א.    🔗

רצונך להבין את השירה, לך לארץ השירה; רצונך להבין את המשורר, לך לארץ־המשוררים – היא, כידוע, אימרה מפורסמת, שיצאה מלפני גיתה, ואף שמרוב שימושה נעשתה כמטבע השחוק, עודה הטובה שבעצות, ואפילו להבת מידרש פליאה, כחייו ויצירתו של אליעזר שטיינבארג. ואמנם בנסיוננו עתה להתחקות על שניהם, גם על חייו גם על יצירתו ולהבינם, נפליג לשתי הארצות האלו, ובהיפך הסדר – תחילה לארץ המשורר, ואחר־כך לארץ־שירתו.

 

ב.    🔗

חיי אליעזר שטיינבארג הם כמידרש־פליאה – ודאי שאנו יודעים, כי נולד (1880), גדל ורוב ימיו ישב בליפקאן, וענין זה גופו היא כבר כקנה־אחיזה לנו להתחקות על הביוגרפיה שלו. עיר בינונית היא, בצפונה של בסרביה, על גדות הנהר פרוט, בקירבת בוקובינה, ובימים כתיקנם נמצאו בה כאלפיים משפחות יהודים, וייחוסה ייחוס של חסידות – כמה זמן שהה בה ר' מאיר מפרמישלאן, כשם שייחוסה ייחוס של למדנות – לפני כשני דור ישב בה ר' יוסלה הדיין, בנו של סנדלר מבריטשאן שניתן לו היתר־הוראה בוולוז’ין, אבל עיירתו זילזלה בו, ואילו ליפקאן השכילה לקבלו וזכתה בגדול בניגלה ובנסתר ואיש־חמודות, כולו אומר הליכות מוסר. אף היו בה משכילים משלה – לפני דור ר' איציק שקולניק, מלמד, שנהג את החדר על דרך המתוקן, ונלמדו בו חומש ורש"י, גמרא ומדרש, לשון ודקדוק, וכל אלה עברית בעברית, ספרות עברית חדשה, רוסית וחשבון, וכל האינטליגנציה שבעיירה ראתה אותו בחינת אב ופטרון. אבל כשם־דבר נעשתה ליפקאַן בספרותנו המודרנית. היא שסיפקה לה מנין סופרים נודעים, מהם מפורסמים הרבה – קודם־כל יהודה שטיינברג, הממשל והמספר, שחיבוריו אלה שנכתבו עברית בין אלה שנקבצו בין אלה העומדים בפיזורם עד עתה, ואלה, שנכתבו יידיש וכמעט שלא נקבצו, העמידו אותו בכלל הסופרים היושבים ראשונה במזרחה של ספרות הדור; בין אחיו והוא אליעזר שטיינבארג, שירש לא מעט מדודו, ובייחוד חיבת המשל שהעלה אותו לרומה של קלאסיקה; שני תלמידיו של אליעזר שטיינבארג משה אלטמאן, מספר נהדר, שעידן את סגנון הפרוזה ביידיש; יעקב שטרנברג, מושלם גמור בכמה כלים – ליריקה, דרמה, בימוי, ביקורת. אליהם מצטרף מיכאל קויפמאן, מספר צנוע, שנקפד באיבו (אשתו, בתו של שלום עליכם, ליולא קויפמן, היתה מספרת אף היא, אולם בתם היא כבר סופרת אנגלית). ומכלל הצעירים יותר אליעזר גרינברג, ליריקן ומבקר. חצי תריסר שמות נודעים אלה ניתן להוסיף עליו נודעים פחות – מרדכי מאיר בלאַנק, מחבר שירים, שביתו היה כבית ועד לסופרים, ומרכזם אליעזר שטיינבארג – כאן היה קורא משליו, כאן היו מתגלעים ויכוחים ופלוגתות ושוב מרכזם אליעזר שטיינבארג, – כאן נתגלה כוחו שבעל־פה, שהיה כמעין המתגבר, אולם שומעיו לא היתה בהם בינה לרשום דבריו בעוד מועד, ושעל־כן ירדה עשירות גדולה לטמיון. פנקסם של ילידי ליפקאן, שיצאו לו מוניטין, לא נתמצתה באלה, – שכן אתה מוצא ביניהם חזנים מפורסמים, כגון יוסל שטרנברג (שארו של יעקב שטרנברג), ובעיקר משה אושר (מתלמידיו של איציק שקולניק, שהיה גם בעל־תפילה רב־טעם והעמיד מקהלה טובה; כשם שהיה מתלמידיו של אליעזר שטיינבארג, שמסר לו, בעודו ילד, תפקידי זימרה במחזות־הילדים שלו), וניתן לסיים באלה, שהשתקעו, מי במוקדם ומי במאוחר, בארצנו והם מקיימים חיות זכרונו ויקרתו של אליעזר שטיינבארג ומטפחים את ההתעניינות במפעלו – קודם כל אלמנתו, מרת רבקה שטיינבארג, ואחריה משה זילברמאַן (כסיף), עורך ספר הזכרון לקהילת ליפקאן – אסופת עבודות, שהיא ליד ספרו של אהרן שוסטר “ליפקאַן פון אַמאָל” (=ליפקאן מלפנים), הטוב שבמקורות להכיר מקרוב את העיר הזאת ולעמוד על אופייה, ואליעזר שטיינבארג הוא כמוקד־המוקדים בשני הספרים כאחד. גם מרת שטיינבארג גם משה זילברמן זכו לראות את המהדורה החדשה של משלי אליעזר שטיינבארג תחת מכבש הדפוס, ונפטרו, מעבר לשנת גבורותיהם, לעולמם, ונטלו עמהם את אור זכרו של הממשל הגדול אשר בלבבם.

לשם השלמת הפינקס נזכיר את מנחם לרנר – עתה: נאור, חוקר התנ"ך הידוע. ומצעירי הצעירים – את המשורר הענוותן אריה פיכמן, ואת המספר הסורריאליסטי יצחק אורפז, שנולד בז’ינקוב אך גדל בליפקאן, אך אפשר, כי הם אמנם צעירים מכדי שהגיעם יותר מהבהובה של אוירת שטיינבארג הליפקאנית.

מכלל המנויים ענין לנו בסופרים, ויהי משום הצד השונה בביוגראפיה – כמעט כולם הניחו את ליפקאן, חוץ לשטיינבארג, שעשה, זעיר שם זעיר שם, נסיעה ולרוב לא הרחיק ביותר – בתורת מורה נדד בעיירות בסראביה ווולין; פעמים נסע לאודיסה, כדי להתראות פנים עם מובהקי־הסופרים, ביחוד עם ביאליק – אבל אם לנכות נסיעה אחת לבראזיל (1928), וגם עתה לפי יוזמתם של יוצאי ליפקאן, ואשר ממנה, מקץ שנה בערך, לא יצא אלא ברח, ואם לנכות את השנים שלפני הנסיעה ההיא ולאחריה, שישב בהן בצ’רנוביץ (למן 1919 עד 1932), ואפילו אם ננכה את ביקוריו בעיירות ובערים – ובוקארשט בתוכן – אלה ביקורי הרצאה וקריאה, ניתן לסכם, כי כמעט ארבעים שנה, מכל ימי חייו, שכל עצמם חמישים ושתים, שהה בעיר־מולדתו, ליפקאן; וקושיא היא, האם הדבר הזה היו לו מנוע או מעצור, ביתר פשיטות: יתרון או מגרעת.

 

ג.    🔗

יצירתו של אליעזר שטיינבארג הוא מדרש־פליאה. זלמן רייזן, שפירסם את הערך שטיינבארג בעודו בחיים (לכסיקון, 1929) וקיבל, ככל הנכון, את הידיעות הצריכות ממנו עצמו, כותב, כי שטיינבארג התחיל לכתוב שירים ומשלים עוד בראשית המאה (1902), ותיבת עוד ניתן בנקל להחליפה בתיבת רק – סוף־סוף כבר היה בימים ההם אברך בן עשרים ושתיים; אולם מה שחשוב יותר, כי מתחילתו כתב שירים ומשלים, ללמדך, כי כבר ידע להיכן הוא הולך, להיכן הוא עתיד לילך, להיכן הוא צריך לילך, ואף על פי כן אנו רואים, כי בכור משליו ברשות הרבים “צוויי רויזן” (=שתי שושנים), שנדפס ב"אייראָפּעישע ליטעראַטור" בעריכת אברהם רייזן נדפס בשנת הארבעים לחייו. ולא היינו מדגישים את העובדה הזאת, אילו היתה אופיינית לתקופתו הראשונה בלבד. אמת, אין זו הדוגמה היחידה לאורך היסוסו של מחבר ליכנס לרשות הרבים. אך ברגיל אנו רואים, כי משפסע מחבר פסיעתו הראשונה, הרי הליכתו לאחריה היא בקצב מזורז. וכאן אנו רואים, כי המחבר, כשם שגזר עלינו רוב המתנה עד שפירסם בכור משליו, גזר עלינו רוב המתנה עד שפירסם בכור ספריו. ולא עוד, אלא תחילה הדפיס דבריו בעתונותה היהודית של אודיסה, שהדה עשוי היה להיות גדול יותר, מתוך שהיו לה מהלכים ברוסיה. אולם לימים, עם סיפוחה של בסראביה לרומניה, הדפיס את דבריו בעיקר בעתונות היהודית, מה שהפחית ממילא את הריזונאַנס שלהם, שכן לא בלבד העתונות הזאת, אלא עצם קיומו של מרכז הספרות רב־המשקל שברומניה היה בחזקת יבשה לא־נודעת, שצריך היה לגלותה, והיא אמנם נתגלתה בקצת איחור. וכן אירע, כי שני ספריו הראשונים של אליעזר שטיינבארג “אלף בית” ביידיש ו"אלפון" בעברית, שיצאו באותה שנה עצמה (1921) לא זכו להתעניינותם של חוגים רחבים בציבוריות היהודית בעולם. אלה היו שני דורונות נאים אף מקסימים, לתינוקות־דבית־רבן, ואף שהבחינה הפיוטית והבחינה הפדגוגית נפתלות, שלא לוותר זו לזו, הרי בעוד שהדמיון היוצר מבקש מזיגתן הטהורה, בא הכוח הפדגוגי וכופה קמיטה של פשרה, וסוף־סוף אינם יוצאים מכלל ספרי לימוד.

לעניין נוסח תלמודו, דיינו בדוגמה, שמזכירתה בתיה אלטמאן, והוא קטע של לקח מחורז בלימוד הלשון העברית: שחור – שווארץ, לבן – ווייס/ גליטשן קעץ זיך אויפן אייז / הויך – גבוה, עמוק – טיף / זיצט אַ האַן און שרייבט אַ בריוו. השורה הראשונה והשלישית – גירסת־שיעור, השורה השניה והרביעית – חטיבת־ציור, ואילולא החרוזים המחברים את השורה הדידאקטית והשורה הפלאסטית, והיתה זו בחינת ולא קרב זה אל זה, ולא תימה, כי המורים האדוקים בשיגרה מיאנו לעלות על דרך דיאלקטית כזאת, ואל מורים נועזים יותר והרפתקניים החידושים האלה לא הגיעו, והמחבר יצא משכבר מכלל אברך – בהוציאו את שני הספרים הקטנים האלה, עמד בשנת הארבעים בחייו.

כן, “אלף בית” היו לו שלושה שותפים חשובים – שלושת מעטריו: רובין זליקוביץ' (הוא הוא הצייר המפורסם ראובן, שאף כתב שירים), סאלומון לרנר (הוא שלמה נאור, אחר־כך בארצנו, שבה נפטר), ואחרון אחרון ארתור קולניק, שסופו נעשה המעטר בה"א הידיעה למשלי שטיינבארג. אבל המשלים עצמם התמהמו הרבה, אמת, לא מעטים מהם מפורסמים היו, קודם שבאו בטבלאות של ספר, אולם נודעו בעל־פה, ביתר דיוק: מפה־לאוזן – המחבר עצמו, חסידיו ותלמידיו, קריינים מומחים וקריינים חובבים, היו קוראים את המשלים בכל מיני קהילות רומניה, ובהמשך הימים לא היה בגדר המצויר נשף של ספרות שאין בו משל של שטיינבארג, שנעשה לו לציבור כמלוגמה ללב וכקילורין לעין.

ומחוצה לרומניה נעשה האמן הנודע, הרץ גרוסבאַרד, ככרוזו המחונן של הממשל ומשליו. הוא בא לרומניה, ומשנודע לו ענין הספרות שבה, הבהיקו לו שני מאורות, המשל של שטיינבארג והבאלאדה של מאנגר, ופרשנותו הקריינית העשירה ורבת־הגונים פירסמתם מחוצה למדינה הזאת, והבעל־פה נתפש בעולם, קודם שמשליו של זה ושיריו של זה זכו להיות דבר־שבכתב, ביתר דיוק: דבר־שבספר. לענין המשלים, הרי חלקם יצא לאור כאתרוג בהידורו, על נייר דק־מן־הדק ובדפוס נקי־שבנקי, מעשה־מותרות, שספר יהודי לא זכה בו קודם – ארתור קולניק קישטו בחיתוכיו המופלאים, יוסף שווארצמאן טיפל בו מבחינה טכנית והעמידו תכשיט. המיבחר הזה “דורך די ברילן” (1928), משמע מבעד למשקפיים, היו לו, ליד מעלותיו הגדולות באיכות, חסרונות לא קטנים. ראשית, היה שופרא־דשופרא, אך מעט, בדוחק תריסר משלים, קומץ שאינו משביע את הארי; שנית, נדפסו בסך־הכל מאה ועשרים טפסים; שלישית, מחירו של טופס עשרים דולאר; באופן שהתפוצה הוגבלה מראש, וככל הנכון כמעט כל הטפסים נבלעו ברומניה גופה, ואילו קהל הקוראים בעולם עשוי היה שישמע משהו על הספר, מבלי שיוכל לראותו, כל שכן לקרותו.

המחבר עצמו, שהיה עתה שנתיים לפני יובלו, היא שנת החמישים, ודאי ידו היתה באמצע. וראיה ברורה ניתנה לנו מקץ שלוש שנים כשנענה לפצירתם של הקרובים שבידידיו, כי יתקין לדפוס כרך גדול יותר של משלים וכרך מעשיות לילדים וועד מיוחד (מרת רבקה שטיינבאֶרג, יעקב שטרנברג, שלמה ביקל, חיים גינינגר, והיושב ראש גבריאל רוזנראוך ואחרים) פתחו בפעולה נמרצת. וכבר היה הספר סמוך לדפוס, ושטיינבארג עודו נוטה להקטין את מיספר הטפסים, ואנו קוראים במכתביו אל שלמה ביקל לאמור: “במשבר הגדול עתה דין הוא, שספר יהא טוב ונאה וזול, שיוכל להימכר לפחות באלפיים טפסים” וכתום שנה: “הסכמנו כי “נמתיח כשיעור השטיח”, ונדפיס אך אלף טפסים”, ואחרי חודש ימים: “נדפיס אלף טפסים, כסבור אתה, בשביל עם בן ששה עשר מיליונים (כן ירבו! להכעיס!) אין זה יותר מדי? כלום אין זו, חלילה, גדישת הסאה? שמא די במאה, די והותר!” ושוב אחרי ימים מעטים: “מאי קסברת, די במאה בשביל “רבבות אלפי ישראל”? יותר מדי או לא: המאה ודאי תתעופף כעשן ברוח־סער! אולם מה אומרת בת־הענן לעשן אי־שם במשל: “איך צו מענטשן מוז זיך קערן, ווייל איך האָב אַ האַרץ מיט טרערן (= שומה עלי לפנות לבני אדם, כי לבי מלוא־דמע). ובני־אדם סתם מישמעם השכבות הרחבות, ההמונים, שלא יצאו עדיין “מכלל אדם” מרוב זלילה והם חסרים ספר כחומץ לשניים וכעשן לעיניים. הלכך אוציא למענם ת”ק (= חמש מאות) בקריאת חזק!” והוא מוסיף הערת־שוליים: “בדיבור ברור: מתכוון אני להדפיס לא למעלה מ־500 טפסים, מאה בשביל “יחידי סגולה” וארבע מאות (אף הם כרוכים נאה – – המחיר מאתיים ליי) – בשביל שוק הספרים”.

ודאי שאין להתפתות לנעימה ההומוריסטית והסאטירית אך ספק הוא, אם מותר להסתפק בביאורו של שלמה ביקל כי לפנינו מאבק בין המשורר הרוצה כי משליו יהיו קנין לעמך ישראל, ובין הביבליופיל, המסוגל לצמצם את התפוצה על מאה טפסים, ובלבד שיהיו בתכלית־היופי. כי קושיא היא, האם הביבליופיליה, שהיתה סוכנת בו, היא סיבת יחסו, או סיוע ואפילו אמתלה בלבד, לסיבה עמוקה בהרבה. דומני, כי הענין משתלב במהלך־הביוגרפיה שלו, שהסתפק רוב ימיו בתחומה של עיר־מולדתו, כשם שהוא משתלב יתר מדי בהסתפקות בריזונאנס מועט, כשנהא רשאים לראות בה בביוליופיליה טעם כעיקר.

הקו הבולט של הסתפקות, כמעט עד אוטארקיה, בחייו, והקו הבולט של מתינות, כמעט עד קונקטאטוריות, ביצירתו, מחייבנו לבקש טעמים עמוקים יותר, והלכך אנו חוזרים ושואלים, האם שני הקוים האלה היו לו מניע או מעצור, ביתר פשיטות: יתרון או מגרעת.

 

ד.    🔗

עד־מה קושיא חמורה היא, יתחוור לנו, אם נביא במנין קצת תאריכים – בכור ספריו־ממש של שטיינבארג, משליו, יצאו לאור בשנת פטירתו (1932) והוא בעצמו לא ראה אלא גליונו הראשון, אך מפי תלמידיו, שטרנברג ואלטמאן, ידענו, כי ענין ההוצאה של המשלים היה לשיחה אילו שנים קודם למלחמת־העולם הראשונה. שטרנברג מספר – במכתבו לאליעזר פרנקל – כי הוא שהציע בראשונה לפני ביאליק ורבניצקי באודיסה (1911) את משלי שטיינבארג, ושניהם התפעלו כל־כך, שהיו מוכנים להוציאם לאור; משמע שספר־משליו עשוי היה שיזכה לקודמו שלו עצמו כעשרים שנה קודם. כי גם זה לא היה מועד מוקדם ביותר, יתחוור לנו, אם נביא במנין קצת תאריכים אחרים. אליעזר שטיינבארג היה צעיר בעשרים שנה מליסין ופינסקי, ובשבע שנים מביאליק, בחמש שנים מאברהם רייזן וטשרניחובסקי, אך היה גדול בשנה משלום אש ופיכמן, שנתיים ממאני לייב, חמש שנים ממשה נאדיר וי. י. שווארץ, שמונה שנים מלייוויק ובוריישא, תשע שנים מיעקב שמואל אימבר, זישא לנדוי, לעיעלעס והופשטיין, שמונה שנים מברודרזון ושתים עשרה שנה מאפרים אוירבך, חמש עשרה שנה ממארקיש, שש עשרה שנה מקולבאק וי. י. סיגאל. כולם, גם הגדולים ממנו בשנים גם הצעירים ממנו בשנים, היו בשנת פירסומו של ספר־המשלים פירמות נודעות משכבר הימים. ולא עוד, אלא משה לייב האלפרן, שהיה צעיר ממנו בשש שנים, לייב ניידוס ואשר שווארצמאַן, שהיו צעירים ממנו בעשר שנים, היו, מחמת מיתתם, פירמות חתומות, בעוד רוב כתבי היד שלו היו עמו בכתובים. אף שני תלמידיו הצעירים ממנו, אלטמאן ושטרנברג, כבר היתה להם פרהסיא הגונה, ואיציק מאנגר, הצעיר ממנו בעשרים שנה ושנה, כבר עשה ארבע שנים קודם, עם גילויו של מרכז־יידיש ברומניה, את טיולו רב־התרועה על פני פולין.

ולענין הגילוי הזה, שימשו אותו כמה שליחים – כבר הזכרנו את הרץ גרוסבארד וזכותו, אך עלינו אף להזכיר את האימפריזה שגרמה לכך, שציבורי יהודים נרחבים תיוודע להם מציאותו של אותו מרכז יצירה רוחנית ופעילה. האימפריזה היה הכינוס למלאות עשרים שנה לוועידת הלשון בצ’רנוביץ (1928). או־אז נתפרסמו מאמרים ושיחות בעניין הגילוי ההוא – זלמן רייזן, הקורא לו למאמרו בפירוש “די אנטדעקונג פון יונג רומעניע” (גילוי רומניה הצעירה), ישראל רובין המפליג ממנו וקורא לו למאמרו “די ל”ו־ניקעס (אנשי ל"ו) וכאן ניצג שטיינבארג כדמות המרכזית, לא כל שכן אלתר קאציזנה, שמאמרו שמו כענינו: “וועגן דער טשערנאָוויצער אויסגאַבע ‘דורך די ברילן’” (על ההוצאה הצ’רנוביצאית “מבעד למשקפיים”). לכאורה החידוש היה אך בענין תחום המלכות הישן, שייחוסו ישן יותר – יאַס ומסורתה מימי ברל ברודר, וולוול זבארז’ר וגולדפאדן, כשם שייחוסו צעיר יותר – בן־יחיד במלכות יידיש, יעקב גרופר; אך באמת ובעיקר חל הגילוי על שלוש הפרובינציות המסופחות שניסו, במסגרת המלכות הרומנית, ליצור התלכדות תרבותית, שעלתה בקושי, ולא כל־כך משום המנטאליות השונה של הטיפוס היהודי בכל אחת משלוש הפרובינציות, שהיו שייכות קודם, מבחינה פוליטית, אשה אשה לממלכה אחרת, אלא ביחוד משום ההשתסעות המפלגתית (ציונים, בונדאים, קומוניסטים), וכשנוסדה כבר הפדרציה התרבותית, היה אולי שטיינבארג היחיד שהתרומם מעל המפלגתיות, אבל כוחה של המחלוקת היה גדול מכוחה של סמכותו, ודומה שלא נחטא לאמת, אם נאמר, כי דווקא תלמידיו וחסידיו המקורבים ביותר, שהבליטו אחרי פטירתו את קברניטותו, לא היו הולכים אחריו אילו נטל בידו ממש רסן־הנהגה, כי מה היה לו ליהודי שכמותו, המעוגן בעומקה של תולדת־עמו, ולשובבותם היידישיסטית, ומה היה לו ליהודי שכמותו, המכוון לכוליות התרבותית, ולעיקשותם הכיתתית. קשה לומר, כי הוא, שיכול היה לעמוד מעל המחנות המפולגים, ושנמצא לכרחו ביניהם, היה אמנם בחזקת גשר, לא כל שכן הגשר, לאחד את יסודותיהם החיוביים כדי הרמוניה, כפי ששכנה בלבבו. הרי אפילו שני ספריו הראשונים התפלגו – ה"אלפון" העברי יצא לאור על־ידי הפדרציה הציונית, ה"אלף בית" היידי יצא לאור על ידי הפדרציה היידית, ושתי הפדרציות היו דבובות זו לזו. דומה, כי התרבוכה היהודית הפנימית הניחה, לכל המרובה, פתח של דרך־ארץ כלפי שטיינבארג מצד הפדרציה הראשונה בתנאי חשאין, כי הוא לא יאמר לה, מה תעשה, ומצד הפדרציה האחרונה בתנאי חשאין, כי הוא לא יאמר לה מה לא תעשה. דרך־ארץ כזה רחוק מסמכות מוכרת, הנהגיית ושטיינברג לא היה, מטבע ברייתו, מסוגל לכפות סמכות הנהגיית, והלכך הנהגתו, שפיטמו עליה, ביחוד לאחר פטירתו, דיבורים הרבה, אינה אלא דבר־אגדה, אם לא שבשתא כיוון דעל על.

מה עשוי היה שיהיה ואף היה – בר־סמכא רוחני, כי בקרב סיעת הסופרים במרכז החדש היה הוא הגדול במנין ובחכמה. לא היה ביניהם בקי כמותו הן בחכמת ישראל הן בחכמת האומות; לא היה ביניהם מעמיק כמותו בשתיים לשונותינו; לא היה ביניהם גדול ממנו כסופר, ובבקיאותו, עמקותו וגדולתו היה בר־היכר ובר־מיצר גם ביבשות אחרות, מרכזיות של התרבות היהודית. אבל הוא עצמו לא הפעיל בשווה את יתרונותיו, וביחוד לא מיצה את יתרונו האמצעי. הוא ששלט שליטה ריבונית בלשון־האבות ובשפת־האמהות, וסבר, כי כפילות כזאת אינה מדלדלת את העם, אלא איפכא מסתברא, היה מועמד־למופת לאמן כפול־לשון, אולם למעשה יצא ידי חובתה של הלשון העברית בקצת שירי־ילדים – מהם נדפסו ב"עדן" הניו־יורקי, בימים שנדפסו בו גם שירי־הילדים של ביאליק – באופן שהאמירה, המיוחסת לו לביאליק, כי הוא, שטיינבארג, הוא גדול משוררי הילדים לא בלבד בלשון יידיש אלא אף בלשון עברית, היא בחזקת גוזמא קתני. ואם נצרף את מעט תרגומיו מן השירה העברית (ביאליק, טשרניחובסקי) הרינו בגמר החשבון, כי התחום המכריע בכמותו והמוכרע באיכותו היתה לשון יידיש, באופן שמימרתו של מנדלי, כי נשם בשני נחיריו, אין לה כאן שימוש אלא אם נוסיף כי נחיר אחד נשימתו היתה רווחה ועמוקה, ומשנהו היה סתום סתימה של ממש. וחבל, ולא בלבד משום הקואליציה כפולת־הלשון אלא אף, ואולי בעיקר, משום שטיינבארג גופו, שצריך היה, כאוויר־חיים, נפתולי מנדלי, שבהם היו שתי הלשונות נאבקות ברוב עסק, והיה זה המאבק האחרון, הגדול, אם לא הגדול במאבקים של אותה תקופת היצירה המקורית. ודאי, ששטיינברג ארג לתוך יצירות־יידיש שלו, בעיקר לתוך משליו, שלל של תורה, גמרא, מדרש, וקל להניח, כי אין לו אח לגודל הטיפול האמנותי בחומר הזה, אך חובה לציין, כי בעמדו להניח את רומניה, הוא כותב לנטע רויטמאן, תלמידו, בלשון עברי, שהיה לימים המו"ל של משליו (בהוצאת הספרים שלו “שלום עליכם” בבוקארשט יצאו לאור ראשוני ספריהם של איציק מאנגר, שלמה ביקל, גרופר, שנאבל, יוסל לרנר, יוסף בורג), כי הוא מבקש לברוח: “להיכן? איני יודע דרך ודאי, לוורשה, לארגנטינה ואולי – בסיועו של ביאליק – לארץ־ישראל”, והוא מוסיף, כנראה מובאה ממכתבו של ביאליק אליו: “ביאליק קורא – עת כנוס”, והוא שואל לאפשרות של עריכת נשפים בפאריס, אך למעשה נסע לבראזיל, שבה הייבסקים ירדו לחייו, בהוקיעם אותו כשטוף לאומנות. ואף זאת חובה לציין, כי הוא, שהיה מיזוג מופלא של תלמיד חכם ואיש־עם, התעקש בנאטוראליזציה, או בייתר חידוד: בדי־היסטוריזציה, של הרכיב העברי בספרו “מעשאָלים” (=משלים), וחרף דעתם של טובי ידידיו, ושל הוועד להוצאת הספר בכללם, נתקיימה דרישתו הלכה־למעשה. מובן, כי הדבר הזה העלה תמיהה וצער, כפי שאנו למדים מכמה וכמה תגובות על ספר־משליו – כך, למשל במכתבו הנלהב של ביאליק, בהערכותיהם של ניגר ולייוויק וכדומה.

הבלטנו את שני הקווים האלה, ולא בלבד משום בחינתם האופיינית, אלא אף משום כך, שהם מטילים אור על מהלכו של שטיינבארג. הקוו הראשון עניינו עובדה ביוגרפית, שאינה מוליכה למסילה רחבה, אלא מחזירה ממשעול חדש, רחוק וזומם למשעול הישן, הקרוב והביתיי. הרי הנסיעה ההיא לא הוליכה לא לוורשה ולא לתל־אביב, אלא דרך ריו־דיז’אנירו חזרה לצ’רנוביץ. הקו האחרון עניינו עובדה כביכול טכנית, המסיטה ממסילת הדורות, ששמרו על עצמאותו של הרכיב העברי בתוך לשונות היהודים, ומתעה אל סימטה סמויה של כת, שמתוך שמחקה את דרכו של העם לאתמולו, היא סותמת את דרכו למחרו. הצד השווה שבשתי העובדות הוא כעין גיבוב עיכובים, בחינת גדר מזה וגדר מזה, ושוב נשאלה השאלה: האם היה זה מנוע או מעצור, בפשיטות: יתרון או מגרעת?

 

ה.    🔗

ולפי שאנו עלולים להחשד, שמא חידדנו במכוון את שתי העובדות האלו, נפרש את דעתנו בפרטות יתר, ונעשה זאת בסדר הפוך. לענין הנאטוראליזציה של הרכיב העברי הרי כינויה בפי שטיינבארג "אַראָפּרוימען די אָרטאָגראַפישע אַוונע נעגעף (=להסיר את אבני הנגף שבכתיב), ותהי דרך הוכחותו כפי שתהיה, – מהסבריהם של מקורביו אין הדבר מתחוור כהלכה, וקושיה היא, איזה מין קורא בדה לעצמו, שצורתו של הרכיב העברי היא לו אבן־מגח מחוספסת, משמע ששוב אינו מכירה כמקורה וממקורה, ואף על פי כן תכנה של התיבה העברית לריבוי שימושיה, כפי שהם באים על ביטוים במשליו – מונחים, מושגים, צירופים, קישורים, תמונות – היא לו כלוח ממורק עד־חלק. והרי שטיינבארג היה פדגוג למדי, שלא יבין, כי החידוש הזה, הגודר בין תמונתה המקורית של המלה במקורה ובין התמונה המשונה של המלה במשלו, מרופף את החיבור אל המקור ומנדנד את הגשר לעברית החיה; וקשה להאמין, כי הוא אמנם רצה בכך. אך אפשר, כי סטייתו זו מעצמו, סייעה שלא מדעתו וחפצו, לפלוני ולאלמוני מבין מבקריו, ששפעת היהדות שבו עכרתם את הפריעתם, והיתה טינא בלבם, על שום מה הספיג את משליו בגודש של למדנות, גמרא, ובעומס של עממיות מיושנת.

על כל פנים אפשר, כי הכתיב האנטי־למדני הוסיף גם הוא לטינתם. וודאי לא מקרה הוא, כי שמואל ניגר – (הוא הכיר בראשונה את המשלים בעל־פה, בהזדמנו עם שטיינבארג בצ’רנוביץ) – סניגורם של היסודות הלמדניים ומארגם ביסודות העממיים, רואם כסימן של יחס רציני לירושת־עמנו, התריס מלוא כוחו כנגד הכתיב המוצע. אף ה. לייוויק, הסבור כי המשלים מטוענים רוב פלפול מכביד, סבור, כי שלל היסודות העבריים, שהממשל שלנו מסתייע בהם לכל סוגי גיווניהם, מקפח, מחמת הכתיב המשונה, את ססגוניותו.

ואכן, המו"לים המאוחרים של המשלים הפרו את ציוויו של שטיינבארג, וזולת מהדורת המשלים בהוצאה הממלכתית לספרות ולאמנות בבוקארשט (1956), הרי מהדורת יוצאי בסרביה בבואנוס איירס (1949), ואין צריך לומר מהדורת הכרך השני של המשלים, מתוך כתב היד, בהוצאת ארגון יוצאי ליפקאן בתל־אביב (הוצאת י. ל. פרץ, 1956) קיימו את כתיב הרכיב העברי כמסורתו, וראוי להזכיר לשונו־זהב של דניאל לייבל, שהתקין את הכרך הזה לדפוס, כפי ששמענוה מפיו לאמור: בענין הכתיב הגינונו על שרשיות־הקבע ההיסטורית של שטיינבארג בפני קפריסת־עראי לא־היסטורית שלו.

 

ו.    🔗

ונחזור מן הבחינה הטכנית־כביכול אל הבחינה הביוגראפית־בפירוש. השיבה מבירת בראזיל לבירת בוקובינה מתפרשת, ברגיל, כשיבה למקום, שחיי שטיינבארג ומפעלו הגיעו בו לשיאם. פה נעשה כגרעין הגיבוש לקבוצה נאה של סופרים, אמנים, חוקרים חשובים, ומרכז־משיכה הן למשכילים, שחיבתם הרעיונית ליידיש ערכה כמין שבת לעצמה, הן לקהל שאהבתם הטבעית ליידיש נהגה כל ימות השבוע. פה נעשה המנוע למעשי־איגודים ולכלי־עשייתם, היוזם לבדומה־לבתי־ספר ומושבות־ילדים, והאמירה, כי יצא מן המיצר הליפקאני אל המרחב הצ’רנוביצאי יש בה מנת־אמת הגונה, אם כי יחסיית למדי. ניתן להבין, על שום־מה צ’רנוביץ רבות־הדיפרנציאציה, השרויה באוירה של מסורת אירופה התיכונה, תבעה לעצמה מעמד של מרכז, יותר משדרשתה לעצמה יאַס על אווירתה הביתית, ואפילו יותר ממשאלתה לעצמה בוקארשט על היקפה המיטרופולי, אך אין לשכוח, כי אם האינטליגנציה הבוקובינית, וביחוד הצ’רנוביצאית, זכתה לפריחת יידיש, הרי זה בא גם מכוחו של חלל־הביניים – הלשון הגרמנית כבר קיפחה והלשון הרומנית עוד לא כבשה תפקידה של לשון־התרבות מחוץ. בדומה לחלל־הביניים בגלילות־הספר בפולין – הלשון הרוסית כבר יצאה מרחוב היהודים והלשון הפולנית עוד לא נכנסה בו, ונזדמנה שעת־כושר נאותה להסתייע במצב הזה לשם חיזוקו של בית־הספר העברי ושל בית־הספר היידי, והם אמנם נתבצרו שם רב יתר מבגלילות פולין האחרים.

בוקובינה וצ’רנוביץ בראשה אין להחיל עליהן את הכלל הזה במידה גדושה ביותר: בית האבסבורג, ששיקע בארץ־כתר זו רוב יגיעה גרמניזאטורית – גימנסיות גרמניות, אוניברסיטה גרמנית וכדומה – כבר נסתלק מן העולם, אבל בין יהודיה נמשך לא בלבד טיפוחה של הגרמנית אלא בא גם כעין חידושה – גם עתה קמו מביניהם סופרים חדשים כותבי גרמנית. למארגול שפרבר נוספו שרייאר, וואלדינגר, ראטשפרכר וביחוד פאול צלאן, ואיך נכנסה הטמיעה הגרמנית לתוך־תוכה של משפחה ידענו מספרו של שלמה ביקל “דריי ברידער זענען מיר געווען” (=שלושה אחים היינו) – אחיו אליעזר (הוא קרא לעצמו לותר), רופא וכירורגוס נודע, הלך אחרי רבו, קונסטאנטין ברונר, ונתפס לתפיסתו האסימילאטורית, וכתב גרמנית, וספרו היסודי יצא בלשון זו אחרי פטירתו בקאנאדה; והוא לא היה חסיד ברונר היחיד בבוקובינה. קבוצת ברונריאנים, שעיקרם עולי בוקובינה, היתה אפילו בתל־אביב ופירסמה קונטרסיה בגרמנית. כן, אליעזר ביקל היה מגדולי מוקיריו של שטיינבארג – הוא אף כתב עליו מסה פילוסופית, ובה סיפר, כיצד שטיינבארג נעשה מאורע בחייו. אך היה זה מאורע סביל של קורא ולא נעשה מאורע פעיל של סופר, אדרבה, וורה האַקן, שהיתה ימים רבים נתונה לקסם אישיותו של שטיינבאֶרג, מאז ברחה, והיא עודה ילדה, עם הוריה מאודיסה לליפקאן ומצאו קורת גג בבית שטיינבארג, עד היותה עלמה וסייעתו במושבות־הילדים, אך בהתעוררה לכתוב דברי ספרות כתבה גרמנית, כמותה כחבריה וחברותיה שהיא מונאתם – רוזה אויסלנדר, קיטנר, קובי ווהל, ואוסיף על רשימתה צעירים יותר, כגון מאנפרד ווינקלר, שנמשך לרוח סבו, מורי לגרמנית מר יוסף ווילדהולץ, ולאווירת המשפחה והסביבה בדורנאוואטרה, וכתב גרמנית עד עליתו לארצנו ולמד עברית והיא עתה לשון שירתו. נו, ומאיר אבנר הוציא, גם בימי שלטונה של רומניה, את כלי־מבטאם הגרמני של הציונים “אָסטיידישע צייטונג” וכדומה, כמותו כמנפרד רייפר הוציאו ספריהם הגרמניים בתל־אביב, והוא כעין סיום גרוטסקי לפרשה העגומה. יוסף ברנפלד, המתאר את צ’רנוביץ, כבית־מישנה של שטיינבאֶרג, מתרה אמנם מפני סיפור־בדים, כפי שבדאתו נוסטאַלגיה מאוחרת. אמת, צ’רנוביץ היא עיר כינוסה של ועידת הלשון, אבל היא עצמה כמעט שלא עשתה בזה כל־מאומה. בימים ההם לא היתה בה אפילו ספריה יהודית, ורק שנתיים לאחר הועידה חל שינוי־מה – נוסדה “בורשנשאפט” יהודית, כלומר אגודת תלמידי אוניברסיטה יהודים, (והיא נמצאה דווקא ברחוב הנקרא בשמו של מי שהמאיס את ההווי של יהודי מזרח אירופה, קארל אמיל פראנצוז), ואגודה זו כיבדה את י. ל. פרץ בתואר “ערנבורש” (=חבר כבוד), ולאחר זמן־מה כבר נתלו באולמה של האגודה ההיא, תמונתו של מנדלי ומכתבו אליה. רק לאחר המלחמה חל שינוי ניכר, והוא מונה את סופרי יידיש וחובביה, שנתלכדו מסביב לשטיינבאֶרג, והידועים לנו מדיוקנאותיו המצויינים של שלמה ביקל, הן בפרופיל (“עסייען פון יידישן טרויער” “שרייבער פון מיין דור”), הן באנפאַס (“רומעניע”).

הזכרנו כל אלה, כדי שנראה את שני צדי המטבע, ונבליט את העובדה הקומית־כמעט, שמזכירה יוסף ברנפלד – מינויו הבורשנשאפטי של י. ל. פרץ, כדי להזכיר את העובדה הרצינית־ממש, כי שלמה ביקל מנסה במעשה־הקבלה בין י. ל. פרץ ובין אליעזר שטיינבאֶרג, בהטעימו את הצד השונה של סברם ואופים, ובהדגישו את הצד הדומה של תפקידם המרכזי – זה בוורשה וזה בצ’רנוביץ. אולם לפי שהוא מביא משל להגדרת הצד השונה של האישים – זה אריה וזה יונה – מתבקש גם משל להגדרת הצד השונה של שתי הערים; כי משל כזה היה מקיל עלינו לבדוק את טיבו הממשי של הצד הדומה שבתפקידם, ואמנם על יסודו של המשל המובא המרמז על ההבדל שבין הטיסה המאונכת הרמה והגאה ובין הרחיפה המאוזנת הרחבה והצנועה, כשם שמשל כזה היה מקיל עלינו לבדוק, על שום מה תפקידו של י. ל. פרץ פירושו, לכל המועט, ממשות גדולה ועל שום מה תפקידו של אליעזר שטיינבארג, פירושו, לכל המרובה, אפשרות גדולה.

 

ז.    🔗

מה שניתן לבדוק היא הקושיה, שמותר וצריך mutatis mutandis להקשות: האפשר להשוות את מעברו של שטיינברג מליפקאן לצ’רנוביץ כמעברו של י. ל. פרץ מזמושץ לווארשה? התשובה היא בפירוש תשובת־הן, אלא שההשוואה יותר משהיא חלה על האקטיביזציה של הסביבה, היא חלה על האקטיביזציה מצד הסביבה. משמע, עד־כמה שלא הגדיל שטיינבארג בדינאמיזציה של סביבתו החדשה, הרי עיקר החשיבות היא בדינאמיזציה שלו עצמו מכוחה של הסביבה החדשה, ודווקא בעיקר העיקרים, בתהליך יצירתו, שכן האהבה האמהית, הישנה, שאפפתו בליפקאן לא הניחתו – כדברי מאנגר בבאלדה שלו – להיות צפור, המעופפת מקנה החם ופוצחת רינתה מלוא־גרונה, שהכל ישמעוה, ואילו החיבה החברית, הצעירה, שהקיפתו בצ’רנוביץ, עודדתו לעפיפתו, זירזתו כמעט דחקתו. רק מפה נודע לציבור היהודים בעולם, כי צפור כזאת אחת ויחידה, חיה וקיימת, ורק עתה היו הבריות תמהים, משתוממים ואפילו רוגזים, איך כוכב כזה נתעלם מהם. היו תמהים – הנה מספר יהושע רפפורט, כי בהביא ישראל רובין פריסת שלומה של ספרות יידיש ברומניה, נשמעו דבריו כאגדת היהודים האדמונים, כביכול רומניה היא מעבר לסמבטיון. ואף לאחר שהרץ גרוסבארד פיאר את הריפרטואר שלו בבאלדות מאנגר ובמשלי שטיינבארג, נשקפה דמותו של הממשל כמין אגדתא. היו משתוממים – הנה נח פרילוצקי לא האמין, כי שטיינבארג לידתו וגידולו בעיירת בסרביה; ובקרוא יעקב שטרנברג בריגא (1930) באוזני חיים ז’יטלובסקי ממשלי שטיינבארג, אמר המקשיב, כי זה כמה וכמה שהוא משתוקק לגילוי של פינומן חדש בתרבות היהודית. ולא ידע כי כמותו כבר חי ונמצא. אפשר, שז’יטלובסקי, שהיה בסך הכל גדול בחמש עשרה שנה משטיינבארג לא שיער, מה רב הזמן שאותו פינומן קיים ועומד. היו אפילו רוגזים – הנה מספר משה אלטמאן, בכמה כעס דוד ברגלסון דיבר בו בשטיינבארג, שנועד להיות השם הסמוך לשלום עליכם לגודל פירסומו בקרב העם, אך הוא עיכב כתביו והצטמצם על הריזונאנס שבין ליפקאן, קאמנץ וצ’רנוביץ.

אפשר נדרשת מידת־זהירות יתירה, שלא לערבב את שלוש הערים, וביחוד שלא להטיל דיבור קשה: עיכוב הכתבים. אין זו גנות לשטיינבארג, שתביעותיו שלו עצמו מעצמו היו מכסימליות, ואפילו – א0 מותר לומר כן – היפר־מכסימליות. אך שבח הוא למעריציו הצ’רנוביצאים התמימים והישרים, שהבינו ערכו, ולא הניחו לו עד שנענה לפילולם ומסר את משליו אל מתחת למכבש הדפוס. אמת, הדבר נעשה באיחור־המועד אך בכל זאת בעוד מועד.

ולענין תשוקת הפרפקציה – אין שטיינבארג בן יחיד לה ובה בספרותנו. אמת, בדרך כלל מסתפקים רוב הסופרים במשקל ראשון של כתיבתם, ואפילו בשיאיה גובר היסוד הארופטיבי של היצירה. אך דרך השיוף והליטוש שכיח גם הוא. אפילו בתקופת־ההשכלה היו נושאים של פולמוס בן־שעתו כמו, למשל, של יצחק ארטר, מוטלים שנים הרבה על גבי דוכן־הכתיבה, עד שהגיעו לתכלית־שכלולם; מה גם אברהם מאפו וכדומה. ולמה נפליג, והרי דיינו להציץ בצרור שינויי גירסאות של י. ד. ברקוביץ וש"י עגנון, שנווכח לדעת, מה רב כוח גידולה של אישיות האמן ומה רב כוח תגבורה של תודעת ביקורת עצמו. ומי לנו גדול במלאכת המירוק והשיבוב כמנדלי, שטרח כשני דור במעשה שכלול עצמו, והרי מה שעשה הסבא בפרהסיה, עשה שטיינבארג בצנעה, כפי שמעידים כתבי היד, שיעקב שטרנברג מתארם, בסיפא למשלים, כמראה “דער כוואַליעדיקער גמרא־ים, וואָס פארפלייצט דעם מישנה־אינדזל” (= כמו ים הגמרא המנוחשל המציף את אי־המישנה) – משל נאה, אם כי לא דק פורתא, שהרי כאן לפנינו כמין מישנה, המציפה את עצמה בסוגיותיה וגירסותיה. ואולי, סבר שטיינבארג, כי משלו אינו חייב לצאת לרשות־הרבים אלא אם כן נפטר מכל צורך של שינוי, באופן שהריונו אפשר שיארך הרבה, הרבה, אך לידתו אחת בלבד. אולם אלה שראו, כי שמחת הריונו גדולה כל כך, חששו מפני מעשה שאין לו סוף, והחישו את חבלי־הלידה, וטענו, כנראה, מה שטען האתרוגר בעיר־מולדתי, ר' פיניה צימלס, כשנחוג חג נסיעתו החמשים לארץ־ישראל: כן, אני עצמי בררן מופלג ואף לקוחותי בררנים גדולים, הלכך קושיה היא, איך אני בכל־זאת קונה ומוכר אתרוגים. ותירוצה של הקושיה במשל כפול – המשל האחד הוא מעשה בגדול בישראל, הוא שמאי הזקן, שיצא למחרת השבת לשוק ומצא בהמה נאה, אמר זו לשבת, למחרת חזר ויצא לשוק ומצא בהמה אחרת נאה הימנה, הניח את השניה לשבת, ואת הראשונה אכל, וכן נהג כל ימות השבוע, אולם עד היום הששי בלבד, שהרי שולחנה של שבת בלא בשר אינו שולחן; והמשל האחר הוא מעשה בקטן בישראל, חייט בעמו, שידע את הקיימא־לן, כי חכמת־החייטות אין לה שיעור, אבל מלבוש־לפסח חובה להביאו ערב ליל הסדר; והנמשל הוא אתרוג, המצווה בהידור, ואף ההידור הוא ענין שאין לו שיעור, וממילא הבררנות בו אין לה שיעור, אבל משממשמש ובא ערב־סוכות, שוב אין מקום ושעה לה, ואמנם למחרת עולה ובוקעת ברכת ארבעת המינים ובת קולה מחיה נפשות.

בכרך המשלים, שההמתנה לו ארכה כל־כך, והממשל לא זכה לראותו כלול בהדרו, הוכיח, כי מארבע המידות, היפות לו לתלמיד־חכם, נטל הממשל שלנו שלוש – הירבה להיות בחינת ספוג ומסננת, ומיעט להיות משפך. אסופתו השיבה לה לאמירה הנדושה: לא בא כבושם הזה, את פשוטה כמישמעה. והרי מסכת המשל מצויה בספרותנו אלפי שנים ממש, מאז משל הקדמוני ועל כן יאמרו המושלים, דרך חז"ל והממשלים שלנו בימי־הביניים עד לתקופה המודרנית, אבל מדרגת משל, שהגיעה אליה שטיינבארג, לא היתה לנו, והיא אף אינה מתגוללת בספרות העמים, לא בלשונות העתיקות ולא בלשונות החדשות ושעל־כך הדין עם שנהגו בו תחילה נוסח־הגדרה: קלאסיקה וקלאסיקון, הן אם השוואתם הטריחה את השלישיה הגדולה בחוץ – איזופוס, לאפונטיין, קרילוב, הן אם השוואתם הטריחה את השלישיה הגדולה בבית – מנדלי, שלום עליכם, י. ל. פרץ. אבל במה הדברים אמורים, אם שתי ההשוואות גדורות אשה אשה בגדרה. ראשית, אם ההשוואה הראשונה מתכוונת לומר, כי שטיינבאֶרג הגיע ליכולת היצירה האופטימאלית באמנות־המיבנה של המשל, לפי המהות היהודית ולפי הרמה העולמית, ודומה כי די בכך, ואין צורך בתוספת, כפי שמוסיפה משה אלטמאַן, כי הממשל שלנו עלה על לאפונטיין בפתוס הסוציאלי שלו ועל קרילוב ברוחב תפיסת העולם, כי אין זו, לשטיינבארג, מעלה יתירה – הוא חי אחריהם ועשוי היה כחיבור של ירושה קדומה ובעייתיות מודרנית. ואחרית, אם ההשוואה האחרונה מתכוונת לומר כי שטיינבארג השיג במשל לפי אפיו מה שהשיגו מנדלי, פרץ, שלום עליכם בפרוזה הסיפורית, או בשירה החזיונית לפי אופים, ודומה כי די בכך, ולמותר להעמידו כיורש עיקרי־המידות או היסודות של שניים או של שלושת הקלאסיקונים האלה. אמת, מאז הספיד יעקב שטרנברג את שטיינבארג, שבו מנה בו את גאוניותו של שלום עליכם ועילוייותו של פרץ, ומאז מצא בו שלמה ביקל את טיסת־הנשר של פרץ, את הסאטירה של מנדלי ואת הפשטות של שלום עליכם, ומאז ראה חיים גינינגר להגדיר את דמותו של שטיינבארג כמזיגה ממוזלת של תפקיד הקברניטות אשר לי. ל. פרץ, ושל כוח הצמצום ובהירות הסגנון אשר למנדלי, ושל פשטות הלשון אשר לשלום עליכם, ומאז חידד משה אלטמאן את ההגדרה הזאת לאמור, כי עם פטירתו של שטיינבארג ניטלה הדמות שמילאה את חסרונם של שלושת הקלאסיקונים, נעשה כמנהג השגור לחזור על ההנחה הזאת, שניסח אותה, מקץ יובל, עד־דק דניאל לייבל, בדברו על נכד מאוחר, שנשא בקרבו, בהרמוניה מופלאה, את החריפות הסאטירית של מנדלי, את ההומור הלירי של שלום עליכם ואת הרוממות האידיאית של פרץ. נודה, כי אלה וכאלה אמירות נאות הן, ובמידה שהן בנות־בדיקה, והוא דבר שאינו קל כל־עיקר, אפשר שיש בהן צד של ממש, אבל הן נשמעות משונות, אם הן באות לשמש מסקנה להעניק לו לשטיינבארג תארו של הקלאסיקון הרביעי. ולא מחמת מחאתו של מלך ראוויטש, שנרתע מעצם הרעיון להושיב את שטיינבארג בכותל המזרח, ליד שלום עליכם, ופרץ, ולא מחמת הפולמוס, המאוחר יותר בענין קביעת הקלאסיקון הרביעי והפלפול על המועמד הנאות, אלא מחמת הטעות הגמורה, כי צירוף, ואפילו לא יהא תערובת אלא מזיגה של עיקרי־היסודות שבשלושת הקלאסיקונים, אינו מרכיב רביעי, וזה אולי העוול הגדול ביותר שעיוולו בו בשטיינבארג, גם אם נעשה מתוך כוונה טובה ביותר. כי הוא אינו מניח לו לשטיינבארג שיהיה מה שהיה באמת, כפי שהיה כל אחד משלושת הגדולים, הוא עצמו, על התרתי־דסתרי שבו עצמו, – אלא שני הבנים הנלבבים שבהגדה – התם עד־היסוד־בו, שנעשה הטוב שבמשוררי הילדים בספרות יידיש, והחכם עד־היסוד־בו, שנעשה הגדול שבממשלי היהודים; ואחרון אחרון חשוב: ולפי שהמפעל הוא תהילת פועלו, שמע מניה, כי אם היצירה היא קלאסיקה, יוצרה – קלאסיקון.

 

ח.    🔗

מי שהתחקה על הויכוח בענין הקלאסיקון הרביעי חש לכרחו מעט אי־נחת שבקושיה הסמויה: – מה נשתנתה ספרות־יידיש מכל ספרויות אירופה, שכל הספרויות או רובן, הקלאסיקונים שלהם משוררים, והספרות הזאת הקלאסיקונים שלה עיקרם מספרים, ואפילו אם מדברים על הרביעי והוא משורר, הרי הוא משורר־משלים, סוג שבספרות ואף ספרות יידיש בכללה, אינו נראה כראש־הסולם. אבל זו קושיה לאחר מעשה – שטיינבארג הוא שהושיב בספרותנו את הסוג הזה בכותל־הכבוד. הוא העניק לו למשל את השלימות, שאליה השתוקקו נסיונותיהם והישגיהם של ממשלינו שקדמו לו, ועל כן כל הערכה והערכה מחוייבת להקשות, מה עשה לו למשל, והיא מחוייבת קודם כל להשיב על כך. אין זאת אומרת, כי מותר לפסוח על שאר תחומי יצירתו, ובעיקר על ספרות הילדים. לא, הוא שחי עד תמצותו בסביבתם של ילדים (בהיותו ביניהם היה מורגל בפיו: אנחנו הילדים), הוא, שמוקיריו ויתרו על קבר־הכבוד, שהקצתה לו קהילת צ’רנוביץ, וטמנו אותו בין קברי־ילדים, הוא, שהקדיש רוב כשרון ומסירות לילדים והעמיד להם תיאטרון מיוחד, וסבר, כי הוא התיאטרון היחיד, שהוא טבעי באמת, ראוי שמיבצעיו אלה יהיו נדונים בפרטות. אבל אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות – אמנם, שמענו על המחזות האלה, ידענו כי הציג קצתם, וברוב הצלחה, גם בליפקאן גם בצ’רנוביץ, נודענו קצת שמותיהם, כגון האופירה לילדים “רבה של ברדיצ’ב לפני בית דין של מעלה”, או “יוסף מוקיר שבת”, “אברהם אבינו”, התרנגול הלבן", וכן ידענו כי סייעו בידו זמר־האופירה סווירסקי, הצייר שלמה לרנר, הבמאי מאקס באֶראֶק ואחרים; ידענו, כי בין הילדים שקיימו תפקידים בהצגותיו, היו משה אושר שסופו חזן נודע ויוסף שמידט שסופו זמר נודע, אבל זה כמעט הכל. אמת, אין מלוא־הבנה של משורר אלא מתוך ידיעת כל כתביו, בפרט כאלה, שיש בהם ייחוד של סוג או ענין, והם כוללים, בבליטות יתירה, יסודות המאורגים ביצירותיו האחרות, העיקריות – וכזה הוא היסוד הפנטאסטי, ואפילו פאנטאסמאגורי, שעבר מעולמם של שירי הילדים, מעשיות הילדים ומחזות הילדים, בשיעור נאות, אל המשלים.

אולם המחזות, הכוללים שבעה כרכים, נשארו בכתב־יד, ואליעזר פרנקל, מחבר הביבליוגרפיה השלמה של שטיינבארג ועליו, מפרש מה נתקיים בעזבונו שנשמר בידי אלמנתו. אך גם הוא גם אנו לא קראנו עדיין כל אלה, ומי יודע אם ומתי נזכה לכך, ומה שכבר פורסם ברבים, כגון המחזה “די גליקליכע”, כלומר: הממוזלים, הוא מלא חן וכוח מדמה, אבל ספק, אם זו דוגמה ממוזלת ביותר לטיבו של הסוג הזה. ושעל כן קורת רוח היא בנו, שאנו ממוזלים יותר במסכת משליו, המונחים לפנינו בשני כרכים גדולים נכסי צאן ברזל של ספרותנו ומעיין להנאה מעולה ולהתפעלות מרובה של שומעים, קוראים ומבקרים. הקדמנו את השומעים והקוראים למבקרים, כי מה שנתפס להם לראשונים תוך שמיעה וקריאה, תפסו המבקרים – מחוצה לאלה שהכירו את הממשל מקרוב – אך בהדרגה. אמת, השומעים, ששמעו את המשלים מפי הרץ גרוסבאַרד עוד קודם שיצאו בדפוס, קיבלום בפרשנות שערכה ערך. אבל מה שסיפרה אסתר אלישיב על אזכרת־השלושים בקובנה, דהיינו, שהיא, וככל המשוער אף שאר הקהל, התקשו להכריע, מי נחשב להם יותר באותו נשף – האם שטיינבארג, האם גרוסבאַרד, מרמיז על הסכנה הצפונה בקביעה של פרשנות אוראלית־גרידא. ועד כמה שלא היטיבו עם המשל של שטיינבארג קרייניו, את הרץ גרוסבאַרד אם לייבל לוין, בהיותם כרוזיו, קודם שראה אור־הדפוס, הרי הגדולה שבטובות שנעשו לו למשל הוא אור הדפוס, שאינה דומה שמיעה לקריאה. ולענין הביקורת, כדאי לרמז, ולו בקיצור, על שלבי העליה של הבנתה הגדלה והולכת. שמואל ניגר, שהתפעל לשמע המשלים מפי שטיינבארג עצמו, נסחף תחילה בעיקר לעשרות־הלשון, אבל בהערכותיו, במלאת עשור לפטירת הממשל, אנו שומעים על מודרניזאציה ורבולוציוניזאציה של המשל; על תמורת האמת המסורה ברוח המודרנה; על החידוש שמרידת המשל על עצמו. ואילו ה. לייוויק ייחד את הדיבור על שני הממשלים שלנו, שטיינבארג ונחום יוד, אך לא התכוון להשוות זה לזה, ובהעריכו את משלי שטיינברג הדגיש את עמקותם, חריפותם, יהדותם המובהקת, עשרותם האידיאומטית, ססגוניותם ופיקחותם, והצטער, שהמשלים, שהם חומר־קריאה־ולימוד נפלא לילדים מבוגרים קצת, אינם מיוצגים כהלכה בכריסטומטיות, אבל עם כל אלה מנשבת בין השיטין רוח של הסתייגות־מה; וכשכתב יעקב בוטושאנסקי, כי שטיינבארג הוא אחד מגדולי סופרינו, ראה לייוויק לחלוק עליו, ואך לימים חזר בו מדעתו ואמר לו, כי שטיינבארג מקומו ליד מנדלי, שלום עליכם ודער נסתר. ואף יהושע רפפורט, שאינו בהול על דברי־שבח והוא שוקל כל קורטוב שבהם, רואה במשלים האלה התמודדות עם לאפונטיין וקרילוב, ואם כי הוא מסתייג במילה: לפעמים, הרי קלע לעין־העגולה. וכן קלע לה משה גרוס־צימרמן, הרואה במשלים אלה משל בולט, כיצד נוסח־מבית נעשה אוניברסאלי. אולם את המבקרים האלה ואחרים הקדימו דברי־ההערכה של המקורבים – שטרנברג, אלטמאן, ביקל, גינינגר, ובדרך כלל המבקרים האחרים הגיעו, מי במוקדם ומי במאוחר, לאותו פסק־דין עצמו. אבל עד כמה מעלה־השלבים של הביקורת לא ייחשב בעינינו, הרי היא, הביקורת עצמה, בחזקת שלב מאוחר לגבי שטיינבארג, במתאים למאמר הבריות: כשהחזן מאחר באמירת שמונה עשרה בקול, מאחרים הקהל באמירת ברוך הוא וברוך שמו אמן – כשהגיעה משכבר השעה לכתוב רצנזיות, נכתבה בדוחק כרוניקה; כשהגיעה משכבר השעה לכתוב מאמרים, נכתבו אך רצנזיות; כשהגיעה משכבר השעה לכתוב מונוגראפיות מחקריות, נכתבו עוד מסות אקטואליות ביקורתיות וזכרונות אימפרסיוניסטיים. כן, החקירה הספציאלית במשלי שטיינברג תחילתה הקדימה דווקא, אך שנה אחת לפטירתו – כן, ראה אז הרש סגל, במחקר קטן, לעמוד על דרכו של הממשל שלנו להסתייע בכל כמושא של אמנות, והיא דרך של מירב הדימוקראטיזציה, והוכיח הנחתו לגבי כמה וכמה אונומאטופיאות, המוסרות לא בלבד את קולותיהם של המדבר, החי, הצומח והדומם, אלא מוסרות, בכוח הקולות, גם את הלך־רוחם, וכן הראה כיצד מילה, שהיא לפי מובנה אינה מתכוונת להיות אונומאטופיאה כלל, נעשית אונומאטופיאה משום צלילה בלבד, וכיצד ההחלפה של אות אחת בלבד מקשרת לפעמים, על דרך ליצה ורצינות, את הקול ואת המישמע: צעדווקעט מלשון דווקא אבל במשקל: צעהאווקעט (התנבח). וכן עסק חיים גינינגר במקורות יצירתו של אליעזר שטיינבארג ועמד על הקבלות רבות־ענין שבין מנדלי ושטיינבאֶרג, והבטיח לפרסם פרקים נוספים, בין מקורות אחרים, בין קרובים (שלום עליכם, פרץ), בין רחוקים (תנ"ך, חז"ל, אוונגליון). אף שמואל ניגר עשה התחלה קטנה – השוואה של אותו מוטיב במשל של שלמה אטינגר “דער אינדיק” (=תרנגול הודו) ובין משל של שטיינבארג “ביי ר' טודרוסל אין הויף” (= אצל ר' טודרוס בחצר), וניתן להוסיף מה למסקנותיו. הקיצור, אפשר למנות נסיונות אלה וכאלה עד עתה – ראה, למשל, רשימתו של מרדכי שכטר הכוללת את הדימינוטיבים במשלי שטיינבארג וכדומה, אך בסך הכל חובה לומר, כי בשעה שהגישה הספרותית ביקורתית ואסתיטית היא כבר כחלקת־ישוב מעובדת יפה, הרי הגישה המדעית רובה עודה מידבר, זולת מיני נווה זעירים, באופן שניתן להסתייע במשל למה הדבר דומה, משל במי ששוטט הרבה במידבר וחיפש הרבה, עד שנמצא לו חפץ יקר, הרימו לאמור: אתה אמנם נאה ויאה, אבל מועט מדי וקטן מדי, ובאמת, עבודות המחקר שנעשו אינם יותר מראשי־פרקים, וההמשך־יבוא, שהיקפו גדול יותר ותפוסתו רחבה יותר, עודו מחייב את המצפים לו ברוב המתנה.

משמע, חקר מקורותיו של שטיינבארג ומקוריותו בבנין המשל, כשער למחקרים מיוחדים ומפורטים יותר, דין שיתפוס מקום בראש ההתענינות המדעית בו.

 

ט.    🔗

לענין מקורות המשל וממשליו – שטיינבארג, לפי טבעו ומנהגו, היה לומד־תמיד, שהרחיב והוסיף והרחיב את בסיס הדעת, והעמיקה מתוך מיצוי יסודותיה. ודאי שהתחקה על המשל הישן והחדש בספרות, וביחוד בספרותנו, והשאלה היא מה ידע על כך. וכאן ודאי שמותר, בקוים הכלליים, לסמוך עליו על אַלטמאַן – כפי שהוא מעיד במכתבו לאליעזר פרנקל – ואין צריך ראיות יתירות, שידע את משלי ברכיה הנקדן, אך נשאלת השאלה, האם הגיעוהו נוסחותיהם בתרגום יידיש ועיבודה, ומתמיהה השמועה, כי לא ידע אסופות ישנות, כאסופת המשלים של משה וואליך, ולא משום כך בלבד, שהספר (1697) יצא בפוטוסטאט (1926), אלא משום שמן המוכרח הוא, שידע זאת, הן קודם ובקיצור מספרו של אליעזר שולמאן (1913), הן אחר כך ובאריכות קצת מספרו של אריק (1928); ומה שהוא עיקר, אלה וכאלה עשויים היו לגרות את התענינותו במהלך תולדות המשל בישראל, הוא המשל שהשכיל, בתקופה קודמת יותר, ליטול את המוטיבים, השאולים לרוב, ולעשותם מבחינת המציאות, ההווי, והאידיומטיקה, כבני־בית שנתיהדו כביכול, והכלל הזה חל לא בלבד על המקורות מחוץ, בעיקר גרמניים, אלא אף על המקורות מבית, בעיקר עבריים. שטיינבארג, המהלך הליכה עקיבה ומעודנת ביותר בדרך הזאת, והוא גלגולה האחרון והשלם, המאחד שפעת ירושה גדולה ושפעת מקוריות גדולה הימנה, מן הדין שחרש תחילה אותה ירושה חרוש היטב. ומה שאנו משערים לגבי המשל הישן, אנו יודעים לגבי המשל המודרני. אך קושיה היא, אימתי הגיעו אליו משליו של שלמה אטינגר, האם בשתי המהדורות הראשונות (1889, 1890), האם במהדורה מאוחרת (1920), או אך במהדורת מכס וויינרייך (1925); ובדומה לה הקושיה לגבי משלי גוטלובר, שעשויים היו להגיעו במאוחר (1925), מה שאין כן משליו של ר' מרדכלי (=חיים צ’מרינסקי), שוודאי קראם תמידים כסדרם, מה גם בצאתם במקובץ לאור (1919). ושלושה אלה הם לא בלבד ממשלים מחוננים, אלא מיהדים, פעמים גניאליים, של המשלים – הראשון של המשל הגרמני והפולני הקלאסי; שני האחרונים, וביחוד האחרון שבהם, של המשל הרוסי, הקרילובי.

לרשימה מובחרת זו שייכים גם “פאבלען” (1912) של יהואש, שכתב, מלבד משליו המקוריים, אף עיבודים של משלי חז"ל, אזופוס, לוקמאן, לאפונטיין, לסינג ואחרים, והיינו, ואפילו בהדגשה, מוסיפים את משלי מ. ריבסמאן “דעם זיידנס משלים” (=משלי סבא), המעובדים דרך חירות ובאורח גוברין יהודאין לפי קרילוב (1908), ואולי גם “קרילאָווס משלים” של קאפלאן (מהדורה קמאה 1917). כבעייה היא ענין משלי מ. מ. דוליצקי, העשויים להכלל בכמה וכמה כרכים, אך קושיה היא, האם ועד־כמה עתונות־יידיש האַמריקאית הגיעה לבסרביה בכלל, ולשטיינבארג בפרט; והיא הקושיה שניתן להקשותה לגבי ממשל צעיר יותר, מודרני ומעודן, הוא נחום יוד, שצרר חלק ממשליו במגילת ספר (1919). אגב, הוא שפירסם, מקץ שנים, כמין מחקר על שירת המשל היהודית (1948), מהתחלותיה כמעט עד דור אחרון; כמעט – כי הוא נמנע מלדבר על ההתפתחות המודרנית של המשל, שהוצרכה לעמוד ברמה מעולה, כראוי לו לעם בעל מסורת־משל עתיקה כעמנו; הוא נמנע מלדבר על הממשלים, משום שגם הוא בכללם, וכן אינו מזכיר את שמו של שטיינבארג, ששוב לא היה, זה שש עשרה שנה, בין החיים.

ממשלים אלה ואחרים עשויים היו להיות לו מורים ומלמדים, וודאי למד מהם, כשם שעשוי היה ללמוד ולמד מיל"ג, המנסח העברי המקורי והמבריק של הרבה ממשלי לאפונטיין ושל קצת משלי קרילוב, וכן מספרו של דודו־אהובו יהודה שטיינברג “בעיר וביער”. אולם אם ללשון העברית, דין להזכיר את השפעת משלי ר' יעקב קראנץ, המגיד מדובנא – שטיינבארג אמנם התכוון לעבד את כל משליו וקצתם אף עיבד. י. י. סיגאַל מזכיר עוד את ר' לוי יצחק מבארדיצ’ב ואת ר' נחמן מברצלב; בנוגע לאחרון ניתן אולי לדבר על השפעתם של סיפורי המעשיות על מעשיות הילדים; בנוגע לראשון הרי שימש לו, כמוזכר, נושא למחזה־ילדים, אך ההנחה על השפעה ממש (האם של “קדושת לוי”, או של שניים או שלושה רצ’יטאטיבים שהם, ככל המשוער, אינם אבטנטיים), נראית בעיני כהמצאה בעלמא.

כל הדברים האלה חשובים לא בלבד משום עצמם, אלא אף משום כך, שדרכו של יוצר גדול, שהוא גם מצבר לתמצותם ולחיותם של קודמיו שהגיעוהו בכתב ובעל־פה. הוא מרכז כל אלה בקרבו ואורגם בתוך יצירתו שלו עצמו, ובהתרוממו לרמה חדשה, שלא הושגה לפניו, הוא מרומם את כל תשלוב הירושה החיה של קודמיו; כשם שהישגו מרומם גם את בני דורו והיוצאים בעקביו. נקודת־הרום החדשה אינה מניחתם שיירדו מרמת־כלל גבוהה יותר של אפשרויות־היצירה.

עד כמה חיבוריו של שטיינבארג במכלול־הנושאים, בייחודי־הלשון, בסגולות־האמנות ודקויותיה יצאו מכלל רשות היחיד שלו ונכנסו לכלל רשות יחידים, בחינת ירושה משותפת, ניכר אף בהשוואת־אגב של המשל, כפי שהבשיל, לאחר ששטיינבארג נודע ברשות רבים גדולה יותר; וסקירה שקודה תבהיר ענין זה לפרטיו, החל בממשל הפורה ביותר והטוב ביותר עתה, לייב אוליצקי – הוציא כמה כרכים משלים, בהם גם תרגום משלי קרילוב, בתוספת סיפא על מהות המשל וקורותיו, וכן אנתולוגיה של המשל ביידיש, וכלה בממשלים צעירים יותר שפירסמו ספרי משלים נאים – כמו משה שולשטיין וי. מאניק לדרמן ואף אלה, שהמשל היה להם סוג־צדדין, כמו, למשל, ריקודה פוטאש ואחרים. הסקירה הזאת אינה מותרת בפסיחה על המשל העברי, וכאן מקומם של משלי בר־אבא (עזרא פליישר) ושל הטוב שבמתרגמי שטיינבארג, הוא נתן אלתרמן.

 

י.    🔗

אך כאן מתערב קומפלכס מקוריותו של שטיינבארג והוא רב־פנים, ואך ניתוח דרך שיטה, עושי להתירו. ואם להסתפק בקצת קושיות, הרי קושיה היא: מה מוטיבים קיבל ומה פנים ניתנו להם במשליו; וכן מה מוטיבים חידש; או: מי הם נפשות משליו, – מה קיבל מן הפרסונאז' הקודם ומה פנים ניתנו לו במשליו, ומה פרסונאז' חידש; מהי חלוקת הנפשות: המצבר – שלל טיפוסים ואופיים, מידול ואומנויות, נבדלים במופלג, הן בדמות הנפש כולה, הן בדמות אבר הנעשה נפש גם הוא: בעלי חיים – חיה, בהמה, עוף ושרץ – שהמשל עושה גם אותם בחינת מדבר, כפי שעשה את הדומם גם הוא, – יסודות הטבע וחזיונותיו, בין סוג הר ובקעה, בין סוג נהר וענן; הכלים – בין סוג גג ושולחן, בין סוג פנס ומנורה; כלי־השרת – בין סוג מסור וסכין־שוחטים; בין סוג כנור ותוף; מלבושים – בין סוג מגף ופוזמק, בין סוג כפתור ושרוך; כשם שהיא עושה בחינת מדבר גם רעיון, הרהור־בדים, אות, דגש, נקודה, – ובעצם, מה לא, – וכל אחד ואחד והכל דיבורם כדרך הטבע, כדרך טבעו שלו, כי הממשל, היודע לזווג פטר־אינטואיציה וגמר־מחשבה, חילק את כל מיני הדיבורים האלה חלוקה טיפוסית, אינדוידואלית ואפילו קפריסית, ואף שכל דיבור ודיבור מצומד, צמידה אורגאנית, בסיפור־מעשה, שהוא כמעט תמיד דינאמי, הוא מגיח מתוכו בקלות תנועה שבמפתיע, ונדרש ניתוח מפורט ביותר, כדי להבדיל בין הלכסיקה המיוחדת של החלקה התיאורית והלכסיקה המיוחדת של החלקה השיחיית שבאותו משל עצמו. לענין הלכסיקה בכלל, הרי זה פסיפס, שאבניו הקטנות מוצאם ממקורות רחוקים ביותר וקרובים ביותר, המצווחים חקרונו ומיינונו, וזו מלאכה, שאינה אולי קלה אך ודאי מענינת עד־מאד – כן, למשל, ראויות לתשומת־דעת מיוחדת מלים, ששכחו משכבר את מוצאם ונעשו כלליות ביותר והן חוזרות עתה לביתם מקדם; או פתגמים שכבר שכחו דרך משל והם חוזרים עתה למוחשיותם הראשונה. כמובן, נדרשת חקירה ממצה של התחביר שלו, שהוא מורה לו בו כל מיני היתרי סטייה, אך משלבם להפליא בתוך מהלך השיחה או הסיפור, שאף שהם נראים תחילה כאורחים משונים, הם נעשים תוך־כדי־דיבור בעלי־בתים כדין וכדת.

בדומה ניתן לומר על כל, או כמעט על כל שאר היסודות והרכיבים של מיבנה־המשל, וכן סוגיה לעצמה הוא החרוז שלו, שניתנה לו גמישות חננית, בעיקר בצורתו המורכבת, אך הצד האהוד שבו, שאין הוא נזקר במשונותו, אינו מצווח. כפי שחידושים מצווחים ברגיל: רבותי, בואו ותמהו, אלא משתבץ, בחשאי ובנחת, והסביבה הביתית של השורה ושכנותיה, שלפנים ושלאחור, מסייעה לכך. אבל אף שהחידוש נראה כמעשה־שבכל־יום, הוא כצובט ברעננותו המחייכת. כנהוג אף כאן החרוז כעיר־המקלט לדיאלקט, אולם אף דבר זה נעשה כדרך אגב, ביחוד כשהחרוז המורכב מעמעם מעט – על כל פנים זהו כמין הדגש של שייכות ליידיש דרומית בכלל, וליידיש בסראבית בפרט. אולם אף פה אין רחישה וגעישה, הנוסח הוא כרמיזת די לחכימא ברמיזא, כי בדרך כלל מקיים הממשל שלנו מה שקרוי כלל־יידיש בידו, כפי שנתגבשה בקלאסיקה שלה, ומי שיבקש להעמיד על החלקה הבסרבאית שבמשלים, לא תקל מלאכתו.

סדנה מורכבת למדי היא הבבואה הפרוזודית להתנודדותו של הממשל בין יסודות המשל ואיזונם: ביסוד האפי – סיפור המעשה, היסוד הדרמאטי – הרפליקות של הנפשות; היסוד הדידאקטי – מוסר ההשכל, כשכל יסוד ויסוד תובע מענה־לשון משלו, והמחבר נענה להם, אך הוא מחטב מסגרת, המקיפה הכל ומכילה הכל, והמסגרת אינה פוזמק לרגל או קליפה לאילן, אלא עור לבשר ואפילו הבשר עצמו. חכמת האיזון היא עצמה ועיקרה של אמנות המשל, ובדרך כלל אינה חידוש, אך היא חידוש בדרך פרט, וביחוד שהממשל שלנו – אם לחזור על אימרה של טודור ארגיזי – הוא אולי היחיד שבין הממשלים, שהוא בעיקרו ליריקן ובכוחו של היסוד הלירי עשה את משלו – שיר.

 

יא.    🔗

ואחרון אחרון, הקושיה למשנת רבי אליעזר – כיצד הוא מתבונן, בשפופרת משליו, בעולם ובחיים, ביצירה ובאדם, ומה, בעצם, מספרים לנו משליו על כך. אפשר שמיני האינפורמציה מחוצה למשל, נודעת להם חשיבות־מה, אבל הם כוללים דברים, שאין להם זיקה עמוקה יותר לתוכו, כפי שהוא בא על גילומו במשליו. דבר זה דין להדגישו, כי זעיר שם זעיר שם ראו קצת מעריכיו, שנמשכו למוסכמות הפרוגרמטיות שלהם עצמם, לעשות בו מעשה השטחה. שעל־כן חובה היא להתגונן בפניהם ולהעלות כנגדם את ההנחה, כי בינת המשל היא בדרך כלל פסימיית, – ועל כך חזר זה מקרוב י. בשביס, בדברו על הממשל שלנו – ונוסיף על דבריו: אפילו כשהממשל הוא, לפי תכונתו או השקפתו, כפי שמצינו במשל המשכילי שלנו, אופטימי, לא כל שכן כשהוא, הן לפי סברו, הן לפי נסיונו, פסימיסטן כפי שהיה שטיינבארג. והלכך הדין עם שלמה ביקל, שהדגיש נקודה זו כמה פעמים – האדם הפסיד את מלחמתו בגורל, מערכתו כאבודה מראש, והמשענת היחידה והמוצא היחיד הם בסולידריות הסוציאלית. כי יש בו אפילו סדק לאמונה בתהליך דיאלקטי או מיכניסטי, שיביא את הישועה – הוא סיפור־בדים ממש, ויש לא מעט גיחוך בבוא אנשים שהיו קרובים אל שטיינבארג, לתלות בו כאותה אמונה ובבוא אחרים והם חוזרים על כך. הרי הם, הקרובים אליו, הוצרכו לדעת, יותר מכפי שיודעים אחרים, כי הפתיחתא למשליו: “טרויריק, קינדער, אויף דער וועלט, דער ברייטער גראַמער / ביטער! מיט א משל כאָטש זיך קוויקן לאָמיר” (= עצוב, ילדים, בעולם הרחב, הרווח; מר; במשל, לפחות נשובב את נפשנו) אמירתה היתה בכובד־ראש, משהא רשאים שלא להניח את העצבות והמרורים כיסודות הנברא, ומשנהא רשאים לחשוב, כי סדר־חברה אחר, יביא סדר־עולם אחר, וכי תקנה חיצונית פירושה תיקון פנימי. דומה עלינו, כי שטיינבארג, שהוא כבן־קוהלת, דומה לברנר, שהוא כבן־איוב, שגם בו נעשה מעשה־השטחה – הפסימיות של שניהם רואה את הבריאה אומללה מדי, משמותר יהיה להגדיל את הצער בין חי לטבעו מכוחו של הצער שבין חי לחברו, ומכאן סערת־מרדם על עוולות ואכזריות, מכאן תביעתם לאהבה ולרחמים לכל אשר נשמה באפו.

(חשון תשכ"ט)