התקופה שד"ר פלמן חוקר אותה היא תקופה דחוייה ועלובה מבחינת ההתייחסות אליה, וד"ר פלמן תורם לשינוי היחס אליה. התמונה המתגלית לעינינו מן הסקירה על בן־יהודה ומפעלותיו בהחייאת העברית ועל חלקם של המורים במושבות העבריות שקדמו לעלייה השנייה עשויה להטיל ספיקות, למשל, באיזו מידה מוצדק השימוש בביטוי הרוֹוח האבות המייסדים כשהוא מכוון כפי המקובל, לאנשי העלייה השנייה.

השבר בתחיית השפה בתקופת העלייה השנייה    🔗

חלקים נכבדים של העברית של תקופת התחייה אבדו ואינם עוד. הם אבדו, לפחות בחלקם, משום שאנשי העלייה השנייה סירבו להודות בחידושי תקופת התחייה ומשום שסירבו לקבל אותם. ולפי שתוך פרק זמן לא ארוך הם הצליחו, למעשה, להשתלט על אלה שקדמו להם בארץ, ולהעביר לשליטתם גם מקורות כספיים מחוץ־לארץ – כפו בסופו של דבר את העברית שלהם על הכלל. כדוגמה אחת בלבד: בן־יהודה וחבריו נזהרו ביותר משימוש במלים לועזיות, ורק בשעת דחק גדול היו מוכנים להשתמש במעט מהן; לעומתם, מי שיפתח את ‘הפועל הצעיר’ יראה שהוא מלא מלים לועזיות לתיאבון.

מבחינה זו אירע בה בעברית המדוברת של ראשית המאה שבר גדול, שהחל עם בואם של אנשי העלייה השנייה, והלך וגדל, עד שאפשר לומר כי תקופת התחייה נסתיימה עם ראשית העלייה השלישית, שחיזקה בארץ את אותו האלמנט התרבותי שתחילה ייצגו אותו אנשי העלייה השנייה. בעיקרם היו הם, מבחינת הלשון העברית, ממשיכי תקופת ההשכלה, כלומר העברית היתה להם בעיקרה לשון כתובה. אכן, גם עברית זו הוסיפה להתפתח, כדרך שהתפתחה בימי ההשכלה, וכדרך שכל שפה כתובה מוסיפה להתפתח במובנים שונים, וברור, למשל, שנוצרו בה מלים חדשות לפי צורכי השעה. אך לא בעברית בלבד כך היה. אילו קם יוליוס קיסר לתחייה במאה החמש־עשרה, לא היה מצליח, כידוע, להבין את הלאטינית של הכנסייה, אף־על־פי שהלשון הלאטינית לא היתה לשון חיה כבר דורות רבים קודם לכן.

מה שייחד את אנשי תחיית הלשון הוא, שהשפה העברית הפכה להם לשפת דיבור, שחינכו בה את ילדיהם, ומה שחשוב מכול – שיסדו את בית־הספר העברי. כך הצליחו להעמיד דור צעיר שלשונו הראשונה, ולעתים היחידה, היתה עברית. כשבאו אנשי העלייה השנייה לארץ, כבר מצאו את הדור הזה. אף־על־פי שאנשי העלייה השנייה הצליחו, כאמור, לארגן מחדש, ולעתים מראשית, את הגופים החברתיים והמוסדות הפוליטיים בארץ, את קיומן של הדיבור העברי לא יצרו אנשי העלייה השנייה, ומבחינה זאת ודאי שאין הם בחזקת ‘אבות מייסדים’.

ושמא זהו גורלם השגור של ראשונים, שההנהגה עברה מהם אל מי שבא אחריהם. בני־אדם נוטים להעריך את מפעלות עצמם הערכה מוגזמת, ומאחר שאנשי העלייה השנייה זכו למעמד של כבוד ושל שליטה בחברתנו, הוערכו מפעליהם הערכת־יתר, והונמכה קומתם של המפעלים שקדמו להם.

התנאים החברתיים לתחיית הלשון    🔗

מן הראוי להדגיש יותר את התנאים החברתיים, שאפשרו את מפעל תחיית הלשון, כי אינני חושב שדי בהסבר המקובל, שתחיית העברית נעשתה אפשרית, או אפילו הכרחית, מאחר שהיתה השפה המשותפת היחידה של יהודים בני עדות שונות. הרי גם במקומות אחרים בעולם התקיימו קהילות של עדות יהודיות שונות, כגון באמסטרדאם שישבו בה יהודים אשכנזים בצד יהודים ספרדים ויהודים פורטוגלים. אף־על־פי־כן לא התרחשה שם תחיית הלשון העברית כלשון מדוברת. הסיבה לכך היתה שבאמסטרדאם שלטה לשון לאומית, היא הלשון ההולנדית, שכל יושבי אמסטרדאם חייבים היו לדעת לדבר בה, ואף היהודים ידעוה, ויהיו אלו יהודים אשכנזים, ספרדים או פורטוגלים.

לא כך היה המצב בארץ־ישראל. כאן לא היתה בנמצא שום ‘לשון לאומית’. לכאורה היו יושבי הארץ ‘דוברי ערבית’, אלא שאין אנו נותנים דעתנו במידה מספקת מה פירושה של ‘ערבית’ זו. הערבית שהיתה נשמעת בחוצות היתה הערבית המדוברת (ה’עממית'). איש לא העלה בדעתו באותם הימים, שאת הלשון הזאת, המדוברת, אפשר ללמוד, על אחת כמה וכמה לא סברו שאפשר ללמד אותה או ללמוד בה. בכתב לא היתה קיימת כלל, ומובן שלא היתה בה ספרות כתובה ולא היו בה ספרי לימוד. היא היתה לשון בזויה בעיני הדוברים בה, שהתייחסו אליה כאל תופעה של ניוון והשחתת הערבית ה’אמיתית', זו שמלמדים בבתי־הספר, שומעים מפי המטיפים במסגדים וקוראים בקוראן.

הערבית הספרותית לא היתה לשונם הלאומית של יושבי ארץ־ישראל, שרובם כמובן לא ידעוה, אלא היתה לשונם הספרותית, הלא־מדוברת, של כל המוסלמים, כולל התורכים. שהרי לא חשובה שפת הדיבור של המוסלמי, העיקר היה שהתפלל בשפה הערבית ה’אמיתית', שפת הקוראן הקדוש, ואותה לא ישנה. מבחינת היחס אליה היתה הערבית הספרותית במעמדה של הלאטינית או הסאנסקריט.

על רקע זה מובן מאליו מדוע לא התממשו מעולם התכניות ללמד בבתי־הספר העבריים את ‘שפת הארץ’: שפה כזאת, פשוט, לא היתה קיימת, על־כל־פנים לא כשפה שאפשר לעסוק בה. אי־מציאותה של שפה לאומית כלשהי בארץ־ישראל היתה העובדה המכרעת, שעל יסודה יכלה להתרחש תחייתה של העברית והפיכתה ללשון הלאומית המיוחדת של ארץ־ישראל. וזאת ראוי להדגיש בכל לשון של הדגשה.

הרנסאנס ב’יישוב הישן'    🔗

ראוי להדגיש הדגש היטב כי באמצע המאה התשע־עשרה, וביתר דיוק ב־1840, אירע בארץ־ישראל מאורע שהיה בבחינת מיפנה היסטורי בתולדותיה: צבא הכיבוש המצרי נסוג וחזר למצרים לאחר עשר שנות שלטון, שבהן טעמו התושבים לראשונה לאחר שנים רבות טעם של קדמה כלשהי. אחרי נסיגתו בא תור ה’קאפיטולאציות', ואזרחים זרים זכו להגנתם היעילה מאוד של הקונסולים שלהם, והשלטון התורכי הנוגש לא היה יכול לעשות הרבה נגדם.

לראשונה בתולדות הארץ יכלו לפעול בה משלחות ארכיאולוגיות ויכלו לבוא אליה תיירים מחוץ־לארץ. על רקע השינויים הללו יכלה להתפתח, ואכן התפתחה מתוך ה’יישוב הישן', תנועה שאפשר לכנותה בשם ‘תנועת הרנסאנס’: לראשונה העזו לצאת מבין החומות ולייסד בתים מחוץ לעיר; החלו לרכוש אדמות במקומות שונים בארץ מתוך כוונה לחדול מצורת החיים של ה’חלוקה', ואף אידיאלים רחוקים שמו להם – לחיות כחברה נורמאלית מיגיע כפיהם, כדרך שחיו אבותיהם. ביוזמתם של צעירי ‘היישוב הישן’ הוקמו בתי־מלאכה, בתי־דפוס, נוסדו עיתונים, הוחל במפעל ההתיישבות על הקרקע – המפעל שקדם לעלייה הראשונה, כל אלה קדמו, כמובן, לבן־יהודה. בן־יהודה מצא בארץ גם את הלשון העברית המדוברת, אמנם לא בקנה מידה גדול. אף־על־פי שבן־יהודה הוא שנתן לתחיית העברית את התנופה הגדולה, חשוב להדגיש היטב כי התחייה הזאת – גם במובן הלשון וגם במובן החברתי־הכללי – החלה עוד לפניו.

לפי סיפור אחד על אותה תקופה אפשר ללמוד עד כמה גדולה היתה התעניינותם של יושבי ירושלים באותם הימים בעבר העברי הרחוק. נערכו אז חפירות במגדל דוד, ונתגלו חורבות של ארמונות. היום אנו יודעים כי בחפירות אלה נחשפו ארמונות הצלבנים, אבל בירושלים פשטה השמועה שנתגלו ארמונות מלכי יהודה ו’כל העיר' נהרה אל החפירות. היה ברור להם, שהם עומדים אל מול ארמונות דוד ושלמה… יכולים אנו לשער את הרגשותיהם של בני הדורות ההם למראה כבוד אבותיהם הדובר אליהם מן האדמה. ואל נא נשכח שבאותן השנים נתגלו בירושלים ובמקומות אחרים בארץ כתובות עבריות – כאילו באו להמחיש את קריאתה של הארץ לתחייה עברית. אבן מקיר תזעק בעברית! כתובת השילוח נתגלתה בשנת 1880, ויש להניח שהחולמים על תחיית העברית מצאו בה שלל רב: הנה פה מתחת לעיר הזאת, שאנו חונים בה, כדוד בשעתו, נמצאת כתובת עברית המספרת בשפתנו שלנו על מפעלות אבותינו בעירנו ובארצנו.

יסוד ללאום חדש    🔗

ה’פיצול הלשוני' היה באמת גדול מאוד, וכדאי לתאר אותו אפילו ביתר פירוט. לא רק שכל עדה מעדות ירושלים דיברה בשפתה כגון, ארמנים, יוונים ורוסים; הלימודים בבתי־הספר העיקריים התנהלו גם בשפות נוספות כגון גרמנית, צרפתית, איטלקית ואנגלית. ראוי אולי לאזכר סיפור קטן, שמתוכו אתה למד על ההערכה שאחרים העריכו את היישוב העברי. יישוב זה סבל במשך שנים רבות מהערכה עצמית פחותה מאשר הצדיק זאת מצבו האובייקטיבי. הסיפור קשור בכיבוש ירושלים על־ידי הגנראל אלנבי בדצמבר 1917. כדרך הכובשים פרסם גם אלנבי מינשר ליושבי העיר שכבש, ובו אמר מה שאמר. מה שחשוב לציין הוא, שהכרוז היה מודפס משני צדי הדף. בצד האחד באנגלית, צרפתית ואיטלקית – שפות צבא הכיבוש, ובצדו האחר – בשפות הארץ, לפי הסדר הבא: עברית, ערבית ספרותית, יוונית ורוסית. כך העריך אותנו הצבא הכובש. נעיר עוד כי נקל לראות שמבין הארבע האלה העברית היא היחידה שהיא לשונה הייחודית של ארץ־ישראל.

ונסכם בעדותו של הספר הלבן משנת 1922. מי שחיבר ספר זה היה וינסטון צ’רצ’יל, והוא בא לטעון שהצהרת באלפור אכן התגשמה. לשם כך נמסרה שם סקירה על היישוב העברי בארץ־ישראל, וכך הוא אומר (בשנת 1922): ‘בשניים שלושה הדורות האחרונים, יצרו היהודים בארץ־ישראל חברה יהודית המונה 80,000 ומהם רבע איכרים או פועלים חקלאיים. חברה זו היא בעלת גופים פוליטיים; אסיפת נבחרים המכוונת את ענייניה הפנימיים של החברה, מועצות נבחרות בערים ומערכת פיקוח על בתי ספר שלה. היא בוחרת ברבנים ובמועצות רבנים כדי לכוון את ענייני הדת. כל ענייניה מתנהלים בשפה העברית, שהיא השפה המדוברת, ועיתונות עברית משרתת את צורכי החברה. יש לה חיים אינטלקטואליים מובהקים משלה וניכרת בה פעילות כלכלית. חברה זו, אם כן, על אוכלוסייתה העירונית והכפרית, ארגוניה הפוליטיים, הדתיים והסוציאליים, שפתה, מנהגיה, וחייה שלה, היא למעשה בעלת אופי של “לאום”’.¹

המשתמע מכאן היה, לדעת צ’רצ’יל, שחברה זו, שתחת השלטון התורכי המוסלמי היתה לחוצה ודחוקה, זכתה עם בואו של השלטון החדש, השלטון המאנדאטורי, לחופש לנהל את חייה כדרכה, ועל כן, אפשר לומר שהצהרת באלפור אכן כבר נתגשמה. זאת בין השאר משום שלחברה זאת היתה שפה לאומית משלה. צ’רצ’יל הדגיש היטב את מקומה המרכזי של השפה העברית ביצירת חברה בעלת אופי של ‘לאום’. לא היתה זו ‘תחיית לשון’ לשמה, אלא, אכן, יסוד ליצירת לאום חדש².