תקסח "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח, ל) – עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי (מועד קטן ה ע"א).
מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי – “משמרתי” היא התורה והלכותיה, ויש לעשות להן גדר (ראו בקטע הבא).
*
תקסט אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה הָיוּ אוֹמְרִים: עֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה (אבות א, א).
סְיָג – גדר, מעין מחסום המונע מן האדם להתקרב אל קצה גבולן של המצוות, דבר שעשוי להביא אותו לעבור עליהן.
*
תקע “בְּאֹרַח רְשָׁעִים אַל תָּבֹא וְאַל תְּאַשֵּׁר בְּדֶרֶךְ רָעִים, פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבָר בּוֹ, שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבֹר” (משלי ד, יד-טו) – אָמַר רַב אָשֵׁי: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְאָדָם מְשַׁמֵּר פַּרְדֵּס, מְשַׁמְּרוֹ מִבַּחוּץ – כֻּלּוֹ מִשְׁתַּמֵּר, מְשַׁמְּרוֹ מִבִּפְנִים – שֶׁלְּפָנָיו מִשְׁתַּמֵּר, שֶׁלְּאַחֲרָיו אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר (יבמות כא ע"א).
“תְּאַשֵּׁר” – תלך.
“פְּרָעֵהוּ” – בטל אותו.
מְשַׁמְּרוֹ מִבַּחוּץ – השומר בתוך הפרדס שומר רק מה שהוא רואה למול עיניו, אך השומר מבחוץ (סביב הגדר, הסייג [וראו בקטע הקודם]) שומר את כולו.
*
תקעא כֵּיוָן שֶׁנָּפַל כָּתְלוֹ שֶׁל כֶּרֶם, מִיָּד חָרֵב כָּל הַכֶּרֶם כֻּלּוֹ (אדר"נ, נו"א, כד).
כָּתְלוֹ – הגדר הסובבת אותו.
*
תקעב שָׁנִינוּ, חֲכָמִים עָשׂוּ סְיָג לְדִבְרֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְאוֹמֵר: “אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאֹכַל קִמְעָא, וְאֶשְׁתֶּה קִמְעָא, וְאִישַׁן קִמְעָא, וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶתְפַּלֵּל” – וְחוֹטַפְתּוֹ שֵׁנָה וְנִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה. אֲבָל אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב – נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת; אִם רָגִיל לִקְרוֹת – קוֹרֵא, וְאִם רָגִיל לִשְׁנוֹת – שׁוֹנֶה, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל וְאוֹכֵל פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ (ברכות ד ע"ב).
עָשׂוּ סְיָג – בכך שהורו לקרוא קריאת שמע של ערבית עד חצות הלילה (אף שמן הדין אפשר לעשות זאת במהלך הלילה כולו).
קִמְעָא – מעט.
אֶתְפַּלֵּל – תפילת העמידה.
חוֹטַפְתּוֹ שֵׁנָה – נרדם במהירות.
לִקְרוֹת – בתורה.
לִשְׁנוֹת – משנה.
*
תקעג דָּרַשׁ רַ' עֲוִירָא: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתוּב בְּתוֹרָתְךָ: “אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים” (דברים י, יז) – וַהֲלֹא אַתָּה נוֹשֵׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ” (במדבר ו, כו)! אָמַר לָהֶם: וְכִי לֹא אֶשָּׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל? שֶׁכָּתַבְתִּי לָהֶם בַּתּוֹרָה: “וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ” (דברים ח, י) – וְהֵם מְדַקְדְּקִים עַל עַצְמָם עַד כְּזַיִת וְעַד כְּבֵיצָה (ברכות כ ע"ב).
נוֹשֵׂא פָּנִים – נותן יחס מועדף.
“וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ” – ולכאורה רק על ארוחה משביעה יש לברך. מְדַקְדְּקִים עַל עַצְמָם – מקפידים (לברך גם על כמות זעירה של פת).
*
תקעד לֹא יִקְרָא בְּשַׁבָּת לְאוֹר הַנֵּר שֶׁמָּא יַטֶּה. אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: אֲנִי אֶקְרָא וְלֹא אַטֶּה. פַּעַם אַחַת קָרָא וּבִקֵּשׁ לְהַטּוֹת, אָמַר: כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: לֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. רַ' נָתָן אוֹמֵר: קָרָא וְהִטָּה וְכָתַב עַל פִּנְקָסוֹ: “אֲנִי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע קָרִיתִי וְהִטִּיתִי נֵר בְּשַׁבָּת; לִכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָבִיא חַטָּאת שְׁמֵנָה” (שבת יב ע"ב).
שֶׁמָּא יַטֶּה – שמא יזיז את הנר (אגב קריאה לאורו) כדי לשפר את זרימת השמן אל הפתילה, והוא איסור בדיני שבת.
בִּקֵּשׁ – רצה.
קָרָא וְהִטָּה – ר' ישמעאל.
חַטָּאת – הקורבן שמביא חוטא (על חילול שבת בשוגג).
*
תקעה אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִּין מַכִּים וְעוֹנְשִׁים שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה; וְלֹא לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ (יבמות צ ע"ב; סנהדרין מו ע"א).
שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה – גם על עבירות שאינן מן התורה (אלא מדברי חכמים).
וְלֹא לַעֲבֹר וגו' – לא עשו כך כדי לפגוע בחוקי התורה.
לֹא מִפְּנֵי וגו' – לא משום שהיה חייב מיתה מדיני התורה (על רכיבה על סוס בשבת), אלא בשל בעיות הזמן, משום שהדור הִרבה בחילול שבת וביקשו לחזק את שמירתה.
*
תקעו דָּרַשׁ רָבָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ” (קהלת יב, יב)? – בְּנִי, הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, וְדִבְרֵי סוֹפְרִים – כָּל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים חַיָּב מִיתָה. שֶׁמָּא תֹאמַר: אִם יֵשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ, מִפְּנֵי מָה לֹא נִכְתְּבוּ? “עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ” (עירובין כא ע"ב).
הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים – הקפד בקיום המצוות שקבעו החכמים (מצוות דרבנן).
דִּבְרֵי תּוֹרָה – מצוות מן התורה (מדאורייתא).
עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה – מצוות שונות ודרגות שונות של עונשים.
אִם יֵשׁ בָּהֶם וגו' – אם מצוות דרבנן כה חשובות, מדוע נותרו כתורה שעל פה?
*
תקעז לֵךְ לֵךְ, אוֹמְרִים לַנָּזִיר, סָבִיב סָבִיב, וְלַכֶּרֶם אַל תִּקְרַב (שבת יג, ע"א).
לַנָּזִיר – האסור בשתיית יין ואכילת היוצא מן הענבים.
*
תקעח אָמַר רָבָא: קַדֵּשׁ עַצְמְךָ אַף בְּמֻתָּר לְךָ (יבמות כ ע"א).
קַדֵּשׁ וגו' – נהג בקדושה גם דברים המותרים לך על פי ההלכה (כגון אכילה ושתייה).
*
תקעט “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים” (ויקרא כ, ז) – אָמַר רַ' אָבִין: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן וְהוֹשִׁיב בּוֹ הַמֶּלֶךְ שׁוֹמְרִים, מֵהֶם נְזִירִים וּמֵהֶם שִׁכּוֹרִים. לְעֵת עֶרֶב בָּא לִתֵּן לָהֶם שְׂכָרָם. נָתַן לַשִּׁכּוֹרִים שְׁנֵי חֲלָקִים וְלַנְּזִירִים חֵלֶק אֶחָד. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, לֹא כֻּלָּנוּ שָׁמַרְנוּ כְּאֶחָד? מִפְּנֵי מָה אַתָּה נוֹתֵן לָאֵלּוּ שְׁנֵי חֲלָקִים וְלָנוּ חֵלֶק אֶחָד? אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: אֵלּוּ שִׁכּוֹרִים הֵם וְדַרְכָּם לִשְׁתּוֹת יַיִן, לְפִיכָךְ אֲנִי נוֹתֵן לָאֵלּוּ שְׁנֵי חֲלָקִים וְלָכֶם חֵלֶק אֶחָד. כָּךְ הָעֶלְיוֹנִים, לְפִי שֶׁאֵין יֵצֶר הָרַע מָצוּי בָּהֶם, קְדֻשָּׁה אַחַת לָהֶם, אֲבָל הַתַּחְתּוֹנִים, לְפִי שֶׁיֵּצֶר הָרַע שׁוֹלֵט בָּהֶם, הַלְוַאי בִּשְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת יַעֲמֹדוּ; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים” (ויק"ר כד, ח).
נְזִירִים – האסורים בשתיית יין.
שִׁכּוֹרִים – אנשים הנוהגים להשתכר.
שְׂכָרָם – על שמירת היין (ועל שלא שתו ממנו).
הָעֶלְיוֹנִים – מלאכי השרת.
הַתַּחְתּוֹנִים – בני האדם.
הַלְוַאי וגו' – מי ייתן ויתגברו על יצר הרע, ולשם כך הם ראויים לעידוד ולקדושה כפולה (והתקדשתם… קדושים").
*
תקפ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר (שבת סד ע"ב).
אָסְרוּ חֲכָמִים וגו' – אסרו לעשות דבר מותר (כגון שתיית חלב קוקוס בצד אכילת בשר), מחשש שהמסתכל יסבור שנעשה מעשה אסור (שתיית חלב).
בְּחַדְרֵי חֲדָרִים – כשהאדם נמצא לבדו.
*
תקפא אֵין טוֹרְפִין יַיִן וְשֶׁמֶן לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת. אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַ' מֵאִיר: אַף טוֹרְפִין יַיִן וְשֶׁמֶן.
אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת חָשׁ רַ' מֵאִיר בְּמֵעָיו וּבִקַּשְׁנוּ לִטְרֹף לוֹ יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלֹא הִנִּיחָנוּ. אָמַרְנוּ לוֹ: דְּבָרֶיךָ יִבְטְלוּ בְחַיֶּיךָ? אָמַר לָנוּ: אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כָּךְ וַחֲבֵרַי אוֹמְרִים כָּךְ, מִיָּמַי לֹא מְלָאַנִי לִבִּי לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי חֲבֵרַי (שבת קלד ע"א).
טוֹרְפִין – מערבבים, לשם רפואה.
חָשׁ – סבל כאב (ביום השבת).
בִּקַּשְׁנוּ – רצינו.
לֹא הִנִּיחָנוּ – לא הרשה לנו (אף שלדעתו מותר לעשות כן).
דְּבָרֶיךָ וגו' – האם עוד בחייך לא יהיה מקום לדעתך?
מְלָאַנִי לִבִּי – העזתי, הרשיתי לעצמי.
*
תקפב "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ" (בראשית ג, ג) – זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו, פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ” (משלי ל, ו). שָׁנָה רַ' חִיָּא: שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה אֶת הַגָּדֵר יוֹתֵר מִן הָעִקָּר, שֶׁלֹּא יִפֹּל וִיקַצֵּץ הַנְּטִיעוֹת. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת” (בראשית ב, יז), וְחַוָּה לֹא אָמְרָה כֵּן, אֶלָּא “אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן” (שם ג, ג). כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ הַנָּחָשׁ עוֹבֶרֶת לִפְנֵי הָעֵץ, נְטָלָהּ וּדְחָפָהּ עָלָיו, אָמַר לָהּ: הֲרֵי לֹא מַתְּ, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא מַתְּ בִּנְגִיעָה כָּךְ לֹא תָמוּתִי בַּאֲכִילָה (בר"ר יט, ג).
“וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ” – דברי חוה אל הנחש, כשהיא מוסיפה על דברי הקב"ה, שאסר רק אכילה מפרי העץ, גם איסור נגיעה בו.
שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה וגו’– שלא תהיה הגדר גבוהה יותר ממה שהיא שומרת עליו, שאם תיפול – תפגע בעצים (והנמשל לגדר הוא הסייג שהוסיפה חוה על מצוות הקב"ה).
נְטָלָהּ וּדְחָפָהּ – אחז בה ודחף אותה על העץ.
*
תקפג אֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַּעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בֶּן גָּרְיוֹן, כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ, נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דָּבָר גָּזְרוּ בּוֹ בַּיּוֹם, וְהָיָה אוֹתוֹ הַיּוֹם קָשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל כַּיּוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הָעֵגֶל.
רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם גָּדְשׁוּ סְאָה. רַ' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם מָחֲקוּ סְאָה, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַמִּדָּה מְלֵאָה, אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָהּ, לְסוֹף מוֹצִיאָה מָה שֶׁבְּתוֹכָהּ.
שָׁנוּ, מָשָׁל שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְקֻפָּה מְלֵאָה קִשּׁוּאִים וּדְלוּעִים; אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חַרְדָּל וְהִיא מַחֲזֶקֶת. מָשָׁל שֶׁל רַ' יְהוֹשֻׁעַ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַעֲרֵבָה מְלֵאָה דְּבַשׁ, נָתַן לְתוֹכָהּ רִמּוֹנִים וֶאֱגוֹזִים וְהִיא מְקִיאָה (שבת קנג ע"ב; תוספתא שבת א, טז-יז).
אֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת – הלכות שונות שדנים בהן כמבוא למסופר כאן.
עֲלִיַּת חֲנַנְיָה – עליית הגג שבביתו (וראו קטע תכג).
נִמְנוּ וְרַבּוּ – מנו את הנוכחים והתברר שאנשי בית שמאי רבים היו במספרם מבית הלל (והם ניצלו רוב זה לגזירת תקנות לפי שיטתם).
קָשֶׁה – רע וחסר מזל (כמו היום שנעשה בו העגל בהר סיני), כיוון שההלכה נקבעה בכוח הזרוע ולא על סמך טיעונים של ממש.
רַ' אֱלִיעֶזֶר – הקרוב בדעותיו לבית שמאי (בניגוד לר' יהושע).
גָּדְשׁוּ סְאָה – מילאו עוד ועוד את הכלי (המודד את הסאה, שהיא כמות מסוימת) והוסיפו לתוכנו ולערכו.
מָחֲקוּ סְאָה וגו' – הוסיפו לתוך הכלי יתר על המידה וגרמו לכך שמה שבתוכו יישפך.
קֻפָּה – סל.
דְּלוּעִים – דלעות.
אָדָם נוֹתֵן וגו' – יוצק לסל גרגירי חרדל והם מוצאים את מקומם בין הירקות שבו (וכוונתו לשבח את המעשה שהגדיל את תוקף התורה בגזירות).
עֲרֵבָה – קערה.
וְהִיא מְקִיאָה – הצלחת עולה על גדותיה והדבש נשפך מתוכה (וכוונתו לומר שהתקנות של בית שמאי הן מוגזמות וכיוון שאי אפשר לעמוד בהן, יעברו האנשים על דברי תורה).
*
תקפד אָמַר חִזְקִיָּה: מִנַּיִן שֶׁכָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִּגְעוּ בּוֹ” (בראשית ג, ג). רַב מְשַׁרְשְׁיָא אָמַר מִכָּאן: “אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ” (שמות כה, י). רַב אָשֵׁי אָמַר: “עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת” (שמות כו, ז) (סנהדרין כט ע"א).
כָּל הַמּוֹסִיף – פעמים רבות יש בהוספה דווקא כדי לפגוע או להקטין.
“לֹא תֹאכְלוּ” וגו' – ראו קטע תקפב (והיא דוגמה לפגיעה).
“אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ” – הוספת האות אל"ף בראש המילה “מתים” (=מאתיים) הביאה להקטנת המידה ממאתיים לשתיים.
“עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה” – הוספת האות עי"ן הביאה להקטנת המספר “שתי עשרה” באחת ("עשתי עשרה = 11).
*
תקפה אָמַר רַ' יוֹסֵי: טוֹב עֲשָׂרָה טְפָחִים וְעוֹמֵד מִמֵּאָה אַמָּה וְנוֹפֵל (אדר"נ, נו"א, א).
עֲשָׂרָה טְפָחִים – גדר שגובהה כ-80 ס"מ (והיא יציבה).
מֵאָה אַמָּה – כחמישים מטר.
*
תקפו גּוֹדְרִין אֶת הַגָּדוּר וּפוֹרְצִין אֶת הַפָּרוּץ (תנחומא בובר וישב, יד).
גּוֹדְרִין וגו' – ראוי לחזק גדר רעועה, אך גָדר הרוסה יש להסיר לגמרי.
*
תקפז אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן רֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ (בבא קמא עט ע"ב).
לַעֲמֹד בָּהּ – לקיים אותה.
*
תקפח גְּזֵרָה שֶׁבֵּית דִּין גּוֹזְרִין וְאֵין רֹב צִבּוּר מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶם – אֵינָהּ גְּזֵרָה (ירושלמי שבת א, ד).
מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶם – מסכימים ויכולים לקיים. אֵינָהּ גְּזֵרָה – אין לה תוקף.
*
תקפט רַ' טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין נֵר שֶׁל שַׁבָּת אֶלָּא בְּשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבָד. עָמַד רַ' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר: מָה יַעֲשׂוּ אַנְשֵׁי בָּבֶל, שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין? וּמָה יַעֲשׂוּ אַנְשֵׁי מָדַי, שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן אֱגוֹזִים? וּמָה יַעֲשׂוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא, שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן צְנוֹנוֹת? וּמָה יַעֲשׂוּ אַנְשֵׁי קַפּוּטְקְיָא שֶׁאֵין לָהֶם לֹא כָּךְ וְלֹא כָּךְ אֶלָּא נֵפְט? אֶלָּא אֵין לְךָ אֶלָּא מָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים "אֵין מַדְלִיקִין" (שבת כו, ע"א).
שֻׁמְשְׁמִין – העשוי מזרעי השומשום.
קַפּוּטְקְיָא – אזור באסיה הקטנה.
אֵין לְךָ אֶלָּא וגו' – יש להסתפק ברשימת השמנים האסורים, שנמנית בפרק משנה שראשיתו במילים “אין מדליקין” (שבת ב, א), ולא להוסיף עליה.
*
תקצ כָּל הֲלָכָה שֶׁהִיא רוֹפֶפֶת בְּבֵית דִּין וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַה טִּיבָהּ, צֵא וּרְאֵה הֵיאָךְ הַצִּבּוּר נוֹהֵג – וּנְהֹג (ירושלמי מעשר שני ה, ב).
רוֹפֶפֶת – אינה ברורה ויש בה דעות שונות.
נְהֹג – לפי המקובל בציבור.
*
תקצא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: פַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,
וְשָׁכְחוּ בְּנֵי בְּתֵרָא וְלֹא יָדְעוּ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמְרוּ: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמְרוּ לָהֶם: אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָלָה מִבָּבֶל וְהִלֵּל הַבָּבְלִי שְׁמוֹ, שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וְיוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. שָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמַר לָהֶם: וְכִי פֶּסַח אֶחָד יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה, שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? וַהֲלֹא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם: נֶאֱמַר “בְּמוֹעֲדוֹ” (במדבר ט, ב) בְּפֶסַח וְנֶאֱמַר “בְּמוֹעֲדוֹ” בְּתָמִיד; מָה “מוֹעֲדוֹ” הָאָמוּר בְּתָמִיד דּוֹחֶה שַׁבָּת, אַף “מוֹעֲדוֹ” הָאָמוּר בְּפֶסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמָה תָּמִיד, שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, פֶּסַח שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת – אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ וּמִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם. וְהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ בְּהִלְכוֹת פֶּסַח. הִתְחִיל מְקַנְטְרָם בִּדְבָרִים. אָמַר לָהֶם: מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶעֱלֶה מִבָּבֶל וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם? – עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם, שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים אֶצְלְכֶם. כֵּיוָן שֶׁקִּנְטְרָם בִּדְבָרִים נֶעֶלְמָה הֲלָכָה מִמֶּנּוּ. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת – מַהוּ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי, אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֵין נְבִיאִים הֵם, בְּנֵי נְבִיאִים הֵם. לְמָחָר מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה תּוֹחֲבָהּ בְּצַמְרוֹ; מִי שֶׁפִּסְחוֹ גְדִי קוֹשְׁרָהּ בֵּין קַרְנָיו. רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה, וְאָמַר: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן (פסחים סו ע"א; ירושלמי פסחים ו, א).
חָל וגו' – ערב פסח, שבו שוחטים את הקורבן, נפל ביום השבת.
בְּנֵי בְּתֵרָא – זקני משפחה ששימשו כראשי הסנהדרין באותם ימים.
אִם פֶּסַח וגו' – אם מותר להקריב את קורבן הפסח ביום השבת או לא.
כְּלוּם – האם.
שִׁמֵּשׁ וגו' – למד אצל שמעיה ואבטליון (ראו בקטע הקודם) ושירת אותם.
הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים – הם קורבנות התמיד המוקרבים בכל יום, גם בשבת, נוסף לקורבנות המוקרבים במוסף של כל שבת.
מִנַּיִן לְךָ – מה הראיה מן התורה שקורבן פסח דוחה את השבת?
נֶאֱמַר “בְּמוֹעֲדוֹ” וגו' – מילת “מועדו” נזכרת בקשר לקורבן התמיד (המוקרב בשבת) וגם בקשר לקורבן הפסח, ומכאן שמה שמותר בזה מותר גם בזה (טכניקה כזו של לימוד הלכה קרויה “גזירה שווה”.
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר וגו' – וראיה נוספת (בטכניקה אחרת של לימוד הקרויה “קל וחומר”, ובה לומדים דין חדש מדבר קל על דבר החמור ממנו): אם קורבן התמיד, שאין נענשים בכרת (מוות בידי שמים) אם לא יקריבוהו, דוחה שבת, קורבן פסח, שיש עונש כזה עליו, ודאי שידחה שבת.
מְקַנְטְרָם – גוער בהם.
נֶעֶלְמָה – נשכחה. שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא וגו' – מה יעשה אדם ששכח להביא אל בית המקדש לפני כניסת השבת את הסכין לשחיטת הקורבן (כיוון שאסור לטלטל אותה בשבת).
בְּנֵי נְבִיאִים הֵם – ויֵדעו כיצד להתנהג.
מִי שֶׁפִּסְחוֹ וגו' – מי שמביא טלה כקורבן פסח תוקע את הסכין בצמרו של בעל החיים.
*
תקצב הַמִּנְהָג מְבַטֵּל אֶת הַהֲלָכָה (ירושלמי יבמות יב, א).
הַמִּנְהָג – הדרך שבה רגיל הציבור להתנהג.
*
תקצג הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה (סוכה לח ע"א).
הַמְּדִינָה – העיר, המקום.
*
תקצד מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֶרֶב פֶּסַח עַד חֲצוֹת – עוֹשִׂין; מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת – אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶּׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם, וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת (פסחים ד, א).
חֲצוֹת – חצות היום, שעת הצהריים.
הַהוֹלֵךְ – בערב פסח.
נוֹתְנִין עָלָיו וגו' – אדם כזה חייב לנהוג על פי החומרות הן של המקום שיצא ממנו והן של המקום שבא עליו (ולא לעבוד כלל).
וְאַל יְשַׁנֶּה וגו' – אל ינהג האדם (במקום שבא אליו) כמנהגו הרגיל, כדי שלא תתעורר מחלוקת.
*
תקצה אָמַר רַ' חִנְנָא: כָּל הַדְּבָרִים מִנְהָג:
עֲצֵי שִׁטִּים הָיוּ בְּמִגְדַּל צַבָּעִים, בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַ' חֲנִינָא חֲבֵרָם שֶׁל חֲכָמִים: מַהוּ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה? אָמַר לָהֶם: מִכֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶם אֲבוֹתֵיכֶם בְּאִסּוּר, אַל תְּשַׁנּוּ מִנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם, נוּחֵי נֶפֶשׁ.
רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַ' אָבוּן אָמַר: כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מֻתָּר וְטוֹעֶה בּוֹ בְּאִסּוּר – נִשְׁאָל וְהֵם מַתִּירִין לוֹ; וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁמֻּתָּר וְהוּא נוֹהֵג בּוֹ בְּאִסּוּר – נִשְׁאָל אֵין מַתִּירִין לוֹ.
יוֹשְׁבִין עַל סַפְסָל שֶׁל גּוֹי בְּשַׁבָּת. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁיָּשַׁב לוֹ עַל סַפְסָל שֶׁל גּוֹי בְּשַׁבָּת בְּעַכּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין כֵּן לִהְיוֹת יוֹשְׁבִים עַל סַפְסָל שֶׁל גּוֹי בְּשַׁבָּת. וְלֹא רָצָה לוֹמַר לָהֶם: מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, אֶלָּא עָמַד וְהָלַךְ לוֹ.
מַעֲשֶׂה בִּיהוּדָה וְהִלֵּל, בָּנָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁבָּאוּ לִרְחֹץ בְּמֶרְחָץ בְּכָבוּל. אָמְרוּ לָהֶם: לֹא נָהֲגוּ כָּאן לִהְיוֹת רוֹחֲצִים שְׁנֵי אַחִים כְּאַחַת. וְלֹא רָצוּ לוֹמַר לָהֶם מֻתָּר, אֶלָּא נִכְנְסוּ זֶה אַחַר זֶה. וְעוֹד, שֶׁיָּצְאוּ לְטַיֵּל בְּקוֹרְדָּקִיּוֹת שֶׁל זָהָב בְּשַׁבָּת, אָמְרוּ לָהֶם: לֹא נָהֲגוּ כָּאן לְטַיֵּל בְּקוֹרְדָּקִיּוֹת שֶׁל זָהָב בְּשַׁבָּת, וְלֹא רָצוּ לוֹמַר לָהֶם: מֻתָּר כֵּן, אֶלָּא שָׁלְחוּ בְּיַד עַבְדֵיהֶם.
בְּנֵי מֵישָׁא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לְפָרֵשׁ בְּיָם הַגָּדוֹל. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי, אָמְרוּ לוֹ: אֲבוֹתֵינוּ נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְפָרֵשׁ בְּיָם הַגָּדוֹל, אָנוּ מָה אָנוּ? אָמַר לָהֶם: מִכֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶם אֲבוֹתֵיכֶם בְּאִסּוּר, אַל תְּשַׁנּוּ מִנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם, נוּחֵי נֶפֶשׁ (ירושלמי פסחים ד, א).
כָּל הַדְּבָרִים מִנְהָג – עניינים שונים (ואיסור או היתר בהם) תלויים במנהג המקום.
מִגְדַּל צַבָּעִים – שם מקום (לא זוהה בוודאות).
מַהוּ לַעֲשׂוֹת וגו' – האם מותר לעשות בהם שימוש לענייני חול שונים (שהרי השיטים שימשו לבניין המשכן והמקדש).
נוּחֵי נֶפֶשׁ – ברכה על המתים: תנוח נפשם בשלווה.
טוֹעֶה בּוֹ בְּאִסּוּר – חושב בטעות שהוא אסור.
נִשְׁאָל וגו' – מבקש מחכמים שיתירו לו שלא להמשיך ולנהוג באיסור.
אֵין מַתִּירִין לוֹ – כיוון שנהג באיסור מתוך ידיעה, והריהו כמנהג המחייב אותו.
סַפְסָל – שולחן שעליו מנהל הסוחר את עסקיו.
כָּבוּל – יישוב בגליל המערבי.
כְּאַחַת – ביחד (מחשש לעבירה בתחום המין).
קוֹרְדָּקִיּוֹת – סוג של נעליים.
שָׁלְחוּ – את הקורדקיות (אל ביתם).
שֶׁלֹּא לְפָרֵשׁ וגו' – שלא להפליג בים שלושה ימים לפני שבת (מחשש שיגיעו לחילול שבת).
מָה אָנוּ? – כיצד עלינו לנהוג?
*
תקצו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים, לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין, לַעֲשׂוֹת בַּרְזֶל בְּשַׁבָּת. בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָיוּ אוֹכְלִים בְּשַׂר עוֹף בֶּחָלָב.
לֵוִי נִזְדַּמֵּן לְבֵיתוֹ שֶׁל יוֹסֵף צַיַּד עוֹפוֹת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו רֹאשׁ טַוָּס בְּחָלָב. לֹא אָכַל. כְּשֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אֵין אַתָּה מְנַדֵּהוּ? אָמַר לוֹ: בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָא הָיָה, וְאָמַרְתִּי: שֶׁמָּא הוּא דוֹרֵשׁ כְּרַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי (שבת קל ע"א).
הָיוּ כּוֹרְתִין וגו' – כדי להכין סכין שבה ימולו תינוק בשבת (אם אין סכין כזו בנמצא), שמצוות מילה דוחה שבת.
בְּשַׂר עוֹף – כי ר' יוסי הגלילי סבר שאיסור בשר בחלב עניינו רק בבשר בהמה. רַבִּי – יהודה הנשיא.
מְנַדֵּהוּ – מחרים אותו (כעונש על שאכל בשר בחלב).
*
תקצז נַהֲרָא נַהֲרָא וּפְשָׁטֵהּ (חולין יח ע"ב).
נַהֲרָא וגו' – פתגם (בארמית): לכל נהר מסלול משלו, כלומר, לכל מקום מנהג משלו.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות