגו' – לימוד התנ"ך הוא מעלה טובה, אך זו מוגבלת (כיוון שאי אפשר ללמוד אותו כראוי בלי פירושיו ומדרשיו).
נוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר – מקבלים שכר מן השמים.
בְּתַלְמוּד וגו' – אין מעלה גדולה יותר מאשר לימוד התלמוד, ועם כל זאת, ראוי לאדם לחזור דרך קבע ללימוד המשנה דווקא, כי בלעדיה אי אפשר להבין את התלמוד.
*
רלו "כִּי בְּתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כד, ו) – אָמַר רַ' אַסִּי אָמַר רַ' יוֹחָנָן: בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה? בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ חֲבִילות שֶׁל מִשְׁנָה (סנהדרין מב ע"א).
בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא וגו' – למי יש הכוח לגבור על אחרים במאבקים רוחניים בענייני תורה?
חֲבִילות – ערימות, כלומר משניות רבות (והוא מדרש על “בתחבולות”).
*
רלז “וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם” (זכריה ח, י) – אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵא אָדָם מִדְּבַר הֲלָכָה לִדְבַר מִקְרָא שׁוּב אֵין לוֹ שָׁלוֹם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הַפּוֹרֵשׁ מִתַּלְמוּד לְמִשְׁנָה. רַ' יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִלּוּ מִתַּלְמוּד לְתַלְמוּד (חגיגה י ע"א).
כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵא וגו' – כשתלמיד חכם ופוסק הלכה עובר מעיסוק בהלכה ללימוד תנ"ך, אין לו מזה נחת (מאחר שלא יוכל לפסוק הלכות על פי המקרא).
הַפּוֹרֵשׁ מִתַּלְמוּד לְמִשְׁנָה – גם הזונח את התלמוד כדי לעסוק רק במשנה שביסודו, לא ימצא בלימודי נחת (כיוון שרק התלמוד מתרץ סתירות בין המשניות השונות).
מִתַּלְמוּד לְתַלְמוּד – מן התלמוד הבבלי לירושלמי (ולהפך), השונים זה מזה בדרך הלימוד ולעיתים בפסיקת ההלכה.
*
רלח אָמַר רַ' בַּנָּאָה: לְעוֹלָם יַשְׁקִיעַ אָדָם עַצְמוֹ בְּמִשְׁנָיוֹת, שֶׁאִם יַרְתִּיק יִפְתְּחוּ לוֹ, אִם לְתַלְמוּד – לְתַלְמוּד, אִם לְהַגָּדָה – לְהַגָּדָה.
רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: עַמּוּד בַּרְזֶל – מִשְׁנָה (ויק"ר כא, ה).
יַשְׁקִיעַ – ירבה לעסוק.
יַרְתִּיק – ידפוק (על הדלת).
יִפְתְּחוּ וגו' – המשניות יפתחו לאדם פתח גם ללימוד תלמוד או אגדה.
עַמּוּד בַּרְזֶל מִשְׁנָה – המשנה יציבה כעמוד של ברזל שעליו נשען הכול.
*
רלט "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה" (קהלת ז, יח) – זֶה מִקְרָא, “וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ” (שם) – זֶה מִשְׁנָה (קה"ר לפסוק).
*
רמ "הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ" (משלי כד, כז) – זֶה מִקְרָא, “וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ” (שם) – זֶה מִשְׁנָה, “אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ” (שם) – זֶה תַלְמוּד (סוטה מד ע"א).
מִקְרָא – שהוא הלימוד הראשוני (ועליו יתווספו המשנה והתלמוד).
“וְעַתְּדָהּ” – הכן אותה.
*
רמא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא, שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה, שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד (קידושין ל ע"א).
יְשַׁלֵּשׁ שְׁנוֹתָיו – יחלק את זמנו המוקדש ללימוד לשלושה חלקים.
*
רמב רַ' יִצְחָק בֶּן פִּינְחָס אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ וְאֵין בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת – לֹא טָעַם טַעַם שֶׁל חָכְמָה; כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת וְאֵין בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ – לֹא טָעַם טַעַם שֶׁל יִרְאַת חֵטְא.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ וְאֵין בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת – זֶה גִבּוֹר וְאֵינוֹ מְזֻיָּן; כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת וְאֵין בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ – חַלָּשׁ וְזַיִן בְּיָדוֹ; יֵשׁ בְּיָדוֹ זֶה וְזֶה – גִּבּוֹר וּמְזֻיָּן (אדר"נ, נו"א, כט).
יֵשׁ בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ – בקי באגדות, בדברים שעניינם מוסר ויראת חטא.
טַעַם שֶׁל חָכְמָה – כי רק בהלכה יש ביטוי של ממש לחוכמה.
גִבּוֹר וְאֵינוֹ מְזֻיָּן – חזק (בתחום יראת שמים) אך בלא כלי הנשק (הן ההלכות) שבעזרתו הוא יכול לנצח במאבקים ובוויכוחים במסגרת לימוד תורה.
*
רמג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: עֲשִׁיר נְכָסִים, עֲשִׁיר פֻּמְבֵּי – זֶה הוּא בַּעַל הַגָּדוֹת; עֲשִׁיר סְלָעִים, עֲשִׁיר תְּקוֹעַ – זֶהוּ בַּעַל פִּלְפּוּל; עֲשִׁיר מִדּוֹת, עֲשִׁיר כֶּמֶס – זֶהוּ בַּעַל שְׁמוּעוֹת. הַכֹּל צְרִיכִין לְבַעַל הַחִטִּים – תַּלְמוּד.
אָמַר רַ' זֵירָא אָמַר רַב: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים” (משלי טו, טו)? – זֶה בַּעַל גְּמָרָא, “וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד” (שם) – זֶה בַּעַל מִשְׁנָה. רָבָא אָמַר: חִלּוּף הַדְּבָרִים. וְזֶה שֶׁאָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא מִשְּׁמוֹ שֶׁל רָבָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם” (קהלת י, ט)? – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה; “בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם” (שם) – אֵלּוּ בַּעֲלֵי גְמָרָא (בבא בתרא קמה ע"ב).
עֲשִׁיר נְכָסִים, עֲשִׁיר פֻּמְבֵּי – מי שעושרו רב, ידוע ברבים ומפורסם.
בַּעַל הַגָּדוֹת – הדורש דרשותיו ברבים והמונים באים לשמוע אותן.
עֲשִׁיר סְלָעִים, עֲשִׁיר תְּקוֹעַ – בעל כסף רב (סלעים) ובעל שמן רב (שמוצאו מתקוע).
בַּעַל פִּלְפּוּל – מי שיודע מתוך עיון ודיוק לחדש דברים ולהפרות את תורתו.
עֲשִׁיר מִדּוֹת, עֲשִׁיר כֶּמֶס – מי שעושרו גדול בדברים שאפשר למדוד (כגון תבואה) ובדברים המוסתרים (כמוסים) בבתי האוצרות).
בַּעַל שְׁמוּעוֹת – מי שיודע הלכות רבות (הן השמועות).
צְרִיכִין – זקוקים.
בַּעַל הַחִטִּים – מי שמחזיק במזון הבסיסי והראשוני, והוא המומחה בתלמוד.
בַּעַל גְּמָרָא – לומד התלמוד (היא הגמרא) שטורח קשות למצוא את דרכו בשבילי התלמוד המורכבים והמסובכים (בניגוד ללומד המשנה, הפשוטה יחסית).
חִלּוּף הַדְּבָרִים – היפוכו של דבר (כי בעל המשנה מתקשה ליישב בין משניות סותרות, ואילו התלמוד מיישב אותם וחוסך יגיעה).
“יֵעָצֵב” – יתייגע, יטרח.
“יִסָּכֶן בָּם” – יתחמם לאורם ויהנה מהם.
*
רמד רַב יִצְחָק בַּר יְהוּדָה הָיָה מָצוּי לִפְנֵי רָמִי בַּר חַמָּא. הִנִּיחוֹ וְהָלַךְ לְרַב שֵׁשֶׁת. יוֹם אֶחָד פָּגַע בּוֹ רָמִי בַּר חַמָּא. אָמַר לוֹ: הַשַּׂר אָחַז בָּנוּ וְרֵיחוֹ דָּבַק בַּיָּד? מִשּׁוּם שֶׁהָלַכְתָּ לְךָ לִפְנֵי רַב שֵׁשֶׁת תְּהֵא כְּרַב שֵׁשֶׁת? אָמַר לוֹ: לֹא מִשּׁוּם כָּךְ, מָר כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ דָּבָר הוּא פּוֹשֵׁט לִי מִסְּבָרָא, וּכְשֶׁאֲנִי מוֹצֵא מִשְׁנָה הִיא סוֹתַרְתּוֹ, ורַב שֵׁשֶׁת כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ דָּבָר הוּא פּוֹשֵׁט לִי מִן הַמִּשְׁנָה, וּכְשֶׁאֲנִי מוֹצֵא מִשְׁנָה סוֹתַרְתּוֹ – מִשְׁנָה וּמִשְׁנָה הִיא (זבחים צו ע"ב).
מָצוּי – רגיל ללמוד.
הִנִּיחוֹ – עזב (רב יצחק את רמי בר חמא).
פָּגַע – פגש (ברב יצחק).
הַשַּׂר וגו' – פתגם המלגלג על אדם שנתקרב לשר גדול וסבור שבשל קרבה זו דבק בו משהו מגדולתו של אותו השר.
לֹא מִשּׁוּם כָּךְ – הלכתי לרב ששת.
מָר – אדוני, הוא רמי בר חמא.
פּוֹשֵׁט לִי וגו' – מסביר על יסוד שיקול דעתו.
הִיא סוֹתַרְתּוֹ – המשנה סותרת את דברי רמי בר חמא, שאינו מכיר די משניות כדי לדחות משנה זו.
מִשְׁנָה וּמִשְׁנָה הִיא – מתברר שיש מחלוקת בין שתי המשניות.
*
רמה שָׁנִינוּ, רַ' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַעֲסֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מֵהֶם, שֶׁהֵם כְּמַעְיָן נוֹבֵעַ (ברכות סג ע"ב; בבא בתרה קעה ע"ב).
אֵין… מִקְצוֹעַ וגו' – אין תחום לימוד ועיסוק מעולה יותר (מאשר דיני ממונות).
כְּמַעְיָן נוֹבֵעַ – שופטים דיונים ודינים וחידושים.
*
רמו "לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בַּמִּדָּה" (איוב כח, כה) – אָמַר רַ' יוּדָן בְּרַ' שְׁמוּאֵל: אֲפִלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנוּ מִלְּמַעְלָה לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בְּמִדָּה, וְאֵלּוּ הֵם: מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, הֲלָכוֹת וְאַגָּדָה. יֵשׁ זוֹכֶה לַמִּקְרָא, וְיֵשׁ – לַמִּשְׁנָה, וְיֵשׁ – לַתַּלְמוּד, וְיֵשׁ – לָאַגָּדָה, וְיֵשׁ זוֹכֶה לְכֻלָּן (ויק"ר טו, ב).
מִלְּמַעְלָה – מן השמיים (וביסוד הדרשה ההנחה כי “אין מים אלא תורה”).
בְּמִדָּה – בכמויות המשתנות מאדם לאדם לפי יכולותיו ומעלותיו.
*
רמז “אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי” (קהלת ז, כח) – בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אֶלֶף בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִים לְמִקְרָא יוֹצְאִים מֵהֶם מֵאָה – לְמִשְׁנָה, יוֹצְאִים מֵהֶם עֲשָׂרָה – לְתַלְמוּד, יוֹצֵא מֵהֶם אֶחָד – לְהוֹרָאָה. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי” (קה"ר לפסוק).
בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.
נִכְנָסִים וגו' – מכל אלף תלמידים שבאים ללמוד מקרא, ממשיכים מאה ללימוד המשנה.
לְהוֹרָאָה – ללמד ולהורות.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות