סג עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ – מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ – לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
רַב אַבָּא בְּנוֹ שֶׁל רַב פַּפִּי וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם ר' לֵוִי אָמְרוּ: שְׁלָשְׁתָּם דָּרַשׁ עֲקַבְיָא מִפָּסוּק אֶחָד: “וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ” (קהלת יב, א) – בְּאֵרְךָ, בּוֹרְךָ, בּוֹרַאֲךָ; בְּאֵרְךָ – מִמָּקוֹם שֶׁבָּאתָ, בּוֹרְךָ – לְמָקוֹם שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ, בּוֹרַאֲךָ – לִפְנֵי מִי שֶׁאַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן (אבות ג, א; ירושלמי סוטה ב, ב).
הִסְתַּכֵּל וגו' – התבונן ושים לבך לשלושה עניינים ואז לא תחטא.
טִפָּה סְרוּחָה – זרע הגבר.
מְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה – הקבר שבו הופכת הגופה מאכל לתולעים.
דְּסִיכְנִין – מן היישוב סכנין שבגליל התחתון.
דָּרַשׁ – למד.
“בּוֹרְאֶיךָ” – מילה הנדרשת מלשון באר (מוצא האדם), בור (הקבר) ובורא (הוא הקב"ה).
*
סד אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב הוּנָא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים – בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵלֵךְ בָּהּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ. מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם” (במדבר כב, יב), וְנֶאֱמַר: “קוּם לֵךְ אִתָּם” (שם שם, כ); מִן הַנְּבִיאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ” (ישעיה מח, יז); מִן הַכְּתוּבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן” (משלי ג, לד) (מכות י ע"ב).
מִן הַתּוֹרָה וגו' – משלושת חלקי התנ"ך אפשר ללמוד את הרעיון המובא להלן.
בַּדֶּרֶךְ וגו' – מן השמים מסייעים לאדם ללכת בדרך שהוא רוצה, לטוב או לרע.
מִן הַתּוֹרָה – מסיפור בלעם, שהותר לו בסופו של דבר למלא את רצונו וללכת לקלל את ישראל.
“אִם לַלֵּצִים” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי הן ללץ (המרושע) והן לעניו (הצדיק) הקב"ה מסייע בדרכיהם.
*
סה שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם” (ויקרא יא, מג) – אָדָם מְטַמֵּא עַצְמוֹ מְעַט, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה; מִלְּמַטָּה – מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה; בָּעוֹלָם הַזֶּה – מְטַמְּאִין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
“וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים” (שם שם, מד) – אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה; מִלְּמַטָּה – מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה; בָּעוֹלָם הַזֶּה – מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא (יומא לט ע"א).
מְטַמְּאִין – מוסיפים לו (מן השמים) טומאה נוספת.
מִלְּמַטָּה – בארץ.
מִלְּמַעְלָה – בשמים.
*
סו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת; עָבַר עֲבֵרָה אַחַת – אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה” (קהלת ט, יח) – בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא זֶה אִבֵּד מִמֶּנּוּ טוֹבָה הַרְבֵּה.
רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ וְהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ וְאֶת הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת; עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה” – בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא זֶה אִבֵּד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה (קידושין מ ע"ב; תוספתא קידושין א, יג-יד).
חֶצְיוֹ וגו' – כאילו כל מעשיו מונחים על שתי כפות המאזניים (לחיוב ולשלילה) והן שקולות זו כנגד זו.
אִבֵּד מִמֶּנּוּ – הפסיד.
נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ – גורלו נקבע לפי רוב מעשיו (לטוב או לרע).
*
סז הַזְּכוּת יֵשׁ לָהּ קֶרֶן וְיֵשׁ לָהּ פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ” (ישעיה ג, י); עֲבֵרָה יֵשׁ לָהּ קֶרֶן וְאֵין לָהּ פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ” (שם שם, יא). וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: “וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ” (משלי א, לא)? עֲבֵרָה שֶׁעוֹשָׂה פֵּרוֹת – יֵשׁ לָהּ פֵּרוֹת, וְשֶׁאֵין עוֹשָׂה פֵּרוֹת – אֵין לָהּ פֵּרוֹת.
מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'… וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ” (מלאכי ג, טז). מַהוּ “וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ”? אָמַר רַב אַסִּי: אֲפִלּוּ חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ. מַחֲשָׁבָה רָעָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי” (תהלים סו, יח). וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: “הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם” (ירמיה ו, יט)? מַחֲשָׁבָה שֶׁעוֹשָׂה פְּרִי – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵין בָּהּ פְּרִי – אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה (קידושין מ ע"א).
הַזְּכוּת – מעשים טובים ומצוות.
קֶרֶן, פֵּרוֹת – מושגים מעולם הכספים: סכום של כסף והריבית שהוא מעלה. הקרן היא העיקר והיא שְמורה לעולם הבא, ואת הריבית מקבלים כבר בעולם הזה.
מָה אֲנִי מְקַיֵּם – כיצד אסביר (את הפסוק העוסק ברשעים ומזכיר פרי).
עֲבֵרָה שֶׁעוֹשָׂה פֵּרוֹת – כגון החוטא ומחטיא אחרים.
נֶאֱנַס – נאלץ מסיבה כלשהי.
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב – הדבר נחשב לו.
מַחֲשָׁבָה שֶׁעוֹשָׂה פְּרִי – שמגיעה לידי מימוש.
*
סח רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הַזְּכוּת אֵינָהּ עֲקָרָה וְעוֹשָׂה פֵּרוֹת, אֲבָל הָעֲבֵרָה עֲקָרָה (מד"ת סב, ד).
עֲקָרָה – שאינה מצמיחה פירות (וראו בקטע הקודם).
*
סט רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת קוֹנֶה לוֹ פְּרַקְלִיט אֶחָד, וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קוֹנֶה לוֹ קָטֵגוֹר אֶחָד. תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת (אבות ד, יא).
קוֹנֶה וגו' – רוכש לו מי שיגן עליו (בבית דין של מעלה).
תְּרִיס וגו' – מגן בפני עונש קשה.
*
ע אָמַר רַב חִנְנָא בַּר אִידִי: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה כְּמַאֲמָרָהּ, אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע” (קהלת ח, ה).
אָמַר רַ' אַסִּי, וְיֵשׁ אוֹמְרִים רַ' חֲנִינָא: אֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה הוּא מְבַטְּלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה” (שם שם, ד), וְסָמוּךְ לוֹ: “שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע” (שבת סג ע"א).
כְּמַאֲמָרָהּ – כפי שנצטוותה.
הוּא מְבַטְּלָהּ – לגבי מי שמקיים מצוות כראוי.
סָמוּךְ לוֹ – בפסוק הבא.
*
עא רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: “רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'” (תהלים קיא, י).
הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז).
אָמְרוּ לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: חָכָם וִירֵא חֵטְא מַהוּ? אָמַר לָהֶם: הֲרֵי זֶה אֻמָּן וּכְלֵי אֻמָּנוּתוֹ בְּיָדוֹ. חָכָם וְאֵין יְרֵא חֵטְא מַהוּ? אָמַר לָהֶם: הֲרֵי זֶה אֻמָּן וְאֵין כְּלֵי אֻמָּנוּתוֹ בְּיָדוֹ. יְרֵא חֵטְא וְאֵין חָכָם מַהוּ? אָמַר לָהֶם: אֵין זֶה אֻמָּן, אֲבָל כְּלֵי אֻמָּנוּתוֹ בְּיָדוֹ (אבות ג, ט; אדר"נ, נו"א, כב).
יִרְאַת חֶטְאוֹ – חששו פן יחטא ומאמציו שלא לחטוא.
קוֹדֶמֶת – תופסת מקום ראשון במעלה בעולמו.
מַעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ – מעשיו (קיום מצוות ועשיית חסד) גדולים במשקלם ובהיקפם מידיעותיו בתורה ומעיסוקו בה.
“נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” – והעשייה קודמת לשמיעה וללימוד.
אֻמָּן וגו' – בעל מלאכה והמכשירים שבעזרתם הוא מבצע את מלאכתו.
*
עב רַ' סִימוֹן וְרַ' אֶלְעָזָר הָיוּ יוֹשְׁבִים. עָבַר עֲלֵיהֶם רַ' יַעֲקֹב בַּר אַחָא, אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: נַעֲמֹד לְפָנָיו, שֶׁאָדָם יְרֵא חֵטְא הוּא. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: נַעֲמֹד לְפָנָיו, שֶׁאָדָם בֶּן תּוֹרָה הוּא. אָמַר לוֹ: אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, שֶׁאָדָם יְרֵא חֵטְא הוּא, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁאָדָם בֶּן תּוֹרָה הוּא?! (שבת לא ע"ב).
נַעֲמֹד לְפָנָיו – נקום לכבודו.
יְרֵא חֵטְא – ראו בקטע הקודם.
בֶּן תּוֹרָה – תלמיד חכם.
וְאַתָּה אוֹמֵר וגו' – בתמיהה: וכי בן תורה גדול מירא חטא?
*
עג “יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד” (תהלים יט, י) – אַתָּה מוֹצֵא, אָדָם שׁוֹנֶה מִדְרַשׁ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְאִם אֵין בּוֹ יִרְאַת חֵטְא אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: יֵשׁ לִי אֶלֶף מִדּוֹת שֶׁל תְּבוּאָה, יֶשׁ לִי אֶלֶף מִדּוֹת שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶלֶף שֶׁל יַיִן. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: יֵשׁ לְךָ אַפּוֹתֵקָאוֹת לִתֵּן אוֹתָן בָּהֶן? אִם יֵשׁ לְךָ כֵּן – הַכֹּל שֶׁלְּךָ, וְאִם לָאו – אֵין בְּיָדְךָ כְּלוּם. כָּךְ אָדָם שׁוֹנֶה הַכֹּל, אָמְרוּ לוֹ: אִם יֵשׁ לְךָ יִרְאַת חֵטְא – הַכֹּל שֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת, יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ” (ישעיה לג, ו) (שמו"ר ל, יד).
אַתָּה מוֹצֵא – אתה לומד ומגלה.
אֶלֶף מִדּוֹת – כמות גדולה.
אַפּוֹתֵקָאוֹת – מחסנים.
לִתֵּן – לשים, לאחסן.
“וְהָיָה אֱמוּנַת” וגו' – פסוק הנדרש כאומר כי את החוכמה והדעת אפשר לשמור רק באוצר (מחסן) של יראת חטא.
*
עד אָמַר רַ' אַבָּהוּ: כָּל הַמְּעַשֶּׂה אֶת חֲבֵרוֹ לִדְבַר מִצְוָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ (סנהדרין צט ע"ב).
הַמְּעַשֶּׂה אֶת חֲבֵרוֹ – גורם לחברו לעשות.
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב – הדבר נחשב לו.
*
עה אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדַּמְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, וְכָל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְלַפַּפְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְיוֹם הַדִּין. רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: קְשׁוּרָה בּוֹ כְּכֶלֶב (סוטה ג ע"ב).
מְקַדַּמְתּוֹ – מקדימה אותו.
מְלַפַּפְתּוֹ – נכרכת סביבו.
כֶּלֶב – ההולך תמיד עם אדונו.
*
עו שָׁנִינוּ, רַ' יוֹסֵי בְּרַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה מוֹחֲלִין לוֹ, שְׁנִיָּה מוֹחֲלִין לוֹ, שְׁלִישִׁית מוֹחֲלִין לוֹ, רְבִיעִית אֵין מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ” (עמוס ב, ו), וְאוֹמֵר: “הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר” (איוב לג, כט) (יומא פ"ו ע"ב).
מוֹחֲלִין – סולחים (בשמים).
שְׁנִיָּה – פעם שנייה.
“וְעַל אַרְבָּעָה” וגו' – מילים הנדרשות כאומרות כי על החטא בפעם הרביעית כבר אין מחילה.
“פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ” – אך לא בפעם הרביעית.
*
עז דָּרַשׁ רַ' יְהוּדָה בַּר נַחֲמָנִי מְתֻרְגְּמָנוֹ שֶׁל רֵישׁ לָקִישׁ: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף” (מיכה ז, ה) – אִם יֹאמַר לְךָ יֵצֶר הָרַע: חֲטָא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל לְךָ – אַל תַּאֲמֵן. שֶׁמָּא תֹּאמַר: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵּיתוֹ וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ וְרָהִיטֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה” (חבקוק ב, יא). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידָה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ” (מיכה ז, ה). אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁשָּׁרוּי בְּחֵיקוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ נְשָׁמָה.
רַ' זְרִיקָא אָמַר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְּלַוִּים אוֹתוֹ הֵם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ” (תהלים צא, יא). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל” (ישעיה מג, יב) (חגיגה טז ע"א).
מְתֻרְגְּמָנוֹ – מי שחזר בקול רם על דבריו של ריש לקיש (כדי שישמע אותם הציבור).
“בְרַע” – מילה הנדרשת כ"(יצר) הרע".
מִי מֵעִיד בִּי? – מי יעיד כנגדי על חטאַי (אם אחטא בסתר)?
“וְכָפִיס” – קורה.
שָׁרוּי בְּחֵיקוֹ – מצוי בקרבו.
שְׁנֵי מַלְאֲכֵי וגו' – לפי המסורת כי בכל זמן שני מלאכים מלווים את האדם (שבת קיט ע"ב).
“וְאַתֶּם עֵדַי” – האדם עצמו, כלומר איברי גופו, מעיד על עצמו.
*
עח אָמַר רַ' יִצְחָק בַּר פַּרְנָךְ: כָּל עֲווֹנוֹת שֶׁל אָדָם חֲקוּקִים לוֹ עַל עַצְמוֹתָיו (כלה רבתי ג, א).
*
עט אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ רֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא חָטָא, שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: “רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר” (שמואל א ב, ט).
דְּבֵי רַ' שִׁילָא אָמְרוּ: כֵּיוָן שֶׁבָּא לְיָדוֹ דְבַר עֲבֵרָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְלֹא חָטָא, שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: “רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר” (יומא לח ע"ב).
יָצְאוּ רֹב שְׁנוֹתָיו – חלפו מרבית שנות חייו.
שׁוּב – יותר.
“רַגְלֵי” – מילה הנדרשת מלשון הרגל, מה שהאדם היה רגיל לעשות.
דְּבֵי וגו' – חכמים מבית המדרש של ר' שילא.
בָּא לְיָדוֹ וגו' – הזדמנה לו האפשרות לחטוא.
*
פ אָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר (יומא פ"ו ע"ב).
שָׁנָה בָּהּ – חזר עליה פעם שנייה.
הֶתֵּר – דבר מותר.
*
פא דָּרַשׁ רַב עֻלָּא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה” (קהלת ז, יז)? הַרְבֵּה הוּא שֶׁלֹּא יִרְשַׁע – וּמְעַט יִרְשַׁע? אֶלָּא מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף – יַחֲזֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף? (שבת לא ע"ב).
וּמְעַט יִרְשַׁע? – האם מותר להיות רשע במקצת?
מִי שֶׁאָכַל וגו' – פתגם הבנוי כשאלה רטורית, ומשמעו: מי שכבר חטא מעט, האם יש בכך הצדקה להמשיך ולחטוא עוד יותר?
אלא מי שחטא מעט אל לו לחטוא חטא גדול יותר.
רֵיחוֹ נוֹדֵף – נותן ריח עז.
*
פב בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כַּחֲמוּרָה וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה, שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה – מִצְוָה, וּשְׂכַר עֲבֵרָה – עֲבֵרָה (אבות ד, ב).
רָץ – כדי לקיים.
שְׂכַר מִצְוָה וגו' – השכר על קיום מצווה הוא האפשרות הניתנת לאדם לקיים מצווה נוספת (וכן היפוכו של דבר).
*
פג הוּא הָיָה אוֹמֵר: הֱוֵי נִרְתָּע מֵחֵטְא קַל כְּדֵי שֶׁתֵּרָתַע מֵחֵטְא חָמוּר. הֱוֵה מַקְדִּים דְּבַר מִצְוָה, שֶׁלֹּא יִקְדְּמוּךָ הַפֻּרְעָנֻיּוֹת, אִם בָּאַת עֲבֵרָה לְיָדְךָ, אַל תִּדְאַג מֵאוֹתָהּ עֲבֵרָה, אֶלָּא מִן הַבָּאָה אַחֲרֶיהָ, וְאִם בָּאַת מִצְוָה לְיָדְךָ, אַל תִּשְׂמַח לְאוֹתָהּ מִצְוָה, אֶלָּא לַבָּאָה אַחֲרֶיהָ (אדר"נ, נו"ב, לג).
הוּא – בן עזאי.
נִרְתָּע – נסוג ופורש.
מַקְדִּים – מזדרז (לבצע).
פֻּרְעָנֻיּוֹת – עונשים.
בָּאַת עֲבֵרָה לְיָדְךָ – חטאתָ.
*
פד “וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ” (דברים יט, יא) – מִכָּאן אָמְרוּ: עָבַר אָדָם עַל מִצְוָה קַלָּה, סוֹפוֹ לַעֲבֹר עַל מִצְוָה חֲמוּרָה; עָבַר עַל מִצְוַת “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא יט, יח) – סוֹפוֹ לַעֲבֹר עַל “לֹא תִּשְׂנָא אֶת אָחִיךָ” (שם שם, יז), וְעַל “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר” (שם שם, יח), וְעַל “וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ” (שם כה, לו), עַד שֶׁבָּא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים, לְכָךְ נֶאֱמַר: “וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ” (ספרי דברים, קסז; ילק"ש לדברים, תתקכ).
מִכָּאן – מפסוק זה (העוסק בשנאה הממשיכה במארב וסופה ברצח).
“וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ” – ועליך לסייע לו לפתור את בעיותיו הכלכליות.
*
פה “אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע” (תהלים לב, א) – אַשְׁרָיו לְאָדָם שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מִפִּשְׁעוֹ, וְלֹא פִּשְׁעוֹ גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ (בר"ר כב, ו).
“נְשׂוּי” – מילה הנדרשת כהתנשאות, התגברות (מעל הנטייה לחטוא).
*
פו אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת (סוטה ג ע"א).
*
פז אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ לְרַ' יְהוּדָה אָחִיו שֶׁל רַ' סַלָּא הֶחָסִיד: אַל תִּכְעַס וְלֹא תֶּחֱטָא; אַל תִּשְׁתַּכֵּר וְלֹא תֶּחֱטָא (ברכות כט ע"ב).
אֵלִיָּהוּ – הנביא.
אַל תִּכְעַס – כי הכעס מביא לחטא.
*
פח שָׁנָה דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: עֲבֵרָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא תִּטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם” (ויקרא יא, מג) – אַל תִּקְרָא “וְנִטְמֵתֶם”, אֶלָּא “וְנִטַּמְטֵם” (יומא לט ע"א).
שָׁנָה וגו' – אמר חכם מבית המדרש של ר' ישמעאל.
מְטַמְטֶמֶת – אוטמת וסותמת מכל חוכמה.
אַל תִּקְרָא וגו' – שיטת מדרש שמציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, לעיתים על ידי שינוי דרך כתיבתן.
*
פט אָמַר רַ' יִצְחָק: כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְּאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי” (ישעיה סו, א) (חגיגה טז ע"א).
כְּאִלּוּ דּוֹחֵק וגו' – כי הוא מניח שהקב"ה אינו מצוי בכל מקום (בניגוד לאמור בפסוק) ועל כן לא יֵדע על החטא.
*
צ שָׁנִינוּ, הָיָה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז עָלָיו בְּגָלוּי (סוטה ג ע"א).
מַכְרִיז עָלָיו – מפרסם.
*
צא אָמַר רַב כָּהֲנָא: חָצוּף עָלַי מִי שֶׁמְּפָרֵשׁ חֶטְאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה” (תהלים לב, א) (ברכות לד ע"ב).
חָצוּף עָלַי – נראה בעיני כאדם חסר בושה.
מְפָרֵשׁ חֶטְאוֹ – מכריז בגלוי על חטאיו.
“אַשְׁרֵי” וגו' – טוב לאדם שנסלחים לו פשעיו (“נשוי פשע”) כאשר הוא מכסה אותם ואינו מכריז עליהם ברבים.
*
צב אָמַר רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק: גְּדוֹלָה עֲבֵרָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ (נזיר כג ע"א).
גְּדוֹלָה – עדיפה, טובה יותר.
עֲבֵרָה לִשְׁמָהּ – עבירה שיסודה בכוונה טובה ונכונה, לשם שמים.
*
צג חֲזָקָה, אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ (בבא מציעא ה ע"ב).
חֲזָקָה – הנחה מקובלת ומוצקה.
חוֹטֵא וְלֹא לוֹ – חוטא מבלי שיש לו מזה טובת הנאה כלשהי.
צד אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵרָה (בבא קמא נא ע"א).
אֵין שָׁלִיחַ וגו' – ומי שעובר עבירה משום שאדם אחר הורה לו לעשות כך, אינו יכול להיפטר בטענה כי רק מילא שליחות.
*
צה אֵין אָדָם רוֹאֶה חוֹבָה לְעַצְמוֹ (שבת קיט ע"א).
רוֹאֶה חוֹבָה לְעַצְמוֹ – דן את עצמו לשלילה.
*
צו אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר (שביעית ט, ט).
נִשְׂכָּר – מרוויח מחטאו.
*
צז אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בֵּין טוֹב לְרַע (סנהדרין קג ע"א).
יוֹדֵעַ – להבחין.
*
צח רֹאשׁוֹ שֶׁל הַחֵטְא מָתוֹק וְסוֹפוֹ מַר (השוו ויק"ר טז, ח).
רֹאשׁוֹ… מָתוֹק – ראשיתו נעימה.
*
צט דָּרַשׁ רָבָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ” (שיר השירים ז, יד)? – אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא (עירובין כא ע"ב).
לֹא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא – לא חטאו (ולוּ חטא קל).
*
ק אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: עֲתִידִים בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ טוֹב כַּלְּבָנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן” (הושע יד, ז) (ברכות מג ע"ב).
בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל וגו' – ראו בקטע הקודם.
“יֹנְקוֹתָיו” – מילה הנדרשת מלשון תינוקות, אנשים צעירים.
*
קא “אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים” (ישעיה א, יח) – בִּזְמַן שֶׁעֲווֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כְּפִי שָׁנָיו – “כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ” (שם) (ירושלמי יומא ו, ה).
כְּפִי שָׁנָיו – בהתאם לגילו (דרשה על מילת “כשנים”), ואין הוא חוטא בזקנותו בחטאים ההולמים צעירים פוחזים.
“כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ” – ייסלח לו.
*
קב שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֲשֵׂה עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא וּמָצוּי לְךָ וְעוֹדְךָ בְּיָדְךָ. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ: “וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה” (קהלת יב, א) – אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה. “וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ” (שם) – אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה (שבת קנא ע"ב).
עֲשֵׂה וגו' – עשה מעשי צדקה לפני ימי הזקנה או ימות המשיח, כל עוד אתה מוצא למי לעשותם (“מוצא”) וברשותך הכסף (“מצוי”) ובכוחך לעשות (“עודך בידך”).
שֶׁאֵין בָּהֶם וגו' – שהם ימים שבהם כבר אי אפשר לעשות מעשים שאפשר לקבל עליהם שכר (או להיענש).
*
קג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: “בַּמֵּתִים חָפְשִׁי” (תהלים פח, ו) – כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם נַעֲשֶׂה חָפְשִׁי מִן הַמִּצְווֹת (שבת קנא ע"ב).
חָפְשִׁי מִן הַמִּצְווֹת – פטור (בעולם הבא) מקיומן, ואולי אף לא יכול להמשיך ולקיימן.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות