דב סדן: הנמר וידידו המנמנם
הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"א, תל־אביב
כל דיון בבעיית יחסינו עם הגרמנים מוּתנה כיום, ויהא מותנה כל הימים, באקטואליות נסערת. משך הזמן אינו עשוי להפיג את אימת הזוועות, ו’הדיסטאנץ ההיסטורי' ספק אם יתהווה. זיקת המחקר לבעיה זו נדונה להיות איפוא מלמפרע נרגשת ורחוקה משלוות חכמים. יתרה מכך, רצופה היא סכנות: הטה בשל זה – מת באור; הטה בשל זה – מת בשלג, ושביל ביניים אין.
ספרו של דב סדן ‘הנמר וידידו המנמנם’ הוא במובן זה הישג מיוחד במינו. ואף כי הספר הוא אסופת מאמרים והערות, שנכתבו במפוזר, צמתו של העניין נשמרת ללא פגם. כי לא הכשרון בלבד למזג יחד רוחב ידיעה ומיצוי הוראה, באופן שהגודש אינו מכביד והצמצום אינו מרחיק; ואף לא היכולת להבקיע אל הגרעין הסמוי דרך כל קליפה ולהאיר רחבי אופק מבעד לסדק הצר והמחופה ביותר – שהם הם, כידוע, מסגולות כתיבתו של דב סדן – אלא עיקר הישגו בספר זה הוא בשילוב המושלם בין אורח מחקרו, לנושאו ולהוויות המציאות. מבחינה זו מהווה ספרו דוגמה ומופת במחקר הספרות ובמדע הבקורת כאחד. שורש המחקר נוקב תהומות ויקוד החוויה לוחך ממעמקים וגרזן על גרזן מכה. ואם בכל תופעה בקורתית־ספרותית מעלה זו היא תכלית השלימות, בדיון על הספרות הגרמנית לאור הבעיה היהודית על אחת כמה וכמה.
ואמנם מתוך בחינה רבת צדדים ודקת תחושה של ערכי ספרות בלבד – בחינה אסתטית ופסיכולוגית – מברר ומלבן דב סדן את בעיית היהודים בגרמניה. המציאות מוארת באורן של תמונות ודמויות, השאובות מפינות שונות (ועל פי רוב נשכחות) של הספרות הגרמנית. יחסי הרוח בין היהודי והגרמני מתגלים כאן ביתר שאת כמסכת מסובכת בשלל צורות, בעומק חוויות ובטראגיות העולה על כל מסכת יחסים אחרת בגלות ואולי אף בהיסטוריה האנושית. אכן, יחסי רוח נפתלים כאלה אינם עשויים, כנראה, לבוא לידי גילוי ומיצוי אלא בכוח המדיוּם הספרותי. רק החוויה האמנותית של הסופר היוצר עשויה לשקף את הרחשים הסמויים והאירציונליים ביחסי עם ואדם. ובמסכת יחסים זו, בינינו ובין הגרמנים, אליבא דכל הדעות רב חלקו של האירציונלי. ואם רשאים אנו לקוות, שמקצת מאותן חידות התעלומה, הטורפות את רוחנו, יפוענחו, עשוי טיולו המעמיק של דב סדן בשבילי הספרות הגרמנית (בספרות העברית אין ממסכת זו אלא מעט מאוד) לקרבנו אל המטרה יותר מכל מחקר במקצוע אחר.
ואמנם מאיר עיניים הוא פשרו לא פחות מארחות חקרו. ולא בטיב העם הגרמני מדובר, אם כי אף הוא בא לידי מיצוי בניגוד המשלים שבין הציטטה של שפילהאגן “האם עם הוא? – עדר הוא!” (ובסוגרים הערה אופיינית של סדן: ובכן יל"ג – חתיכה של פלאגיאט!) ובין מה שאמר גטה, כי הוא מבכר את אי־הצדק על אי־הסדר – אלא בעיקר ביחסו של העם הזה ליהודי, וכן דרכי הסתגלותו של היהודי אליו.
באשר לזיקתו של הגרמני ליהודי – סדן לשיטתו. הוא חותר אל החוויה הסמויה, השרשית, פעמים אף הבלתי מודעת. שם, “בתחתית דמיונם של שאינם בני ברית”, הוא מחפש את בּבואתנו. על כן הוא מעלה לפנינו דמויות של יהודים מתוך יצירותיהם של סופרים, שדרכם “בחזיוני דמדומים שחטיבות הממש ואורי ההזיה בלולים בהם אם כגוש של זוועה ואם של גרוטסקה” (אוסקר פאניצא, פראנק וודקינד). ואם גם תאיר את רוחם לפעמים הבנת מה למצבנו, דיוקננו בעיניהם – אחד הוא: “הבּבואה הנודעת, הדמות שבאגדת העם והילדים, הדמות המטילה בלבול, סכסוך, אימה”…
מפותל ומסוכסך לאין שיעור יותר הוא יחסם של היהודים לעולם הגרמני – היהודים אחרי האמנציפציה. היהודים לפני האמנציפציה שונים היו. הם היו מפוכחים. להם זרה הייתה האשליה. הם ראו נכוחה. על כן מתגלים הם לסדן (לפי סיפורה של דרוסטה הילסהוף) “מחרישים, משפילי עין, כבדי ראש וחגיגיים” – תמונה מעוררת יראת כבוד. מה שאין כן היהודי אחרי האמנציפציה ובמיוחד הסופר היהודי אחוז הטבטוֹמאניה. כי בזיקת הקומפלכס לעולם הגרמני מסמל הוא בלי ספק ואף ביתר שאת את היהודי בכלל ואת מעמד המשכילים בקרבו בפרט.
בסופרים מסוג זה (יהא זה ליסאור, ויינר, סטפן צווייג או הופמנסטל) דן סדן ארוכות ועמוקות. אין הוא מעריך אותם לפי “הכוונה הגלויה אלא לפי המסקנה הנסתרת”. את מלוא הטראגיות ביחסם לעולם הגרמני, לרוב טראגיות עקב תנאים ועל כן ללא אשמה, רואה סדן בדמות הסמלית של הבל הדבק בקין. והנה על אף הפרדוכס מציין הוא אל נכון, כי אותו הסופר היהודי, הכותב גרמנית ומבקש לרדת לשורש ההוויה הגרמנית כדי לינוק מן המחובר, איננו ראוי ללעג. להפך, הוא נראה לנו יותר מבעל הזיקה הקלושה והמרפרפת. הוא קרוב מאוד לתפיסה הלאומית הגם ‘פרברסית’, כי “מה שהוא מבקש לא בעמו אלא בעם אחר הוא אסונו אך איך שהוא מבקשו עושה אותו אח לנו”. ואף על פי כן, למרות כל מאמציהם אין הדבר עולה בידם. אכן זוהי הטראגדיה, כי “גם המבקש באמת ובאמונה חיבור לשורש אחרים וקרקעם – אינו מעלה באחרונה אלא אימיטציה של חיבור; ונמצא כי הוא הישר לפי דרכו ומסקני לפי הליכתו והגיונה אינו בסופו אלא כעושה להטים”. ומה מוזר שאפילו היינה בעל הלורליי לא נמלט מגורל זה. אכן מה נאמנו דברי ביאליק, שראה בכשרון־כשלון זה כלי נקם מעורר זוועה בקרב אויבינו, נקם אין אונים:
וצלכם כי יחלוף עלי חבצלת גנתם –
ושחרה ומתה;
בטיול רב אנפין זה במבואיה המפותלים של הספרות היהודית־גרמנית יכול דב סדן להפליג כדרכו גם אל הקומי והמשעשע (הגם מכאיב). אולם מנקודת המוקד אין מפלט. “אותה הדיספרופורציה הנוראה והטראגית שבין האותות המבשרים עליית שלטונו של המן… ובין מידת ההבנה הקלושה של בני עמנו יושבי אשכנז לגורל המעותד להם” – היא היא אחרי ככלות הכל חידת הדמים של הווייתנו. כיצד ייתכן כי עם לימוד נסיון כעמנו נתגלה אטוּם חושים במידה כזאת. חידה זו אין לה פתרונים. אמנם יודע דב סדן להעלות ברוב בקיאותו ובחוש הציטוט המופלא שלו דברים, המעידים, כביכול, על תודעה מפוכחת, כגון אותו משל מזעזע של שטינהיים (משנת 1841) – “כשם שהנמר המאולף שרבץ ליד מיטת אדוניו הישן ליקק לו את ידו עד שהתיזה דם, ועתה משהריח את הדם, שכח את הכל, את האדונים, את המידות, ואת הזמן – והנה הנה הוא מתכוון לטרוף את אדוניו”. אך דב סדן הוא גם המסיק: “מה לנו ידיעתם אם באה כהערה צנועה בשולי דבריהם ולא היתה כאזעקה בוערת במרכזם”. אכן הזעק הזעיקה הספרות העברית – אך לה לא היו שומעים.
ואין להיפרד מספר ברוך חכמה ודעת זה ולא לנגוע בבעיה האקטואלית ביותר – עניין שתי גרמניות. כאן, שלא כבשאר הבעיות, מתגלית גישה מפתיעה בהיסוסיה. מחד גיסא: – “ואפילו תבוא אי פעם גרמניה האחרת ותהא המכרעת בקורותיה לא תוכל לתקן את שעוללה לנו – לא תשיב לנו את מקורי כוחנו שסתמה בדם ואש ואכזריות שטנים, ואנו, אם לא תכבה בנו, ככלל וכפרטים, אחרית גאווה ואחרית כבוד לעצמנו, לא נוכל לשכוח את אשר עשה לנו עמלק”.
ומאידך גיסא, בתגובה על אותה רשימה של ג. שופמן ‘על אילוסיה אחת’ בעניין האיבערלויפער, הוא כותב: – “עם זאת אין הוא (האיבערלויפער) רשאי להוליכנו לכפירה באדם. אוֹמר אפילו לא באדם שבגרמניה ע ת ה (הפיזור של דב סדן). ויודעני כמה לא פופולרי הוא הדיבור על גרמניה אחרת, אבל האמת מחייבת לומר כי העמידה בין הר הברכה והר הקללה היא עמידתו של כל עם וכל אדם, ואשרי הבוחר בברכה שבחירתו טובה לו וטובה לעולם, ואי לבוחר בקללה שבחירתו רעה לו ורעה לעולם, אך גם הבוחר בקללה, אפילו כל השערים ננעלו בפניו, שערי תשובה לא ננעלו”.
האין גישה כפולה זו סימן למבוכת הזמן?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות