שלושים שנה עברו משעת פגישתי הראשונה עם אשר גולאק, הוא אך סיים אז את חוק־לימודיו באוניברסיטה בדורפט (יורייב) ושימש בתור סגן עורך־דין בריגה, אולם כבר ידע והרגיש שלא נוצר בשביל מקצוע מעשי זה; כי שתקן, בלתי מעורב עם הבריות ומכונס בתוך עצמו היה האיש אף בשעה שתססו בקרבו מחשבות ושאיפות בעלות מגמה חברותית ומדינית.
היה הדבר בסתיו של שנת 1911, כשנקראתי על ידי האגודה “עבריה" ועל ידי “המועדון הלאומי היהודי" בריגה להרצות על הפרובלימה של המשפט העברי, תחייתו וחקירתו. נושא הרצאתי קלע למרכז התעניינותו של גולאק, והוא יצא מד' אמות של הלכה, בא להכירני ולהראות לי את כתב־היד של החלק הראשון מספרו “יסודי המשפט העברי", שטרח אז בהכנתו לדפוס. ובאותם הימים עוד תורתו לחוד וידיעותיו במשפט הרומאי לחוד, שני יסודות תוססים בו ואינם מתמזגים עדיין; חסרה עוד הסינתזה, קביעת השיטה האחידה, שהגיע אליהן בהדרגה בשנים הבאות.
עם צאת הספר לאור (ספר יסודי המשפט העברי, סדר דיני הממונות בישראל ע"פ מקורות־התלמוד והפוסקים מאת אשר גולאק, סגן עורך־דין מושבע. חלק ראשון: תורת הקניין, ווארשה תרע"ג, 154 עמ') בהוצאת המחבר, שלחו אלי לשם ביקורת, כפי שהוסכם על ידינו בעת פגישתנו בריגה. ואמנם הקדשתי לו מאמר־הערכה מפורט ב”השלח" (כרך ל"א, 1914, עמ' 181–190) בשם “בספרותנו המשפטית", וציינתי את החידוש שבדבר: הופעת ספר עברי ראשון לחקר מדעי של המשפט העברי במקום הספרים והמאמרים הלועזיים, שבהם הצטמצמה עד לאותו זמן ספרות המשפט העברי.
בינתיים באו שנות מלחמת העולם הגדולה, שבהן הפכה מוסקבה למרכז יהודי גדול, שמשך אליו חכמים וסופרים. וגם אשר גולאק, שהיה אנוס לעזוב את ריגה, נקלע לשם. גם כאן המשיך לפי קוו האופייני, התבודד באהלה של תורה, וויתר על חיי־חברה ומשפחה, תסס וכתב. והיה גם שהרעב מצאו שם בפרישתו, התדפק על דלתו בידו הגרומה ונכנס והציק לו. לבסוף קיבל מעין משרה אצל “החברה לתעשיית־הסוכר", שבראשה עמד הלל זלטופולסקי ז"ל. המשרה ניתנה לו בעצם כדי שיוכל להמשיך בעבודתו המדעית, ואכן הוא הוסיף לבלות את רוב זמנו בחדרו הדל, שלא היה בו אלא שולחן, כסא, מטה ומנורה, וטרח בהכנת שאר חלקי ספרו לדפוס.
שנת 1915 היתה שנה של יוזמה חברותית בשדה חקירת המשפט העברי ותחייתו. אחרי שנתיים של הוראה שיטתית במקצוע זה בישיבה הגדולה באודיסה ועיון מדעי בבתי־הספרים הגדולים בפטרבורג, באתי לשבת במוסקבה וניגשתי במרץ לייסוד חברת “המשפט העברי", שמתעודתה היה לחקור את משפטנו ולפלס נתיב לתחייתו. הרב ר' יעקב בן ישעיהו מזא"ה ז"ל, התורני והיוריסטן בהיר המחשבה ויוסף פרסיץ ז"ל, שתורתו והשכלתו המשפטית היו ממוזגות יפה באישיותו האצילה, נתנו את ידם למפעל. ד"ר יהודה יונוביץ ז"ל, פלטיאל דיקשטין, ד"ר משה גליקסון ז"ל, יעקב טפליצקי, יוסף רוזנטל ואחרים הצטרפו אלינו. נוסדה חברת “המשפט העברי", נקראו הרצאות מדעיות; ובשנת תרע"ח התגברנו על המכשולים הטכניים והפוליטיים והוצאנו קובץ מדעי ראשון בשם “המשפט העברי", שהיה צריך לשמש לפי מחשבת עורכיו ומוציאיו התחלה של רבעון מדעי. וכך נקרא שמו: “המשפט העברי, רבעון מדעי. חוברת ראשונה: תמוז־אלול תרע"ח. העורכים: ש. איזנשטדט ופ. דיקשטיין. המשתתפים בעריכה: א. אשכנזי1, י. יונוביץ וי. רוזנטל. המוציא לאור: ועד חברת ‘המשפט העברי’. מוסקבה תרע"ח, 162 עמ' 80". הוחל בקודיפיקציה חדישה ורחבת־מידות של מקורות המשפט העברי בשם “שערי־המשפט העברי". גם אשר גולאק הוזמן להשתתף באופן פעיל בעבודה מדעית־מחקרית זו, אולם האירגון החברותי של המפעל והעבודה המדעית בצוות לא משכו את לבו, והוא לא יצא מפרישותו במשך כל ימי שבתו במוסקבה.
משבר התנועה העברית ברוסיה ושבר תומכיה, שהתחולל בעיקר בשנת 1920, הרס גם את אוהל התורה הבודד של אשר גולאק. הוא קיפל את כתבי־ידו – רכושו היחידי – ויצא בעוד מועד לברלין, ושם הופיעו אחר כך בשנת תרפ"ג בהוצאת “דביר" שלושת הכרכים הנוספים של ספרו “יסודי המשפט העברי" ומהדורה שניה של הכרך הראשון.
גם בברלין התכנס אשר גולאק בד' אמות של הלכה, אבל כאן ניתנה לו היכולת להיות ניזון באופן בלתי אמצעי ממקור המדע המשפטי המערבי, אשר הפרה את מחשבתו והחליש בהדרגה את סטייתו הקיצונית לצד הדוגמטיות, שהביא אתו בתור מסורת מבית אביו הרב. (ראה מאמרי “בספרותנו המשפטית" ב”השלח" כרך ל"א 1914). ספרות האסכולה ההיסטורית במשפט רומי ומחקרי־ההשוואה המשפטית של פרופ' יוסף קוהלר וסייעתו שהתרכזו מסביב ל”צייטשריפט פיר פערגלייכענדע רעכטסוויסנשאפט" השפיעו בהדרגה על התפתחות הכיוון ההיסטורי החדש בחקירתו של גולאק, שבא לידי גילוי ראשון במאוחר, בספרו הקצר על תולדות דיני הקרקעות (“לחקר תולדות המשפט בתקופת התלמוד. חלק ראשון: דיני קרקעות, ירושלים תרפ"ט. XVI + 148 עמ' = ספריה משפטית יו"ל ע"י ד"ר יהודה יונוביץ") ובכמה ממאמריו הקצרים שנתפרסמו בשנות חייו האחרונות ב”תרביץ". כניסתו לתחום מחקרי־ההשוואה גרמה באופן טבעי להעמקת ידיעותיו בשפות היוונית והרומאית, שבאה אחר כך לידי גילוי בעבודתו.
מברלין הלך ללונדון ומלונדון לירושלים. הוא עלה ירושלימה בשנת תרפ"ו ונכנס לעבודת מחקר והוראה באוניברסיטה העברית שנוסדה באותו זמן. הגיעו לו לאשר גולאק ימים, שלכאורה הם משאת נפשו של כל אקדמאי עברי, הקשור על ידי השכלתו והלך נפשו אל קנייני־הרוח של עמו – ימים של תורה ושלווה בארץ ישראל; והוא מטבעו “בעל מלאכה אחת", שקדן ויושב אוהל, נזיר מן היין התוסס והמשכר של עבודת הציבור ופולמוס המפלגות. אולם בשלוותו האקדמית היתירה לא עמד בו כוח להרחיב את החוג המצומצם שהוחג לו ולתורתו. תורת המשפט העברי בתור מקצוע של מחקר והוראה לא הפכה בידו לתורת חיים, שמתמזגות ומשתלבות בה יצירות העבר עם צרכי־ההווה והעתיד. הוא לא הלך עם התנועה המשפטית העברית בארץ, ולא נלווה גם כאן אל חבריו מתקופת־מוסקבה, אשר עלו ארצה, העבירו הנה – בהתאם להתחייבותם שניתנה עוד במוסקבה – את מרכזה של חברת “המשפט העברי" והכריזו על מחקר המשפט, על התחדשות משפטית ועל הצורך בייסוד פקולטה משפטית רחבת־מידות ורבת השפעה לימודית ומדינית בירושלים, אשר בה יוכל כל אחד מן החבורה לעבוד בצוות ולמלא את תפקידו המדעי הראוי לו. נוח היה לו בפרישותו, והוא קיבל על עצמו את גזירת הבדידות.
ואף לאחר שנתמנה בשנת תרצ"ט לפרופיסור לא נקבע בשבילו בתוכנית ההוראה קורס דוגמטי או היסטורי, שיטתי, מסועף ומשולב עם המשפט של זמננו כדרך הנהוג בעולם האקדמאי, ורובי תורתו נשארו כמוסים עמדו; הוא נידון לצמצום ולמעמד של מרצה־עוזר על יד הקתידרה לתלמוד. הוא שימש מורה למשפט באסכולה שאין בה פקולטה משפטית, ושיעוריו לא השתלבו כלל עם תוכנית הלימודים הכללית של האוניברסיטה. הוא סבל בלי ספק ממצב־הדברים הזה, אך גם בסבלו היה מתבודד, כמו בעבודתו האקדמאית.
מסיבה זו באה גם עבודתו הספרותית, במשך תקופת שרותו באוניברסיטה העברית בירושלים, לידי גילויה – בעיבוד נושאים מונוגרפיים מצומצמים, המונחים בצדי דרך המלך של המדע המשפטי החי ומרוחקים מחזונו המשפטי והמדיני של הדור. והרי התחיל פעם להתקרב לדרך זו בפרסמו בשנת 1916–1917 את מאמרו המפורט ב”העם" השבועי במוסקבה: “הפרובלימות הממלכתיות בדברי ימי עמנו" ובשנת 1918 את מאמרו: “תחיית ממלכת היהודים בימי העליה מבבל".
בתקופה הירושלמית נוסף בעבודתו המשפטית קו חדש: שאיפה לכינוס טופסי תעודות משפטיות (שטרות), לסידורן ולהסברתן. בראשונה נתעורר לכך בימי עבודתו המועטים במוזיאון הבריטי בלונדון, אשר שם הכיר כמה טופסי־שטרות מעניינים השמורים בכתב־יד. כבר בשנת תרפ"ו, בראשית ימי שבתו בירושלים, פירסם את הספר “אוצר השטרות הנהוגים בישראל" (ספריה משפטית יו"ל ע"י ד"ר יהודה יונוביץ, ירושלים תרפ"ו XLVIII + 362 + 2 עמ' 80; מבוא. שטרי־משפחה, שטרי משא ומתן, שטרי מעשה בית דין, שטרי־קהלה), שבו ליקט ואסף שטרות מקבצים קדמונים ואחרונים ומכתבי־יד וצירף להם מבוא כללי ודרכי פתיחה לכל סוג של שטרות לחוד. ובשנת 1935 פירסם את ספרו הגרמני על השטרות המשפטיים2, שבא בעיקר להשלים את חקירותיהם של ד"ר ליאופולד פישר וד"ר ש. פוקס ולהשוות את השטר העברי בהתפתחותו עם השטרות באשור, בבל, יוון ומצרים3.
בשנות חייו האחרונות היה בדעתו לעבד מחדש את ספרו “יסודי המשפט העברי" ולעמוד בעיקר על התפתחותם ההיסטורית של מוסדות המשפט האזרחי, אולם הצליח לעשות זאת רק בשטח דיני־החיובים4.
חייו רבי־ההתמדה נפסקו באמצע ישיבתו על התורה ועל העבודה – ולמדע המשפטי העברי נגרמה אבידה רבה.
“העולם” לונדון, 1941, גליון כ"ג.
-
במקור נדפס “אשכנזר” – הערת פב"י. ↩︎
-
A. Gulak, Das Urkundenwesen im Talmud im Lichte der griechisch-ägyptischen Papyri und des griechischen und römischen Rechts. Jerusalem 1935 IV, 162 pp. 80. ↩︎
-
ר' ספרי “עין משפט", ספר שימוש ביבליוגרפי לספרות המשפט העברי. הוצאת “המשפט" ירושלים תרצ"א, עמ' 36. ↩︎
-
אשר גולאק, תולדות המשפט בישראל בתקופת התלמוד: א. החיוב ושעבודיו. ירושלים, חברה להוצאת ספרים על יד האוניברסיטה העברית, תרצ"ט. ,IV 4, 158 עמ'. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות