תחיית הלשון האמיתית היחידה, היא תחיית העברית. אין שום מקרה אחר בעולמה של לשון, שחדלה לגמרי להיות מדוברת וחזרה למימד הדיבור. מנסים היום לעשות זאת בלשון הקורנית שבדרום־מערב אנגליה, בחצי־האי קורנוואל. הלשון המקומית, לשון קלטית, מתה כנראה במאה הי"ח, והיום יש תנועה קטנה של אנשים שמדברים וכותבים קורנית. אבל זה יותר משחק מאשר דבר רציני.

חסרונה של לשון היום־יום    🔗

כל שאר התחיות הן תחיות בכיוון ההפוך. כלומר, שפות שהיה חסר להן במידה רבה המימד שמעל לדיבור היום־יומי, דהיינו המימד של דיבור רשמי, של מימשל ובעיקר המימד של כתיבה מסודרת, פרט לסיפורים עממיים, נתנו לעצמן את הממדים הגבוהים האלה. בעברית היה המצב הפוך. העברית בימיו של בן־יהודה היתה לשון בעלת מעמד ספרותי מובהק עם ספרות עניפה, אפילו מחזות רבים, שאמנם לא הציגו אותם בתיאטרונים אבל הציגו אותם בבתים פרטיים. כנגד זה היה חסר בעברית המימד של דיבור יום־יום דווקא. הדיבור הרשמי היה קיים. היו לפעמים דרשות בעברית. בארץ־ישראל היה מימד של דיבור רשמי לפני בן־יהודה. אנחנו שומעים כי בעברית כבר השתמשו במשא־ומתן במישור הקהילתי בשנות הארבעים והחמישים של המאה הי"ט כבמין שפה רשמית.

ראשית מתעוררת שאלה הנוגעת לבן־יהודה עצמו. במאמרו הראשון ‘שאלה נכבדה’ (‘שאלה לוהטה’, כפי שהוא עצמו קרא לו) לא קרא להחיות את הלשון. כבר נאמר שבן־יהודה החל בשאיפה להחיות את הספרות, שהיתה אז בירידה, ובהצעה לתחייה לאומית־פוליטית, כלומר יצירת מהות לאומית בארץ־ישראל כפתרון לשאלת תרבות. הוא כתב אמנם על ספרות, אבל ברור כי הכוונה היתה לתרבות כללית. הוא הניח כדבר מובן מאליו שידברו עברית: יש לנו לשון, ואם נרצה נוכל גם לדבר בה. הוא גם הניח, שאם תקום החברה היהודית בארץ־ישראל, ממילא תשגשג בה גם הספרות, כלומר, עניין הלשון היה תחילה די צדדי.

מהחשבת לשון הכתב להחשבת לשון הדיבור    🔗

הדבר מתמיה עוד יותר; הודגש שבן־יהודה פיתח את רעיונותיו בהשפעת ההשקפות של הלאומנות האירופית, אשר במחצית השנייה של המאה הי"ט גאתה במזרח־אירופה ובמרכזה.

הרבה עמים התנערו מתרדמה: הצ’כים, הבולגרים, הסרבּיים, ואף גרמניה נכנסה לשלב של איחוד ופיתוח הלאומיות הגרמנית. רבים מן התיאוריטיקנים פעלו בגרמניה ובפולניה. ידוע שאחד מידידיו של בן־יהודה בפאריס היה פליט פולני, שכנראה לימד אותו לא מעט על האידיאולוגיה הזאת. והאידיאולוגיה הזאת היתה קשורה קשר בל־יינתק בלשון הלאומית. מדוע לא יצא בן־יהודה כבר במאמרו הראשון בהכרזה, שצריך להחיות את הלשון? אינני יודע אם התשובה בידי, אבל ייתכן שאוכל להציע אפשרות לפתרון: הלאומיות האירופית יצאה תמיד מהעובדה, שהעם כבר קיים וכי הלשון הלאומית קיימת בלאו־הכי. מה שהיה צריך כדי לתת לעם צלם אנוש, כדי להשוות את מעמדו למעמד של עמים מבוססים, הגונים, היו ספרות בלשון הלאומית ושימוש רשמי בלשון זו. בן־יהודה יצא במאמרו הראשון מאותה השקפה של הלאומיות האירופית הקלאסית, והתשובה היתה: מה שהבולגרים, הצ’כים וכל שאר עמי אירופה נלחמים עליו, לנו כבר יש: ספרות שאין להתבייש בה, עיתונים, ספרות מדעית. חסר לנו דבר שלהם יש והם בזים לו, כי הרי אותם העמים אינם מרוצים מכך שהם כבר מדברים בלשונם, והם רוצים יותר. דיבור הוא דבר פעוט, שיש לכל אחד; אם כן, את המעט הזה נשיג גם אנחנו בקלות. אם קוראים בין השיטין, יש משהו מזה בתוך אותו מאמר, שבחשיבותו אי־אפשר להגזים. הלשון היא אחד הביטויים הקלאסיים של חידוש העם. אבל בתוך הדפוסים של לאומיות קלאסית אירופית, הלשון המדוברת היא תופעה הקיימת ממילא. מי אינו יודע לדבר? ‘יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפוץ’.

והנה, מאז כתיבת המאמר ועד בואו לארץ, ובתחילת בואו לארץ, הפך בן־יהודה את היוצרות, ונעשה איש המדגיש את ערך הדיבור. אפשר לומר שקצת זילזל בשכבות הגבוהות יותר של הלשון. אחת העדויות לכך היא, שהיה מוכן לקבל את הדיבור אפילו אם לא יהיה דיבור מושלם. ‘העיקר שידברו עברית’, ‘דבר עברית והבראת’. בן־יהודה הגיע לגישה אחרת, להדגשה אחרת, שהיתה מנותקת מן הלאומיות הקלאסית. אפשר לומר שבכך, כמו בהרבה דברים אחרים, הקדים את זמנו. בלא יודעין, כנראה מתוך הסתכלות בנמצא שמסביבו, יצר את סוג הלאומיות הלשונית, שמתפתחת בעת האחרונה באפריקה ובאסיה, אשר בהן יש מדינות מפולגות מבחינה תרבותית. יש ביניהן מדינות שיש להן לשון־יוקרה משותפת, כמו הודו; ורובן, כמו מדינות אפריקה, חסרות לשונות יוקרה משלהן, אבל בכולן קיימת בעיה של לשון דיבור משותפת. על מה שבן־יהודה רצה להשיג בארץ־ישראל נלחמים עכשיו בטנזניה ובהודו ובארצות אחרות של העולם השלישי. בן־יהודה הקדים אותן במאה שנה בערך.

מימד החיים הלאומיים החדשים    🔗

אם כן, משהו אירע כאן. אני רוצה לנסות ולהציע הסבר. ללשון יש ממדים רבים, וכדי שהלשון תהיה שלימה נחוצים לה כל הממדים. אבל כיצד נוצרים הממדים החסרים? האם אפשר לומר שעכשיו ניצור עוד מימד? בעמים מסוימים צריך לעשות זאת. יש מצבים של דו־לשוניות, דיגלוסיה, שבהם צריך לדחוק לשון אחת הצידה כדי ליצור מקום ללשון אחרת, שרוצים לקדם אותה. במידה מסוימת עשינו זאת לגבי היידיש. בשלב מסוים, בגולה יותר מאשר בארץ־ישראל, היה חלק מתחיית הלשון מותנה בדחיקת היידיש מן הדיבור ומן הכתיבה. על אותה מלחמה ביידיש אנחנו מסתכלים כיום אולי בצורה אחרת, אבל אז היתה זו פעולה נחוצה. כפי שדחקנו את היידיש במאה הי"ט ובמאה העשרים, כך דחקנו באמצע האלף הראשון לספה"נ את הארמית ואת היוונית, וכך דחקנו במאה הי"ב ואילך את הערבית. בכל מקרה תפסה העברית ממדים שבהם שלטו לשונות אלה קודם לכן. אבל לא תמיד תפוס מימד על־ידי לשון אחרת. בהרבה מקרים הוא איננו קיים כלל. כיבוש המימד התרבותי או הטכני המסוים הולך יד ביד עם כיבושו על־ידי הלשון הלאומית.

כאשר היהודים במזרח ובספרד התחילו לכתוב שירה חילונית, בנוסף על השירה הדתית, עשו זאת בעברית, כדבר המובן מאליו. ביחס לשירה לא היו קיימות אותן נסיבות שאילצו את היהודים לכתוב פילוסופיה בערבית, ואחר־כך לעשות מאמץ גדול כדי להחליף את הערבית בעברית. כך גם אצל עמים אחרים – כשנוסף מימד חדש בחיי החברה, התרבות או המלאכה, נוצרת גם הלשון להביע אותו, וזאת, כשאין סיבות מיוחדות הנותנות, בשעה שנוסף אותו מימד, עדיפות לשימוש בלשון אחרת, כגון שלטון קולוניאלי, או השפעה של תרבות אחרת. כשיש השפעות כאלה, עלולה הלשון הזרה לחדור לשימוש באותו תחום חיים, ויש צורך במאמץ רצוני כדי לפתח את המימד ההוא בלשון הלאומית לפני שמתבססת בו הלשון הזרה.

המימד החדש, שהלך ונוצר בארץ־ישראל בימי העלייה הראשונה, היה מימד החיים הלאומיים המודרניים, על כל מה שמשתמע מהם. זהו המימד שהיה חסר לגמרי בחיי הגולה, ובעצם אפשר לומר שהתחייה הלאומית משמעה יצירת המימד הזה דווקא. היו ממדים נוספים, שאמנם לא היו נעדרים כליל בגולה, אבל לא היו מפותחים. הבולטים שביניהם היו החקלאות מצד אחד ובית־הספר היהודי החילוני המודרני מצד שני. דומה שבן־יהודה הבין הבנה אינסטינקטיבית את הסכנה, שממדים אלה לא ייתפסו על ידי העברית, אלא על־ידי שפה אחרת. הסכנה ארבה לא מצד התורכית או מצד הערבית, אלא מצד הצרפתית והגרמנית – ואין צורך לפרט מה ממשית היתה הסכנה, וכמה היה מוכרח היישוב להילחם בה. אך בן־יהודה ידע, בגלל רקעו האישי, שסכנה גדולה עוד יותר עלולה לבוא דווקא מן הקהל, שהיה עתיד לספק את הכוחות שביססו למעשה בארץ את שלושת ממדי החיים הללו, דהיינו מקהל הצעירים שבאו מרוסיה. בניגוד לרב־לשוניות של ה’יישוב הישן', שכאילו כפתה על היישוב הזה את השימוש בעברית לשם פעילויות בין־עדתיות, היה הציבור החדש חד־לשוני, ולא היה לו צורך בעברית כדי לפעול ביחד. באופן תיאורטי היו הם יכולים לפתח את ממדי החיים החדשים על־ידי פיתוח היידיש, תוך שאילת מלים מרוסית, כדרך שהדבר כבר היה נהוג בחברה היהודית ברוסיה שממנה יצאו. והנה דווקא הקהל החד־לשוני הזה, שלא היה לו כל הכרח סוציו־לינגוויסטי בלשון משותפת חדשה, הוא שקיבל על עצמו את משימת הדיבור העברי, הוא ולא היישוב הישן שהיה לו צורך סוציו־לינגוויסטי בעברית ושכבר היה מורגל בדיבור עברי לעת הצורך! על־ידי בחירה רצונית זו של בני היישוב החדש הובטחה תחיית הלשון. נדמה לי שאי־אפשר להכחיש את חלקו של בן־יהודה והטפתו הלאומית־לשונית בהתחולל התפנית הגורלית הזאת. הוא היה זה שנטע בליבם את תחושת הקשר בין הלאומיות היהודית לבין הלשון העברית. מובן שאי אפשר לדעת, אם אותם הדברים היו מתרחשים גם לולא היה בן־יהודה במקום.

תחייה ללא מיסוד    🔗

אחרי ההתחלות שחולל עמד בן־יהודה מן הצד. העברית שאנו מדברים בה היום, איננה העברית של בן־יהודה. חיים בינינו ילדים של בן־יהודה, ומי שמוּדע לכך, שהם מדברים בעברית של בן־יהודה, יודע שזאת עברית אחרת. יש הרבה ביטויים שלו וצורות לשון שלו שאין אנחנו משתמשים בהם. העברית כפי שהתפתחה נבעה ממקורות שונים מאלה שעליהם נשענה הלשון של בית בן־יהודה. ברבים מן המאורעות שקרו בארץ־ישראל, עמד בן־יהודה בצד, ואולי בכך שישב בירושלים ולא במושבות, היה משום סמליות. הוא יכול היה לעקור מירושלים למושבות, ובוודאי שהיה לו קל יותר לעבוד ולהדפיס את העיתונים שלו ביפו; אבל הוא ישב בצד ועמד בצד, ואולי זה לא רק עניין סמלי. כאן שוב אני רוצה לנסות ולהזכיר תיאוריה סוציולוגית. איני יודע אם היא מקובלת על־ידי הכול, אבל דווקא בירושלים יש לה מצדדים. זאת התיאוריה של המנהיג הכאריזמאטי.

המנהיג הכאריזמאטי הוא דבר מיוחד במינו, תופעה שאולי לא נוכל לעולם להבינה. אנחנו יכולים רק לתאר את העובדות. אנשים מסוימים, שרבים מהם אינם מבריקים מבחינה חיצונית, לפעמים אנשים מסכנים למדי, יכולים לחולל מהפיכות עצומות, לפעמים על־ידי הסבל האישי שלהם. ואינני צריך להביא דוגמאות. בן־יהודה היה מנהיג כאריזמאטי, ואפשר להגיד – טיפוסי. ברור שהיתה לו כאריזמה. הרבה מתכונות מחייו הפרטיים, אותה העקשנות, אותה הזדהות גמורה בחיי המשפחה שלו עם הרעיונות – כל אלה הם דברים טיפוסיים למנהיג כאריזמאטי. יש טיפוס של מנהיג כאריזמאטי, שהוא המנהיג הכאריזמאטי הנסתר, כלומר, שאמנם הוא המנהיג, אך מצד שני איננו מתגלה. הוא עומד בצד, אין רואים אותו, ובכל זאת הוא משפיע. לא מעטים ממנהיגי הדת פעלו בצורה כזאת, ודווקא כוחם בזה; כוחם הוא במרחק שהם שׂמים ביניהם ובין מאמיניהם. בן־יהודה נכשל בכל נסיונותיו הארגוניים, וגם ועד הלשון, הרעיון הארגוני הגדול שלו, לא בידיו הצליח. הוא הצליח בידי דור חדש ואנשים אחרים ואף־על־פי שבן־יהודה עדיין השתתף בו, לא היה הוא האישיות המנהיגה והמרכזית.

בן־יהודה היה איש שהגה את הרעיונות, ואולם לא היה בו הכוח הארגוני לבצע אותן. אופיינית גם הדרך שבה הסתכסך מבחינה אידיאולוגית עם היישוב. הוא היה כביכול מיועד לעמוד בצד, כי הרבה פעמים בחר בכיוון שהעם לא בחר בו. באפס־ההצלחה הזאת היה אולי סוד כוחו. אילו היה בן־יהודה איש ארגון מצוין, ובהגיעו לארץ היה מייסד אגודה טובה וחזקה לדיבור עברית – מה היה קורה? הוא היה מבלה את כל זמנו בענייני ארגון, ושוקע בעניינים הכספיים, וספק אם הכאריזמה שלו היתה נשמרת בתוך המימסד הזה. כוחו היה בכך שהיה אנטי־מימסדי עד סוף חייו, למרות רצונו. הוא לא ידע את זה, או לא רצה בזה – הוא רצה ליצור מימסד אך לא יצר אותו.

ואולי כאן טמון משהו מסוד הצלחתה של התחייה העברית. התחייה העברית בשנים המכריעות לא היתה ממוסדת. כל הארגונים הקשורים בה היו נסיונות קטנים, דברים מאוד ציוריים, אנשים שנשבעו לדבר עברית, אגודות סודיות של קומץ חברים, ולמעשה לא היה שום ארגון מקיף. הדיבור העברי היה גידול פרא, שיצא מתוך הסכמה בלתי־ארגונית. אם רוצים אנו לראות דוגמה הפוכה, צריך להסתכל באירים. באותה תקופה בערך ניסו האירים להחיות את לשונם. הדבר הראשון שעשו, היה לייסד אגודה, והאגודה הזאת אכלה את התחייה האירית. אחרי זמן קצר הפכה המלחמה למען האירית למלחמה לטובת האגודה, ולמעשה היא מנעה אנשים אחרים לעשות משהו, כי הרי הפכה הממונה הבלעדית על תחיית הלשון האירית. מזלה של התחייה העברית היה, שבשנים המכריעות, זאת אומרת באותן השנים שילדי בתי־הספר גדלו בעברית עד שהקימו משפחות והילדים שלהם היו דוברי עברית מבטן ומלידה, לא היה ארגון. הארגון נוסד אחרי שהתחייה כבר הוגשמה, בתחילת המאה העשרים, כשהוקמה אגודת המורים המחודשת בשנת 1903. אולי אנחנו יכולים לראות בזה את חשיבותו של בן־יהודה, שהיה אחד הגורמים שמנעו את מיסוּד התחייה העברית.

בארץ־ישראל התחילו לדבר עברית, דבר שהיום אנחנו רואים בו פלא. אנשים ביקרו בארץ־ישראל, ורובם כמעט שאינו מזכיר את הדיבור העברי. היו יוצאים מן הכלל חשובים, כגון יוסף קלוזנר, שעמד מיד על חשיבותו של הדיבור העברי; אבל אל נשכח שהוא בא מאודיסה, שבה דיברו עברית. הדבר המרשים ביותר מבחינה זו היא חוברת קטנה של אדם המכנה את עצמו פאביוס שאך, שכתב אותה בשנת 1907 כשדיברו עברית בהרבה מקומות בארץ – יום־יום. הוא כתב חוברת בשם ‘Eine auferstandene Sprache’ (‘לשון ששבה לתחייה’). זו חוברת בת י"ב עמודים. השגתי את החוברת הזאת, פתחתי אותה בידיים רועדות. היה כתוב בה על אחד־העם, על השירה העברית, על המדע העברי, על העיתונות העברית בארץ־ישראל, אף לא מלה אחת על הדיבור העברי! וזאת מפי אדם המעיד על עצמו שביקר בארץ. אפשר להסביר תופעה מוזרה זאת בכך, שבעצם כל האנשים האלה עמדו באותה הנקודה שבן־יהודה התחיל בה: הלאומיות הקלאסית. הדיבור – מה חשיבותו? מי אינו יודע לדבר? אבל ספרות, אחד־העם, עיתונות, תיאטרון – אלה הדברים החשובים!

גישה זו עלתה לנו הרבה: היום צריך לבנות ממש מִשברים, מהערות קטנות פה ושם, באופן בלשי, את השתלשלות תולדותיה של החייאת העברית. בני זמנה של התחייה לא העריכו את הדיבור העברי כדרך שאנחנו היום, כמעט מאה שנה אחרי התחייה, מעריכים אותו. צמיחת ההכרה ההיסטורית היתה איטית, ולא רק אצלנו – יותר מכך אצל אומות העולם.

בשנת 1945 ביקרתי בביתו של פרופיסור לעברית בעיר קמברידג'. כשיצאתי, אמר לי: ‘תראה, אני רוצה לשאול אותך משהו. אתה היית בפלשתיין – אולי תגיד לי, אם זה באמת נכון ששם מדברים עברית. אינני יכול להאמין בזאת’. כך חשבו אז הכול, איש לא האמין, ואלה שראו את הפלא לא החשיבו אותו. רק אנחנו היום יכולים להעריך אותו, קרוב למאה שנה אחרי שהנס אירע.

זה עתה הופיע במנצ’סטר שבאנגליה, ברבעון ‘Journal of Semitic Studies’ מאמר מאת טיודור פארפיט, חוקר לא־יהודי, שעבר על הרבה ספרוּת של נוסעים וצליינים, ועל דו"חות של מוסדות מיסיונריים ושל נציגים קונסוּלאריים של ארצות מערביות שונות. עלה בידו לאסוף ידיעות רבות על דיבור עברי בארץ־ישראל לפני 1880, ולהשלים מבחינות אחדות את התמונה של הדיבור העברי בערי־הקודש. תופעה זו מעניינת מאוד, וראוייה למחקר מקיף, שינצל גם את התיעוד העברי בספרים, מכתבים ומסמכים של קהילות.

אינני יכול להסכים למסקנה הסופית של מר פארפיט, הטוען שהעברית היתה שפה חיה לפני בן־יהודה, ושהוא לא הוסיף דבר. המחבר לא עמד על ההבדל המהותי בין דיבור עברי הנובע מאידיאולוגיה לאומית, ושבו נוהגים גם אנשים שיכלו לדבר בינם לבין עצמם שפה משותפת אחרת, אך הבוחרים לחנך את ילדיהם בעברית, כדי שזו תהיה לשונם היחידה.

ביבליוגראפיה נבחרת    🔗

איתמר בן־אב"י, עם שחר עצמאותנו, ירושלים 1961.

אליעזר בן־יהודה, ארבע הראשונות, לוח אחיעבר, ו, 1918, עמ' 28–37.

אברהם יהודה, עבר וערב, ניו־יורק 1946.

ישעיהו פרס, מאה שנה בירושלים, ירושלים 1964.