תפג רַ' חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר” (ישעיה מב, כא) (מכות כג ע"ב).

לְזַכּוֹת – להרבות את זכויותיהם.

“ה' חָפֵץ” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי הגדלת התורה (והמצוות) נועדה להרבות את צדקתו של עם ישראל.

*

תפד "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" (שיר השירים א, ג) – הָרִאשׁוֹנִים רֵיחַ מִצְווֹת נָתַתָּ לָהֶם: לְאָדָם מִצְוָה אַחַת, לְנֹחַ וּלְבָנָיו שֵׁשׁ מִצְווֹת; אֲבָל אָנוּ, כְּשֶׁבָּאנוּ לְסִינַי, “שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ” (שם) – כְּאָדָם שֶׁהוּא מְעָרֶה מִפִּי חָבִית, כָּךְ אַתָּה מְעָרֶה עָלֵינוּ אֶת כָּל הַמִּצְווֹת, מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה מִצְווֹת עֲשֵׂה וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה (תנחומא יתרו, ג; שהש"ר לפסוק).

רֵיחַ מִצְווֹת – מספר מועט של מצוות (כדבר עדין שרק ניתן לחוש בריחו).

מִצְוָה אַחַת – איסור עבודה זרה.

שֵׁשׁ מִצְווֹת – נוספות (ראו בקטע הבא).

מְעָרֶה – שופך, מרוקן.

מִצְווֹת עֲשֵׂה – מצוות המחייבות עשייה, כגון מילה או תקיעת שופר.

לֹא תַּעֲשֶׂה – כגון הימנעות מחילול שבת או איסור אכילת מאכלות מסוימים.

*

תפה עַל שִׁבְעָה דְבָרִים נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ: עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם, וְעַל הַדִּין, וְעַל הַגֵּזֶל, וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי. רַ' חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף עַל הַדָּם מִן הַחַי. רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף עַל הַכִּלְאַיִם. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אַף עַל הַכְּשָׁפִים. רַ' יוֹחָנָן בֶּן בָּרוֹקָא אוֹמֵר: אַף עַל הַסֵּרוּס. רַ' אַסִּי אָמַר: עַל כָּל הָאָמוּר בַּפָּרָשָׁה נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ: “לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ” (דברים יח, י), וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: “וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ” (שם שם, יב) (בר"ר לד, ח).

בְּנֵי נֹחַ – בני האדם כולם.

בִּרְכַּת הַשֵּׁם – לשון נקייה: קללת האל.

דִּין – החובה להקים מערכת משפט.

אֵבֶר מִן הַחַי – אכילת בשר של בעל חיים לפני שמת (ולדעת ר' חנינא איסור זה חל גם על שתיית דמו).

כִּלְאַיִם – האיסור לטעת סוגים שונים של צמחים בערבוביה.

הָאָמוּר בַּפָּרָשָׁה – שראשיתה במילים “לא יימצא” וגו'.

“אוֹתָם” – אומות העולם (הם בני נח).

*

תפו אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: רָאוּי הָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ; אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְצִיר כַּפַּי, וְאֵינִי נוֹתְנָהּ לוֹ? חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: וּמָה עַכְשָׁו שֵׁשׁ מִצְווֹת נָתַתִּי לוֹ וְלֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהֶן, וְהֵיאָךְ אֲנִי נוֹתֵן לוֹ תַּרְיָ"ג מִצְווֹת, רְמָ"ח מִצְווֹת עֲשֵׂה וּשְׁסָ"ה מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה? לֹא לְאָדָם אֲנִי נוֹתֵן, כִּי אִם לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם” (בראשית ה, א) (בר"ר כד, ה).

עַל יָדוֹ – באמצעותו.

שֵׁשׁ מִצְווֹת – ראו קטעים תפד-תפה (וזו מסורת אחרת על מספר המצוות שקיבל אדם).

לַעֲמֹד בָּהֶן – לקיים אותן.

תַּרְיָ"ג – שש מאות ושלוש עשרה (וראו קטע תפד).

“סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם” – ספר התורה שניתן לצאצאי אדם, לתולדותיו.

*

תפז רַ' יוֹסֵי בַּר אַיְבוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן אָמַר: אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא הֻתַּר לוֹ בְּשַׂר תַּאֲוָה, לֹא הֻזְהַר עַל אֵבֶר מִן הַחַי; אֲבָל בְּנֵי נֹחַ, שֶׁהֻתַּר לָהֶם בְּשַׂר תַּאֲוָה, הֻזְהֲרוּ עַל אֵבֶר מִן הַחַי (בר"ר לד, יג; סנהדרין נט ע"ב).

לֹא הֻתַּר לוֹ וגו' – לא קיבל רשות לאכול בשר לתאבונו.

אֵבֶר מִן הַחַי – ראו קטע תפה.

הֻתַּר לָהֶם – כאמור בבראשית ט, ג-ד.

*

תפח "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב" (תהלים קמז, יט) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי בְּרַ' חֲנִינָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס, וְהָיָה נוֹטֵעַ בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת, וְלֹא הָיָה נִכְנָס לְתוֹכוֹ אֶלָּא הוּא, שֶׁהָיָה מְשַׁמְּרוֹ; מִשֶּׁעָמְדוּ בָּנָיו עַל פִּרְקָם אָמַר לָהֶם: בָּנַי, הַפַּרְדֵּס הַזֶּה אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמְּרוֹ, וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם לְהִכָּנֵס בְּתוֹכוֹ; אַתֶּם תִּהְיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיִיתִי אֲנִי מְשַׁמְּרוֹ. כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל: עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה הִתְקַנְתִּי אֶת הַתּוֹרָה; לֹא נְתַתִּיהָ לְאַחַת מִן הָאֻמּוֹת, אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ: “כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז) – מִיָּד נִתְּנָה לָהֶם. הֱוֵי – “מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי” (תהלים קמז, יט-כ), אֶלָּא לְמִי? לְיַעֲקֹב, שֶׁבְּחָרוֹ מִכָּל הָאֻמּוֹת וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא מִקְצָת: נָתַן לְאָדָם שֵׁשׁ מִצְווֹת, הוֹסִיף לְנֹחַ אַחַת, לְאַבְרָהָם שְׁמוֹנֶה, לְיַעֲקֹב תֵּשַׁע, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם הַכֹּל.

אָמַר רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' חֲנִינָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לְפָנָיו שֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִינֵי תַבְשִׁילִין, נִכְנַס עַבְדּוֹ נָתַן לוֹ חֲתִיכָה, שֵׁנִי – נָתַן לוֹ בֵּיצָה, שְׁלִישִׁי – נָתַן לוֹ יָרָק, וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד; נִכְנַס בְּנוֹ נָתַן לוֹ כָּל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: לְאֵלּוּ נָתַתִּי מָנָה מָנָה, אֲבָל אֶת הַכֹּל נָתַתִּי בִּרְשׁוּתְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נָתַן לָאֻמּוֹת אֶלָּא מִקְּצָת מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם: הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי”.

“יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ” (שיר השירים א, ב) – נָתַן הָאֱלֹהִים לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מִצְווֹת גְּלָמוֹת, שֶׁיִּיגְעוּ בָּהֶן, וְלֹא הִפְרִישׁ בָּהֶן בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה; בָּאוּ יִשְׂרָאֵל וּפֵרַשׁ לָהֶם הַמִּצְווֹת, כָּל אַחַת וְאַחַת עָנְשָׁהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: “מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל” (שמו"ר ל, ט).

עָמְדוּ… עַל פִּרְקָם – בגרו.

הִתְקַנְתִּי – הכנתי (ולפי מסורת זו, התורה קדמה לבריאת העולם).

הֱוֵי – לפיכך.

וְלֹא נָתַן לָהֶם – לאומות העולם ולאבות האומה.

שֵׁשׁ מִצְווֹת – ראו קטע תפו.

שְׁמוֹנֶה – מצווה שמינית (מצוות מילה).

תֵּשַׁע – מצווה תשיעית (גיד הנשה [בראשית לב, לג]).

חֲתִיכָה – חתיכת בשר.

גְּלָמוֹת – כלליות, סתומות ולא מפורטות (ועליהם לטרוח כדי להבינן).

הִפְרִישׁ – עשה הבחנה.

עָנְשָׁהּ – על אי קיומה.

*

תפט יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים בֵּינָם לְבֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמָה הָיְתָה עֲרֵבוּתָם? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה לֹא קִבְּלוּהָ אַחַת מִן הָאֻמּוֹת אֶלָּא יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ שָׂדֶה, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לְמָסְרָהּ לַאֲרִיסִים. קָרָא לָרִאשׁוֹן וְאָמַר לוֹ: תְּקַבֵּל אַתָּה הַשָּׂדֶה הַזּוֹ? אָמַר לוֹ: אֵין בִּי כּוֹחַ, קָשָׁה הֵימֶנִּי. וְכֵן לַשֵּׁנִי, לַשְּׁלִישִׁי וְלָרְבִיעִי – וְלֹא קִבְּלוּהָ מִמֶּנּוּ. קָרָא לַחֲמִישִׁי וְאָמַר לוֹ: תְּקַבֵּל אַתָּה הַשָּׂדֶה הַזּוֹ? אָמַר לוֹ: הֵן. – עַל מְנָת לְפַלְחָהּ? – הֵן. מִשֶּׁנִּכְנַס לְתוֹכָהּ הֱבִירָהּ. עַל מִי הַמֶּלֶךְ מַקְפִּיד, עַל אוֹתָם שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבְּלָהּ, אוֹ עַל מִי שֶׁקִּבְּלָהּ עָלָיו וּמִשֶּׁקִּבְּלָהּ עָלָיו נִכְנַס בָּהּ וֶהֱבִירָהּ – לֹא עַל זֶה שֶׁקִּבְּלָהּ? כָּךְ כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי, לֹא הִנִּיחַ אֻמָּה שֶׁלֹּא הִרְתִּיק עָלֶיהָ – וְלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן לְשָׁמְרָהּ; וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ: “כֹּל אֲשֶׁר דִבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז). לְכָךְ בְּדִין הוּא שֶׁתִּשְׁמָעוּ, וְאִם לָאו – תֵּעָנְשׁוּ בָּעֲרֵבוּת (שמו"ר כז, ט).

יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים וגו' – בני ישראל קיבלו על עצמם מחויבויות כלפי הקב"ה.

אֲרִיסִים – אנשים המעבדים אדמה תמורת חלק מן היבול.

עַל מְנָת לְפַלְחָהּ – כדי לעבוד בה.

הֱבִירָהּ – הניח אותה כאדמת בור ולא עבד בה.

הִנִּיחַ – השאיר.

הִרְתִּיק – דפק על דלתותיה.

תֵּעָנְשׁוּ בָּעֲרֵבוּת – תיענשו בגלל המחויבות שקיבלתם על עצמכם.

*

תצ "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א) – יֵשׁ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שׁוֹפְטִים וְיֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל שׁוֹפְטִים, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מָה בֵּינֵיהֶם. מָשָׁל לְחוֹלֶה שֶׁנִּכְנַס הָרוֹפֵא אֶצְלוֹ לְבַקְּרוֹ, אָמַר לִבְנֵי בֵּיתוֹ: הַאֲכִילוּהוּ כָּל מָה שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ. נִכְנַס אֵצֶל אַחֵר, אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל דָּבָר פְּלוֹנִי. אָמְרוּ לוֹ: לָרִאשׁוֹן אָמַרְתָּ, שֶׁיֹּאכַל מָה שֶׁיִּרְצֶה, וְלַשֵּׁנִי אָמַרְתָּ, שֶׁלֹּא יֹאכַל דָּבָר פְּלוֹנִי?! אָמַר לָהֶם: הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ לְחַיִּים, לְפִיכָךְ אָמַרְתִּי שֶׁיֹּאכַל כָּל מָה שֶׁרוֹצֶה; אֲבָל זֶה, שֶׁהוּא לְחַיִּים, אָמַרְתִּי הִזָּהֲרוּ בּוֹ. כָּךְ לְאֻמּוֹת שֶׁנִּפְרָשִׁין וְאֵינָם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וְאֵינָם עוֹשִׂין אוֹתָהּ, נֶאֱמַר: “וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם” (יחזקאל כ, כה), אֲבָל הַמִּצְווֹת כָּתוּב בָּהֶן: “אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם” (ויקרא יח, ה) (שמו"ר ל, כב).

מָה בֵּינֵיהֶם – מה ההבדל ביניהם.

דָּבָר פְּלוֹנִי – מאכל מסוים.

אֵינוֹ לְחַיִּים – אין לו סיכוי לחיות.

נִפְרָשִׁין – פורשים, מתרחקים.

הַמִּצְווֹת – שניתנו לישראל.

*

תצא אָמַר רַ' אַבָּא: רְמָ"ח מִצְווֹת עֲשֵׂה בַּתּוֹרָה כְּנֶגֶד אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם, שֶׁכָּל אֵיבָר וְאֵיבֶר צוֹוֵחַ עַל הָאָדָם וְאוֹמֵר: עֲשֵׂה בִּי מִצְוָה, שֶׁתִּחְיֶה בִּזְכוּתָהּ וְתַאֲרִיךְ יָמִים; וּשְׁסָ"ה מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, שֶׁבְּכָל יוֹם שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, עַד שֶׁהִיא שׁוֹקַעַת, צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת לָאָדָם: גּוֹזֵרְנִי עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁהִגִּיעַ יָמֶיךָ לְיוֹם זֶה, אַל תַּעֲבֹר בִּי אֶת הַעֲבֵרָה הַזֹּאת, וְאַל תַּכְרִיעַ אוֹתְךָ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה – הֲרֵי תַּרְיָ"ג מִצְווֹת (תנחומא כי תצא, ב; תנחומא בובר שם, ב).

רְמָ"ח, שְׁסָ"ה – ראו קטע תפד.

כְּנֶגֶד אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם – אל מול מספר איברי הגוף (לפי מניינם של חז"ל).

צוֹוֵחַ – קורא.

גּוֹזֵרְנִי וגו' – מצַווה עליך בשם הקב"ה (שהחיה אותך עד כה).

*

תצב "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם" (דברים לב, א) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הִסְתַּכְּלוּ בַּשָּׁמַיִם שֶׁבָּרָאתִי לְשַׁמֶּשְׁכֶם, שֶׁמָּא שִׁנּוּ אֶת מִדָּתָם? אוֹ שֶׁמָּא גַּלְגַּל חַמָּה אֵינוֹ עוֹלֶה מִן הַמִּזְרָח וּמֵאִיר לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ? וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁשָּׂמֵחַ בִּשְׁלִיחוּתוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מְחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח” (תהלים יט, ו). “וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ” (דברים לב, א) – הִסְתַּכְּלוּ בָּאָרֶץ שֶׁבָּרָאתִי לְשַׁמֶּשְׁכֶם, שֶׁמָּא שִׁנְּתָה אֶת מִדָּתָהּ? שֶׁמָּא זְרַעְתֶּם וְלֹא צָמְחָה? אוֹ שֶׁמָּא זְרַעְתֶּם חִטִּים וְהֶעֶלְתָה שְׂעוֹרִים? אוֹ שֶׁמָּא אָמְרָה פָּרָה זוֹ: אֵינִי חוֹרֶשֶׁת וְאֵינִי דָּשָׁה? אוֹ שֶׁמָּא אָמַר חֲמוֹר זֶה: אֵינִי טוֹעֵן וְאֵינִי הוֹלֵךְ? וְכֵן הַיָּם: “אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם” (ירמיה ה, כב) – שֶׁמָּא שִׁנָּה אֶת מִדָּתוֹ וְעָלָה וְהֵצִיף אֶת הָעוֹלָם? וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: מָה אֵלּוּ, שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ לֹא לְשָׂכָר וְלֹא לְהֶפְסֵד, אִם זוֹכִים אֵין מְקַבְּלִים שָׂכָר, וְאִם חוֹטְאִים אֵין מְקַבְּלִים פֻּרְעָנוּת, וְאֵין חָסִים עַל בְּנֵיהֶם וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם – לֹא שִׁנּוּ אֶת מִדָּתָם, אַתֶּם, שֶׁאִם זְכִיתֶם אַתֶּם מְקַבְּלִים שָׂכָר, וְאִם חֲטָאתֶם אַתֶּם מְקַבְּלִים פֻּרְעָנוּת, וְאַתֶּם חָסִים עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנוֹתֵיכֶם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים שֶׁלֹּא תְשַׁנּוּ מִדַּתְכֶם (ספרי דברים, שו; ילק"ש לישעיה, שפז).

מִדָּתָם – טבעם, דרכי פעולתם.

דָּשָׁה – עובדת במלאכת הדישה (הפרדת גרעין החיטה מקליפתו).

טוֹעֵן – נושא משא.

מָה אֵלּוּ – אם השמים, הארץ (ובעלי החיים) והים.

נַעֲשׂוּ – נבראו.

פֻּרְעָנוּת – עונש.

חָסִים עַל בְּנֵיכֶם וגו' – שלא ייענשו בגללכם.

*

תצג “וּרְאִיתֶם… וּזְכַרְתֶּם” (במדבר טו, לט) – הָרְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זִכָּרוֹן, וְזִכָּרוֹן מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם” (שם שם, מ) (תנחומא בובר שלח לך, ל).

זִכָּרוֹן – היזכרות.

*

תצד שָׁנִינוּ, הָיָה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִים? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמָה לְיָם, וְיָם דּוֹמֶה לְרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְסַפִּיר, וְסַפִּיר דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר” (שמות כד, י); וְאוֹמֵר: “כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא” (יחזקאל א, כו) (סוטה יז ע"א; ירושלמי ברכות א, ב).

מָה נִשְׁתַּנָּה וגו' – מה הייחוד בצבע התכלת (שיש לתיתו על הציצית [במדבר טו, לח]) בהשוואה לשאר צבעים?

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה (והמביט בציצית כמביט בקב"ה).

*

תצה “וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם” (תהלים צ, טז) – אָמַר רַ' חִזְקִיָּה: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְכַּסִּים בְּצִיצִית לֹא יְהוּ סְבוּרִים שֶׁמָּא תְּכֵלֶת הֵם לוֹבְשִׁים, אֶלָּא יְהוּ מִסְתַּכְּלִים בְּצִיצִית כְּאִלּוּ הֲדַר שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם (מד"ת לפסוק).

תְּכֵלֶת – רק בגד צבוע ופשוט (וראו גם בקטע הקודם).

*

תצו “וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ” (דברים כח, י) – שָׁנִינוּ, רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ (סוטה יז ע"א).

תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ – ובתפילין אכן מצוי קלף ועליו שם ה'.

*

תצז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל, שֶׁסִּבְּבָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְווֹת: תְּפִלִּין בְּרָאשֵׁיהֶם, תְּפִלִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶם, צִיצִית בְּבִגְדֵיהֶם, מְזוּזוֹת בְּפִתְחֵיהֶם. וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד: “שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ” (תהלים קיט, קסד). וּבְשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס דָּוִד לְמֶרְחָץ וְרָאָה עַצְמוֹ עוֹמֵד עָרֹם – אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁאֶעֱמֹד עָרֹם בְּלֹא מִצְוָה! וְכֵיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל בְּמִילָה שֶׁבִּבְשָׂרוֹ נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ. לְאַחַר שֶׁיָּצָא אָמַר עָלֶיהָ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד” (שם יב, א) – עַל מִילָה שֶׁנִּתְּנָה בַּשְּׁמִינִי (מנחות מג ע"ב; ספרי דברים, לו).

סִבְּבָם – הקיף אותם.

“שֶׁבַע” – ארבע ציציות, מזוזה וזוג תפילין.

נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ – נרגע.

נִתְּנָה בַּשְּׁמִינִי – וברית המילה נערכת ביום השמיני ללידת הבן.

*

תצח רַ' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת. רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה. רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים” (בראשית יז, א). רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה (נדרים לא ע"ב-לב ע"א).

גְּדוֹלָה – חשובה ורבת ערך.

שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ וגו' – שלוש עשרה פעמים כתובה המילה “ברית” בקשר למצוות המילה (בראשית יז).

דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת – ומלים ביום השבת, ואף מותר למען המילה לעבור על כמה מן האיסורים של יום זה.

רַבִּי – יהודה הנשיא.

*

תצט "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א) – אָמַר רַ' לֵוִי: לְמַטְרוֹנָה שֶׁאָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ: עִבְרִי לְפָנַי – וְעָבְרָה לְפָנָיו וְנִתְכַּרְכְּמוּ פָּנֶיהָ. אָמְרָה: תֹּאמַר שֶׁמָּצָא בִּי פְּסֹלֶת? אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ: אֵין בָּךְ פְּסֹלֶת, אֶלָּא צִפֹּרֶן שֶׁל אֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁלָּךְ גְּדוֹלָה קִמְעָה – הַעֲבִירִי אוֹתָהּ וּבָטֵל הַמּוּם. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: אֵין בְּךָ פְּסֹלֶת אֶלָּא הָעָרְלָה הַזּוֹ, הַעֲבֵר אוֹתָהּ וּבָטֵל הַמּוּם – “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ” (שם שם, א-ב) (בר"ר מו, ד; ילק"ש לבראשית, פא).

לְמַטְרוֹנָה – משל לגבירה, אשת המלך.

נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנֶיהָ – צבע פניה נעשה ככרכום, מרוב צער (מחשש שהמלך מצא בה דבר פגום).

קִמְעָה – מעט.

הַעֲבִירִי – גזרי.

*

תק אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַ' תַּנְחוּם: בּוֹא וְנִהְיֶה כֻּלָּנוּ לְעַם אֶחָד. אָמַר לוֹ: טוֹב, אֶלָּא אָנוּ, שֶׁמְּהוּלִים אָנוּ, אִי אֶפְשָׁר לָנוּ לִהְיוֹת כְּמוֹתְכֶם, אַתֶּם לְכוּ וְהִמּוֹלוּ וִהְיוּ כְּמוֹתֵנוּ. אָמַר לוֹ: יָפֶה אַתָּה אוֹמֵר, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁנִּצַּח אֶת הַמֶּלֶךְ מְטִילִין אוֹתוֹ לְבֵיבָר. הֱטִילוּהוּ לְבֵיבָר וְלֹא אֲכָלוּהוּ. אָמַר לוֹ מִין אֶחָד: לֹא אֲכָלוּהוּ הַחַיּוֹת, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְעֵבוֹת. הֵטִילוּ אוֹתוֹ וְאֲכָלוּהוּ (סנהדרין לט ע"א).

קֵיסָר – רומא.

מְהוּלִים אָנוּ – נימולנו (ואיננו יכולים לבטל את המילה).

נִצַּח אֶת הַמֶּלֶךְ – בוויכוח. מְטִילִין וגו' – משליכים אותו לכלוב חיות טרף.

מִין – כופר.

הֵטִילוּ אוֹתוֹ – את המין.

*

תקא פִילוֹסוֹפוֹס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַ' הוֹשַׁעְיָה, אָמַר לוֹ: אִם חֲבִיבָה הִיא הַמִּילָה, מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אוֹתוֹ הָאִישׁ מְגַלֵּחַ אֶת פְּאַת הָרֹאשׁ וּמַנִּיחַ אֶת פְּאַת הַזָּקָן? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁגָּדַל עִמִּי בִּשְׁטוּת. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן יְסַמֵּא אֶת עֵינָיו וִיקַטַּע אֶת יָדָיו וִישַׁבֵּר אֶת רַגְלָיו, שֶׁגָּדְלוּ עִמּוֹ בִּשְׁטוּת? אָמַר לוֹ: וּלְאֵלּוּ הַדְּבָרִים בָּאנוּ? אָמַר לוֹ: לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא כָּל מָה שֶׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צָרִיךְ תִּקּוּן, כְּגוֹן הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְמִתּוּק, הַתֻּרְמוּס צָרִיךְ לְמִתּוּק, הַחִטִּים צְרִיכוֹת לְהִטָּחֵן, אֲפִלּוּ אָדָם צָרִיךְ תִּקּוּן (בר"ר יא, ו; פס"ר כג, ד).

פִילוֹסוֹפוֹס – מחכמי יוון ורומי.

אוֹתוֹ הָאִישׁ – כלומר: הפילוסוף.

פְּאַת הָרֹאשׁ – שְׂער הראש.

גָּדַל עִמִּי בִּשְׁטוּת – השער גדל עוד בימי ילדותי, לפני שהחכמתי.

יְסַמֵּא – יעוור.

וּלְאֵלּוּ הַדְּבָרִים בָּאנוּ? – עד לרמה כזו של דיון הגענו? אין תשובתך תשובה של ממש!

לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק – להותיר אותך בלא תשובה.

תִּקּוּן – עיבוד והשלמה.

תֻּרְמוּס – צמח שפריו מר.

*

תקב "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ" (תהלים קג, כ) – בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אָמַר רַ' יִצְחָק: בְּשׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה לְיוֹם אֶחָד, לְשַׁבָּת אַחַת, לְחֹדֶשׁ אֶחָד, שֶׁמָּא לִשְׁאַר יְמוֹת הַשָּׁנָה? וְזֶה רוֹאֶה שָׂדֵהוּ מֻפְקֶרֶת וְאִילָנוֹתָיו מֻפְקָרִים, וְהַסְּיָגִים מְפֹרָצִים, וְרוֹאֶה פֵּרוֹתָיו נֶאֱכָלִים, וְנוֹתֵן אַרְנוֹנָא וְשׁוֹתֵק – יֵשׁ לְךָ גִּבּוֹר גָּדוֹל מִזֶּה? (ויק"ר א, א; תנחומא ויקרא, א).

שׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית – המקיימים מצוות שנת שמיטה.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

שַׁבָּת – שבוע.

שְׁאַר יְמוֹת הַשָּׁנָה – כל ימות השנה (שבהם מתקיימת מצווה אחת).

סְיָגִים מְפֹרָצִים – גדרות פרוצות.

אַרְנוֹנָא – מס (על הרכוש) הניתן לשלטון הרומי.

*

תקג דָּרַשׁ רַ' יְהוּדָה בֶּן פְּדָיָה: מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, אָדָם הָרִאשׁוֹן! שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ לַעֲמֹד בְּצִוּוּי אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מַמְתִּינִין לְעָרְלָה שָׁלוֹשׁ שָׁנִים. כְּשֶׁשָּׁמַע בַּר קַפָּרָא כֵּן, אָמַר: יָפֶה דָּרַשְׁתָּ, בֶּן אֲחוֹתִי! (בר"ר כא, ז).

מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ – ביטוי ציורי שמשמעו: מי יוכל להקים אותך מקברך ותשוב אל העולם לראות מה מתרחש בו.

צִוּוּי – הצו שלא לאכול מפרי העץ.

עָרְלָה – המצווה שלא לאכול מפרי העץ במשך שלוש השנים הראשונות לנטיעתו.

*

תקד רַבִּי אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת, וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ (אבות ב, א).

רַבִּי – יהודה הנשיא.

הֱוֵי זָהִיר וגו' – הקפד על קיום המצוות כולן, קלות וחמורות, כי אינך יודע מה הוא השכר הניתן על כל מצווה.

וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב וגו' – הבא בחשבון את הנזק הנגרם לך מקיום מצווה לעומת שכרה (וכן בהיפוכו של דבר).

*

תקה אָמַר רַ' אַחָא בְּשֵׁם רַ' יִצְחָק: כָּתוּב: “מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים” (משלי ד, כג) – מִכָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְךָ בַּתּוֹרָה הִשָּׁמֵר, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן יוֹצְאִים לְךָ חַיִּים.

אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: הִשְׁוָה הַכָּתוּב מִצְוָה קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת לְמִצְוָה חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת. מִצְוָה קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת – זֶה שִׁלּוּחַ הַקֵּן, וּמִצְוָה חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת – זֶה כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּבִשְׁתֵּיהֶן כָּתוּב: “וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים” (ירושלמי פאה א, א).

מֵאֵיזֶה מֵהֶן – מאיזו מן המצוות.

שִׁלּוּחַ הַקֵּן – דברים כב, ו-ז.

כִּבּוּד אָב וָאֵם – ראו שמות כ, יא.

*

תקו תְּהֵא מִצְוָה קַלָּה חֲבִיבָה עָלֶיךָ כְּמִצְוָה חֲמוּרָה (ספרי דברים, פב).

*

תקז עָבַר אָדָם עַל מִצְוָה קַלָּה – סוֹפוֹ לַעֲבוֹר עַל מִצְוָה חֲמוּרָה (ספרי דברים, קפז).

*

תקח בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵה רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כַּחֲמוּרָה וּבוֹרֵחַ מִן הַעֲבֵרָה, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה; שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה – מִצְוָה, וּשְׂכַר עֲבֵרָה – עֲבֵרָה (אבות ד, ב).

רָץ – כדי לקיים.

גּוֹרֶרֶת – מביאה אחריה.

שְׂכַר מִצְוָה וגו' – השכר על קיום מצווה הוא האפשרות הניתנת לאדם לקיים מצווה נוספת (וכן היפוכו של דבר).

*

תקט "הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת" (יחזקאל לז, ד) – אֵלּוּ בְנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לַחְלוּחִית שֶׁל מִצְוָה (סנהדרין צב ע"ב).

לַחְלוּחִית – טיפה, מעט.

*

תקי "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְווֹתָי" (במדבר טו, מ) – מָשָׁל לְאֶחָד מֻשְׁלָךְ לְתוֹךְ הַמַּיִם, הוֹשִׁיט לוֹ הַקְּבַרְנִיט אֶת הַחֶבֶל וְאָמַר לוֹ: תְּפֹשׂ חֶבֶל זֶה בְּיָדְךָ וְאַל תַּנִּיחֵהוּ, שֶׁאִם תַּנִּיחֵהוּ אֵין לְךָ חַיִּים; אַף כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם מְדֻבָּקִים בְּמִצְווֹת – נֶאֱמַר עֲלֵיכֶם: “וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם” (דברים ד, ד) (במ"ר יז, ו; תנחומא שלח לך, טו).

הַקְּבַרְנִיט – מנהיג הספינה.

*

תקיא "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְהֵא נֵרִי בְּיָדְךָ וְנֵרְךָ בְּיָדִי. וְאֵיזֶה נֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר” (שם ו, כג). מַהוּ “נֵר מִצְוָה”? אֶלָּא כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה כְּאִלּוּ מַדְלִיק נֵר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְחַיֶּה נַפְשׁוֹ שֶׁנִּקְרֵאת נֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: “נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם” (שמו"ר לו, ג).

יְהֵא נֵרִי וגו' – ראו בקטע הבא.

*

תקיב אָמַר בַּר קַפָּרָא: "הַנֶּפֶשׁ וְהַתּוֹרָה נִמְשְׁלוּ בַּנֵּר. הַנֶּפֶשׁ – שֶׁנֶּאֱמַר: “נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם” (משלי כ, כז), וְהַתּוֹרָה – שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר” (שם ו, כג). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם: נֵרִי בְּיָדְךָ וְנֵרְךָ בְּיָדִי. נֵרִי בְּיָדְךָ – זוֹ הַתּוֹרָה, וְנֵרְךָ בְּיָדִי – זוֹ הַנָּפֶשׁ. אִם שָׁמַרְתָּ אֶת נֵרִי אֲנִי מְשַׁמֵּר אֶת נֵרְךָ, וְאִם כִּבִּיתָ אֶת נֵרִי אֲנִי מְכַבֶּה אֶת נֵרְךָ (דב"ר ד, ד).

*

תקיג רַ' יוֹחָנָן וְרַ' אֶלְעָזָר אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם: תּוֹרָה נִתְּנָה בְּאַרְבָּעִים יוֹם וּנְשָׁמָה נוֹצְרָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, כָּל הַמְּשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה – נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה – אֵין נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמָּרֶת. שָׁנוּ דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמָּסַר צִפּוֹר דְּרוֹר לְעַבְדּוֹ. אָמַר: כִּמְדֻמֶּה אַתָּה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבְּדָהּ אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ אִסָּר בְּדָמֶיהָ? נִשְׁמָתְךָ אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ! (מנחות צט ע"ב).

תּוֹרָה וגו' – שמות לד, כח.

נְשָׁמָה וגו' – ביום הארבעים ליצירת הוולד מושמת בו הנשמה (מד"ש כ, ג).

דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – חכמים מבית ר' ישמעאל.

אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ אִסָּר וגו' – לוקח ממך תמורתה מטבע שערכו זעום.

*

תקיד הַמָּשָׁל אוֹמֵר: הַפֶּתַח שֶׁאֵינוֹ פָתוּחַ לְמִצְוָה – פָּתוּחַ לְרוֹפֵא (שהש"ר ו, יא; פס"ר יא, ב).

הַמָּשָׁל – פתגם עממי (במקורו ארמי).

מִצְוָה – מתן צדקה.

פָּתוּחַ לְרוֹפֵא – ומוציאים שם כסף על רפואות.

*

תקטו רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כִּכָּר וּמַקֵּל יָרְדוּ כְּרוּכִים מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם תַּעֲשׂוּ אֶת הַתּוֹרָה – הֲרֵי כִּכָּר לֶאֱכֹל, וְאִם לָאו – הֲרֵי מַקֵּל לִלְקוֹת בּוֹ (ספרי דברים, מ).

כְּרוּכִים – קשורים זה בזה.

*

תקטז רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: סֵפֶר וְסַיִף יָרְדוּ כְּרוּכִים מִן הַשָּׁמָיִם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם עֲשִׂיתֶם מַה שִּׁכָּתוּב בָּזֶה – הֲרֵי אַתֶּם נִצָּלִים מִזֶּה, וְאִם לָאו – הֲרֵי אַתֶּם לוֹקִים בּוֹ.

אָמַר רַ' מֵאִיר: עָשָׂה אָדָם מִצְוָה אַחַת – נוֹתְנִים לוֹ מַלְאָךְ אֶחָד; שְׁתֵּי מִצְווֹת – נוֹתְנִים לוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים; מִצְווֹת הַרְבֵּה – נוֹתְנִים לוֹ מַלְאָכִים הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ” (תהלים צא, יא); וְלָמָּה? – כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ מִן הַמַּזִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ” (שם שם, ז) (ספרי דברים, מ; תנחומא ויצא, ג).

סֵפֶר – התורה.

סַיִף – חרב.

כְּרוּכִים – ראו בקטע הקודם.

*

תקיז אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזָּקִים לֹא בַּהֲלִיכָתָם וְלֹא בַּחֲזִירָתָם (פסחים ח ע"ב).

שְׁלוּחֵי מִצְוָה – מי שנשלחו כדי לקיים מצווה.

*

תקיח שָׁאֲלוּ אֶת רַב: הַתַּלְמִידִים הַלָּלוּ שֶׁדָּרִים בְּבִקְעָה – מַהוּ שֶׁיָּבוֹאוּ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית לְבֵית הָרַב? אָמַר לָהֶם: יָבוֹאוּ, עָלַי וְעַל צַוָּארִי! (פסחים ח ע"ב).

דָּרִים בְּבִקְעָה – מתגוררים מחוץ לעיר (וסכנה ללכת בחשיכה).

מַהוּ שֶׁיָּבוֹאוּ – האם מותר להם לבוא.

עָלַי וְעַל צַוָּארִי – על אחריותי, אני ערב לשלומם.

*

תקיט אָמַר רַ' יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּאַרְטְבוּן אֶחָד שֶׁהָיָה בּוֹדֵק מְזוּזוֹת בְּשׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי, וּמְצָאוֹ קַסְדּוֹר אֶחָד וְנָטַל מִמֶּנּוּ אֶלֶף זוּז. – וַהֲלֹא אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזָּקִים? – מָקוֹם שֶׁהַהֶזֵּק קָבוּעַ שׁוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי, וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי” (שמואל א טז, ב) (יומא יא ע"א).

אַרְטְבוּן – משגיח, בודק (וכאן: מגיה).

קַסְדּוֹר – חוקר (מטעם המלכות הזרה).

נָטַל וגו' – כקנס על עיסוק בתורה, בתקופה של גזירות על הדת.

שְׁלוּחֵי מִצְוָה – ראו בקטע הקודם.

מָקוֹם שֶׁהַהֶזֵּק קָבוּעַ וגו' – והתשובה: כלל זה אינו תקף במקום שהסכנה ודאית (ולכן הותר לשמואל, שחשש משאול, להעמיד פנים כשהלך למשוח את דויד, כאילו בא להקריב קורבן).

*

תקכ לֹא נִתְּנוּ מִצְווֹת לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לִחְיוֹת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם” (ויקרא יח, ה) – וָחַי בָּהֶן, וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶן. וְאֵין לְךָ דָבָר עוֹמֵד בִּפְנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, אֲבָל בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד אֲפִלּוּ מִצְוָה קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת אָדָם נוֹתֵן נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וְלֹא תְחַלְלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם כב, לא-לב) (תוספתא שבת טו, יז).

לִחְיוֹת בָּהֶן – לזכות בחיים בזכות קיום המצוות (ולא שקיום המצוות יביא למותו של אדם).

וְאֵין לְךָ וגו' – אין מצווה שחובה לקיימה כשמדובר בסכנת חיים (חוץ משלושת האיסורים הנמנים בהמשך).

שְׁעַת הַשְּׁמָד – בזמן גזירות שמד, כשאסרו על קיום מצוות.

נוֹתֵן נַפְשׁוֹ – מוכן לאבד את נפשו.

*

תקכא בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

שְׁפִיכוּת דָּמִים כֵּיצַד? שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם: בּוֹא וַהֲרֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ וְאַתָּה מִתְרַפֵּא – אַל יִשְׁמַע לָהֶם, שֶׁכֵּן כָּתוּב: “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ” (בראשית ט, ו) – הוֹאִיל וְכָל מִי שֶׁהוּא שֹׁפֵךְ דָּם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, הֵיאָךְ יָכוֹל הַחוֹלֶה לְהִתְרַפְּאוֹת בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים?

גִּלּוּי עֲרָיוֹת כֵּיצַד? אִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם: עֲסֹק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, לֹא יִשְׁמַע לָהֶם, שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לַעֲסֹק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת. אַתָּה מוֹצֵא שְׁתֵּי פַּרְשִׁיּוֹת סְמוּכוֹת, פָּרָשַׁת נָזִיר וּפָרָשַׁת סוֹטָה; הַנָּזִיר נוֹדֵר שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נָדַרְתָּ שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן, אַל תֹּאמַר הֲרֵינִי אוֹכֵל עֲנָבִים וְאֵין לִי עָווֹן – אֶלָּא “מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר… מִכָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן” (במדבר ו, ג-ד), שֶׁאִם נָדַר נָזִיר שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן אָסוּר לֶאֱכֹל עֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים וּמִשְׁרַת עֲנָבִים וְכָל הַיּוֹצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן. וְכֵן אִשָּׁה נִקְרֵאת גֶּפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה” (תהלים קכח, ג), וְאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ, אַל תֹּאמַר הוֹאִיל וְאָסוּר לִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ הֲרֵינִי תּוֹפְשָׂהּ וְאֵין לִי עָווֹן, אוֹ שֶׁאֲנִי מְגַפְּפָהּ וְאֵין לִי עָווֹן, אֲנִי נוֹשְׁקָהּ וְאֵין לִי עָווֹן, אֶלָּא אָסוּר לִגַּע בָּהּ כָּל עִקָּר, שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹגֵעַ בְּאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ מֵבִיא מִיתָה עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ” (משלי ז, כו) – הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, הֵיאָךְ יְכוֹלָה הִיא לִתֵּן חַיִּים לְחוֹלֶה?

עֲבוֹדָה זָרָה כֵּיצַד? שֶׁאִם הָיָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חוֹלֶה וְיֹאמְרוּ לוֹ: לֵךְ אֵצֶל עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית וְאַתָּה מִתְרַפֵּא – אָסוּר לֵילֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: “זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יֶחֱרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ” (שמות כב, יט). וְהוֹאִיל שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה יָחֳרָם – מוּטָב לוֹ לָמוּת בָּחֳלִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַל יֵעָשֶׂה חֵרֶם. וְלֹא זֶה בִּלְבַד אָסוּר, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בּוֹ, שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם: טֹל מִמַּה שֶׁמַּקְטִירִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ טֹל מִן הָאֲשֵׁרָה וַעֲשֵׂה מֵהֶן קָמִיעַ וְהִתְרַפֵּא – אַל תִּטֹּל, שֶׁכֵּן כָּתוּב: “וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם” (דברים יג, יח). לָמָּה? שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וְאֵין מוֹעִילִין כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל תִּירְאוּ מֵהֶם, כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם” (ירמיה י, ה). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְהִיא כְּאֶבֶן דּוּמָם, וְאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וַאֲחֵרִים שׁוֹמְרִים אוֹתָהּ שֶׁלֹּא יִגְנְבוּ אוֹתָהּ, הֵיאָךְ יְכוֹלָה הִיא לִתֵּן חַיִּים לְחוֹלֶה? (שמו"ר טז, ב).

בַּכֹּל וגו' – כדי להתרפא מותר לעבור על כל המצוות, פרט לשלוש (וראו בקטע הקודם).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

פַּרְשִׁיּוֹת סְמוּכוֹת – בתורה (במדבר פרקים ה-ו), והמדרש לומד מן הסמיכות שבין הפרשות.

מִשְׁרַת עֲנָבִים – משקה שמעורבים בו ענבים.

לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ – לקיים עמה יחסי אישות.

תּוֹפְשָׂהּ – מחזיק בה.

מְגַפְּפָהּ – מחבק אותה.

הוֹאִיל וְיֵשׁ וגו' – כיוון שיש באיסור גילוי עריות כל העניינים שכאלה.

יֵעָשֶׂה חֵרֶם – יוחרם בעולם הזה ובעולם הבא.

טֹל – קח.

אֲשֵׁרָה – עץ או פסל של עבודה זרה.

כְּאֶבֶן דּוּמָם – דוממת ולא זזה, כאבן.

*

תקכב שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָם עָלֶיהָ לְמִיתָה בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וּמִילָה, עֲדַיִן הִיא מָחֳזֶקֶת בְּיָדָם, וְכָל מִצְוָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָם עָלֶיהָ לְמִיתָה בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, כְּגוֹן תְּפִלִּין, עֲדַיִן הִיא מְרֻפָּה בְּיָדָם.

פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת רוֹמִי גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין עַל רֹאשׁוֹ יִקְּרוּ אֶת מֹחוֹ. וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחַ תְּפִלִּין וְיָצָא לְשׁוּק, וְרָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, וְרָץ מִלְּפָנָיו – וְרָץ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ, נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ: מַה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט אֶת יָדוֹ וְנִמְצְאוּ בָהּ כַּנְפֵי יוֹנָה. לְפִיכָךְ הָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ: “אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפָיִם”.

וְלָמָּה אָמַר לוֹ “כַּנְפֵי יוֹנָה” וְלֹא אָמַר לוֹ שְׁאַר עוֹפוֹת? מִשּׁוּם שֶׁנִּמְשְׁלָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ” (תהלים סח, יד) – מָה יוֹנָה זוֹ כְּנָפֶיהָ מְגִנּוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל מִצְווֹת מְגִנּוֹת עֲלֵיהֶם (שבת קל ע"א; ילק"ש לתהלים, תשצה).

מָסְרוּ יִשְׂרָאֵל וגו' – מוכנים היו למות כדי לקיימה.

שְׁעַת הַשְּׁמָד – ראו קטע תקכ.

מְרֻפָּה – רפויה, שאין מקפידים עליה.

יִקְּרוּ – ינקרו, ידקרו.

קַסְדּוֹר – חוקר (מטעם המלכות הזרה).

נְטָלָן – הסיר אותן.

פָּשַׁט – פתח.

*

תקכג רַ' אַבָּא בַּר זְמִינָא הָיָה מְחַיֵּט אֵצֶל גּוֹי אֶחָד בְּרוֹמִי. הֵבִיאוּ לְפָנָיו בְּשַׂר נְבֵלָה. אָמַר לוֹ: אֱכֹל. אָמַר לוֹ: אֵינִי אוֹכֵל. אָמַר לוֹ: אֱכֹל, וְאִם לֹא אֲנִי הוֹרֶגְךָ. אָמַר לוֹ: אִם רוֹצֶה אַתָּה לְהָרְגֵנִי הֲרֹג, שֶׁאֲנִי אֵינִי אוֹכֵל בְּשַׂר נְבֵלָה. אָמַר לוֹ: מֵאַיִן יוֹדֵעַ הָיִיתָ, שֶׁאִלּוּ אָכַלְתָּ הָיִיתִי הוֹרֵג אוֹתְךָ? אִם יְהוּדִי – יְהוּדִי, וְאִם גּוֹי – גּוֹי.

אָמַר רַ' מָנָא: אִלְמָלֵי הָיָה רַ' אַבָּא בַּר זְמִינָא שׁוֹמֵעַ דִּבְרֵיהֶם שֶׁל חֲכָמִים הָיָה אוֹכֵל (ירושלמי שביעית ד, ב).

מְחַיֵּט – עובד כחייט.

אִם יְהוּדִי וגו' – מי שהוא יהודי חייב להתנהג תמיד כיהודי, כשם שגוי חייב להתנהג בדרכו שלו.

אִלְמָלֵי – אילו.

דִּבְרֵיהֶם שֶׁל חֲכָמִים – שהתירו בשל פיקוח נפש לאכול מאכל אסור (ראו קטע תקכ).

*

תקכד אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: אִם יֹאמַר לִי אָדָם: תֵּן נַפְשְׁךָ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – אֲנִי נוֹתֵן, וּבִלְבַד שֶׁיַּהַרְגוּנִי מִיָּד, אֲבָל בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמָד אֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל.

וּמָה הָיוּ עוֹשִׂים בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמָד? הָיוּ מְבִיאִין כַּדּוּרִיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּמְלַבְּנִין אוֹתָן בְּאֵשׁ וְנוֹתְנִין אוֹתָן תַּחַת שְׁחָיֵיהֶם וּמַשִּׂיאִין נַפְשׁוֹתָם מֵהֶם; וּמְבִיאִין קַרְמִיּוֹת שֶׁל קָנִים וְנוֹתְנִין אוֹתָן תַּחַת צִפָּרְנָם וּמַשִּׂיאִין נַפְשׁוֹתָם מֵהֶם. הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד: “אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא” (תהלים כה, א) – “אַשִּׂיא” כְּתִיב, שֶׁהָיוּ מַשִּׂיאִין נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שהש"ר ב, ז).

תֵּן נַפְשְׁךָ וגו' – היֵה מוכן למות.

בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמָד – הסבל שנגרם בגזירות שגזר הקיסר הרומי אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא.

וּמְלַבְּנִין – מלהטים באש (עד שמלבינים).

שְׁחָיֵיהֶם – בתי השחי.

מַשִּׂיאִין – נוטלים, לוקחים.

קַרְמִיּוֹת – קליפות דקות וחדות.

“אַשִּׂיא” כְּתִיב – לפי מסורת המדרש היה הכתיב של תיבה זו “אשיא”, והוא נדרש במשמעות של אתן.

*

תקכה שְׁנֵי תַּלְמִידִים שֶׁל רַ' יְהוֹשֻׁעַ שִׁנּוּ עֲטִיפָתָם בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד. פָּגַע בָּהֶם סְרַדְיוֹט אֶחָד מוּמָר, אָמַר לָהֶם: אִם בָּנֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה אַתֶּם – תְּנוּ נַפְשְׁכֶם עָלֶיהָ, וְאִם אֵין אַתֶּם בָּנֶיהָ – לָמָּה אַתֶּם נֶהֱרָגִים עָלֶיהָ? אָמְרוּ לוֹ: בָּנֶיהָ אָנוּ וְעָלֶיהָ אָנוּ נֶהֱרָגִים, אֶלָּא שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם לְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת (בר"ר פב, ח; ילק"ש לבראשית, קלו; שם לישעיה שצו).

שִׁנּוּ עֲטִיפָתָם – שינו את לבושם (שלא יכירו שיהודים הם).

שְׁמָד – ראו בקטע הקודם.

סְרַדְיוֹט אֶחָד מוּמָר – יהודי שהמיר את דתו ושירת בצבא הרומי.

תְּנוּ נַפְשְׁכֶם עָלֶיהָ – הֱיו מוכנים למות למענה (ולא להתחפש כדי להינצל).

*

תקכו רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הָיָה מְהַלֵּךְ בְּשַׁיָּרָה, אָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵּרֵךְ. אָמַר: הֵיאָךְ אֶעֱשֶׂה? אִם אֹמַר לָהֶם: שָׁכַחְתִּי לְבָרֵךְ – יֹאמְרוּ לִי: בָּרֵךְ כָּאן, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁתְּבָרֵךְ – לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה מְבָרֵךְ; מוּטָב שֶׁאֹמַר לָהֶם: שָׁכַחְתִּי יוֹנָה שֶׁל זָהָב. אָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לִי, שֶׁשָּׁכַחְתִּי יוֹנָה שֶׁל זָהָב. הָלַךְ וּבֵרֵךְ וּמָצָא יוֹנָה שֶׁל זָהָב.

וְלָמָּה יוֹנָה? שֶׁמְּשׁוּלָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה (ברכות נג ע"ב).

לֹא בֵּרֵךְ – את ברכת המזון (שיש לברך במקום שנערכה הארוחה).

מְשׁוּלָה וגו' – ראו קטע תקכב.

*

תקכז רַ' נָתָן אוֹמֵר: “וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְווֹתָי” (שמות כ, ה) – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְנוֹתְנִין נַפְשָׁם עַל הַמִּצְווֹת: מָה לְךָ יוֹצֵא לֵהָרֵג? – עַל שֶׁמַּלְתִּי אֶת בְּנִי. – מָה לְךָ יוֹצֵא לִשָּׂרֵף? – עַל שֶׁקָּרִיתִי בַתּוֹרָה. – מָה לְךָ יוֹצֵא לִצָּלֵב? עַל שֶׁאָכַלְתִּי מַצָּה. – מָה לְךָ לוֹקֶה בַּפְּרָגוֹל? – עַל שֶׁנָּטַלְתִּי לוּלָב. “וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי” (זכריה יג, ו) – מַכּוֹת אֵלּוּ גָּרְמוּ לִי לֵאָהֵב לְאָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם. (מכילתא דר"י יתרו, בחודש, ו; ויק"ר לב, א).

נוֹתְנִין נַפְשָׁם – מוכנים למות (בידי המלכות הזרה שאסרה על קיום מצוות).

מָה לְךָ – מדוע.

לִצָּלֵב – להתלות על צלב.

פְּרָגוֹל – שוט.

גָּרְמוּ לִי וגו' – הביאו לכך שהקב"ה אוהבני.

*

תקכח שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל מִצְוָה שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּשִׂמְחָה, כְּגוֹן מִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב” (תהלים קיט, קסב) – עֲדַיִן עוֹשִׂין אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה, וְכָל מִצְוָה שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בִּקְטָטָה, כְּגוֹן עֲרָיוֹת שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו” (במדבר יא, י), עַל עִסְקֵי מִשְׁפְּחוֹתָיו – עֲדַיִן עוֹשִׂין אוֹתָהּ בִּקְטָטָה, שֶׁאֵין כְּתֻבָּה שֶׁאֵין בָּהּ קְטָטָה (שבת קל ע"א).

קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם – בני ישראל.

“שָׂשׂ אָנֹכִי” וגו' – הפסוק נדרש על המצווה הראשונה שנאמרה לעם ישראל, מצוות המילה (בראשית יז).

בִּקְטָטָה – במריבה, בכעס.

“וַיִּשְׁמַע משֶׁה” וגו' – הפסוק נדרש כתגובת העם על איסורים שונים של גילוי עריות במסגרת המשפחה.

כְּתֻבָּה – שטר ההתחייבות של הבעל לאשתו (שבמסגרת הדיון עליו מתרחשים ויכוחים וקטטות).

*

תקכט "אִמְרַת ה' צְרוּפָה" (תהלים יח, לא) – אָמַר רַב: לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת. וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ מִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף? אוֹ מָה אִכְפַּת לוֹ בֵּין אוֹכֵל טְמֵאוֹת לְאוֹכֵל טְהוֹרוֹת? הֱוֵי, לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת (בר"ר מד, א; תנחומא שמיני, ז).

לְצָרֵף – לזקק, לטהר (וכל מטרת המצוות להעמיד את האדם בניסיון ולתת לו שכר).

שׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר – כפי שדורשת ההלכה. הֱוֵי – לפיכך.

*

תקל "אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים" (תהלים צט, ד) – אָמַר רַ' אֲלֶכְּסַנְדְּרֵי: שְׁנֵי חַמָּרִים מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְהָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה. רָבַץ לוֹ חֲמוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם תַּחַת מַשָּׂאוֹ, רָאָה אוֹתוֹ חֲבֵרוֹ וְעָבַר. מִשֶּׁעָבַר אָמַר: וְלֹא כָּתוּב בַּתּוֹרָה “כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ… עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ” (שמות כג, ה)? מִיָּד חוֹזֵר וְנוֹתֵן לוֹ יָד וּמְסַיְּעוֹ לִטְעֹן וְלִפְרֹק. הִתְחִיל מֵסִיחַ עִמּוֹ: עֲזֹב קִמְעָא מִכָּאן, הַעֲלֵה מִכָּאן, פְּרֹק מִכָּאן – נִמְצְאוּ עוֹשִׂים שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם. וַחֲבֵרוֹ אוֹמֵר: וְלֹא הָיִיתִי סָבוּר שֶׁהוּא שׂוֹנְאִי? רְאֵה הֵיאָךְ רִחַם עָלַי! מִתּוֹךְ כָּךְ נִכְנְסוּ לְפֻנְדָּק, אָכְלוּ וְשָׁתוּ בְּיַחַד וְנִתְאַהֲבוּ זֶה לָזֶה. מִי גָרַם לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ שָׁלוֹם וְיֵעָשׂוּ אוֹהֲבִים? עַל יְדֵי שֶׁשָּׁמַר זֶה מָה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. הֱוֵי "אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ" (תהלים צט, ד) (תנחומא משפטים, א; תנחומא בובר שם, א; מד"ת לפסוק).

חַמָּרִים – מובילי משא על חמורים.

“עָזֹב תַּעֲזֹב” – סַייע לו לפרוק (את המשא).

מְסַיְּעוֹ – עוזר לו.

לִטְעֹן וְלִפְרֹק – להעמיס ולהוריד את המשא.

מֵסִיחַ – משוחח.

קִמְעָא – מעט.

הֱוֵי – לפיכך.

“כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים” – ומילים אלו נדרשות על התורה המביאה לחיי יושר ושלום.

*

תקלא אוֹהֵב לִפְרֹק וְשׂוֹנֵא לִטְעֹן – מִצְוָה בְּשׂוֹנֵא, כְּדֵי לָכֹף אֶת יִצְרוֹ (בבא מציעא לב ע"ב).

אוֹהֵב וגו' – אם נזדמנו לאדם הן אוהב שצריך לעזור לו לפרוק את משא חמורו והן שונא שזקוק לעזרה להטעין את חמורו (ראו בקטע הקודם), יש להקדים את השונא.

לָכֹף אֶת יִצְרוֹ – לכופף את היצר (הנוטה להתעלם מן השונא) ולהנחותו בדרך הנכונה.

*

תקלב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ” (ויקרא יח, ד) – דְּבָרִים שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ, וְאֵלּוּ הֵם: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְגֵּזֶל וּבִרְכַּת הַשֵּׁם: “וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ” (שם) – דְּבָרִים שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִים עֲלֵיהֶם, וְאֵלּוּ הֵם: אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז וַחֲלִיצַת יְבָמָה וְטָהֳרַת מְצֹרָע וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וּפָרָה אֲדֻמָּה. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: מַעֲשֵׂה תֹּהוּ הֵם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲנִי ה' " (שם) – אֲנִי ה' חֲקַקְתִּים, וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶם (יומא סז ע"ב; תנחומא חוקת, ז; ילק"ש לויקרא, תקפז).

דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ – השכל הישר היה מחייב לחוקק דינים אלה (הם “המשפטים”, בניגוד ל"חוקים", שהם גזירות האל).

בִּרְכַּת הַשֵּׁם – האיסור על קללת האל.

מְשִׁיבִים עֲלֵיהֶם – טוענים נגד חוסר ההיגיון לכאורה שבהם.

שַׁעַטְנֵז – ויקרא יט, יט.

חֲלִיצַת יְבָמָה – דברים כה, ה-י.

טָהֳרַת מְצֹרָע – ויקרא פרק יד.

שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – ויקרא טז, כא.

פָּרָה אֲדֻמָּה – במדבר פרק יט.

מַעֲשֵׂה תֹּהוּ – דברי הבל חסרי טעם.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

לְהַרְהֵר בָּהֶם – להטיל בהם ספק או דופי.

*

תקלג שָׁאַל גּוֹי אֶחָד אֶת רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים נִרְאִים כְּמִין כְּשָׁפִים – מְבִיאִין פָּרָה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ וְכוֹתְשִׁין אוֹתָהּ, וְנוֹטְלִין אֶפְרָהּ, וְאֶחָד מִכֶּם מִטַּמֵּא לְמֵת, מַזִּין עָלָיו שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ טִפִּין, וְאוֹמְרִין לוֹ: “טָהָרְתָּ”. אָמַר לוֹ: נִכְנְסָה בְךָ רוּחַ תְּזָזִית מִיָּמֶיךָ? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא רָאִיתָ אָדָם שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ רוּחַ תְּזָזִית? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וּמָה אַתֶּם עוֹשִׂים לוֹ? אָמַר לוֹ: מְבִיאִין עִקָּרִין וּמְעַשְּׁנִין תַּחְתָּיו, וּמַרְבִּיצִין עָלָיו מַיִם – וְהִיא בּוֹרַחַת. אָמַר לוֹ: יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מָה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ; כָּךְ הָרוּחַ הַזּוֹ רוּחַ טֻמְאָה הִיא, מַזִּין עָלָיו מֵי נִדָּה וְהִיא בּוֹרַחַת. לְאַחַר שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לָזֶה דָחִיתָ בְּקַשׁ, לָנוּ מָה אַתָּה אוֹמֵר? אָמַר לָהֶם: חַיֵּיכֶם, לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא, וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִים, אֶלָּא גְּזֵרָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הִיא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חֻקָּה חָקַקְתִּי, גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי – “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה” (במדבר יט, ב).

וּמִפְּנֵי מָה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל צִבּוּר זְכָרִים וְהִיא נְקֵבָה? אָמַר רַ' אַיְבוּ: מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פְּלָטוֹרִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ: תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ אֶת הַצּוֹאָה; כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תָּבוֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל (תנחומא חוקת; פס"ר יד, יד; במ"ר יט, ח).

פָּרָה – מצוות פרה אדומה (במדבר יט).

כּוֹתְשִׁין – מועכים וטוחנים (את האפר).

נוֹטְלִין – לוקחים.

מִטַּמֵּא לְמֵת – נעשה טמא בשל נגיעה במת.

מַזִּין – מטפטפים.

רוּחַ תְּזָזִית – רוח שיגעון.

מְבִיאִין עִקָּרִין וגו' – מביאים שורשי עשבים, מבעירים אותם ומכבים את העשן במים.

לָזֶה דָחִיתָ בְּקַשׁ – ביטוי ציורי שמשמעו: פטרת אותו בהסבר שאין בו ממש.

חַיֵּיכֶם – לשון שבועה.

חֻקָּה – ראו בקטע הקודם.

וְהִיא – פרה אדומה.

טִנֵּף פְּלָטוֹרִין – ליכלך היכל, ארמון.

תְקַנֵּחַ – תנקה.

מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל – שמות לב, א-ו.

*

תקלד אָמַר רַ' יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְגַּלּוּ טַעֲמֵי תּוֹרָה? שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי מִקְרָאוֹת נִתְגַּלָּה טַעְמָם וְנִכְשַׁל בָּהֶם גְּדוֹל הָעוֹלָם. נֶאֱמַר: “וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ” (דברים יז, יז). אָמַר שְׁלֹמֹה: אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָסוּר. וְנֶאֱמַר: “וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ” (מלכים א יא, ד). וְנֶאֱמַר: “רַק לֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה” (דברים יז, טז). וְאָמַר שְׁלֹמֹה: אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָשִׁיב, וְנֶאֱמַר: “וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם” (מלכים א י, כט) (סנהדרין כא ע"ב; ילק"ש לדברים, תתקיג).

מִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע לא נימקה התורה את המצוות?

מִקְרָאוֹת – פסוקים, מצוות (וכאן הכוונה לחוק המלך בספר דברים).

גְּדוֹל הָעוֹלָם – שלמה המלך.

“לֹא יַרְבֶּה” – המלך.

“וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה” – הם הסוסים הרבים שקנו שליחי שלמה שירדו למצרים.

*

תקלה אָמַר אֵלִיָּהוּ: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, בָּא וְיָשַׁב כְּנֶגְדִּי אָדָם אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִקְרָא וְאֵין בּוֹ מִשְׁנָה. אָמַר לִי: רַבִּי, אֵין דַּם אָדָם אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ? אָמַר לִי: רַבִּי, הַכָּתוּב אוֹמֵר: “וְכָל דָּם לֹא תֹּאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה” (ויקרא ז, כו) – הָא אֵין כָּאן דַּם אָדָם. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, וַהֲלֹא הַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה בְּהֵמָה, חַיָּה וְעוֹף, שֶׁדַּרְכָּם לַאֲכִילָה, דָּמָם אָסוּר עָלֵינוּ; אָדָם, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לַאֲכִילָה, לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁדָּמוֹ אָסוּר עָלֵינוּ! וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: “רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ” (דברים יב, כג) (סא"ר, טז).

אֵלִיָּהוּ – חכם בשם זה.

יֵשׁ בּוֹ וגו' – בקי במקרא אך לא בתורה שבעל פה.

מָה רָאִיתָ? – על סמך מה אתה אומר את דבריך?

שֶׁדַּרְכָּם לַאֲכִילָה – שמקובל ורגיל לאוכלם.

“לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם” – כל דם שהוא.

*

תקלו אָמְרָה לוֹ יַלְתָּא לְרַב נַחֲמָן: הוֹאִיל וְכָל מַה שֶּׁאָסְרָה לָנוּ תּוֹרָה הִתִּירָה לָנוּ כְּמוֹתוֹ: אָסְרָה לָנוּ דָּם – הִתִּירָה כָּבֵד, חֵלֶב בְּהֵמָה – חֵלֶב חַיָּה, חֲזִיר – מוֹחוֹ שֶׁל שִׁבּוּטָא, גּוֹרִית – לָשׁוֹן שֶׁל דָּג, אֵשֶׁת אִישׁ – גְּרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, אֵשֶׁת אָח – יְבָמָה. רוֹצֶה אֲנִי לֶאֱכֹל בָּשָׂר בֶּחָלָב. אָמַר רַב נַחֲמָן לַטַּבָּחִים: צְלוּ לָהּ כָּחָל (חולין קט ע"ב).

יַלְתָּא – אשתו של רב נחמן.

כָּבֵד – שטעמו כטעם הדם.

שִׁבּוּטָא – מין דג (שטעם מוחו כטעם בשר החזיר).

גּוֹרִית – כנראה סוג של ציפור טמאה.

יְבָמָה – אישה שהתאלמנה בלא ילדים (וחייב אחד מאחיו של הנפטר לשאת אותה לאישה).

לֶאֱכֹל – לטעום טעם.

כָּחָל – עטין של בהמה, שיש בו שרידי חלב.

*

תקלז מַרְגְּלָא בְּפִיו שֶׁל רָבָא: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא (ברכות יז ע"א).

מַרְגְּלָא – דיבור שגור ורגיל.

שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – שלא מתוך כוונה טובה ונכונה. נוֹחַ לוֹ – מוטב היה.

*

תקלח אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם” (הושע יד, י)? מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁצָּלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶם; אֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה וְאֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַסָּה; זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה – “צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם”, וְזֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַסָּה – “וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם” (נזיר כג ע"א).

פִּסְחֵיהֶם – הקורבנות הנאכלים בליל הפסח.

אֲכִילָה גַסָּה – לתיאבון, רק כדי להשביע את רעבונו.

*

תקלט אָמַר רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק: גְּדוֹלָה עֲבֵרָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן (נזיר כג ע"ב).

גְּדוֹלָה – עדיפה, משובחת.

עֲבֵרָה לִשְׁמָהּ – עבירה שיסודה בכוונה טובה ונכונה לעשותה לשם שמים.

אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – גם אם אין כוונתו לעשות זאת לשם שמים, אלא מטעמים אישיים.

שֶׁמִּתּוֹךְ וגו' – העיסוק במצוות שלא לשם שמים יביא את האדם בסופו של דבר לעסוק בהן לשמן.

*

תקמ מִצְווֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּנָה (ראש השנה כח ע"ב).

אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּנָה – קיום המצווה הוא הדבר החשוב ולא הכוונה העומדת מאחוריה.

*

תקמא אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (ברכות ה ע"ב).

אֶחָד הַמַּרְבֶּה וגו' – לא כמות לימוד התורה היא העיקר, אלא הכוונה הנכונה בשעת הלימוד.

*

תקמב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבָּא בָּעֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב” (שמואל א טז, ז) (סנהדרין קו ע"ב).

לִבָּא בָּעֵי – (בארמות) רוצה את הלב, את הכוונה הנכונה (וראו בקטע הקודם).

*

תקמג מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד, שֶׁשָּׁכַח עֹמֶר בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, אָמַר לִבְנוֹ: צֵא וְהַקְרֵב עָלַי פַּר לְעוֹלָה וּפַר לְזִבְחֵי שְׁלָמִים. אָמַר לוֹ: אָבִי, מָה רָאִיתָ לִשְׂמֹחַ בְּמִצְוָה זוֹ יוֹתֵר מִכָּל מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה? אָמַר לוֹ: כָּל מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נָתַן לָנוּ הַמָּקוֹם לְדַעְתֵּנוּ, וְזוֹ שֶׁלֹּא לְדַעְתֵּנוּ; שֶׁאִלּוּ עָשִׂינוּ בְּרָצוֹן לִפְנֵי הַמָּקוֹם, לֹא בָּאָה מִצְוָה זוֹ לְיָדֵינוּ, אֶלָּא הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: “כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְּשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה” (דברים כד, יט) (תוספתא פאה ג, ח).

עֹמֶר – אלומת חיטים (ועל פי דין התורה היא שייכת לעניים).

הַקְרֵב וגו' – הקרב למעני שני פרים (אחד נשרף כליל [לעולה] ואחד נאכל בשרו [שלמים]), ביטוי להכרת טובה ושמחה מיוחדת.

מָה רָאִיתָ – מדוע.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

לְדַעְתֵּנוּ – לקיים אותן מתוך כוונה ומודעות. וְזוֹ – מצוות שכחה (שאי אפשר לקיים מתוך כוונה).

עָשִׂינוּ בְּרָצוֹן – בכוונה, מתוך מודעות.

*

תקמד "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאָד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל, יד) – אָמַר רַ' יִצְחָק: אֵימָתַי קָרוֹב אֵלֶיךָ? בִּזְמַן שֶׁבְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ (עירובין נד ע"א).

“הַדָּבָר” – דבר הקב"ה, המצוות.

בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ – באמירה מפורשת אך גם בכוונת הלב.

*

תקמה אָמַר רַ' יִצְחָק: לִמְּדַתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁכְּשֶׁיְהֵא אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יְהֵא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּלֵב שָׂמֵחַ, שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז, כא) – הָיָה טוֹעֲנוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו; וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ בֹּעַז, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו “וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי” (רות ב, יד) – עֲגָלִים פְּטוּמִים הָיָה מַאֲכִילָהּ (ויק"ר לד, ח).

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – מוסר ומידות טובות.

בְּלֵב שָׂמֵחַ – בשמחה ובלב שלם (ולא כראובן וכבועז).

מַכְתִּיב – כותב (בתורה).

טוֹעֲנוֹ – לוקחו, נושאו (את יוסף [ולא רק מציע להשליכו לבור]).

עֲגָלִים פְּטוּמִים – עגלים שמנים, מפוטמים (ולא רק מעט חיטה קלויה) היה נותן לרות.

*

תקמו "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז" (שיר השירים ו, יא) – אָמַר רַ' לֵוִי: הָאֱגוֹז הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה מִינִים: אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ וּבֵינוֹנִים וְקִטְרוֹנִים. שֶׁל פֶּרֶךְ – שֶׁנִּפְרָךְ מֵעַצְמוֹ, הַבֵּינוֹנִי – אַתָּה מַקִּישׁ עָלָיו וְהוּא נִשְׁבָּר, וְהַקִּטְרוֹנִי – אַתָּה מַקִּישׁ עָלָיו בְּאֶבֶן לְשָׁבְרוֹ וְאֵין תּוֹעֶלֶת בּוֹ. כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל: יֵשׁ בָּהֶם עוֹשִׂים מִצְוָה מֵעַצְמָם, וְיֵשׁ בָּהֶם שֶׁאַתָּה תּוֹבְעָם לְמִצְוָה וּמִיָּד הֵם נוֹתְנִים, וְיֵשׁ בָּהֶם שֶׁאֲפִלּוּ אַתָּה מַקִּישׁ עָלָיו כַּמָּה פְּעָמִים – אֵין מוֹעִיל הֵימֶנּוּ כְּלוּם (פס"ר יא, ב; ילק"ש לשיר השירים, תתקצב; שהש"ר לפסוק).

פֶּרֶךְ – שקליפתם רכה.

קִטְרוֹנִים – שקליפתם קשה מאוד.

תּוֹעֶלֶת – טעם ותכלית להקשה (כיוון שאין בתוכו דבר בעל ערך).

מִצְוָה – בדרך כלל הכוונה למצוות צדקה.

תּוֹבְעָם – דורש מהם.

אֵין מוֹעִיל וגו' – שום תועלת לא יוצאת מהם.

*

תקמז שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה (סוטה לא ע"א).

גָּדוֹל וגו' – מי שמקיים מצוות מאהבת ה' עדיף על מי שעושה זאת רק מיראת העונש.

*

תקמח חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ (פסחים סח ע"ב).

בִּשְׁעָתָהּ – כשהיא נעשית בזמן הראוי לה.

*

תקמט "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצוֹת" (שמות יב, יז) – רַ' יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: אַל תִּקְרָא כֵּן, אֶלָּא “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמִּצְוֹת” – כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מַחֲמִיצִין אֶת הַמַּצָּה כָּךְ אֵין מַחֲמִיצִין אֶת הַמִּצְוָה, אֶלָּא אִם בָּאָה מִצְוָה לְיָדְךָ עֲשֵׂה אוֹתָהּ מִיָּד (מכילתא דר"י בא, פסחא, ט).

אַל תִּקְרָא וגו' – שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של תיבה מקראית, בדרך כלל עלידי שינוי ניקודה.

מַחֲמִיצִין אֶת הַמַּצָּה – מתעכבים בעשייתה עד שתהיה לחמץ (האסור בפסח).

מַחֲמִיצִין אֶת הַמִּצְוָה – מתעכבים בקיומה.

*

תקנ אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה (נזיר כג ע"ב).

יַקְדִּים – ימהר לעשות ולא יתמהמה.

*

תקנא זְרִיזִים מַקְדִּימִין לְמִצְווֹת (פסחים ד ע"א).

זְרִיזִים – ראו בקטע הקודם.

*

תקנב יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר, רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם (אבות ה, כ).

הֱוֵי – היֵה.

קַל – מתרומם בנקל לגבהים.

רָץ – מהיר.

*

תקנג אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה דָּבָר וְלֹא גְּמָרוֹ וּבָא אַחֵר וּגְמָרוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב עַל שֶׁגְּמָרוֹ כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ.

רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַ' אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁמַּתְחִיל בְּמִצְוָה וְאֵינוֹ גּוֹמְרָהּ וְאַחֵר בָּא וְגוֹמְרָהּ, הִיא נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל שֵׁנִי. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם” (יהושע כד, לב), וַהֲלֹא משֶׁה הֶעֱלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ” (שמות יג, יט)?! אֶלָּא לְפִי שֶׁנִּגְזַר עָלָיו שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָאָרֶץ וְאֵלּוּ נִטַּפְּלוּ בָּהֶם, לְפִיכָךְ נִקְרֵאת עַל שְׁמָם (סוטה יג ע"ב; בר"ר פה, ג).

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב וגו' – התורה רואה במי שסיים את המעשה כאילו עשה את כולו. שֶׁל שֵׁנִי – של הגומר. אֵלּוּ נִטַּפְּלוּ בָּהֶם – בני ישראל הם שעסקו בקבורת עצמות יוסף. נִקְרֵאת – מצוות העלאת העצמות.

*

תקנד הַמַּתְחִיל בְּמִצְוָה אוֹמְרִים לוֹ: מְרֹק (ירושלמי ראש השנה א, ח).

מְרֹק – גמור, סיים.

*

תקנה רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָיָה אוֹמֵר: הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה (סוכה כו ע"א).

פָּטוּר וגו' – בשעת קיום מצווה אחת הוא פטור מקיום (מצוות עשה) אחרת (אם אינו יכול לקיים את שתיהן).

*

תקנו שָׁנִינוּ, “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” (שמות טו, ב) – הִתְנָאֵה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת: עֲשֵׂה לְפָנָיו סֻכָּה נָאָה וְלוּלָב נָאֶה, וְשׁוֹפָר נָאֶה, צִיצִית נָאָה, סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה וּכְתֹב בּוֹ לִשְׁמוֹ בִּדְיוֹ נָאָה, בְּקֻלְמוּס נָאֶה, בְּלַבְלָר אָמָּן, וְכָרְכוֹ בְּשֵׁירָאִים נָאִים (שבת קלג ע"ב).

“וְאַנְוֵהוּ” – תיבה הנדרשת מלשון נוי והדר (הבאים לידי ביטוי בקיום מצוות). כְּתֹב בּוֹ לִשְׁמוֹ – לשם הקב"ה.

קֻלְמוּס – קנה מחודד (לכתיבה).

לַבְלָר אָמָּן – סופר (סת"ם) מומחה.

שֵׁירָאִים – מטפחות משי.

*

תקנז אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לֹא הָיָה הָעוֹלָם רָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזָהָב. וְלָמָּה נִבְרָא? בִּשְׁבִיל הַמִּשְׁכָּן וּבִשְׁבִיל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

אָמַר רַ' חֲנִינָא: לֹא הָיָה הָעוֹלָם רָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּאֲרָזִים, וְלָמָּה נִבְרָאוּ? בִּשְׁבִיל הַמִּשְׁכָּן וּבִשְׁבִיל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (שמו"ר לה, א; מד"ת קד, יג).

לֹא הָיָה וגו' – הזהב היה יקר ערך מכדי שייעשה בו שימוש בעולם.

*

תקנח אָמַר רַ' זֵירָא: הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ בְּמִצְוָה (בבא קמא ט ע"ב).

הִדּוּר מִצְוָה וגו' – מותר להוציא כספים כדי לפאר מצווה (כגון אתרוג מהודר) עד לכדי שליש נוסף על התשלום המקובל.

*

תקנט מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַ' עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה, וְלֹא הָיָה לוּלָב אֶלָּא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּלְבַד, שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז; נְטָלוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְיָצָא בּוֹ וּנְתָנוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּמַתָּנָה, נְטָלוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ וְיָצָא בּוֹ וּנְתָנוֹ לְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּמַתָּנָה, נְטָלוֹ רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְיָצָא בּוֹ וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה לְרַ' עֲקִיבָא, נְטָלוֹ רַ' עֲקִיבָא וְיָצָא בוֹ וְהֶחֱזִירוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל.

– לָמָּה לוֹ לוֹמַר: “שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז”?

– לְהוֹדִיעֲךָ, כַּמָּה מִצְווֹת חֲבִיבוֹת עֲלֵיהֶם (סוכה מא ע"ב).

לְקָחוֹ – קנה אותו.

וְיָצָא בּוֹ – קיים בו את מצוות נטילת ארבעת המינים (בסוכות).

בְּמַתָּנָה – כדי שיוכל אף הוא לקיים את המצווה (שכן אין אדם יכול לקיים מצווה זו בלולב שאינו שלו).

לָמָּה לוֹ לוֹמַר – מדוע סופר לו (פרט זה).

*

תקס הֲדַר מִצְוָה – צְנִיעוּת (דרך ארץ ד, ד).

הֲדַר וגו' – קיום מצווה בצניעות הוא הדרך להדר, לפאר אותה.

*

תקסא אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: לֹא יֹאמַר אָדָם: אִי אֶפְשִׁי לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר, אִי אֶפְשִׁי לִלְבּשׁ כִּלְאַיִם; אֶלָּא אֶפְשִׁי, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה, וְאָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלַי (ספרא קדושים י, יא).

אִי אֶפְשִׁי – איני רוצה.

כִּלְאַיִם – בגד הארוג מצמר ופשתים יחדיו (ויקרא יט, יט).

*

תקסב אָמַר רַ' חֲנִינָא: גָּדוֹל מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה (קידושין לא ע"א).

גָּדוֹל – עדיף, משובח.

מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה – מי שמקיים מצווה כיוון שנצטווה לעשות כך.

*

תקסג שָׁנָה חִזְקִיָּה: כָּל מִי שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַדָּבָר וְעוֹשֵׂהוּ נִקְרָא הֶדְיוֹט (ירושלמי ברכות ב, ט; שם שבת א, ב).

הַדָּבָר – מצווה כלשהי.

הֶדְיוֹט – בור (כיוון שאינו יודע את פרטי המצווה ועל מי היא חלה).

*

תקסד הָרוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלִנְהֹג כְּחֻמְרֵי בֵית שַׁמַּאי וּכְחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל, עַל זֶה נֶאֱמַר: “וְהַכְּסִיל בַּחשֶׁךְ הוֹלֵךְ” (קהלת ב, יד), וְהַתּוֹפֵס כְּקֻלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּכְקֻלֵּי בֵית הִלֵּל – הֲרֵי זֶה רָשָׁע; אֶלָּא אוֹ כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, כְּקֻלֵּיהֶם וּכְחֻמְרֵיהֶם, אוֹ כְדִבְרֵי בֵית הִלֵּל, כְּקֻלֵּיהֶם וּכְחֻמְרֵיהֶם (תוספ' יבמות א, יג).

כְּחֻמְרֵי בֵּית שַׁמַּאי – לפי החומרות שבהלכות שנוסדו בבית שמאי (שהיתה לו מערכת פסיקה מקבילה, ולעיתים מנוגדת, לזו של בית הלל)

וְהַתּוֹפֵס כְּקֻלֵּי – ומי שמהלך על פי הדינים שבהם הקל בית שמאי.

*

תקסה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: “בַּמֵּתִים חָפְשִׁי” (תהלים פח, ו) – כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם נַעֲשָׂה חָפְשִׁי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת (שבת קנ"א ע"ב).

חָפְשִׁי מִן הַמִּצְווֹת – פטור (בעולם הבא) מקיומן, ואולי אף לא יכול להמשיך ולקיימן.

*

תקסו אָמַר רַב יוֹסֵף: מִצְווֹת בְּטֵלוֹת לְעָתִיד לָבוֹא (נידה סא ע"ב).

*

תקסז דָּרַשׁ רַ' שִׂמְלַאי: שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמשֶׁה: שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ לָאוִין כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה עֲשֵׂה כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם.

בָּא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ, נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר, כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם” (תהלים טו); “הוֹלֵךְ תָּמִים” – זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים” (בראשית יז, א); “וּפֹעֵל צֶדֶק” – כְּגוֹן אַבָּא חִלְקִיָּה; “וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ” – כְּגוֹן רַב סָפְרָא; “לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ” – זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ” (שם כז, יב); “לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה” – שֶׁלֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ; וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ" – זֶה הַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו; “נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס” – זֶה חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ שֶׁגֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו בְּמִטָּה שֶׁל חֲבָלִים; “וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד” – זֶה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה תַּלְמִיד חָכָם הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְּאוֹ וּמְחַבְּקוֹ וּמְנַשְׁקוֹ וְקוֹרֵא לוֹ: “אָבִי אָבִי, רַבִּי רַבִּי, מָרִי מָרִי”; “נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר” – כְּרַ' יוֹחָנָן, שֶׁאָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֱהֵא בְתַעֲנִית עַד שֶׁאָבוֹא לְבֵיתִי; “כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶּשֶׁךְ” – אֲפִלּוּ רִבִּית נָכְרִים; “וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח” – כְּגוֹן רַ' יִשְׁמָעֵאל בְּרַ' יוֹסֵי, וְנֶאֱמַר: “עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם”.

וּכְשֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַגִּיעַ לַמִּקְרָא הַזֶּה הָיָה בּוֹכֶה, אָמַר: מִי שֶׁעוֹשֶׂה כֻּלָּם הוּא שֶׁלֹּא יִמּוֹט, אֲבָל עָשָׂה אֶחָד מֵהֶם יִמּוֹט? אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: וְכִי נֶאֱמַר “עוֹשֵׂה כָּל אֵלֶּה”? “עֹשֵׂה אֵלֶּה” נֶאֱמַר, אֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן. שֶׁאִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, “אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה” (ויקרא יח, כד), גַּם שָׁם הַנּוֹגֵעַ בְּכָל אֵלֶּה נִטְמָא, אַךְ הַנּוֹגֵעַ בְּאֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ נִטְמָא? אֶלָּא “בְּכָל אֵלֶּה” – בְּאַחַת מִכָּל אֵלֶּה. אַף כָּאן “עֹשֵׂה אֵלֶּה” – אַחַת מִכָּל אֵלֶּה.

לָאוִין – מצוות לא תעשה.

מִנְיַן – מספר.

דָּוִד – בעל ספר תהלים.

הֶעֱמִידָן – סיכם את המצוות בכמה עקרונות (וצימצם את מספרן).

אַבָּא חִלְקִיָּה – כגון מה שמסופר עליו לעיל, חלק שני (מעשי חכמים), קטע ח. רַב

סָפְרָא – כגון מה שמסופר עליו להלן, חלק חמישי (מידות ודעות), קטע קלא.

“לֹא רָגַל” – לא שיקר (כיעקב שניסה לא לרמות את אביו).

יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ – לא התחרה בחברו על ידי כניסה לתחומו המקצועי.

גֵּרַר עַצְמוֹת – הוביל לקבורה בביזיון את עצמותיו של אביו, המלך הרשע מנשה (ברכות י ע"ב).

מָרִי – מורי.

שֶׁאָמַר רַ' יוֹחָנָן – וקיים תמיד את נדרו (אף אם גרם לו קשיים).

רִבִּית נָכְרִים – לקיחת ריבית מגוי, המותרת על פי התורה.

רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע – כגון המסופר לעיל, חלק שני (מעשי חכמים), קטע רמז.

לַמִּקְרָא הַזֶּה – “עושה אלה לא יימוט לעולם” (פסוק שאפשר להבינו כאומר כי הברכה תחול רק על מי שמקיים את כל האמור במזמור).

אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא – המוכיח מפסוק העוסק בעניני טומאה כי “כל אלה” יכול להיות פירושו “אחד מכל אלה”, ומכאן כי “עושה אלה” שבמזמור יכול להתבאר כ"עושה אחד מכל אלה".

בָּא יְשַׁעְיָה וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע” (ישעיה לג, טו) “הֹלֵךְ צְדָקוֹת” – זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה… לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח, יט); “וְדֹבֵר מֵישָׁרִים” – זֶה שֶׁאֵינוֹ מַקְנִיט פְּנֵי חֲבֵרוֹ בְּרַבִּים; “מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת” – כְּגוֹן רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע; “נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד” – כְּגוֹן רַ' יִשְׁמָעֵאל בְּרַ' יוֹסֵי; “אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים” – כְּגוֹן רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן, שֶׁלֹּא שָׁמַע בִּגְנוּתוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם וְשָׁתַק; “וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע” – כְּאוֹתָהּ שֶׁאָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא, שֶׁאָמַר רַ' חִיְּא בַּר אַבָּא: זֶה שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה, וְנֶאֱמַר: “הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ, לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים” (ישעיה לג, טז).

בָּא מִיכָה וְהֶעֱמִידָן עַל שָׁלוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ” (מיכה ו, ח). “עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט” – זֶה הַדִּין; “וְאַהֲבַת חֶסֶד” – זוֹ גְמִילוּת חֲסָדִים; “וְהַצְנֵעַ לֶכֶת” – זוֹ הַכְנָסַת כַּלָּה וְהוֹצָאַת הַמֵּת. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה דְּבָרִים, שֶׁאֵין דַּרְכָּם לַעֲשׂוֹתָם בְּצִנְעָא, אָמְרָה תּוֹרָה “וְהַצְנֵעַ לֶכֶת”, דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּם לַעֲשׂוֹתָם בְּצִנְעָא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

חָזַר יְשַׁעְיָה וְהֶעֱמִידָן עַל שְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וְעָשׂוּ צְדָקָה” (ישעיה נו, א).

בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְצַדִּיק יִחְיֶה” (חבקוק ב, ד) (מכות כג ע"ב-כד ע"א; סנהדרין פא ע"א).

מַקְנִיט – מרגיז.

רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע – כגון המסופר עליו להלן, חלק חמישי (ציבור ומדינה וצורכיהם) קטע קעח.

רַ' יִשְׁמָעֵאל בְּרַ' יוֹסֵי – כגון המסופר עליו לעיל, חלק שני (מעשי חכמים), קטע רמז.

רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן – כגון המסופר עליו שם, קטע רלג.

עוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה – וכשהן מתכופפות מתגלה חלק מגופן.

הַכְנָסַת כַּלָּה וְהוֹצָאַת הַמֵּת – מתן כסף לצורכי החתונה ותכריכי הנפטר.

אֵין דַּרְכָּם לַעֲשׂוֹתָם בְּצִנְעָא – שמקובל לעשותם בגלוי.

*