קד “אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ” (ישעיה ג, י) – וְכִי יֵשׁ צַדִּיק טוֹב וְיֵשׁ צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ טוֹב? אֶלָּא טוֹב לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת – זֶהוּ צַדִּיק טוֹב; טוֹב לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת – זֶהוּ צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ טוֹב. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: “אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ” (שם שם, יא) – וְכִי יֵשׁ רָשָׁע רַע, וְיֵשׁ רָשָׁע שֶׁאֵינוֹ רַע? אֶלָּא רַע לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת – זֶהוּ רָשָׁע רַע; רַע לַשָּׁמַיִם וְאֵינוֹ רַע לַבְּרִיּוֹת – זֶהוּ רָשָׁע שֶׁאֵינוֹ רַע (קידושין מ ע"א).

טוֹב לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת – מקיים מצוות שבין אדם למקום (הקב"ה) ובין אדם לחברו.

כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר – בדומה לזה.

*

קה “צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל” (תהלים לו, ז) – מָה הָרִים הַלָּלוּ נִזְרָעִים וְעוֹשִׂים פֵּרוֹת, כָּךְ מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים עוֹשִׂים פֵּרוֹת וּמְטִיבִים לְעַצְמָם וְלַאֲחֵרִים. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְפַעֲמוֹן שֶׁל זָהָב וְהַגּוֹל שֶׁלּוֹ שֶׁל מַרְגָּלִית; “מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה” (שם) – אֵלּוּ הָרְשָׁעִים; מָה הַתְּהוֹם הַזֶּה לֹא נִזְרָע וְלֹא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, כָּךְ אֵין מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים עוֹשִׂין פֵּרוֹת, שֶׁאִלּוּ הָיוּ עוֹשִׂין פֵּרוֹת הָיוּ מַחֲרִיבִין אֶת הָעוֹלָם (תנחומא אמור, ה).

“צִדְקָתְךָ” – מילה הנדרשת כ"צדיקיך".

עוֹשִׂים פֵּרוֹת – מניבים תוצאות. גּוֹל – הענבל שבפעמון.

*

קו אָמַר רַ' פִּינְחָס הַכּוֹהֵן בַּר חַמָּא: הָרָקִיעַ שֶׁשְּׁמוֹ עֲרָבוֹת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹרֵעַ מַעֲשֵׂי הַצַּדִּיקִים וְהֵם עוֹשִׂים פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ” (ישעיה ג, י) (מד"ת קיד, ב).

עֲרָבוֹת – שם אחד משבעת הרקיעים (בעקבות תהלים סח, ה).

עוֹשִׂים פֵּרוֹת – מניבים רווחים, הוא השכר לעולם הבא.

*

קז “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ” (בראשית א, ב) – אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל הָרְשָׁעִים; “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (שם שם, ג) – אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים (בר"ר ב, ה).

*

קח הַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם: “וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם” (בראשית יח, ה), וּלְבַסּוֹף – “וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם” (שם שם, ז). הָרְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ מְעַט אֵינָם עוֹשִׂים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעֶפְרוֹן שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם: “הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ” (שם כג, יא), “אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא” (שם שם, טו). וּלְבַסּוֹף נֶאֱמַר: “וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן… אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר” (שם שם, טז) – שֶׁלֹּא קִבֵּל מִמֶּנּוּ אֶלָּא קַנְטְרִין (בבא מציעא פז ע"א; תנחומא וירא, ד).

אַבְרָהָם – שנתן לאורחיו גם בשר, הרבה יותר ממה שהציע תחילה.

עֶפְרוֹן – שתחילה הציע לתת את מערת המכפלה לאברהם חינם ובסוף תבע כסף רב.

קַנְטְרִין – מטבעות רבי ערך, שמשקלם רב במיוחד.

*

קט רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי” (תהלים קט, כב), רְשָׁעִים יֵצֶר רַע שׁוֹפְטָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי” (שם לו, ב), וּבֵינוֹנִים זֶה וְזֶה שׁוֹפְטָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ” (שם קט, לא). אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אָנוּ בֵּינוֹנִים. אָמַר לוֹ אַבַּיֵּי: לֹא הִנִּיחַ מָר חַיִּים לְכָל בְּרִיָה! וְאָמַר רַבָּה: יוֹדֵעַ אָדָם בְּעַצְמוֹ אִם צַדִּיק גָּמוּר הוּא אִם לָאו.

אָמַר רָבָא: לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִרְשָׁעִים גְּמוּרִים וּלְצַדִּיקִים גְּמוּרִים. וְאָמַר רָבָא: לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי וּלְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא: לְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי – הָעוֹלָם הַזֶּה, וּלְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא – הָעוֹלָם הַבָּא (ברכות סא ע"ב).

שׁוֹפְטָם – מנחה אותם, מנהיג אותם בדרכם.

“וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי” – ויצר הרע נחשב כמת.

“נְאֻם פֶּשַׁע” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי היצר הרע (“פשע”) הוא שמדבר אל לבו של הרשע.

בֵּינוֹנִים – מי שאינו לא צדיק ולא רשע.

“מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ” – שני שופטים.

לֹא הִנִּיחַ וגו' – אם אתה (רבה) מן הבינונים, שאר בני האדם נחשבים כרשעים ואין להם שום סיכוי לחיות.

בְּעַצְמוֹ – על עצמו.

אַחְאָב – שהיה עשיר גדול ונהנה רק מחיי העולם הזה.

רַ' חֲנִינָא – שהיה עני מרוד ויזכה ליהנות רק מחיי העולם הבא.

*

קי אִם אֵין צַדִּיק אֵין רָשָׁע. אָמַר רָשָׁע לַצַּדִּיק: מְבַקֵּשׁ אַתָּה לְהַחֲזִיק לִי טוֹבָה; לוּלֵא שֶׁאֲנִי רָשָׁע, מֵאַיִן הָיִיתָ נִכָּר? אִלּוּ הָיוּ כָּל בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים לֹא הָיָה לְךָ יִתְרוֹן (מדרש תמורה, בתוך: אוצר מדרשים, עמ' 581).

מְבַקֵּשׁ אַתָּה וגו' – עליך להשתדל להודות לי.

מֵאַיִן הָיִיתָ נִכָּר? – כיצד היו מזהים אותך (כצדיק)?

יִתְרוֹן – מעמד מועדף.

*

קיא הָרְשָׁעִים – הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם, אֲבָל הַצַּדִּיקִים – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם (בר"ר לד, י).

בִּרְשׁוּת לִבָּם – לבם ויצריהם שולטים עליהם.

*

קיב דָּרַשׁ רַ' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: אוֹתוֹ מַלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן לַיְלָה שְׁמוֹ, וְנוֹטֵל טִפָּה וּמַעֲמִידָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, טִפָּה זוֹ מָה תְּהֵא עָלֶיהָ – גִּבּוֹר אוֹ חַלָּשׁ, חָכָם אוֹ טִפֵּשׁ, עָשִׁיר אוֹ עָנִי? וְאִלּוּ רָשָׁע אוֹ צַדִּיק אֵינוֹ אוֹמֵר. וְכֵן אָמַר רַ' חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה” (דברים י, יב) (נידה טז ע"ב).

מְמֻנֶּה – אחראי.

טִפָּה – הזרע שממנו נוצר העובר.

רָשָׁע אוֹ צַדִּיק וגו' – כי עניין זה מסור לאדם ולא נגזר עליו מלמעלה.

הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם וגו' – הכול נגזר על האדם במרומים, פרט למידת יראת השמים שלו (שאותה מבקש ממנו הקב"ה).

*

קיג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: רָשָׁע בָּא לָעוֹלָם – חָרוֹן בָּא לָעוֹלָם; רָשָׁע אָבַד מִן הָעוֹלָם – טוֹבָה בָּאָה לָעוֹלָם. צַדִּיק נִפְטַר מִן הָעוֹלָם – רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם; צַדִּיק בָּא לָעוֹלָם – טוֹבָה בָּאָה לָעוֹלָם (סנהדרין קיג ע"ב).

חָרוֹן – כעס ורוגז.

*

קיד מִיתָתָם שֶׁל רְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. יַיִן וְשֵׁנָה לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. פִּזּוּר לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם, לַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם (סנהדרין עב ע"א).

הֲנָאָה – תועלת (כי רשע מת, עסוק בשתיית יין, ישן וכיוצא בזה אינו מזיק, והדבר עומד לזכותו, והיפוכו של דבר בצדיק).

פִּזּוּר – הפצה למקומות שונים והתפרדות מן הדומים לו (והיפוכו: כינוס).

*

קטו אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל זְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים חַיִּים הֵם מַכְעִיסִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם” (מלאכי ב, יז), כֵּיוָן שֶׁהֵם מֵתִים הֵם פּוֹסְקִים מִלְּהַכְעִיס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז” (איוב ג, יז) – שָׁם חָדְלוּ מִלְּהַכְעִיס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּל זְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים חַיִּים הֵם נִלְחָמִים עִם יִצְרָם, כֵּיוָן שֶׁהֵם מֵתִים הֵם נָחִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ” (שם) – דַּיֵּנוּ מָה שֶׁיָּגַעְנוּ (בר"ר ט, ה).

“הוֹגַעְתֶּם” – המאסתם את עצמכם.

דַּיֵּנוּ וגו' – דברי הצדיקים: עמלנו די.

*

קטז “שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב” (משלי יח, ה) – לֹא טוֹב לָהֶם לָרְשָׁעִים, שֶׁנּוֹשְׂאִין לָהֶם פָּנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, “לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט” (שם) – טוֹב לָהֶם לַצַּדִּיקִים שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין לָהֶם פָּנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. אַשְׁרֵיהֶם לַצַּדִּיקִים, לֹא דַּיָּם שֶׁזּוֹכִים לְעַצְמָם אֶלָּא שֶׁמְּזַכִּים לִבְנֵיהֶם וְלִבְנֵי בְּנֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת: שֶׁכַּמָּה בָּנִים הָיוּ לוֹ לְאַהֲרֹן שֶׁרְאוּיִים לִשָּׂרֵף כְּנָדָב וַאֲבִיהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים” (ויקרא י, יב), אֶלָּא שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם עָמְדָה לָהֶם. אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים, לֹא דַּיָּם שֶׁמְּחַיְּבִים עַצְמָם, אֶלָּא שֶׁמְּחַיְּבִים לִבְנֵיהֶם וְלִבְנֵי בְּנֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. הַרְבֵּה בָּנִים הָיוּ לוֹ לִכְנַעַן שֶׁהָיוּ רְאוּיִם לִסָּמֵךְ כְּטָבִי עַבְדּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֶלָּא שֶׁחוֹבַת אֲבִיהֶם גָּרְמָה לָהֶם (יומא פז ע"א).

נוֹשְׂאִין לָהֶם פָּנִים – שופטים אותם בשמים בחיוב (ובעקבות כך יקבלו את עונשם רק בעולם הבא).

שָׁאֵין נוֹשְׂאִין לָהֶם פָּנִים – אלא מענישים אותם על חטאיהם (כי כך יגיעו לעולם הבא בלא חטא).

זוֹכִים – צוברים זכויות.

רְאוּיִים לִשָּׂרֵף – היה מגיע להם להישרף כנדב ואביהוא (ראו ויקרא י, א-ב).

“הַנּוֹתָרִים” – שנותרו בחיים, אף שהיו ראויים להישרף כאחיהם.

מְחַיְּבִים – מביאים אשמה על עצמם.

כְּנַעַן – שקולל בידי נח (בראשית ט, כז).

רְאוּיִים לִסָּמֵךְ וגו' – בעלי ידע וחוכמה כשל תלמידי חכמים, דוגמת עבדו הכנעני של רבי, שהתפרסם בידיעותיו ובמעלותיו (ראו, למשל, ברכות טז ע"ב).

*

קיז “פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים” (שמות כ, ה) – מָשָׁל לְאַרְבַּע דְּיוֹטוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, בְּזוֹ יַיִן וּבְזוֹ שֶׁמֶן וּבְזוֹ דְּבַשׁ וּבְזוֹ מַיִם. נָפְלָה דְּלֵקָה בְּאַחַת מֵהֶן, הֵן מְכַבּוֹת זוֹ אֶת זוֹ, אֲבָל אִם הָיוּ כֻּלָּן שֶׁל שֶׁמֶן כֻּלָּן נִשְׂרָפוֹת. כָּךְ בִּזְמַן שֶׁהֵם תּוֹפְסִים בְּמַעֲשֵׂי אֲבוֹתֵיהֶם דּוֹר אַחַר דּוֹר הֵם נִדּוֹנִים עַל יָדוֹ, אֲבָל אִם הֵם מְסֹרָגִים דּוֹר אַחַר דּוֹר, דּוֹר צַדִּיק וְדוֹר רָשָׁע – “לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת” (דברים כד, טז). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח מֹשֶׁה וְאָמַר: אֵין בְּיִשְׂרָאֵל קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ (ילק"ש לבמדבר, תשמג).

דְּיוֹטוֹת – קומות.

הֵם תּוֹפְסִים וגו' – הולכים בדרך אבותיהם (הרעה).

נִדּוֹנִים עַל יָדוֹ – עומדים לדין ונענשים בשל דור האבות.

מְסֹרָגִים – מתנהגים לסירוגין באופן שונה (כמפורט להלן).

שָׂמַח מֹשֶׁה – כשגילה לו הקב"ה עיקרון זה.

קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ – רשע בן רשע.

*

קיח אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, שֶׁהֲרֵי יוֹחָנָן כּוֹהֵן גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה שְׁמוֹנִים שָׁנָה – וּלְסוֹף נַעֲשָׂה צְדוֹקִי (אבות ב, ד; ברכות כט ע"א).

אֵל תַּאֲמֵן וגו' – אל תבטח בצדקתך.

שִׁמֵּשׁ – כיהן.

צְדוֹקִי – מן הזרם הדתי־חברתי שהלך בעניינים שונים בדרך שחז"ל (הם הפרושים) התנגדו לה.

*

קיט רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר כָּל יָמָיו וּמָרַד בָּאַחֲרוֹנָה – אִבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ” (יחזקאל לג, יב); וַאֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה – אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּב רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֵׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ” (שם) (קידושין מ ע"ב).

מָרַד בָּאַחֲרוֹנָה – חטא בסוף ימיו.

אִבֵּד וגו' – כל זכויותיו על מעשיו הראשונים נמחקו.

*

קכ רַ' אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם רָאִיתָ צַדִּיק יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לָצֵאת לְאוֹתָהּ דֶּרֶךְ – הַקְדֵּם עַל יָדָיו שְׁלוֹשָׁה יָמִים אוֹ אַחֵר עַל יָדָיו שְׁלוֹשָׁה יָמִים, כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא עִמּוֹ לַדֶּרֶךְ, מִפְּנֵי שֶׁמַּלְאֲכֵי שָׁלוֹם מְלַוִּים אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ” (תהלים צא, יא). וְאִם רָאִיתָ רָשָׁע יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לָצֵאת לְאוֹתָהּ דֶּרֶךְ – הַקְדֵּם עַל יָדָיו שְׁלוֹשָׁה יָמִים אוֹ אַחֵר עַל יָדָיו שְׁלוֹשָׁה יָמִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֵא עִמּוֹ לַדֶּרֶךְ, מִפְּנֵי שֶׁמַּלְאֲכֵי שָׂטָן מְלַוִּים אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ” (שם קט, ו) (תוספתא עבודה זרה א, יז-יח).

הַקְדֵּם עַל יָדָיו וגו' – הקדם (או עכב) בגללו את יציאתך לדרך.

*

קכא אָמַר אַבַּיֵּי: אוֹי לְרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ; טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ (סוכה נו ע"ב).

*

קכב “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט” (בראשית יט, כט) – שָׁנִינוּ: מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, לְלַמֶּדְךָ: אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים וְאַשְׁרֵי דְּבֵקֵיהֶם; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת כָּל הַחַיָּה” (שם ח, א). וַי לָהֶם לָרְשָׁעִים, וַי לָהֶם לִדְבֵקֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (שם ז, כג) (תנחומא וירא, ט).

“וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט” – בזכות אברהם.

שָׁנִינוּ – שבת טז, א.

מַצִּילִין וגו' – בעת שריפה ביום השבת מותר להציל עם ספר התורה או התפילין גם את הכלי שבו הם מצויים.

דְּבֵקִיהֶם – האנשים הדבקים בהם (המשולים לכלים שבהם ספר התורה והתפילין).

“וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם” – בגלל חטאיהם של בני האדם.

*

קכג שָׁנָה דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: “וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ” (דברים כב, ח) – רָאוּי זֶה לִפֹּל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, שֶׁהֲרֵי לֹא נָפַל וְהַכָּתוּב קְרָאוֹ “נוֹפֵל”, אֶלָּא שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי וְחוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב (שבת לב ע"א).

שָׁנָה וגו' – אמר חכם מבית המדרש של ר' ישמעאל.

רָאוּי זֶה – צריך היה האדם שנפל מן הגג ליפול, משום שכך נגזר עליו משמים, ועל כן הוא קרוי בפסוק “נופל” גם לפני שנפל.

אֶלָּא שֶׁמְּגַלְגְּלִין וגו' – מן השמים מביאים לכך שמעשה טוב נעשה לאדם בידי אדם טוב, ואילו עונש מובא על אדם בידי אדם הראוי אף הוא לעונש (ובמקרה שלנו: בעל הגג שלא בנה בו מעקה).

*

קכד כָּל הַמְּזַכֶּה אֶת הָרַבִּים אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. מֹשֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים – זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל” (דברים לג, כא); יָרָבְעָם בֶּן נְבָט חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים – חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל” (מלכים א טו, ל) (אבות ה, יח).

מְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים – מגדיל את זכויותיו של הציבור על ידי שמחנכם למצוות ולמעשים טובים.

עַל יָדוֹ – בגללו.

מַסְפִּיקִין – מאפשרים.

זְכוּת הָרַבִּים וגו' – הזכויות שהציבור זכה בהן נחשבות כשלו.

“צִדְקַת ה'” וגו' – הפסוק (הנדרש על משה) קובע כי “משפטיו” של משה הם שהביאו את העם לעסוק ב"צדקת ה'".

יָרָבְעָם בֶּן נְבָט – מייסד ממלכת ישראל.

*

קכה אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן” (בראשית ג, ח). כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן; חָטָא קַיִן – נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי; דּוֹר אֱנוֹשׁ – לַשְּׁלִישִׁי; דּוֹר הַמַּבּוּל – לָרְבִיעִי; דּוֹר הַפְּלָגָה – לַחֲמִישִׁי; אַנְשֵׁי סְדוֹם – לַשִּׁשִּׁי; הַמִּצְרִים בִּימֵי אַבְרָהָם – לַשְּׁבִיעִי. וּכְנֶגְדָּם עָמְדוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים וְהוֹרִידוּהָ לָאָרֶץ: זָכָה אַבְרָהָם וְהוֹרִידָהּ מִשְּׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי; עָמַד יִצְחָק וְהוֹרִידָהּ לַחֲמִישִׁי; יַעֲקֹב – לָרְבִיעִי; לֵוִי – לַשְּׁלִישִׁי; קְהָת – לַשֵּׁנִי; עַמְרָם – לָרִאשׁוֹן; עָמַד מֹשֶׁה וְהוֹרִידָהּ מִן הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים (בר"ר יט, ז; במ"ר יג, ב; שהש"ר ה, א).

עִקַּר שְׁכִינָה וגו' – בעת בריאת העולם דרה השכינה עם בני האדם (בגן עדן).

דּוֹר אֱנוֹשׁ – דור נכדו של אדם הראשון, שהיה לפי האגדה דור של אנשים חטאים.

דּוֹר הַפְּלָגָה – בוני מגדל בבל.

הַמִּצְרִים בִּימֵי אַבְרָהָם – בראשית יב, י-כ.

וְהוֹרִידוּהָ לָאָרֶץ – החזירו את השכינה אל בני האדם.

קְהָת – בן לוי ואבי עמרם.

עָמַד מֹשֶׁה – בבניית המשכן.

*

קכו רַ' פִּינְחָס בְּשֵׁם רַ' הוֹשַׁעְיָא אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר “כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ” (בראשית ב, ג) – מִמְּלֶאכֶת עוֹלָמוֹ שָׁבַת, וְלֹא שָׁבַת לֹא מִמְּלֶאכֶת הָרְשָׁעִים וְלֹא מִמְּלֶאכֶת הַצַּדִּיקִים, אֶלָּא פּוֹעֵל עִם אֵלּוּ וְעִם אֵלּוּ, מַרְאֶה לְאֵלּוּ מֵעֵין דּוֹגְמָטוֹרִין שֶׁלָּהֶם וּלְאֵלּוּ מֵעֵין דּוֹגְמָטוֹרִין שֶׁלָּהֶם. מִנַּיִן שֶׁפֻּרְעָנוּתָם שֶׁל רְשָׁעִים קְרוּיָה מְלָאכָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “פָּתַח ה' אֶת אוֹצָרוֹ וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמוֹ כִּי מְלָאכָה הִיא לַאדֹנָי ה' צְבָאוֹת” (ירמיה נ, כה); וּמִנַּיִן שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָם שֶׁל צַדִּיקִים קָרוּי מְלָאכָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ” (תהלים לא, כ) (בר"ר יא, י; ילק"ש לירמיה, שלה).

מְלֶאכֶת עוֹלָמוֹ – המלאכה שבבריאת העולם.

מְלֶאכֶת הָרְשָׁעִים, מְלֶאכֶת הַצַדִּיקִים – עשייה המתמקדת בבני האדם לסוגיהם.

מֵעֵין דּוֹגְמָטוֹרִין – טיבם וערכם (היינו את שכרם או עונשם).

פֻּרְעָנוּתָם – עונשם.

“פָּעַלְתָּ” – לשון פעולה, עשיית מלאכה.

*

קכז אָמַר רַ' יוֹחָנָן: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (סנהדרין צב ע"ב-צג ע"א).

גְּדוֹלִים – חשובים, נעלים.

*

קכח אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: שְׁקוּלָה נְשָׁמָה שֶׁל צַדִּיק אֶחָד כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (סנהדרין צג ע"ב).

שְׁקוּלָה – זהה במשקלה ובחשיבותה.

*

קכט אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁצַּדִּיקִים מוּעָטִים, עָמַד וּשְׁתָלָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל” (שמואל א ב, ח) (יומא לח ע"ב).

שְׁתָלָם – שתל, קבע אותם.

“מְצֻקֵי אֶרֶץ” – כינוי לצדיקים שהם כסלעים שעליהם עומד העולם.

*

קל “וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם” (בראשית כב, יא) – אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: לוֹ וּלְדוֹרוֹת. אֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּאַבְרָהָם, וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּיַעֲקֹב, וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּמֹשֶׁה, וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כִּשְׁמוּאֵל (בר"ר נו, ז).

לוֹ וּלְדוֹרוֹת – דברי העידוד של הקב"ה אל אברהם כוּונו גם לאוזני הצדיקים שבצאצאיו (וביניהם אחרים שגם אליהם פנה הקב"ה בלשון כפולה: יעקב [בראשית מו, ב], משה [שמות ג, ד] ושמואל [שמואל א ג, י]).

כְּאַבְרָהָם – אדם הדומה לו במעשיו ובהתנהגותו.

*

קלא עַל שְׁנֵים עָשָׂר עַמּוּדִים הָאָרֶץ עוֹמֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: “יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (דברים לב, ח); וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל שִׁבְעָה עַמּוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה” (משלי ט, א). רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: עַל עַמּוּד אֶחָד, וְצַדִּיק שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” (שם י, כה) (חגיגה יב ע"ב).

“גְּבֻלֹת עַמִּים” – הוא העולם שבו חיים בני אדם (הניצב על 12 עמודים, כמספר השבטים).

*

קלב אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל צַדִּיק אֶחָד עוֹלָם נִבְרָא.

אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל צַדִּיק אֶחָד הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” (משלי י, כה) (יומא לח ע"ב).

עוֹלָם נִבְרָא – ראוי היה העולם להיברא.

*

קלג אָמַר רָבָא: אִלְמָלֵי בִּקְּשׁוּ הַצַּדִּיקִים הָיוּ בּוֹרְאִים עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אִם עֲוֺנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם” (ישעיה נט, ב).

רָבָא בָּרָא אָדָם, שִׁגְּרָהוּ לִפְנֵי רַ' זֵירָא. הָיָה מֵסִיחַ עִמּוֹ וְלֹא הָיָה מְשִׁיבוֹ. אָמַר לוֹ: מִן הַחֲבֵרִים אַתָּה – שׁוּב לַעֲפָרְךָ! (סנהדרין סה ע"ב).

אִלְמָלֵי – לוּ. “כִּי אִם” וגו' – רק החטאים גורמים לכך שיש הבדל בין אדם ובין האלוהים.

שִׁגְּרָהוּ – שלח אותו.

מֵסִיחַ – משוחח.

מִן הַחֲבֵרִים אַתָּה – אתה יצור שנברא בידי אחד מחברי בית המדרש.

שׁוּב לַעֲפָרְךָ – חזור לעפר שממנו נבראת.

*

קלד אַתָּה מוֹצֵא: כָּל מָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא, הִקְדִּים וְעָשָׂה עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה הַמֵּתִים וְאֵלִיָּהוּ מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹצֵר גְּשָׁמִים וְאֵלִיָּהוּ עוֹצֵר גְּשָׁמִים; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אֶת הַמּוּעָט וְאֵלִיָּהוּ מְבָרֵךְ אֶת הַמּוּעָט; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וֶאֱלִישָׁע מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת וֶאֱלִישָׁע פּוֹקֵד עֲקָרוֹת; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּיק אֶת הַמַּר וֶאֱלִישָׁע מַמְתִּיק אֶת הַמַּר; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּיק אֶת הַמַּר בְּמַר וֶאֱלִישָׁע הִמְתִּיק אֶת הַמַּר בְּמַר. (בר"ר עז, א).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

הַצַּדִּיקִים – אליהו ואלישע (והולך ומונה מה שמסופר עליהם בספרי מלכים).

מְבָרֵךְ אֶת הַמּוּעָט – מוציא שפע של מזון מן המעט (אליהו: מלכים א יז, יד; אלישע: מלכים ב ד, מג-מד).

מַמְתִּיק אֶת הַמַּר – כמסופר על הקב"ה (שמות טו, כה: המתקת מים בעזרת עץ שטעמו לפי המסורת היה מר) ועל אלישע (מלכים ב ב, כא-כב: המתקת מים במלח).

*

קלה “אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק” (שמואל ב כג, ג) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: אָמַר אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִּבֵּר צוּר יִשְׂרָאֵל: אֲנִי מוֹשֵׁל בָּאָדָם; מִי מוֹשֵׁל בִּי? צַדִּיק, שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר גְּזֵרָה – וְהוּא מְבַטְּלָהּ (מועד קטן טז ע"ב).

מִי מוֹשֵׁל בִּי? – דברי הקב"ה.

*

קלו “וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה” (בראשית א, יח) – אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם שׁוֹלְטִים בַּמֶּה שֶׁנִּבְרָא לְהָאִיר בַּיּוֹם וּבַמֶּה שֶׁנִּבְרָא לְהָאִיר בַּלַּיְלָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד” (יהושע י, יג) (בר"ר ו, ט).

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – על פי ציוויו של יהושע.

*

קלז “צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה” (תהלים לו, ז) – רַ' יֹאשִׁיָּה הַגָּדוֹל אָמַר: סָרֵס הַכָּתוּב וְדָרְשֵׁהוּ – צִדְקָתְךָ עַל מִשְׁפָּטֶיךָ כְּהַרְרֵי אֵל עַל תְּהוֹם רַבָּה; מָה הֶהָרִים הַלָּלוּ כּוֹבְשִׁים עַל הַתְּהוֹם שֶׁלֹּא יַעֲלֶה וְיָצִיף הָעוֹלָם, כָּךְ הַצַּדִּיקִים כּוֹבְשִׁים אֶת הַפֻּרְעָנוּת שֶׁלֹּא תָּבוֹא לָעוֹלָם (בר"ר לג, א; ויק"ר כז, א; מד"ת לו, ה).

סָרֵס הַכָּתוּב וְדָרְשֵׁהוּ – הפוך את סדר המילים שבפסוק כדי לדרוש אותן.

כּוֹבְשִׁים – חוסמים.

הַפֻּרְעָנוּת – אסונות המובאים כעונש.

*

קלח אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים, שֶׁהֵם הוֹפְכִים מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין; אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים, שֶׁהֵם הוֹפְכִים מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים (בר"ר לג, ג).

*

קלט אָמַר לוֹ מִין אֶחָד לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: חִדְקָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּכֶם: “טוֹבָם כְּחֵדֶק” (מיכה ז, ד). אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה, הַשְׁפֵּל לְסוֹפוֹ שֶׁל מִקְרָא: “יָשָׁר מִמְּסוּכָה” (שם); אֶלָּא מַהוּ “טוֹבָם כְּחֵדֶק”? כְּשֵׁם שֶׁחֲדָקִים הַלָּלוּ מְגִנִּים עַל הַפִּרְצָה, כָּךְ טוֹבִים שֶׁבָּנוּ מְגִנִּים עָלֵינוּ (עירובין קא ע"א).

מִין – כופר.

חִדְקָאָה – איש של קוצים (כינוי גנאי).

“טוֹבָם כְּחֵדֶק” – הטובים שבכם הם כסוג של קוץ (“חדק”).

הַשְׁפֵּל וגו' – רד, המשך לקרוא את הפסוק עד סופו (ושם תראה שהטובים שבעם הם ישרים ואף מגנים על העם כסוכה).

מְגִנִּים עַל הַפִּרְצָה – כקוצים הגודרים פרצות שבגדר.

*

קמ אָמַר רַ' יִצְחָק: אֲפִלּוּ אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ וְכָךְ – הוּא כּוֹעֵס, וְהַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “לָמָּה” וְאֵינוֹ כּוֹעֵס וְאֵינָם נֶעֱנָשִׁים. וְלָמָּה אֵינָם נֶעֱנָשִׁים? שֶׁלֹּא בִּקְּשׁוּ טוֹבָה לְעַצְמָם, אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל (מד"ת ב, ב; ילק"ש לתהלים, תרכ).

הוּא – החבר.

“לָמָּה” – כגון חבקוק א, יג או ירמיה יב, א (תמיהות על דרך ניהול העולם).

אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל – שאלותיהם הן למען טובתו של עם ישראל.

*

קמא אָמַר אַבַּיֵּי: אֵין בָּעוֹלָם פָּחוֹת מִשְּׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה צַדִּיקִים, שֶׁמְּקַבְּלִים פְּנֵי שְׁכִינָה בְּכָל דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ” (ישעיה ל, יח) – “לוֹ” בְּגִימַטְרְיָא שְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה (סנהדרין צז ע"ב).

“חוֹכֵי” – מצפים, מקווים.

גִּימַטְרְיָא – חישוב על פי ערכן המספרי של האותיות (ל=30, ו=6).

*

קמב “וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה” (חבקוק ג, ד) – לְמָה צַדִּיקִים דּוֹמִים בִּפְנֵי שְׁכִינָה? – כְּנֵר בִּפְנֵי הָאֲבוּקָה (פסחים ח ע"א).

“וְנֹגַהּ” וגו' – הפסוק מדבר באור התגלותו של הקב"ה.

בִּפְנֵי – בהשוואה, ביחס ל־.

אֲבוּקָה – לפיד בוער.

*

קמג “אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים” (שיר השירים ב, א) – אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר: מָשַׁל אֶת הַצַּדִּיקִים בַּמְּשֻׁבָּח שֶׁבַּמִּינִים וּבַמְּשֻׁבָּח שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין. הַמְּשֻׁבָּח שֶׁבַּמִּינִים כְּשׁוֹשַׁנָּה, וּבַמְּשֻׁבָּח שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, וְלֹא כְּשׁוֹשַׁנַּת הָהָר שֶׁנּוֹחָה לְהִכָּמֵשׁ, אֶלָּא כְּשׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים שֶׁמַּרְטֶבֶת וְהוֹלֶכֶת. מָשַׁל אֶת הָרְשָׁעִים בַּמְּגֻנֶּה שֶׁבַּמִּינִים וּבַמְּגֻנֶּה שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין; מְגֻנֶּה שֶׁבַּמִּינִים – “כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ” (תהלים פג, יד), אִם תֹּאמַר כַּמֹּץ שֶׁבַּבִּקְעָה, כְּבָר יֵשׁ בּוֹ לִחְלוּחַ, אֶלָּא “וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ” (ישעיה יז, יג) (שהש"ר לפסוק).

“אֲנִי” וגו' – דברי כנסת ישראל.

מָשַׁל – הִשווה.

נוֹחָה לְהִכָּמֵשׁ – מתייבשת בנקל.

מַרְטֶבֶת וְהוֹלֶכֶת – מתמלאת עוד ועוד לחות ורטיבות.

מְגֻנֶּה – גרוע מכול (והוא הקש, הקרוי גם מוץ).

לִחְלוּחַ – מעט לחות (לעומת “מוץ ההרים”, שהוא יבש לחלוטין).

*

קמד “צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה” (תהלים צב, יג) – כָּךְ פָּתַח רַ' תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ הַצַּדִּיקִים כְּתָמָר וּכְאֶרֶז? לוֹמַר לְךָ, כָּל הָאִילָנוֹת אֵין אָדָם יָכוֹל לִרְאוֹת מֵרָחוֹק, לָמָּה? לְפִי שֶׁהֵן קְצָרִים; אֲבָל הַתָּמָר וְהָאֶרֶז עַל יְדֵי שֶׁהֵן גְּבוֹהִין יוֹתֵר מִכָּל הָאִילָנוֹת וְנִרְאִין מֵרָחוֹק – הַכֹּל עוֹמְדִין תַּחְתֵּיהֶן וְנוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶן לְקוֹמָתָן. לְפִיכָךְ נִמְשְׁלוּ הַצַּדִּיקִים לְתָמָר וּלְאֶרֶז שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהָן בָּעוֹלָם (תנחומא לך לך, ה).

פָּתַח – את דרשתו (בציטוט פסוק).

קְצָרִים – נמוכים.

נוֹשְׂאִין וגו' – מביטים (בהתפעלות) על גדולתם.

*

קמה כְּשֶׁאָדָם נוֹטֵעַ כֶּרֶם – עַל מְנַת שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ עֲנָבִים וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ יַיִן, אוֹ לְמַלְּאוֹת אוֹתוֹ עֲשָׂבִים? אִם נִתְמַלֵּא עֲשָׂבִים וְקוֹצִים, מַצִּית בָּהֶם אֶת הָאוּר וְשׂוֹרְפָם. נִשְׁתַּיְּרוּ בּוֹ גְפָנִים, הוֹלֵךְ וּמְזַבְּלוֹ וְעוֹדְרוֹ וּמְכַסְּחוֹ וּמַשְׁקֵהוּ מַיִם בִּשְׁבִיל הַגְּפָנִים בּוֹ. אַף כָּךְ הַצַּדִּיקִים דּוֹמִים בָּעוֹלָם כְּעַמּוּדִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְכָל הָעוֹלָם נִשְׁעָן עֲלֵיהֶם. וְכָךְ נֶאֱמַר: “כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל” (שמואל א ב, ח) (סא"ז, ה).

עַל מְנַת – כדי.

מַצִּית בָּהֶם אֶת הָאוּר – שורפם באש.

נִשְׁתַּיְּרוּ – נשארו, נותרו.

מְכַסְּחוֹ – מקצץ את קוציו.

“מְצֻקֵי אָרֶץ” – כינוי לצדיקים, שהם כסלעים שעליהם מושתת העולם.

*

קמו “שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה” (ישעיה מו, יב) – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִים בִּצְדָקָה וְהֵם נִזּוֹנִים בִּזְרוֹעַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִים בִּזְכוּתָם, וְהֵם – אֲפִלּוּ בִּזְכוּת עַצְמָם אֵינָם נִזּוֹנִים. וְכֵן אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִים בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי – דַּי לוֹ בְּקַב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת (ברכות יז ע"ב).

“אַבִּירֵי לֵב” – מילים הנדרשות על הצדיקים.

נִזּוֹנִים בִּצְדָקָה – בצדקה שעושה עמהם הקב"ה.

וְהֵם נִזּוֹנִים וגו' – והצדיקים מקבלים את מזונותיהם בזכות מעשיהם (והם כביכול “רחוקים” מן הצדקה שעושה הקב"ה עם העולם).

בִּזְכוּתָם – של הצדיקים.

בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי – בזכות ר' חנינא בן דוסא.

דַּי לוֹ וגו' – מסתפק במהלך שבוע באכילת מזון פשוט (חרובים) ומועט (הקב הוא בערך ליטר).

*

קמז “וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב” (בראשית לז, א) – אָמַר רַ' אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה וּמְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַשָּׂטָן בָּא וּמְקַטְרֵג וְאוֹמֵר: לֹא דַּיָּן שֶׁהוּא מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה? (בר"ר פד, ג).

לֵישֵׁב – לשבת.

לֹא דַּיָּן וגו' – האם לא די לצדיקים בשלווה המוכנה להם לעולם הבא?

*

קמח “ה' אֹהֵב צַדִּיקִים” (תהלים קמו, ח) – לָמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב צַדִּיקִים? שֶׁאֵינָם נַחֲלָה וְאֵינָם מִשְׁפָּחָה. אַתָּה מוֹצֵא הַכּוֹהֲנִים בֵּית אָב הֵם, הַלְּוִיִּים בֵּית אָב הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה', בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת ה'” (שם קלה, יט-כ) – אִם מְבַקֵּשׁ אָדָם לִהְיוֹת כּוֹהֵן אֵינוֹ יָכוֹל, לִהְיוֹת לֵוִי אֵינוֹ יָכוֹל, לָמָּה? שֶׁלֹּא הָיָה אָבִיו לֹא כּוֹהֵן וְלֹא לֵוִי, אֲבָל אִם מְבַקֵּשׁ אָדָם לִהְיוֹת צַדִּיק, אֲפִלּוּ גּוֹי, יָכוֹל הוּא, שֶׁאֵינוֹ בֵּית אָב, לְכָךְ הוּא אוֹמֵר: “יִרְאֵי ה' בָּרְכוּ אֶת ה'” (שם שם, כ). “בֵּית יִרְאֵי ה'” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “יִרְאֵי ה'” – אֵינוֹ בֵּית אָב, אֶלָּא מֵעַצְמָם נִתְנַדְּבוּ וְאָהֲבוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָם (במ"ר ח, ב).

אֵינָם נַחֲלָה וגו' – מעלת הצדיקות אינה עוברת בירושה כנחלה בתוך המשפחה (בניגוד לכוהנים וללוויים).

בֵּית אָב – משפחה.

מֵעַצְמָם נִתְנַדְּבוּ – באו מרצונם החופשי.

*

קמט רַ' אֶלְעָזָר הִקְשָׁה: נֶאֱמַר: “טוֹב ה' לַכֹּל” (תהלים קמה, ט), וְנֶאֱמַר: “טוֹב ה' לְקֹוָו” (איכה ג, כה)! מָשָׁל לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּרְדֵּס, כְּשֶׁהוּא מַשְׁקֶה – מַשְׁקֶה אֶת כֻּלּוֹ, כְּשֶׁהוּא עוֹדֵר – אֵינוֹ עוֹדֵר אֶלָּא טוֹבִים שֶׁבָּהֶם (סנהדרין לט ע"ב).

הִקְשָׁה – שאל קושיה שיסודה בסתירה בין שני פסוקים.

“לְקֹוָו” – רק לאלה המקווים ומצפים לחסדיו.

עוֹדֵר – וכך משקיע מאמץ מיוחד בטיפול בעץ (המשול לצדיקים).

*

קנ רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: הַנּוֹי וְהַכּוֹחַ וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם (אבות ו, ח).

מִשּׁוּם – בשם.

נוֹי – יופי.

נָאֶה – טוב וראוי.

*

קנא חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּבוֹדָם שֶׁל צַדִּיקִים יוֹתֵר מִכְּבוֹדוֹ (פדר"כ ב, ו).

חָס – שומר, מגן.

*

קנב שֶׁבַע מַעֲלוֹת בֵּין צַדִּיק לְצַדִּיק: אִשְׁתּוֹ נָאָה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ; בָּנָיו נָאִים מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ; שְׁנַיִם אוֹכְלִין בִּקְעָרָה אַחַת, זֶה טוֹעֵם לְפִי מַעֲשָׂיו וְזֶה טוֹעֵם לְפִי מַעֲשָׂיו; שְׁנַיִם צוֹבְעִים בְּיוֹרָה אַחַת, לָזֶה עוֹלֶה נָאֶה וְלָזֶה עוֹלֶה כָּעוּר; בְּחָכְמָתוֹ וּבְדַעְתּוֹ וּבְקוֹמָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק” (משלי יב, כו) (אדר"נ, נו"א, לז).

מַעֲלוֹת – דרגות, הבדלים (במה שנוגע לנשותיהם, לבניהם, לשכר שהם מקבלים על מעשיהם ולתכונות נוספות).

זֶה טוֹעֵם וגו' – אף שהם אוכלים מקערה אחת, כל אחד חש בטעם אחר, לפי הראוי לו.

צוֹבְעִים בְּיוֹרָה אַחַת – מכניסים צמר לצביעה בדוּד רותח אחד.

לָזֶה עוֹלֶה נָאֶה – לאחד יוצא בד צבוע היטב.

בְּחָכְמָתוֹ וגו' – שלוש תכונות נוספות שבהן עשוי להיות הבדל בין צדיק לצדיק.

“יָתֵר” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי גם בין הצדיקים יש לאחד יתרון על חבריו.

*

קנג אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵין צַדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּבְרָא צַדִּיק שֶׁכְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ” (קהלת א, ה) – עַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי (יומא לח ע"ב).

עַד שֶׁנִּבְרָא – לפני שנברא.

בָּא – שקע.

*

קנד אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם (חולין ז ע"ב).

גְּדוֹלִים – בעלי עוצמה (והראיה: עצמות אלישע שהחיו אדם [מלכים ב יג, כא]).

*

קנה “הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ” (קהלת ט, ה) – אֵלּוּ צַדִּיקִים שֶׁבְּמִיתָתָם נִקְרְאוּ חַיִּים; “וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה” (שם) – אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים (ברכות יח ע"א-ע"ב).

“הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ” – פסוק הנדרש כאומר כי רק אלו המכונים “החיים” יודעים שסופם למות והם מתנהגים בהתאם לידיעה זו.

צַדִּיקִים וגו' – גם לאחר מותם הם נחשבים כמי שרוחם עדיין שרויה בין בני האדם.

*

קנו אָמַר רַ' אֶלְעָזָר אָמַר רַ' חֲנִינָא: צַדִּיק אָבַד – לְדוֹרוֹ אָבַד. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה מִמֶּנּוּ מַרְגָּלִית, כָּל מָקוֹם שֶׁהִיא מַרְגָּלִית שְׁמָהּ – לֹא אָבְדָה אֶלָּא לְבַעֲלָהּ (מגילה טו ע"א).

אָבַד – נפטר.

כָּל מָקוֹם שֶׁהִיא וגו' – המרגלית נשארת מרגלית, וערכה לא נפגם, אך בעליה הוא שחש בחסרונה.

*

קנז “צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרַח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה” (תהלים צב, יג) – לָמָּה נִמְשְׁלוּ הַצַּדִּיקִים לְתָמָר וְאֶרֶז? אֶלָּא אַתָּה מוֹצֵא רֹב הָאִילָנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִקְצָצִים, נוֹטְלִין נֵצֶר מֵהֶם וְשׁוֹתְלִין בְּמָקוֹם אַחֵר, וּמִיָּד הֵם עוֹלִים; אֲבָל הַתָּמָר וְהָאֶרֶז כֵּיוָן שֶׁנִּקְצָצִים, מִי יוּכַל לְהַעֲמִיד אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, אֶלָּא לְשָׁנִים הַרְבֵּה וּבְיָגִיעַ גָּדוֹל. כָּךְ אִם אָבַד צַדִּיק מִן הָעוֹלָם, מִי יוּכַל לְהַעֲמִיד אַחֵר תַּחְתָּיו, אֶלָּא אַחַר כַּמָּה שָׁנִים (תנחומא בובר לך לך, ט).

נוֹטְלִין נֵצֶר – לוקחים ענף.

עוֹלִים – צומחים. לְשָׁנִים הַרְבֵּה – לאחר זמן רב.

*

קנח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ” (קהלת יב, ז) – תְּנֶהָ לוֹ בְּטָהֳרָה כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְךָ בְּטָהֳרָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁחָלַק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו, פִּקְּחִים שֶׁבָּהֶם קִפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בַּקֻּפְסָה; טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָּהֶם מְלָאכָה. לְיָמִים בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת כֵּלָיו. פִּקְּחִים שֶׁבָּהֶם הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵם מְגֹהָצִים; טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵם מְלֻכְלָכִים. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת פִּקְּחִים וְכָעַס לִקְרַאת טִפְּשִׁים. עַל פִּקְּחִים אָמַר: יִנָּתְנוּ כֵּלַי לָאוֹצָר, וְהֵם יֵלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם; וְעַל טִפְּשִׁים אָמַר: כֵּלַי יִנָּתְנוּ לְכוֹבֵס, וְהֵם יִתְחַבְּשׁוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גּוּפָם שֶׁל צַדִּיקִים אוֹמֵר: “יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם” (ישעיה נז, ב), וְעַל נִשְׁמָתָם הוּא אוֹמֵר: “וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים” (שמואל א כה, כט); עַל גּוּפָם שֶׁל רְשָׁעִים הוּא אוֹמֵר: “אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים” (ישעיה מח, כב), וְעַל נִשְׁמָתָם הוּא אוֹמֵר: “וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע” (שמואל א כה, כט) (שבת קנב ע"ב).

תְּנֶהָ לוֹ וגו' – החזר לו (לקב"ה) את הנפש בלא חטא, כשם שניתנה לך.

כֵּלָיו – בגדיו.

יִתְחַבְּשׁוּ – ייאסרו.

גּוּפָם שֶׁל צַדִּיקִים – בעת מותם.

“אֵין שָׁלוֹם” וגו' – גם לאחר מותם גופם לא ינוח בשלווה.

“כַּף הַקָּלַע” – כלי להשלכת אבנים.

*

קנט אָמַר רַ' חִיָּא בַּר גַּמְדָּא אָמַר רַ' יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם אוֹמְרִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, צַדִּיק פְּלוֹנִי בָּא. אוֹמֵר לָהֶם: יָבוֹאוּ צַדִּיקִים וְיֵצְאוּ לִקְרָאתוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: “יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ” (ישעיה נז, ב).

אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם שָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יוֹצְאוֹת לִקְרָאתוֹ. אַחַת אוֹמֶרֶת: “יָבוֹא שָׁלוֹם”, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: “יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם”, וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: “הֹלֵךְ נְכֹחוֹ”. וּבְשָׁעָה שֶׁהָרָשָׁע נֶאֱבָד מִן הָעוֹלָם שָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה יוֹצְאוֹת לִקְרָאתוֹ. אַחַת אוֹמֶרֶת: “אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים” (ישעיה מח, כב), וְאַחַת אוֹמֶרֶת: “לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן” (שם נ, יא), וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: “רְדָה וְהָשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים” (יחזקאל לב, יט) (כתובות קד ע"א; מד"ת קטז, ז).

בָּא – לעולם הבא.

“הֹלֵךְ נְכֹחוֹ” – פועל בדרך הישר, צדיק.

מַלְאֲכֵי חַבָּלָה – מכוחות הרע שבמרומים.

“אֵין שָׁלוֹם” – ראו בקטע הקודם.

“וְהָשְׁכְּבָה” וגו' – שכב בקבר בצד חוטאים.

*

קס שְׁקוּלָה מִיתָתָם שֶׁל צַדִּיקִים כִּשְׂרֵפַת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ (ראש השנה יח ע"ב).

שְׁקוּלָה וגו' – שווה במשקלה (ובצרה הנובעת ממנה) לחורבן המקדש).

*

קסא אָמְרוּ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “נֹדִי סָפַרְתָּה אַתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ” (תהלים נו, ט) (שבת קה ע"ב).

אָדָם כָּשֵׁר – שמת.

בֵּית גְּנָזָיו – במקום שגנוזים אוצרותיו היקרים מכל.

*

קסב כְּשֶׁמֵּת רַ' חִיָּא בַּר אַדָּא בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל בַּר קַפָּרָא בָּכָה עָלָיו רֵישׁ לָקִישׁ, שֶׁהָיָה רַבּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁתַּלְמִידוֹ שֶׁל אָדָם חָבִיב עָלָיו כִּבְנוֹ. נִכְנַס וְהִסְפִּיד עָלָיו: “דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים” (שיר השירים ו, ב) – “דּוֹדִי” זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, “יָרַד לְגַנּוֹ” – זֶה הָעוֹלָם, “לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם” – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, “לִרְעוֹת בַּגַּנִּים” – אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, “וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים” – אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, שֶׁמְּסַלְּקָם מִבֵּינֵיהֶם לִטָּעָם בְּיִשְׂרָאֵל. מְשָׁלוֹ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן וְהָיָה חָבִיב עָלָיו יוֹתֵר מִדַּי. מָה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? נָטַע לוֹ פַּרְדֵּס. בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה הַבֵּן עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ שֶׁל אָבִיו, הָיָה מְחַזֵּר בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְרוֹאֶה אֵיזוֹ נְטִיעָה יָפָה בָּעוֹלָם וְנוֹטְעָהּ בְּתוֹךְ פַּרְדֵּסוֹ. וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה מַכְעִיסוֹ, הָיָה מְקַצֵּץ כָּל נְטִיעוֹתָיו. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מְחַזֵּר בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְרוֹאֶה אֵיזֶה צַדִּיק בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם וּמְבִיאוֹ וּמְדַבְּקוֹ לְיִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן יִתְרוֹ וְרָחָב, וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם מַכְעִיסִים אוֹתוֹ – מְסַלֵּק הַצַּדִּיקִים שֶׁבֵּינֵיהֶם (ירושלמי ברכות ב, ח).

נִכְנַס – למקום הלוויה או האבלים.

הַצַּדִּיקִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וגו' – הצדיקים בין הגויים שהקב"ה נוטע, מצרף לעם ישראל.

יוֹתֵר מִדַּי – עד מאוד.

מְחַזֵּר – סובב.

מְדַבְּקוֹ – מצרף אותו (כגון יתרו כוהן מדיין ורחב הכנענית).

מְסַלֵּק – ממית (והצדיקים מתים אפוא בגלל חטאי דורם).

*

קסג רַ' יוֹסֵי מַמְלְחָיָא נִפְטַר. עָלוּ רַ' יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ לִגְמֹל לוֹ חֶסֶד. עָלָה עִמָּם רַ' יִצְחָק פַּסָּקָא. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, בִּקֵּשׁ לְהַסְפִּידוֹ, אָמַר לוֹ רַ' יִצְחָק פַּסָּקָא: בִּפְנֵי שְׁנֵי אֲרָיוֹת הַלָּלוּ אַתָּה פּוֹתֵחַ פִּיךָ? אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: הַנִּיחֵהוּ, זָקֵן הוּא וּמְבַקֵּשׁ לְהִתְכַּבֵּד בִּמְקוֹמוֹ. נִכְנַס וְהִסְפִּידוֹ: קָשֶׁה הוּא סִלּוּקָם שֶׁל צַדִּיקִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִמֵּאָה תּוֹכֵחוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה וּמֵחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בַּתּוֹכֵחָה כָּתוּב: “וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ” (דברים כח, נט), וּבִירוּשָׁלַיִם כָּתוּב: “וַתֵּרֶד פְּלָאִים” (איכה א, ט), אֲבָל בְּסִלּוּקָם שֶׁל צַדִּיקִים כָּתוּב: “לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא” (ישעיה כט, יד); וְכָל כָּךְ לָמָּה? “וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו” (שם). אָמַר לוֹ רַ' יִצְחָק פַּסָּקָא: בָּרוּךְ אָדָם זֶה וּבָרוּךְ פִּיו. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: אִלּוּ לֹא הִנַּחְנוּהוּ מֵהֵיכָן הָיִינוּ שׁוֹמְעִים מַרְגָּלִית זוֹ? (איכ"ר א, לז; ילק"ש לישעיה, תלו).

מַמְלְחָיָא – שם מקום בגליל.

לִגְמֹל לוֹ חֶסֶד – לחלוק לו כבוד אחרון ולהספידו.

שְׁנֵי אֲרָיוֹת – כינוי של כבוד לר' יוחנן וריש לקיש.

מְבַקֵּשׁ לְהִתְכַּבֵּד בִּמְקוֹמוֹ – ראוי שיזכה לכבוד המגיע לו במקום מושבו.

קָשֶׁה הוּא וגו' – מותם של צדיקים הוא דבר נורא וחמוּר (בעיני הקב"ה).

מַאָה תּוֹכֵחוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם – 98 קללות המנויות בפרק התוכחה (דברים כח).

אֲבָל בְּסִלּוּקָם וגו' – בפסוק המדבר על מות צדיקים נאמר “הפלא ופלא” (אך בפסוקים העוסקים בתוכחה ובירושלים באה מילה משורש פל"א רק פעם אחת).

וְכָל כָּךְ לָמָּה? – מדוע פטירת צדיקים היא דבר כה קשה וחמור?

הִנַּחְנוּהוּ – הרשינו לו (להספיד).

מַרְגָּלִית – אמרה נאה.

*

קסד רַ' אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם הוֹרְגִין אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹתְבוֹ בְּפֻרְפּוּרְיָא שֶׁלּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם: לָמָּה הֲרַגְתֶּם צַדִּיקִים שֶׁלִּי? וְהֵם כּוֹפְרִים וְאוֹמְרִים: לֹא הֲרַגְנוּם. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה? מוֹצִיא פֻּרְפּוּרְיָא שֶׁלּוֹ וְדָנָם וְנוֹתֵן לָהֶם אֶפּוֹפָסִין (מד"ת ט, יג; ילק"ש לתהלים, תרמג).

כּוֹתְבוֹ בְּפֻרְפּוּרְיָא שֶׁלּוֹ – כביכול רושם את שמו על בגד הארגמן שהוא לובש.

אֶפּוֹפָסִין – גזר דין.

*

קסה אֵין עוֹשִׂין נְפָשׁוֹת לַצַּדִּיקִים – דִּבְרֵיהֶם הֵם הֵם זִכְרוֹנָם (ירושלמי שקלים ב, ה).

נְפָשׁוֹת – מצבות (כדי לזכור אותם).

*

קסו “זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב” (משלי י, ז) – אָמַר רַ' יִצְחָק: כָּל מִי שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַצַּדִּיק וְאֵינוֹ מְבָרְכוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה; מָה טַעַם? “זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה”. וְכָל מִי שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הָרָשָׁע וְאֵינוֹ מְקַלְּלוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה; מָה טַעַם? “וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב”.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: שְׁמוֹתָם שֶׁל רְשָׁעִים דּוֹמִים לִכְלֵי קֻרְיָס. מָה כְּלֵי קֻרְיָס כָּל מָה שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הֵם עוֹמְדִים, הִנַּחְתָּם – הֵם מִתְרַפִּים, כָּךְ שָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ אָדָם קוֹרֵא שֵׁם בְּנוֹ פַּרְעֹה, סִיסְרָא, סַנְחֵרִיב? אֶלָּא: אַבְרָהָם, יִצְחָק, יַעֲקֹב, רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן (בר"ר מט, א).

“זֵכֶר” – שֵם.

עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה – כאילו לא קיים מצוות “עשה”.

מָה טַעַם? – מה הראיה מן המקרא לרעיון זה?

כְּלֵי קֻרְיָס – חוטי השתי המתוחים על נול האריגה.

עוֹמְדִים – ניצבים מתוחים.

הִנַּחְתָּם הֵם מִתְרַפִּים –מיד כשהם מוּסרים מנול האריגה הם מתקפלים (והנמשל: אין קיום לשמותיהם של רשעים משעה שהם יורדים מבמת ההיסטוריה).

*

קסז אָמַר עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל: מוּטָב לִי לִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם (עדויות ה, ו).

לִקָּרֵא – להיקרא.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

*

קסח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעָה נִקְרְאוּ רְשָׁעִים. אֵלּוּ הֵם: הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ לַחֲבֵרוֹ לְהַכּוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ” (שמות ב, יג) – “הִכִּיתָ” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “תַכֶּה”; וְהַלּוֹוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם” (תהלים לז, כא); וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת פָּנִים וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו” (משלי כא, כט); וּמִי שֶׁהוּא בַּעַל מַחֲלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: “סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה” (במדבר טז, כו) (תנחומא קורח, ח).

פּוֹשֵׁט – שולח, מרים.

“תַכֶּה” – פועל בצורת עתיד, ללמדך שהמבקש להכות נקרא רשע גם לפני שהכה.

וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם – אינו מחזיר את ההלוואה שלקח.

עַזּוּת פָּנִים – חוצפה.

בַּעַל מַחֲלֹקֶת – נוטה להסתכסך (כמו קורח ועדתו שבהם מדבר הפסוק).

*

קסט לְמָה הָרְשָׁעִים דּוֹמִים? לְמִי שֶׁמְּהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה, הִגִּיעַ לְאֶבֶן וְנִכְשַׁל בָּהּ, פָּגַע בְּאִילָן וְהִכָּהוּ בְּפָנָיו, הִגִּיעַ לְגֻמָּץ וְנָפַל לְתוֹכוֹ, מָצָא נַחַל וְנָפַל לְתוֹכוֹ, – לֹא הָיָה יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא מְהַלֵּךְ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ” (משלי ד, יט). אֲבָל הַצַּדִּיקִים דּוֹמִים לְמִי שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּאֲפֵלָה וַאֲבוּקָה בְּיָדוֹ, הִגִּיעַ לְאֶבֶן סָר מִמֶּנָּה, רָאָה אִילָן מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, הִגִּיעַ לְגֻמָּץ וּמִשְׁתַּמֵּר, הִגִּיעַ לְנַחַל וּמִשְׁתַּמֵּר. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ” (תהלים קיט, קה) (מד"ת קי"ט, מד; פס"ר ח; ילק"ש לתהלים, תתעח).

אִישׁוֹן לַיְלָה – אמצע הלילה.

גֻּמָּץ – גומה, בור.

אֲבוּקָה – לפיד.

מִשְׁתַּמֵּר – נשמר, נזהר.

“נֵר לְרַגְלִי” וגו' – מצוות הקב"ה ותורתו הם כנר המאיר לצדיק.

*

קע “שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ” (תהלים ג, ח) – מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, מָצְאוּ פֻּנְדָּק אֶחָד. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: נִכָּנֵס וְנֹאכַל. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ רָאָה הָרָשָׁע בַּפֻּנְדָּק הַרְבֵּה בְּרָכוֹת, מָצָא דָּגִים וּפַר וְשׁוֹר וְכֶבֶשׂ וְאַיִּל וְעוֹפוֹת וְכָל דָּבָר טוֹב. אָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע לַצַּדִּיק; אֵין אָנוּ נוֹתְנִים מָעוֹת וְנֹאכַל. אָמַר לוֹ הַצַּדִּיק: וְכִי הַיּוֹם פָּתַח פֻּנְדָּק זֶה? אִלּוּ הַיּוֹם פָּתַח הָיִינוּ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. יָשְׁבוּ לָהֶם זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ. אָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע לַפֻּנְדָּקִי: הָבֵא לִי פִּסְיוֹנִים, הָבֵא לִי קוֹנְדִּיטִין, הָבֵא לִי מֵהַכֹּל. אוֹתוֹ צַדִּיק אָמַר לַפֻּנְדָּקִי: הָבֵא לִי קְעָרָה שֶׁל עֲדָשִׁים וּגְלֻסְקָא אַחַת וּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת בָּשָׂר. הָיוּ יוֹשְׁבִים וּמְשַׂחֲקִים זֶה עַל זֶה. הָרָשָׁע מְשַׂחֵק עַל הַצַּדִּיק, אָמַר: רְאוּ שׁוֹטֶה בֶּן פִּיחָה זֶה, כָּל טוֹבוֹת וּבְרָכוֹת לְפָנָיו, וְהוּא אוֹכֵל עֲדָשִׁים; וְהַצַּדִּיק מְשַׂחֵק עַל הָרָשָׁע: אוֹכֵל מִכָּל הַמַּעֲדַנִּים וְעַכְשָׁו יְשַׁבְּרוּ אֶת שִׁנָּיו. אָמַר אוֹתוֹ צַדִּיק: תֵּן לִי שְׁתֵּי כּוֹסוֹת יַיִן, נָתַן לוֹ וּבֵרֵךְ וְעָמַד. אָמַר לוֹ הַפֻּנְדָּקִי: תֵּן לִי מָה שֶּׁאָכַלְתָּ – גְּלֻסְקָא אַחַת וּקְעָרָה שֶׁל עֲדָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וּשְׁתֵּי כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן. אָמַר לוֹ: מָה אֶתֵּן לְךָ? אָמַר לוֹ: שְׁנֵי אִסָּרִין תֵּן לִי. אָמַר לוֹ: הֵא לְךָ. נָטַל וְאָמַר לוֹ: לֵךְ לְשָׁלוֹם. עָמַד אוֹתוֹ רָשָׁע לָצֵאת, אָמַר לוֹ הַפֻּנְדָּקִי לָרָשָׁע: עֲשֵׂה עִמִּי חֶשְׁבּוֹן! אָמַר לוֹ: מָה אָכַלְתִּי? גְּלֻסְקָא אַחַת אָכַלְתִּי. אָמַר לוֹ: שְׁתַּיִם אָכַלְתָּ! – שְׁתֵּי בֵּיצִים אָכַלְתִּי. אָמַר לוֹ: חָמֵשׁ בֵּיצִים אָכַלְתָּ! וְהוּא אָמַר: לָאו, לֹא אָכַלְתִּי כָּל כָּךְ. הִתְחִילוּ לְהַכּוֹת אוֹתוֹ וְשׁוֹבְרִים אֶת שִׁנָּיו. לָכֵן נֶאֱמַר: “שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ”.

כָּךְ הָרְשָׁעִים אוֹמְרִים: “אֵיכָה יָדַע אֵל” (תהלים עג, יא), וְהַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים: “כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי, הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ” (שם קלט, ד) (מד"ת ד, יג).

הַרְבֵּה בְּרָכוֹת – שפע מאכלים טובים.

אֵין אָנוּ נוֹתְנִים וגו' – נאכל בלי לשלם.

אִלּוּ הַיּוֹם פָּתַח וגו' – לו היה זה יום פתיחת הפונדק, היה אפשר לבדוק את מזונותיו ולטעום מהם בלא תשלום (כמקובל באותם ימים).

פִּסְיוֹנִים – בשר עוף יקר.

קוֹנְדִּיטִין – יין מבושם ומשובח.

גְּלֻסְקָא – כיכר לחם (סולת).

מְשַׂחֲקִים – לועגים.

בֶּן פִּיחָה – כינוי גנאי (פיחה היא נפיחה).

עָמַד – קם ללכת.

אִסָּרִין – מטבעות בסכום נמוך.

הֵא לְךָ – קח.

נָטַל – לקח.

כָּךְ הָרְשָׁעִים וגו' – הרשעים ממלאים את כל תאוותיהם בעולם הזה וסבורים שהקב"ה אינו יודע זאת ולא יצטרכו לשלם תמורתם בסופו של דבר, בניגוד לצדיקים.

*

קעא “וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ” (ישעיה נז, כ) – מָה הַיָּם הַזֶּה הַגַּלִּים שֶׁבְּתוֹכוֹ מִתְגָּאִים וְעוֹלִים, כֵּיוָן שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם מַגִּיעַ לַחוֹל הוּא נִשְׁבָּר וְחוֹזֵר, וַחֲבֵרוֹ רוֹאֶה אוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּר – וּמִתְגָּאֶה וְעוֹלֶה וְאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ, כָּךְ הֵם הָרְשָׁעִים: רוֹאִים אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ וְהֵם מִתְגָּאִים. כָּל הַדּוֹרוֹת – דּוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ, דּוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפְּלָגָה – לֹא לָמְדוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ, אֶלָּא מִתְגָּאִים, לְפִיכָךְ נִמְשְׁלוּ כַּיָּם – “וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ” (תנחומא בובר ויקרא, יז).

“נִגְרָשׁ” – סוער.

מִתְגָּאִים – גואים, מתנשאים.

חֲבֵרוֹ – גל אחר.

וְאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ – אינו לומד לקח מגורלו של הגל שקדם לו.

דּוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ – דור נכדו של אדם הראשון, שהיה לפי האגדה דור של אנשים חטאים.

דּוֹר הַפְּלָגָה – דור מגדל בבל.

*

קעב “לָמָּה רָגְשׁוּ” (תהלים ב, א) – אָמַר רַ' אַיְבוּ: כָּל רִגּוּשָׁם שֶׁל רְשָׁעִים וְכָל יְגִיעָם לָרִיק, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי רִיק יִעָפוּ” (חבקוק ב, יג).

לְמָה הָרְשָׁעִים דּוֹמִים? לַחֲגָבִים שֶׁהֵם נְתוּנִים בְּקַלְפֵּי מְפַרְכְּסִים לַעֲלוֹת וְהֵם נוֹפְלִים, כָּךְ הָרְשָׁעִים; זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים” (ישעיה מ, כב) (מד"ת ב, ב).

רִגּוּשָׁם – התרוצצותם ומאמציהם.

“וְיִיגְעוּ” וגו' – הפסוק נדרש כעוסק ביגיעה ובמאמצים מעייפים הנעשים לריק.

נְתוּנִים בְּקַלְפֵּי – מצויים בתוך קופסה.

מְפַרְכְּסִים – מתנועעים ומפרפרים.

“הַיֹּשֵׁב” וגו' – הוא הקב"ה.

*

קעג אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: רְשָׁעִים אֲפִלּוּ עַל פִּתְחוֹ שֶׁל גֵּיהִנּוֹם אֵינָם חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי” (ישעיה סו, כד) – “שֶׁפָּשְׁעוּ” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “הַפֹּשְׁעִים” – שֶׁפּוֹשְׁעִים וְהוֹלְכִים לְעוֹלָם (עירובין יט ע"א).

“בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים” – שכבר מתו.

אֶלָא “הַפֹּשְׁעִים” – בזמן הווה, שעד עולם הם ממשיכים לפשוע.

*

קעד נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר: הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רַע וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע (אבות א, ז).

*

קעה “תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן” (בראשית ד, כה) – מֵחֶטְאוֹ שֶׁל הֶבֶל נֶהֱרַג קַיִן. לִשְׁנֵי אִילָנוֹת שֶׁהָיוּ סְמוּכִים זֶה לָזֶה, פָּכְרָה הָרוּחַ אֶת אֶחָד מֵהֶם וְנָפַל עַל חֲבֵרוֹ וּפְכָרוֹ, כָּךְ “תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן” – מֵחֶטְאוֹ שֶׁל הֶבֶל נֶהֱרַג קַיִן (בר"ר כג, ה).

“תַּחַת הֶבֶל” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי למך הרג את קין (והוא מדרש על בראשית ד, כג) משום שזה רצח את הבל.

מֵחֶטְאוֹ שֶׁל הֶבֶל – בגלל החטא שבהריגת הבל.

לִשְׁנֵי – משל לשני.

פָּכְרָה – שברה.

*

קעו אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אָסוּר לְאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּצֶלֶם דְּמוּת אָדָם רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: “לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ” (מלכים ב ג, יד).

שֶׁאַל רַבִּי אֶת רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לוֹ: קַצְתָּ בְּחַיַּי? אָמַר לוֹ: רַבִּי, תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא נִסְתַּכַּלְתִּי בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע (מגילה כח ע"א).

“לוּלֵי” וגו' – דברי אלישע למלך ישראל: לא הייתי מביט בך כלל, לולי היה גם מלך יהודה הצדיק מצוי איתנו.

בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? – בזכות מה הגעת לגיל מופלג?

קַצְתָּ בְּחַיַּי? – רע בעיניך שאני מאריך ימים?

תּוֹרָה וגו' – דרך חייך היא תורה שברצוני ללמוד.

*

קעז רַ' דּוֹסְתַּאי בְּרַ' מַתָּן אוֹמֵר: מֻתָּר לְהִתְגָּרוֹת בָּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר “עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְּלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם” (משלי כח, ד). וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: וַהֲלֹא נֶאֱמַר: “אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה” (תהלים לז, א)? אֱמֹר לוֹ: מִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ אוֹמֵר כֵּן; אֶלָּא “אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים” – לִהְיוֹת כַּמְּרֵעִים, וְ"אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה" – לִהְיוֹת כְּעֹשֵׂי עַוְלָה.

אָמַר רַ' יִצְחָק: אִם רָאִיתָ רָשָׁע שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ – אַל תִּתְגָּרֶה בּוֹ (ברכות ז ע"ב).

לְהִתְגָּרוֹת – להכעיס ולהתקוטט.

לְחָשְׁךָ אָדָם וגו' – דיבר באוזנך והסב את תשומת לבך (לפסוק).

“תִּתְחַר” – תתחרה ותתגרה.

מִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ – אדם חששן ופחדן.

אֶלָּא וגו' – כך יש לפרש את הפסוק מתהלים: אל תנסה להיות כמרעים וגו'.

הַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ – מזלו מאיר לו פנים.

*

קעח אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: אֲרוּרִים הֵם הָרְשָׁעִים, שֶׁאֵין עוֹשִׂין טוֹבָה שְׁלֵמָה (בר"ר פט, ז).

אֵין עוֹשִׂין וגו' – גם כשהם עושים מעשה טוב, אין הם עושים אותו בשלמות.

*

קעט אֲרוּרִים הָרְשָׁעִים, שֶׁאֲפִלּוּ הַטּוֹבָה שֶׁעוֹשִׂים מִתְכַּוְּנִים לְרָעָה (תנחומא מקץ, ג).

אֲפִלּוּ הַטּוֹבָה וגו' – גם מה שנראה כמעשה טוב שלהם, כוונתו להרע.

*

קפ כָּל טוֹבָתָם שֶׁל רְשָׁעִים – רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים (יבמות קג ע"ב).

כָּל טוֹבָתָם וגו' – גם המעשים הטובים שעושים הרשעים נחשבים בעיני הצדיקים כדבר רע.

*

קפא שַׁלְוַת רְשָׁעִים – סוֹפָה תַּקָּלָה (יומא פו ע"ב).

שַׁלְוַת וגו' – שמתוך שלוותם יש להם פנאי לתכנן מעשים רעים.

*

קפב נוֹחַ לָרְשָׁעִים שֶׁיִּהְיוּ סוֹמִים, שֶׁעֵינֵיהֶם מְבִיאוֹת מְאֵרָה לָעוֹלָם. בְּדוֹר הַמַּבּוּל כָּתוּב: “וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם” (בראשית ו, ב), וְכָתוּב: “וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו” (שם ט, כב), וְכָתוּב: “וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה” (שם יב, טו), וְכָתוּב: “וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר… וַיִּקַּח אֹתָהּ” (שם לד, ב) וְכֵן “וַיַּרְא בָּלָק” (במדבר כב, ב) (במ"ר כ, ב; תנחומא בלק, ב).

נוֹחַ לָרְשָׁעִים וגו' – טוב היה לוּ היו הרשעים עיוורים (ומביא פסוקים שבהם ראייה שגרמה נזק).

מְאֵרָה – קללה, צרות.

“וַיַּרְא בָּלָק” – והזמין את בלעם לקלל את ישראל.

*

קפג אָמַר רָבָא: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ וְאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע (סנהדרין ט ע"ב).

אָדָם וגו' – אין אדם יכול להעיד כנגד קרובי משפחתו, ועל כן אין אדם יכול להרשיע את עצמו בדין.

*

קפד “בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ” (דברי הימים ב כ, כא) – אָמַר רַ' יוֹנָתָן: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בְּהוֹדָאָה זוֹ “כִּי טוֹב”? לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בְּמַפַּלְתָּם שֶׁל רְשָׁעִים.

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה” (שמות יד, כ)? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲשֵׂי יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם, וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי? (סנהדרין לט ע"ב).

“בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ” – למלחמה.

מִפְּנֵי מָה וגו' – בניגוד לפסוקי הודאה אחרים שבהם נאמר גם “כי טוב” (כגון תהלים קז, א).

מַפַּלְתָם – כישלונם, תבוסתם.

“וְלֹא קָרַב” וגו' – פסוק מסיפור מעבר ים סוף, הנדרש כעוסק במלאכים והמקשר את המילים “זה אל זה” אל תפילתם (ראו ישעיה ו, ג).

לוֹמַר שִׁירָה – כמנהגם בכל יום ויום.

מַעֲשֵׂי יָדַי – המצרים.

*

קפה אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַל הָרְשָׁעִים שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ מִן הָעוֹלָם; שֶׁאִלְמָלֵי סִלְּקוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְתֶרַח מִן הָעוֹלָם, כְּשֶׁהָיָה עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, לֹא בָּא אַבְרָהָם (מדרש הנעלם וירא, קה ע"א).

אִלְמָלֵי – אילו.

לֹא בָּא – לא היה נולד.

*

קפו גּוּר טוֹב מִכֶּלֶב רַע אַל תְּגַדֵּל; גּוּר רַע מִכֶּלֶב רַע – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (ויק"ר יט, ו).

גּוּר טוֹב וגו' – שהוא צאצא של כלב רע.

*

קפז תּוֹלִין אֶת הַקַּלְקָלָה בַּמְּקֻלְקָל (בבא בתרא קט ע"ב).

תּוֹלִין וגו' – כשמתגלה דבר רע ואין יודעים מי גרם לו, מניחים שעשאו אדם רע כלשהו.

*

קפח רַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִצְרִיִּים טִבְּעוּ יִשְׂרָאֵל בַּיָּם וַאֲדוֹמִים קִדְּמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב וְלֹא אֲסָרָם הַכָּתוּב אֶלָּא עַד שְׁלוֹשָׁה דּוֹרוֹת, וּמוֹאָבִים מִפְּנֵי שֶׁנָּטְלוּ עֵצָה לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל אֲסָרָם הַכָּתוּב אִסּוּר עוֹלָם. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַמַּחֲטִיא אֶת הָאָדָם קָשֶׁה לוֹ מִן הַהוֹרְגוֹ. שֶׁהַהוֹרְגוֹ, אֵין מוֹצִיאוֹ אֶלָּא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, וְהַמַּחֲטִיאוֹ מוֹצִיאוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא (ספרי דברים, רנב).

אֲדוֹמִים וגו' – כמסופר בבמדבר פרק כ.

אֲסָרָם הַכָּתוּב – אין להינשא להם אלא בדור השלישי להצטרפותם לעם ישראל (דברים כג, ח-ט).

מוֹאָבִים וגו' – כמסופר בבמדבר פרק כד והאיסור על נישואין להם, כאמור בדברים כג, ד.

קָשֶׁה – מסוכן, מזיק.

*

קפט “וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ” (דברים יב, ג) – וּמָה אִילָנוֹת שֶׁאֵין אוֹכְלִין וְאֵין שׁוֹתִין וְאֵין מְרִיחִים, אָמְרָה תּוֹרָה: הַשְׁחֵת, שְׂרֹף וְכַלֵּה, הוֹאִיל וּבָאָה לְאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָם; הַמַּתְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ מִדַּרְכֵי חַיִּים לְדַרְכֵי מִיתָה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

“וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם” (שם) – מָה חָטְאוּ עֵצִים וַאֲבָנִים? אֶלָּא לְפִי שֶׁבָּאָה לְאָדָם תַּקָּלָה עַל יְדֵיהֶם, אָמַר הַכָּתוּב “וְנִתַּצְתֶּם”. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם עֵצִים וַאֲבָנִים, שֶׁאֵין לָהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה, לֹא טוֹבָה וְלֹא רָעָה, עַל יְדֵי שֶׁבָּאָה לְאָדָם תַּקָּלָה עַל יְדֵיהֶם, אָמְרָה תּוֹרָה “וְנִתַּצְתֶּם”; אָדָם, שֶׁהוּא גּוֹרֵם לְהַחֲטִיא חֲבֵרוֹ וּמַטֵּהוּ מִדֶּרֶךְ חַיִּים לְדֶרֶךְ מָוֶת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (סנהדרין נה ע"א; שמחות ח, טז).

“וַאֲשֵׁרֵיהֶם” – האשרה היא עץ שהיו עובדים לו.

תַּקָּלָה עַל יָדָם – מכשול, חטא, באמצעותם.

הַמַּתְעֶה – על ידי הדחה והסתה לעשיית רע.

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה – שאין לחוס על חייו.

מַטֵּהוּ – גורם לו לנטות.

*

קצ “קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדוֹר וָדֹר, קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת” (תהלים מט, יב) – רַ' יוּדָן אָמַר: מָה סְבוּרִים רְשָׁעִים שֶׁ"קִּרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם"? “קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת” – טִבֶּרְיָה עַל שֵׁם טִבֵּרִיאוּס, אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה עַל שֵׁם אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס, אַנְטִיּוֹכְיָה עַל שֵׁם אַנְטִיּוֹכוֹס.

רַ' פִּינְחָס אָמַר: “קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם” – לְמָחָר נַעֲשׂוּ בָּתֵּיהֶם קִבְרֵיהֶם (בר"ר כג, א).

מָה סְבוּרִים וגו' – מדוע הם חושבים שייזכרו בתוך (בקרב) בתיהם לעולם? והתשובה: משום שקראו לערים על שמותיהם וכך יונצחו.

טִבֵּרִיאוּס – קיסר רומי.

אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה – שבמצרים.

אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס – מוקדון.

אַנְטִיּוֹכְיָה – שבסוריה.

אַנְטִיּוֹכוֹס – קיסר יווני־סורי.

לְמָחָר וגו' – בעתיד ייקברו תחת הריסות בתיהם (וקורא “קברם” במקום “קרבם”).

*

קצא רַ' יְהוֹשֻׁעַ הָיָה אוֹמֵר: חָסִיד שׁוֹטֶה וְרָשָׁע עָרוּם וְאִשָּׁה פְּרוּשָׁה וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁים – הֲרֵי אֵלּוּ מְבַלֵּי עוֹלָם.

אֵיזֶהוּ חָסִיד שׁוֹטֶה? רָאָה תִּינוֹק מְבַעְבֵּעַ בַּנָּהָר, אָמַר: לִכְשֶׁאֶחְלֹץ תְּפִלַּי אַצִּילֶנּוּ; עִם כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ תְּפִלָּיו הוֹצִיא זֶה אֶת נַפְשׁוֹ. רָאָה אִשָּׁה טוֹבַעַת בַּנָּהָר וְאָמַר: לָאו דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ וּלְהַצִּילָהּ. רָאָה תְּאֵנָה בִּכּוּרָה, אָמַר: בְּמִי שֶׁאֶפְגַּע בּוֹ תְּחִלָּה אֶתְּנֶנָּה לוֹ.

אֵיזֶהוּ רָשָׁע עָרוּם? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: זֶה הַמַּטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא בַּעַל דִּין חֲבֵרוֹ. רַ' אַבָּהוּ אוֹמֵר: זֶה הַנּוֹתֵן דֵּינָר לְעָנִי לְהַשְׁלִים לוֹ מָאתַיִם זוּז, שֶׁשָּׁנִינוּ: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז לֹא יִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשֵׂר עָנִי. רַב יוֹסֵף בַּר חַמָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זֶה הַמַּכְרִיעַ אֲחֵרִים בְּאָרְחוֹתָיו. רַ' זְרִיקָא אָמַר רַב הוּנָא: זֶה הַמֵּקֵל לְעַצְמוֹ וּמַחְמִיר לַאֲחֵרִים.

אִשָּׁה פְּרוּשָׁה – שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּתוּלָה צַלְיָנִית וְאַלְמָנָה שׁוֹבָבִית הֲרֵי אֵלּוּ מְבַלֵּי עוֹלָם. הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן בְּתוּלָה צַיְמָנִית.

מַכּוֹת פְּרוּשִׁים – שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁבְעָה פְּרוּשִׁים הֵם: פָּרוּשׁ שִׁכְמִי, פָּרוּשׁ נִקְפִּי, פָּרוּשׁ קִזַּאי, פָּרוּשׁ מְדוֹכְיָא, פָּרוּשׁ “מָה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה”, פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה.

אָמַר לָהּ יַנַּאי הַמֶּלֶךְ לְאִשְׁתּוֹ: אַל תִּתְיָרְאִי מִן הַפְּרוּשִׁים וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָם פְּרוּשִׁים, אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִים שֶׁדּוֹמִים לִפְרוּשִׁים, שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁים שָׂכָר כְּפִינְחָס (סוטה כ ע"א-כב ע"ב; ירושלמי סוטה ג, ד; שם ה, ז).

רָשָׁע עָרוּם – רשע המסתיר את רשעותו במעשי עורמה.

אִשָּׁה פְּרוּשָׁה – המעמידה בצביעות פני פרושה (יפורש להלן).

מַכּוֹת פְּרוּשִׁים – אנשים המעמידים פני פרושים (יוסבר להלן) שהם כמכות הפוגעות בכול.

מְבַלֵּי עוֹלָם – מביאים את העולם לכליה.

מְבַעְבֵּעַ – מפרפר.

לִכְשֶׁאֶחְלֹץ תְּפִלַּי – לאחר שאסיר את התפילין שעלי.

עִם כְּשֶׁהוּא – בשעה שהוא.

לָאו דֶּרֶךְ אֶרֶץ – אין זה מעשה ראוי.

תְּאֵנָה בִּכּוּרָה – תאנה שהבשילה.

בְּמִי שֶׁאֶפְגַּע וגו' – אתן את התאנה לראשון שאפגוש (במקום ליהנות ממנה).

הַמַּטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָן – המסביר את טענותיו בפני השופט בצורה נאה ונעימה שלא בנוכחות בעל דינו (ומביא כך לעיוות דין).

שֶׁשָּׁנִינוּ – במשנה (פאה ח, ח) המתירה רק למי שיש לו פחות מ־200 זוז ליהנות מכל מתנות העניים. נתינת דינר (=זוז) לעני, שברשותו רק 199 זוזים, פוטרת את הרשע מן החובה לתת לו את מתנות העניים.

הַמַּכְרִיעַ אֲחֵרִים בְּאָרְחוֹתָיו – מביא אחרים (על ידי הערמה) ללכת בדרכיו הרעות.

בְּתוּלָה צַלְיָנִית – נערה המתמידה בתפילות.

אַלְמָנָה שׁוֹבָבִית – המרבה להיכנס לבתי שכנותיה ומרחרחת אחרי מה שקורה בהם.

צַיְמָנִית – המרבה לצום.

פְּרוּשִׁים – קבוצה חברתית בימי הבית השני ותקופת חז"ל (בניגוד לצדוקים), וכאן מדובר על מעמידי פני פרושים שאינם כאלה.

שִׁכְמִי – המראה בגאווה בפני כולם (כאילו הוא נושא אותם על שכם) את מעשיו הטובים.

נִקְפִּי – מעמיד פני אדם ההולך בשפלות (כדי להיראות צנוע ועניו) ונוגף את רגליו באבנים.

קִזַּאי – עושה עצמו כמי שעוצם את עיניו (כדי שלא לראות נשים), נתקל בקיר והפגיעה מקיזה את דמו.

מְדוֹכְיָא – ההולך וראשו כפוף, ומעמיד פני עלוב וצנוע שהכול יכולים לפגוע בו (וקרוי על שם המדוכה, שהיא כלי שכותשים בו דברים שונים).

“מָה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה” – מי שעושה את עצמו כאדם המחמיר על עצמו עוד ועוד.

פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה – אדם המתפאר ברבים באהבתו את הקב"ה או ביראתו ממנו.

אִשְׁתּוֹ – שלומציון המלכה (תומכת הפרושים, ואילו ינאי – ממלכי בית חשמונאי – תמך בצדוקים).

אֵינָם פְּרוּשִׁים – הצדוקים.

זִמְרִי, פִּינְחָס – ראו במדבר כה, ז-טו (על זמרי החוטא עם אישה מדיינית ופינחס ההורג אותו וזוכה לשכר רב).

*

קצב אָמַר רַ' יִצְחָק: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי” (תהלים נ, טז)? – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג הָרָשָׁע: “מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי”? כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ לְפָרָשַׁת מְרַצְּחִים וּלְפָרָשַׁת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, מָה אַתָּה דּוֹרֵשׁ בָּהֶן? “וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ” (שם) – אָמַר רַ' אַמִּי: אֵין תּוֹרָתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג אֶלָּא מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ (סנהדרין קו ע"ב; ילק"ש לתהלים, תשסא).

דּוֹאֵג הָרָשָׁע – מי שהביא להריגת כוהני העיר נוב לאחר שהלשין עליהם (שמואל א, פרק כב). לפי חז"ל היה דואג תלמיד חכמים שעסק גם בדרשת פסוקי מקרא ובהסברת חוקי הקב"ה.

“בְרִיתִי” – היא התורה.

מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ – תוך העמדת פנים ולא מתוך הלב והאמונה.

*

קצג מְפַרְסְמִין אֶת הַחֲנֵפִים מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם (יומא פו ע"ב).

מְפַרְסְמִין וגו' – יש להכריז ברבים על אנשים צבועים המעמידים פני צדיקים, כדי שלא יאמרו: הנה תלמידי חכמים העושים מעשים רעים.

*