(תזכיר לוועדת חוק ומשפט של הכנסת)

הצהרה וביצוע    🔗

סעיף (א) (1) של הצעת החוק פותח בהצהרה “האשה כאיש ראויה לכל פעולה משפטית ואין מפלים אשה באשר היא אשה”.

בהצהרה זו מובע רצונו הברור והמוחלט של המוסד המחוקק לקבוע משטר וסדר בחיי האשה בארץ לא רק להלכה, כי אם גם למעשה.

על זכות זו כבר הצהירה בעצם מגילת העצמאות, שקבעה בפיסקה 13, כי מדינת ישראל “תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין”.

אותה הצהרה לא הגיעה לידי ביצוע מראשית ייסוד המדינה ועד היום מחמת קיום מעצורים מעשיים, וגם ההצהרה המוצעת בחוק החדש לא תקבל אף היא כל תוכן תחוקתי, אם לא יוכשרו מראש התנאים לביצועה.

העיכובים בדרך הביצוע    🔗

תנאים נוחים לביצוע שוויונה המשפטי של האשה אינם קיימים בכלל במקום שפרנסת האשה ההמונית תלויה כולה בהכנסות בעלה ובמקום שרובם המכריע של האזרחים, כנשים וכגברים, בתור עובדים שכירים כפופים לנותני העבודה, המפלים תמיד בין איש עובד ואשה עובדת לפי מידת האינטרסים הפרטיים שלהם.

מדינה חילונית. הפרדה הרשות הדתית מן הרשות הממלכתית    🔗

אולם גם במסגרת המציאות הכלכלית שלנו, צריך שיהא ברור למחוקקים עצמם ולעם המדינה, כי מדינת ישראל היא מדינה חילונית לפי אופיה ולפי הרכב הרוב המכריע של תושביה. לפי מגילת העצמאות היא מיוסדת על חופש הדת, והרשות הדתית נפרדת בה מן הרשות הממלכתית. סימנים בולטים להפרדה זו באים לידי ביטוי בסמכותו המיוחדת של משרד הדתות, הנפרדת מסמכות משרד הפנים.

למוסדות המחוקקים של מדינת ישראל, בתור מדינה עצמאית וחילונית, יש להלכה הסמכות האקסקלוסיבית והבלתי מוגבלת לחוקק חוקים חדשים ולבטל חוקים ישנים ללא כל הגבלה וצימצום, ואין לשום רשות אחרת לעמוד אתה בהתחרות תחוקתית. במידה שתתקיים התחרות כזאת, יהא כל חוק המתקבל בכנסת נתקל מראש בהתנגדות וחקיקתו לא תשיג את מטרתה.

הרבנות הראשית בתור רשות מתחרה    🔗

בשטח דיני המצב האישי, קיימת בפירוש רשות משפטית מתחרה לכנסת, והיא “הרבנות הראשית לארץ־ישראל”, הקיימת בחוק, דבר המלך במועצה משנת 1922 ותקנות כנסת ישראל שאושרו על ידי ממשלת המנדט.

הרבנות הראשית מבצעת יום יום באמצעות בתי דיניה, המוסיפים לראות את עצמם כמוענקים בסמכות אקסקלוסיבית או מתחרה בענייני המצב האישי, חוקים ומנהגים שמדינת ישראל טרם העבירה אותם תחת שבט ביקורתה מבחינת צרכי הזמן בכלל, ושהם מיוסדים על הפליה גלויה ובולטת של זכות האשה בפרט.

וכדרך החוגים הדתיים ביישוב העברי, כן גם שומרים החוגים הדתיים שביישוב הערבי על כפילות הסמכויות ומבצעים באמצעות בתי דיניהם הדתיים חוקי הפלייה חמורה ביחס לאשה, המתנגדים ביסודם להצהרה שבסעיף א' של הצעת החוק החדש.

חוק זה בדבר שיווי זכות האשה במדינת ישראל לא יהיה, איפוא, בר־ביצוע ויהפך להכרזה חסרת ממש, אם לא תקדם לו פעולה תחוקתית מרחיקת לכת, אשר תשנה באופן יסודי את סמכות הרשויות הדתיות, תפקיע מרשותן כל טיפול משפטי בענייני המצב האישי – פירוש החוקים, דיון וביצוע – תעביר אותם לרשות המוסדות המשפטיים האזרחיים ותתקן כל חוק מחוקי המצב האישי, המאטריאלי והפרוצסואלי כאחד, על יד מחיקת כל סעיף המפלה את מצבה של האשה במשפחה, ברכוש, בירושה, באפיטרופסות וכו'.

כל זמן שהמוסד המחוקק של המדינה ישלים עם העובדה של קיפוח זכויות האשה היהודית והערבית על ידי מוסדות הדת ועם התערבותם בחייה המחוקקיים של המדינה, הרי הוא חותר מראש תחת החוק ומניח לכל אזרח ללכת לפי חוקי כנסייתו הדתית, רבי־ההפלייה, ולא לציית לחוק האחיד של המדינה החילונית.

סמכותה של הרבנות היא בלתי חוקית    🔗

סמכותה של הרבנות בענייני המצב האישי לא זו בלבד שאין בה הגיון ממלכתי, אלא שאין בה גם אחיזה פורמאלית בחוק.

האירגון של כנסת ישראל על קהילותיה המקומיות, וועדי הקהילות, היה יצירה טיפוסית של משטר המנדט הבריטי, שהיה רואה את היישוב היהודי ואת היישוב הערבי, המושלמי והנוצרי, כרשת של עדות דתיות, נפרדות, על פי הסיסמה: “הפרד ומשול!”

מחוק זה של כנסת ישראל נובעת סמכותה של הרבנות הראשית, המחוזית והמקומית, בענייני המצב האישי. ומכיוון שמשטר המנדט בוטל והרישום בפנקסי הכנסת נתבטל אף הוא מזמן ייסוד המדינה וכל אירגון הכנסת חוסל למעשה על ידי קביעת אזרחות ישראלית כוללת ואחידה ועל ידי כניסת כל עולה לאזרחות זו, הרי בטלה סמכותה של הרבנות כגוף פומבי הפועל מחוץ לתפקידיו הדתיים הטהורים. תפקידים דתיים טהורים אלה צריכים להיתפס בצימצומם הכנסייתי־המעשי (והוא הדין גם צרכי הדת המושלמית והנוצרית) ולכלול רק ענייני איסור והיתר, תפילות והדרכה דתית, שחיטה ופולחן בתי־הכנסת, אספקת תשמישי דת (פרט לצד המשקי והכלכלי שבכל אלה, שהוא מתפקידם של מוסדות המדינה המתאימים).

הגוף שהיה מוסמך לבחור את הרבנות הראשית, גם המוסד שהיה המוסמך לעבד ולשנות את תקנות הבחירה של אירגון כנסת ישראל – אינם קיימים יותר, וכל מעמדה של הרבנות, שהיא משתמשת בו, הוא נטול כל בסיס חוקי.

גם מבחינת הנושאים (הסובייקטים), שעליהם חלה סמכותה המשפטית של הרבנות, נתרוקנה זו מכל תוכן.

לפי חוקי השיפוט שנקבעו בתקופת כנסת ישראל, יש לרבנות שיפוט אקסקלוסיבי בענייני נישואין, גיטין ומזונות ביחס לאזרחים ארץ־ישראליים. האזרחות הארץ־ישראלית בשמה ובמשמעותה של תקופת המנדט נתבטלה, ואתה יחד נתבטלה סמכות שיפוטית זו של הרבנות. הרבנות אינה סוברת כך, והיא מרחיבה את סמכותה על האזרחים הישראליים הכוללים את כל העולים – ועל ידי כך מתרחב והולך שטח חוקי ההפליה לגבי האשה הישראלית

גם באותם המקרים, שבהם יש לרבנות סמכות שבהתחרות, התלויה בהסכמת הצדדים, נתבטלה סמכותה זו, לפי האמור, והצדדים נזקקים לה ללא ידיעת המצב המשפטי.

העברת ענייני המצב האישי למוסדות המדינה – תריס בפני הפליית האשה    🔗

רק לאחר הפקעה תחוקתית של ענייני הנישואין, הגירושין והירושה מרשות משרד הדתות (הרבנות הראשית) ומסירתם לרשות משרד המשפטים ומשרד הפנים על הרשויות המקומיות הכפופות לו, אפשר יהיה להשמיט מהם ללא כל קושי את סעיפי ההפלייה הקיימים ביחס לאשה.

דיני המצב האישי שלנו הם לפי אופיים ומהותם דינים אזרחיים חילוניים, שאינם כרוכים בכל טכס דתי, ולשם יעילות הדבר צריך הפיקוח על סדר ביצועם בתחומי המוסדות המוניציפליים של המדינה להימסר לתקן של שופטים ופקידים־למדנים, יודעי המשפט העברי ובעלי השכלה תורנית ומודרנית במקצוע זה כאחת, שיעמדו לרשות מוסדות משרד המשפטים, משרד הפנִים והרשויות המקומיות.

הסתייגות ראשונה ושוברה    🔗

הצעת החוק מוותרת לרבנות בעקיפין ויתור ראשון ומסוכן, ומורה היתר על הקיפוח רב־המשמעות של האשה, המופיעה במשך כל הדורות בדיני הנישואין ובדיני הגירושין בתור הצד הסביל, הנקנה, המתקדש, המתגרש, המסור לרצונו הפעיל, הקונה, המקדש, המחליט, המגרש של האיש. במקם ליישר על ידי צו תחוקתי עקרוני ומכריע את הקו הסוציאלי, אשר זכתה לו בהחלט האשה הישראלית של דורנו, הבונה, הלוחמת, העובדת והמחנכת, כופפים מציעי החוק את ראשיהם מלכתחילה בפני הישן ומברכים על ההפלייה, "שהאיש הוא המקדש והאשה – המתקדשת, שהאיש הוא הנותן את הגט והאשה – המקבלת.

משפט התלמוד והפוסקים וחוק הכנסת – מה עדיף?    🔗

ואחר כך באות הצהרות נאות, ממש ברוח משפטיהן של מדינות הדמוקראטיה העממית, אולם כולן כאחד עומדות בניגוד גמור לדיני התלמוד והפוסקים ולהפליית האשה הכלולה בהם. ללא בירור עקרוני של היחס למשפט התלמוד והפוסקים אין לקיים אף אחת מן ההצהרות הללו.

זכות קניין האשה    🔗

כיצד קובעת, למשל, הצעת החוק (ב, 2) כי “קשר הנישואין לא ישפיע על כושר קניינה של האשה ועל זכויותיה בקניינים”, אם על ידי עצם קיום דיני הכתובה וסידור שטרי הכתובה המסורתיים ללא שינוי ותיקון מכניסה האשה לרשות בעלה למשך כל תקופת הנישואין בצורת נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל את כל נכסיה והיא נשארת ריקה מנכסים ותלויה כולה במזונות הניתנים לה מידי הבעל, ואף אם היא מכניסה לקופת המשפחה ממעשי ידיה, מעבודתה בבית ובמקצוע, “מעשי ידיה לבעלה כנגד מזונותיה”. חוסר נכסים מיוחדים זה ותלות כלכלית מוחלטת בבעל היא מקור כל שליטת הגבר והפליית האשה במשפחה ובחברה.

זכויות שוות –חובות שוות    🔗

ללא גאולה ממשית של האשה הנשואה מקיפוחה בנכסים ומתלותה הכלכלית בבעלה כל הליבראליות רחבת־הלב של מציעי סעיף ג' אינה אלא בבחינת לועג לרש. האשה, שרוצים להשוותה עם הגבר בחובת המזונות כלפי בעלה וילדיה, צריך שתשיג קודם את הזכות על נכסיה ועל מקורי פרנסתה, שנמסרו לרשות הבעל בלבד בתוקף המשפט התלמודי; כי מאי־אלה מקורות היא תקח לפי המצב הקיים בדיני ישראל את האמצעים לכלכל את הבעל והילדים? ובצדק תוכל האשה להשיב למציעי החוק: “לא מעוקצך ולא מדובשך!”

אפיטרופסות זו מה פירושה?    🔗

סעיף ד' שבהצעה מערבב משפטי עמים ומדינות וכורכם יחד. המושג “אפיטרופוס טבעי” נידון כאן שלא כדין. במשך תקופת חיי ההורים נתון הילד היהודי לפיקוח האב והאם כאחת ואין כאן עניין לאפיטרופסות טבעית או ממונה. עם פטירת האב יכולה האם להתמנות אפיטרופוס לילדים בצוואתו או שהיא ממלאה מאליה תפקידי האפיטרופוס בכל מקום שהילדים נמשכים אחריה. גם טובת הילדים היא המכריעה בכל מקרה בהתאם להוראות המפורשות של דיני התלמוד והפוסקים, ואין כלל צורך לציין את זה בהצעת החוק בתור חידוש תחוקתי. לעומת זה עוברת הצעת החוק לגמרי בשתיקה על הצורך בביטול ההפלייה החמורה הנוהגת ביחס למינוי אשה לאפיטרופסות על ידי בתי הדין. לפי דיני התלמוד והפוסקים, נאסר בפירוש על בתי הדין למנות אשה לאפיטרופסות, בין שהיא קרובה ובין שהיא רחוקה, אך ורק בגלל היותה אשה (ח"מ ר"צ, ב).

מה תועיל אחיזת עיניים זו?    🔗

בסעיף ה' באים המציעים להמתיק שלא בצדק את המציאות המשפטית הקיימת בספרם, כי “ישנן עדות” המקפחות את זכות האשה, האם והבת בדיני ירושה. כלום מדובר כאן באמת על אי־אלו עדות נחשלות, נחותות דרך, יוצאות מן הכלל? הרי על כל העדות המזרחיות והמערביות, החרדות והנאורות חל הקיפוח הזה. לפי דיני התלמוד והפוסקים, אשר לפיהם נהגו עד כה בעניין זה כל העדות (ובוודאי יוסיפו לנהוג גם לאחר קבלת החוק בצורתו המוצעת): 1. הבעל יורש את אשתו ואין האשה יורשת את בעלה; 2. הבן יורש את אמו ואין האם יורשת את בנה; 3. הבת אינה יורשת את אביה מקום שיש בנים. ואם בתקופה האחרונה נפרצה פירצת־מה בחומת ההפלייה הזאת, הרי בזכות המשפט העותומני אירע הדבר. צריך שיהיה אומץ למחוקקי ישראל בזמננו לתקן את משפטנו מבפנים ולהרחיק ממנו בפירוש את כל חוקי ההפלייה הקיימים בו.

הסעיף הקצר ביותר והמופלא ביותר    🔗

לא החיקוק הוא עיקר אלא אפשרות הביצוע. וכאן מרובה הסתום על המפורש: אם מציעי החוק סוברים, כי את ענייני המצב האישי יש להניח גם להבא בידי בתי הדין הרבניים, מהו מקור בטחונם, כי בתי דין אלה המושרשים במסורת המשפטית העתיקה יסכימו לדון לא לפי דיני התלמוד ופסקי ההלכה של ראשונים ואחרונים, אלא לפי החלטות הכנסת: “החוק המוצע (סעיף ז') קובע, שהוראותיו יהיו חובה על בתי המשפט האזרחיים ועל בתי הדין בענייני המצב האישי”. כלום לא היה משום עקביות ויציבות מחוקקית יתירה לו היה מוצע כאן – להעביר את ענייני המצב האישי כולם לרשות בתי הדין האזרחיים כמונהג המדינות החילוניות המתוקנות.

המתחיל אומרים לו גמור    🔗

תיקון גדול וחשוב מציעים המציעים (סעיף ח' 2) בבואם להיטיב את מצבה של האשה אצל העדות, שלא קיבלו את חרם רבינו גרשום ולבלי התיר את גירושי האשה שלא על דעתה אלא אם פסק בית הדין, כי עליה לקבל את הגירושין. בזה מביאה הצעת החוק פורקן־מה לנשי העדות הסובלות ביותר. אולם לו היו המציעים מוסיפים ללכת בקו ההגיון הזה, הרי היו מצילים את נשי כל העדות מן הסבל הנגרם להן על ידי רצון שרירותי מצד הבעל לעכב את גירושיהם, והוא הדין גם את הבעלים מסירוב שרירותי לקבלת הגירושין מצד האשה. היה צורך לבנות את מוסד הגירושין על העקרון הכללי: לא רצון הצדדים, כי אם החלטת בית הדין היא הקובעת בכל המקרים. רק בדרך זו תימנע ההפלייה ויימנע קיפוח הזכויות.

תנא ושייר    🔗

בסעיפים שלפנינו לא פירטה הצעת החוק את פרשת ההפליות הקיימות בחיי האשה הישראלית ולא סומנו דרכים תחוקתיות, יעילות לעקירה יסודית של הרע.

המציעים מזכירים כלאחר יד את עניין איסור הגרושה לכהן ומסכימים מראש לקיפוח זה של האשה, שאין לו כל יסוד ושורש מציאותי, והרי יש עוד קיפוחים ועלבונות גדולים מזה, כגון:

1) חובת האלמנה חשוכת הבנים לחליצה, בתור שריד עתיק מתקופת העדה החקלאית שלפני שלושת אלפים שנה.

2) פסילות האשה לעדות, הקיימת עד היום בבתי הדין של הרבנות (ח"מ לה, יד). פסילות זו מקיפה את מעמדה המשפטי של האשה בכל שטחי דיני הממונות והמשפחה, והיא שורשת בהנחה המעליבה “נשים דעתן קלות”. רק באופן יוצא מן הכלל מביאים הפוסקים בתור תקנת קדמונים: “במקום שאין אנשים רגילים להיות, נאמנות הנשים בעדותן” (ח"מ סעיף קל"ג).

3) עיגון מוחלט של האשה (איסור נישואיה) למקרה שבעלה חלה במחלת רוח (במקרה הפוך – היתר על ידי מאה רבנים).

4) חובת האשה ללכת אחרי בעלה למקום המגורים הרצוי לו (אה"ע עה).

5) האיסור למנות אשה בתור דיין.

מסקנה    🔗

רבות ומגוונות הן צורות ההפלייה. הן משמשות חלק אורגאני של הלימוד והחינוך, עליהן מתחנכת חברת הגברים, להן מסתגלת חברת הנשים. נשים חרדיות מקבלות את הדין בכאב עצור. ההפלייה מתישה את כושר יצירתה של האשה, מעמידה אותה במצב של אזרח ממדרגה שניה, מנמיכה את שיעור קומתה, מעכבת את גאולתה, מרחיקה אותה מציבור הנשים המשוחררות בעולם, העולות במרץ יצירתי מחודש על במת חיי העמים.

ניזהר מפני חוק פשרני, הצהרתי גרידא, שיטליא למראית עין טלאי על דיני הפלייה שכבר זמנם. כבודה של מדינתנו, עצמאותה, התפתחות כוחותיה היוצרים מחייבים את מוסדה המחוקק ללכת בדרך ראדיקאלית לקראת השגת שוויון אמת ומלא לאשה הישראלית, היהודית והערבית כאחת.

“קול העם” 29.6.1951.