א.    🔗

אודה, כי כשנתבקשתי­ להם לשני גופים שונים באופים ובתפקידם, מוזיאון תל־אביב ואגודת סופרי־יידיש בה, שערכו מסיבת כבוד לצייר ארתור קולניק, להיות בדוברים גם אני, לא יכולתי למלט את עצמי ממבוכת־מה שהירהרתי בלבי לאמור: אם אני נענה בעיקר לשותף האחד, הוא המוזיאון שבו נסדרה תערוכתו של אותו אמן, פי חסום, שאני יודע בי, שאיני מבקר־אמנות ציור וציירים; ואם אני נענה בעיקר לשותף האחר, סופרי־יידיש, אמנם אין פי חסום, שאני מדמה להיות מבקר ספרות וסופרים, אבל מה לי שפי אינו חסום, והרי אותו אמן אינו סופר אלא צייר, ואם אומר לצמצם עצמי על דרכו בעיטורי סופרים, והם אמנם סופרי יידיש, החל ב"משלים" של אליעזר שטיינבארג, דרך “מדרש אציק” למאנגר וכלה ב"פנקס לובלין" למשה שולשטיין, נמצאתי מצמצם עצמי על פינה שאפילו היא גדולה, אין בה כדי להראות את הבית על אגפיו.

אמת, המרדתי עליו, על היסוסי עתה, את זכר עזותי לפנים, שכן כבר העיזותי ופתחתי שתיים תערוכות, אחת של ציירת בתל־אביב (אודרי ברגנר) ואחת של צייר בירושלים (יואל טנא) ופתח־פתיחתי דבר־וידוי על קושיה, שהקשיתי על עצמי, מה לו למתאמר להיות חוקר ספרות ולשון אצל ציור וציירים, ולא כמתבונן נהנה, אלא כדיין ומהנה. לענין התערוכה האחת נמצאה לי יתד להאחז בה – הלא הוא בית־סופרים, שהציירת גדלה באווירתו, הוא בית ברגנר שהעמיד לא בלבד ציירים (משה הרוני, יוסל ברגנר), אלא בעיקר סופרים (הינדה ברגנר ובניה מלך ראַוויטש והרץ ברגנר), וקיצרתי בראשונים והארכתי באחרונים: ולענין התערוכה האחרת, נקבע צמד־פותחים, וראשון לו ראש־העיר, גרשון אגרון עליו השלום, ואמרתי, כי היתר, שמורה לעצמו ראש העיר, אינו איסור על אזרח מאזרחי העיר. אלא שראש־העיר, מעוכב היה מלבוא; שאותו יום נפצע בנו בקרב, ובבואי לפתוח את התערוכה לבדי, תפסתי לשון ליצה לאמור: כבר אינני מבקר־אמנות ועוד אינני ראש־עיר, וכדרכו של מי שנקלע בין כבר לבין עוד, הריני כמפרפר בין ודאי וספק, גלגלו־נא, איפוא, רחמיכם עלי ותנוני לומר את אשר עם לבבי.

הקהל, אמנם גילגל עלי את רחמיו, כבקשתי, מה שאין כן ראש־העיר, ששמועת־דברי הגיעתו, והיה סונט אותי על שום דברי ושואל לפי־רושם; תחילה הייתי משתמ בשהי פהי; אחר־כך שאלתיו, האמנם יש לי אך זכות בחירה אקטיבית ואין לי זכות בחירה פאסיבית, ולסוף פטרתיו באמירה, כי אם זכות הבחירה הפאסיבית ההיא תעמוד לי הלכה למעשה וסופי ראש־עיריה, איפטר מכמה וכמה לבטים, ולא אתקשה לומר מבינות בכל דבר ודבר, ודבר־ציור בכללם, שדרכם של אנשי שלומנו, כשהם מתמנים פרנסים על הציבור, הם מבינים הכל.

ב.    🔗

אבל אם מבחינת העזות, שכבר נהגתי בה, איני אלא תם, הרי מבחינת העזות שאני קרוב לנהוג בה, אהיה מועד גמור. כי זה כמה שאני נושא לבי לחבר שלוש מונוגרפיות על שלושה מיני כשרונות, שהגיחו במפתיע מרחוב־היהודים שבקהילת־ישראל. המונוגרפיה האחת כבר פירסמתיה ברבים, והיא על כשרון מוסיקאלי מופלא – יחיאל מיכל (מיכה יוסף) גוזיקוב, שהתמיה את בני־דורו בבירות־אירופה בנגינתו, ותיארתי חייו ודרכו בספרי “המנגן המופלא”; המונוגרפיה האחרת חמריה מוכנים עמי והוא על כשרון ציורי מופלא – משה דוד, המכונה מאוריצי גוטליב; המונוגרפיה האחרונה אך קצת חמריה מוכנים עמי, והיא על כשרון שחמט מופלא – ויליאם שטייניץ. לאמור, המועמד הקרוב הוא צייר, שככל שאני הוגה בו, אני מתקנא בעיר־מולדתו, דרהורוביטש, על שזכתה לו ובו, שהרי הציל, הצלת־עולמים, כמה וכמה דיוקנאות של יהודיה, כפי שהם נשקפים לנו, ביחוד מציורו הגדול, הנמצא בארצנו, הוא ציור יום־הכיפורים, שאף כמה דמויות מכלל המתפללים אינם אלא מיני גירסאות של מסכת דמותו שלו עצמו, אין להתעלם מאמיתותה של גאַלריה טיפולוגית. ואעיד עלי את ידידי הישיש, ד"ר האַרי מאיר, והוא עתה בן מאה ומעלה, אחרון הזוכרים את גוטליב מראיית פנים אל פנים – בפרוטרוט פלאסטי־להפליא תיאר לפני את האמן, כפי שהוא זכור לו מימי ילדותו: יושב באכסדרה פתוחה בבית אביו, ר' איציק גוטליב, וכלי־ציורו לפניו והוא מבקש לצוד דמותו של המלמד ר' הרשלה, ששטח את ספריו על גבי הדשא שלפני ביתו, כדי לנער מהם שמץ חמץ, ולא חש בבנו של שכנו שממול המציירו שרטוט־שרטוט, אך משחש בכך, כבש פניו בכפיו, שלא להכשיל את הצעיר בלא תעשה לך תמונה, אולם כבר איחר את המועד, שכן דמותו כבר ניצודה לו לצייר והיא הדמות של היושב, גבו אל הבימה, וספר תורה בחיקו. התקנאתי בה בדרוהוביטש שראשון צייריה היהודים הוא מאוריציו גוטליב, כאחרונם, הוא המספר הגדול ברוניסלב שולץ, שמרו מקלסתרה של עירם ויהודיה, כשם שאני מתקנא בה בבויבריק שזכתה באריה אלוויל שהציל דמותה ודמויותיה; וכשם שאני מתקנא בה ברדים, שזכתה ביוסל ברגנר, שהציל דמותה ודמויותיה. אכן, קנאה שהתקנאתי בהן ובדומה להן, קנאת עיר מולדתי היא, שלא זכתה לכך. כי היא, קהילת ברודי, העמידה, אמנם, לפני דורות הרבה צייר גדול, הוא ר' אליעזר ליפמן כ"ץ, שהפליא לצייר בתי־כנסיות באשכנז, ואחד מבתי הכנסיות, הבנוי עץ, אף ניצל, והועבר זה־מקרוב למוזיאון ירושלים ומקסים ביפי עין רואיו, וכן עמדו לה לקהילה מחוקקי מצבות מחוננים, כעדות המצבה העשויה כדמות אריה וכדומה.

ג.    🔗

אך אלה בני ימים רחוקים, ואילו בדורותינו הסתפקה לכרחה בצייר־חובב, כמר שטיינברג, אציל ממוצא גרמנים שנתפלנו, ובתורת נוצרי נמשך יותר למורשתם של הקוניצפולסקים והפוטוצקים, וצייר בניניהם ושרידי־בניניהם, ורק לפעמים אף סר לרחוב בית הכנסת הישן שהוא החדש ובית הכנסת החדש שהוא הישן; כשם שהסתפקה לכרחה במר יוסף פנל שפירסם, בשנת 1891, בדפי “אילוסטרייטד לונדון ניוס” מחזור מאמרים, שחזר ופירסמם, מקץ שנה, במגילת ספר, ובו ציוריו, רובן מברודי ומברדיצ’ב ומתוך ההקדמה אנו שומעים על פולמוס שבינו ובין יליד ברודי, שנתגלע מעל דפי העתון ההוא. באמת, בדורנו קם לה לעירנו גם צייר מבניה, הוא משה מאַורר, שהציג תמונותיו ברחובה של לונדון, ולימים אף בתערוכה בתל־אביב, אך כשרונו, עם כל בצבוצי המקוריות שבו, הוא בדיוטה של בינונים, ושעל כן ראוי להזכיר, כי נמצא לה לעירנו אוהב־מרחוק, והוא הצייר המפורסם איזידור קאופמן שהיה, כמעט שנה שנה, סר לעירנו לצייר דמותה ודמויותיה, והסב את לב בניה המרגישים לאהוב את שכיות חמדתה, כפי שסיפר חיים טרטקובר במאמרו ב"השלוח".

והיא נסיבה, כי גם אם אני מתקנא בה בקהילת סטניסלב, שזכתה בארתור קולניק, אין קינאתי חלוטה, כי השלייה נעימה היא לי, כי בציירו דמותם של יהודים בכוח ראייתו, כפי שנשמרה לו מקדמת ילדותו בעיר מולדתו, הוא נאמן לדרכו של תלמיד הנותן עילוי לרבו, והרי מתוך הביוגרפיה של ארתור קולניק ידענו, כי בבואו בימי מלחמת העולם הראשונה, חייל פצוע ועני, לוינה, היו שני ציירים במעורריו ובמעודדיו – אייכהורן, איש סטניסלב אף הוא, שנמסר לו מעשה ציור ועיטור בארמון־הקיסר, וביחוד איזידור קאופמן, שציורו שצייר בעיר־מולדתי, נמצא בבית־הנכות של המלכות, וקרוב אצלי, כי בבוא קולניק לצייר דמויות עיר מולדתו, הוא נותן עילוי גם לנסיונותיו של מיטיבו אחד ומיטיבו אחר, ונמצא, במידת־מה ובעקיפין, כגואל עיר מולדתי ודמויותיה, שלא זכתה לציירה שלה, אף כי עם תלמידי האקדמיה בקראקא נמנה לא בלבד ארתור קולניק בן סטניסלב ולא בלבד בר הורוויץ בן גלילו, שהתקין עצמו להיות צייר ומשורר, אלא גם אשר ברש, בן עיירה סמוכה לעיר מולדתי, שהתקין עצמו להיות צייר גם הוא, וסופו מספר.

ד.    🔗

הצער על הווית־יהודים וייחודה, שלא קם לה צייר בא לא בלבד משום לשון הכתוב: טוב מראה עינים אלא אף משום הכתוב: טוב עין הוא יבורך. ומי טוב עין, אלה ציירי ישראל בדורות אחרונים, אם בקו למן אופנהיים ואילך, אם בקו למן ישראלס ואילך, אם בקו מן גוטליב ואילך. כי הם־הם המסייעים לו לחוקר הספרות, ביחוד של תקופת ההשכלה ושל תקופת הפוזיטיביזמוס הכרוך בעקביה למצוא תשובה לשאלה: מה היה דיוקן היהודי כהויתו ואמיתו, האמנם כפי שציירתו יד הסופרים ב"עיט צבוע" וב"קוצו של יוד" וב"דאָס פּוילישע יינגל" וב"ספר הקבצנים" ובשארי חיבורים שהם בנותן ייצוג, או כפי שציירתו יד הציירים, שאינה דומה ידם של הראשונים שאיחרה וידם של האחרונים שהקדימה לגלות יופים הפנימי והנאצל של פני היהודי, יציבתו והעוויתיו. ולא עוד אלא אף לימים, כשספרותנו נשתנה בה תיאור דיוקנו של היהודי, עדיין הציור רץ לפניה, ובבואנו לדבר על מי שהאהיב את דמותו של היהודי, לפי קלסתרו לאמתו, הריהם קודם־כל הציירים ומאחרוניהם בדורנו ארתור קולניק, שכמותו כעמיתיו הציל בעין־אוהב ומכחולו בספירת־האמנות את שכילתה יד־זדים בממשלת־החיים.

ודיקונאותיו, אלה שחקני־פורים וכלי־זמרים לסוגיהם, אלה יהודים מכל ימות השנה בחולם ובחגם, בביתם וברחובם, בתלמוד תורתם ושמחתה, בתפילתם ובשיחתם, בישיבתם ובריקודם, ובכל סוגי עשייתם ומעוגם – מתפרנסים מדיוקן־אב, כפי שהוא חקוק בזכרון־חוויותיו וחוויות זכרונו מקדמת ילדותו ונעוריו בעיר הולדתו וגידולו, שקצת ממבקרי תערוכתו כתבו עליה, שהיא עיירה קטנה, והם לא טעו. הם טעו שנמשכו לספרו הצרפתי של מכסימיליאן גוטיה על האמן שלנו ושנאמר בו, כי מקום לידתו petite ville de la Galicie orientale (=עיר קטנה במזרחה של גליציה,) ובאמת אינה עיירה אלא עיר שהיתה, גם בימי שלטונה של אוסטריה גם בימי שלטונה של פולין, עיר פלך, ובימי שלטונה של הריפובליקה האוקראינית המערבית אף עיר הבירה. הם לא טעו – עם כל היותה עיר גדולה וגדלה (והרוצה להכירה, מבחינתה היהודית, יקרא את ספר סטניסלב, שמתוך שלמדתי לאהוב אותה, בימי הכשרתי החלוצית בסביביה, הייתי אַחד עורכיו), הרי היו כמכונסות בה כמה וכמה עיירות, שנהרו אליה מעברים, ונתלכדו כדי אוכלוסיתה, – ומשכילים בה וחסידים בה, כפילוגו של הדור, ועם־זאת הבריחתה נעימת־נוסח משלה, ואילו ביקשתי להעמידה על עיקרה, הייתי מעז לומר כי היא דרך תפילתו של ר' משה שוחט, שהחזנות לא היתה אומנותו אלא אמנותו, וכחובב־חזנים וחזנות אעיד, כי מי שלא שמע תפילתו, לא שמע תפילת חסידים של גלילות מחצבתם, ודומה עלי כי ארתור קולניק, בן יליד העיר הזאת, בן לאב יליד ליטא ולאם ילידת וינה, מביע בצבעיו את שהביע ר' משה בצליליו.

ה.    🔗

אמת, כי הוא, הצייר עצמו, מדבר בה בעיר מולדתו בליצת־מה: כמעט שהוא תמה, איך דבק בו חפץ ציור בעיר, שאין בלתי־פיקטוראַלית כמותה, וסימנך: לא זכור לו כל ציור בה, זולת זה, שציירו מורה־הציור מר שפורן: קושצ’יוקו הרכוב על סוסו – ותלאו באולם־ההתעמלות בבית־הספר. אף לא זכור לו מי שיכול היה לתקנו בעצה טובה, איך קונים דעת בעניני ציור וציירים, עד שנודע לו ענין אסופת המונוגרפיות של קנאַקפוס, אולם משהזמינה והגיעתו, והנה מתלאה – הצילומים של ציורי המופת נאים ויאים, אפס ההסברה בלשון חצצים, עד שנזדמנה לו מחברת של סטניסילב ויטקביץ' ותהי לו למשיב־נפש. תלמודו בציור נקנה לו, בקרארקא, ובימים שמוריו, אם פאלאַט, אם מלצ’בסקי, היו ברום כשרונם, וכבודו של וויספיאנסקי עודו כחדש, וביותר באוירת בית האמנים Zachȩta נראה, כי כבר פה, בעיר הפיקטוראלית לכל הדעות, נתגלתה בו התמונה הפיטורסקית של עיר־מולדתו, והריחוק ממנה בימי שלום, לא כל שכן בימי מלחמה, שהיה בחייליה, עשה את שלו. מלבב הוא סיפורו על ימי שיטוטו בוינה, פצוע־מלחמה שלבושו דל וכיסו ריק, ולפי שאין בידו לשכור לו אטליה הוא מסתפק במיני חיפוש ובדיקה לשמה, והנה בן עירו, מנחם הורוויץ שנזדמן לו ברחוב שואל לשלומו וכשהוא משיח לו דאגתו, הוא טופח על כתפו לאמור: שכור אטליה, דמי שכירותו עלי. וכדבריו כן היה: הוא, הצייר, עבד באטליה משלו ומיטיבו שילם חודש חודש יציאותיה. מה תימה, כי הוא מדבר בו מאז (היושב עמנו בחיפה ואף ששנת גבורותיו מאחוריו עודו עובד בצבא) כעל איש צדיק בדורו.

ו.    🔗

אבל אם סטניסלב היתה לו כמסד־הוויתו, וקראקא ווינה כמסד פיתוחו ובישולו, הרי צ’רנוביץ היתה לו כמסד תודעתו, ודיה קריאה במאמרו, שנדפס בספר “עטרת שלמה”, לכבוד יובלו השבעים של שלמה ביקל, כדי להעמידנו על כך. פה, בצ’רנוביץ – אמר – חדל מהיות זר, חש עצמו בן־בית בעמו, בתרבותו, בלשונו, כששלושת הקנינים הגדולים מקופלים באגודה קטנה, שנספח לה, והיא “יידישער שול־פאראיין” (=אגודת בית הספר היהודי). כדי להבין את הדבר הזה, עלינו לבודקו לפי האימרה: הגידה לי מי ידידך ואומר לך מי אתה. ואמנם, דיינו במנין חברי האגודה ההיא – ראש להם שלמה ביקל, קברניטו של מרכז ספרות יידיש הצעיר שנתרקם לאחר התלכדות ארבע הפרובינציות – בסרביה, בוקובינה, טרנסילבניה ורגאט; לאחריו שלושה שהכרתים פנים גם הם, איש נפלא ומצניע לכת, ד"ר גבריאל רוזנראוך; מנהיגם של פועלי ציון בגלילות ההם חיים קראַפט, הפולקלוריסטן ד"ר ישראל פורמן, שהניח ברכה אוצר פתגמים – שלושתם חיו ונפטרו בארצנו; אחריהם שני המאורות אליעזר שטייבארג ואיציק מאנגר, ושני הסופרים המצוינים, משה אלטמאן מספר־בחסד ויעקב שטרנברג פייטן, מחזאי ובמאי, שניהם עתה ישישים היושבים מעבר למסך־הברזל. אם להטריח דבר־משל, ניתן לומר, כי כמין חלזון בנרתיקו חי המרכז הצעיר והרענן את חייו וכמעט שלא נודע כראוי מחוצה לו, עד בוא הרץ גרוסבאַרד והביא בשורתם של שני הכשרונות המופלאים שבה, בעל המשלים ובעל הבלדות, ועד בוא אורחים, תחלה ישראל רובין ואלתר קאציזנה, שסיפורם על מפלאות היצירה המתרקמת פה נשמע כסיפור מעבר לסמבטיון. ועד בוא זלמן רייזר ונח פרילוצקי ואחרים, לרגל החגיגה למלאת עשרים שנה לועידת הלשון בצ’רנוביץ, וסיפרו בפה מלא על הגדולות והנצורות. והנה ארתור קולניק הוא בשר מבשרה ועצם מעצמה של ההתנערות הזאת – ציורו הוא שנתן לנו, בהבלט וחידוש, את משלי אליעזר שטיינבארג, כשם שנתן לנו את “גלגולו של ניגון” לי. ל. פרץ, וכדין אלה דינם של שאר חזיונות ספרות יידיש, שמכחולו סיפר לנו את הנאמר בלשון מלים בשפת צבעים.

ולענין הזיקה שבין לשונם ובין שפתו, ראוי לזכור, כי הברית הכרותה בין האמנות היהודית והספרות היהודית הוא מכלל הענינים הראויים לתשומת דעת, ואם לא להרחיב עד ליעקב (ג’קוב) אפשטיין, שמסת־הבכורה היה לו ציור דיוקנאותיהם של סופרי יידיש בניו־יורק, דיינו אם נזכיר את יוסף קראטו ובודקו, ישכר ריבאק, יאנקל אדלר, שאול ראסקין, וייבדלו לחיים ארוכים מארק שאגאל, תנחום קפלן, בן, משה ברנשטיין, שספרות יידיש היא להם ראש מקורי יניקה. שעל כן לא נפלאנו בראותנו בתערוכתו של ארתור קולניק מלבד שהזכרנו גם מדמויותיו של מנדלי – פישקה החיגר, של שלום עליכם – הטראם של ברדיצ’ב, של י.ל. פרץ – הרב מחלם; של משה לייב הלפרין – לייזר אלי; של משה קולבאק – שמחה פלאַכטה; של א. לוצקי – החסיד העני והחסיד השמן; של א. סוצקבר – לשירי “גייסטיקע ערד” וכדומה.

ואחרון־אחרון: בהוראת ספרותנו, לשתיים לשונותיה, ראוי לנסות ולעלות על דרכם של מורים, הבונים שיעוריהם באופן שהם מקבילים דבר־שרה לדבר־ציור, אך אין הוא ניסוי קל, מחמת החציצה שחצצה בין ראיית המשורר והמספר ובין ראיית הצייר, והוא נעשה ניסוי קשה, ואפילו קשה ביותר, ככל שאנו מוצאים את השירה והפרוזה מתארים דיוקנם של היהודים מתוך תפיסה שטוחה ואפילו רדודה, בעוד שהציור, בן־זמנם ממש, מציירו כהוויתו ומתוך תפיסה עמוקה, שהבשילה יכולת גילוי מאורו. גם תערוכתו של קולניק היא עדות, כי זכינו למעמד, שבו המשורר והמספר והצייר ראייתם שונה באמצעי הגילום ואחת במהות של המגולם ועיקרו.

(ב' שבט תש"ט)