א.    🔗

בבוא קורא־הדורות לכתוב תולדתה של שירת־יידיש בארצנו, לא יוכל שלא להבחין במה שכבר מבחין קורא־הדור, רושם רשומותיה, דהיינו שאינו דומה גל סופריה המועט, שבאו לארץ־ישראל כגל סופריה המרובה, שבאו למדינת־ישראל, והוא יתן בהם גם סימנים הבולטים כבר לעינינו, גם סימנים הסמויים עוד מעינינו, ואילו אנו דיינו, לעת עתה, בקביעה, כי יש פתח ראוי להבחנה. ובאומרי: סופריה, אין אני מתכוון לכל שנזקקו ונזקקים בכתיבתם אף ללשון יידיש, אלא לאלה שנזקקו ונזקקים בכתיבתם ללשון יידיש בלבד. ואפרש את דברי: היו ויש בה בארצנו סופרים כפולי־לשון, מהם שהניחו כפל־הלשון והתמידו ביחידות־הלשון, כגון ש"י עגנון, דוד שמעוני, אשר ברש וכדומה, שכתיבת יידיש כבשה חלקה קטנה ביצירתם ונפסקה עם עליתם לארצנו וכל־כולה מצומצמה על קדמת־נעוריהם, ולכל המרובה הפליגו לראשית שחרותם, ולא היה בה כדי כלילה במגילת־ספר,כדרך שנכללו, למשל, יציריו של יעקב שטיינברג, שפירסם בה שני ספרים, אבל גם הוא, מאז דרכו על קרקעה של ארצנו, כמעט שלא יסף לכתוב בה, ונתייחד בלשון העברית בלבד. והוא הדין בבני עליות מאוחרות, כגון א. צ. גרינברג ששירת יידיש שלו, שנכללה בכמה וכמה ספרים, יצא לה מוניטין ולא התמיד בה בארצנו, והוא קו שניתן להמשיכו עד לעליה מאוחרת יותר, בני דור צעיר יותר, שתחילת יצירתם יידיש, וכדי הופעת ספרם בה הגיעו, כגון משה בסוק, דוד רוקח, ב. מרדכי, והניחוה והתייחדו בלשון העברית בלבד. הריני מתכוון למשוררים שיצירתם לא ידעה כפל־לשון לא בתחילתם ולא בסופם, ובבואם לארצנו ובהשתקעם בה נדרשו לעמוד במסה כפולה של עמידת מיעוט – מסה ראשונה היתה בעמידת־מיעוט כלפי ספרות יידיש בעולם, שרוב סופריה, לפי זיקתם והשקפתם, לא נטו לראות בה בארצנו הקמה לתחיתה מרכזה של האומה, לא כל שכן מרכזם שלהם עצמם, ואיפכא מסתברא; מסה אחרונה היתה והנה בעמדת מיעוט כלפי הספרות העברית וסופריה בארצנו, והיא שמידה של חציצה חדה ומעט הגילויים של מקיימי כפל־הלשון ביצירתם מכאן ומכאן, כגון קצת סופרי עברית הכותבים אף יידיש או קצת סופרי־יידיש הכותבים אף עברית, אין בה מלשנות מעיקרה של מציאות־מחניים, והם אפילו כאותו יוצא מן הכלל, הבא לאשר את הכלל – אלה הרבים בכל הזויות ואלה המעטים בזוית אחת.

ולא אומר, כי הוא חזיון כדרך הטבע, כשם שלא אומר, שהוא חזיון כרוח ההיסטוריה, אבל אמירתי האחת, כאמירתי האחרת, אין בה כדי לשנות גופה של עובדה, שכן הרבה קריבות אתה מוצא בין הסופרים הרבים מכאן ובין הסופרים המעטים מהם מכאן, אבל מבחינת ייחודם בלשון הרי הם מקיימים ולא־קרב־זה־אל־זה. ודאי, שהבידול והבדילות ניתן לבארם מבחינה גיניטית – מריבת הלשונות, שפילגה אם לא את בית־ישראל, הרי את ראשי אגפיו, באופן שהתוצאות חיות וקיימות גם באבוד משכבר הסיבות וגם בהשתנות משכבר המסיבות, מה גם ששיירי־פלגות שאבד נירם טורחים להמשיך מריבת־הלשונות, כאילו סיבותיה קיימות ועומדות. אבל לפי שהדברים אמורים במעשי־יצירה, הרי עצם מציאותם בוראת סיטואציה, שמשמעותה הגיניטית היא כטפלה למשמעותה הדיאלקטית – לשון יידיש, שהיא ערך־תרבות גדול של האומה, מסתייעת, לשם קיום חיותה שלה, בחסרון, שנמשך ממריבת־תמול־שלשום שאבד עליה כלח, לשם יתרון, המשך־היצירה בה על דרך שהיא מרתקת לעצמה חבורה ראויה של יוצרים, הנאמנים לה ולה בלבד. וגם אם ניתן לפקפק, האמנם אפשר לקיים נאמנות בלעדית זאת לאורך ימים, לא־כל־שכן לדור סופרים יבוא, ניתן להבין כורחה וצורכה של עצם ההופעה הזאת, שאין בה כדי לשנות את מציאות התרבות בארצנו, אבל יש בה כדי לשנות בתוכה, לצד האהבה של קנין מקנייני־תרבותנו, ואין בנו רוח נבואה שנוכל לדעת, איך תהיה האחרית כדקדוקה, אך יש לנו נסיון־תולדות שנוכל לדעת, כי תהיה זו אחרית מתוך הבנה של מערכת הייחוסים שבין קנין לקנין כשיעור־מעמדם וערכם על פני המפה הכללית והכוליית של תולדות־עמנו.

לאמור: גדולה ממלכת הסיבה ומערכתה, מערכת תמול־שלשום, אך ממלכת התכלית ומערכתה, מערכת מחר־מחרתיים, גדולה הימנה. המתבונן בחזיונות התולדה מורגל לראות כי רוב חזיונות על גלגוליהם, על משחק הניתוקים והריתוקים – לא כסיבתם תכליתם, שסיבתם גודרתם באופקו הצר של הדור וחלקיות־ייחודו, ואילו תכליתם משלבתם, כדרך שהיא משלבתם, באופקם הרחב של הדורות לשלימות־כוללותם. וביותר אמורים הדברים באומה שאינה מוותרת על קניני־רוח ואינם מבזבזתם אלא משמרתם משמרת של חיים ומקיימתם קיום של חיות, כמשפטה למן ספר הספרים עד עתה, והדברים עתיקים.

 

ב.    🔗

ראיתי להקדים הערות אלה, בבואי לייחד את הדיבור על אחד מנאמני לשון יידיש ויצירתה בארצנו, המשורר יעקב צבי שרגל, יליד קהילת יהודים מפורסמת, קהילת חלם (1905), מגודל במשפחה ששלשלת־היוחסין שלה נמשכת עד לר' יואל סירקיש, בעל “בית חדש”, והיא ספוגה מסורת של יראת שמים ומעשה חסד – אביו ר' יצחק (איצ’לה) היה מה שנקרא פרקליט־של־קרן־זוית, מיטיבה של דלת העם, שנמשך לחסידות נוסח בלזא, ואמו מרת ביילה לבית בראפמאן הגבירה בבית יסוד מורשת, וכאורח גובראין יהודאין טרחו על חינוך בנם בתורה, ושלחו אותו לטובי המלמדים בעיר ולישיבה המקומית ולימים – לישיבה שבאודיסה, אלא שהנער, כדרך הצעירים המרגישים שבעירו, נמשך לרוחו המנשב של צמד־הרעיונות, רעיון הציונות ורעיון הסוציאלזם ומיזוגם ברוחה של תורת בורוכוב (על כוחה של מזיגה זו בעיר הזאת ניתן ללמוד אף מכך, שיצחק שיפר נבחר בה ציר לסיים הפולני), וכבן עשרים נמלט מעירו, בבקשו דרך לארץ ישראל, ונתגלגל תחילה לצ’רנוביץ ובה נתקרב לסופרי־יידיש וראש להם אליעזר שטיינבארג ואיציק מאנגר, שחיבבו כל ימיו (ועדות לכך סיפורו של פייבל זיגלבוים לאמור: מעשה שבא לבקר את מאנגר בימי אחריתו והוא משותק ואילם וקרא באזניו שירו של שרגל “שטארלן”, הרמיז לו מאנגר שירכין עצמו אליו ונשקו). כאן אף פתח במעשה כתיבה שפורסם ברבים (תחילה ציורים וכתבות), ומקץ שנה הגיע לארצנו ועד־מהרה צירף עצמו לחבורה הקטנה של סופרי־יידיש, רובם חדשים מקרוב באו, שהתלקטו מסביב לדניאל לייבל, מראשי מפלגת “פועלי־ציון”־שמאל ושלוחה במוסדי הסתדרות העובדים, ופרנסתו על הגהת עתון “דבר”, והיה עושה לילות כימים לערוך את בטאוני מפלגתו ולעסוק במה שקרוב אליו – מחקרי לשון, הן בלשון העברית, ביחוד לשון המקרא, הן בלשון יידיש, וביותר היה מטפל בצעירי הכשרונות של סופרי יידיש והוא להם מגן וסתר בבדידותם ומסייעם במפעליהם. בכלל החבורה הזאת וסביביה בלטה סיעה של משוררים, ואתה מוצא בהם מי שהקדים לבוא לארצנו והוא שמחה אייזן (יעקב שטאל) ויתרם, בעיקר אנשי העליה הרביעית ולאחריה – יוסף פפירניקוב, מנחם סטמפל, מוטל ווקסלר, אריה שמרי, אברהם לב, הלל שטרגל, י. מאניק־לדרמן, י.ח. ביליצקי ואחרים. זכותו של יעקב שרגל שטרח על בנינה ופיתוחה של אכסניה לחבורה, וכשם שנתן ידו לייסודו של מועדון סופרי יידיש ועתונאיה בארצנו, ושימש ראשון מזכיריו, כך נתן ידו להקמתה של בימה, ביתר דיוק: של בימות, וראשונה להם אסופת “אנהייב” (ירושלים, 1928) ונמשכו לה קבצים ששמותיהם כשמות יתרו, אך רוחם ומגמתם אחת – קיומה של יצירת יידיש וקידום כוחותיה בארץ ישראל, מתוך הרגשת ברית עם מציאותה החדשה, כחידוש החוויה של תקומת מולדת העם, והוא־הוא עיקר החידוש, שהביאה החבורה הזאת לספרות יידיש. לא שספרות יידיש בכללה חסרה לה זיקה לארצנו מתוך מגע עמה – דיה הצצה באנתולוגיה של השירה, שנערכה בידי מרדכי יפה, כשם שדיה הצצה באנתולוגיה של פרוזה, שנערכה בידי מרדכי חלמיש, להכחיש זאת מכל וכל. אך אינה דומה ספרותם, וביותר שירתם, של ששהו בה בארצנו שהיית־עראי קצרה או שהיית־תייר קצרה ממנה, כספרותם, וביותר שירתם, של שהשתקעו בה וקשרם בה ולה קשר־של קיימא ממש, כי הם־הם שגילו לה לספרות יידיש, וביותר לשירתה, את ארצנו על ממשותה וחזיונה. יתר־על־כן הם־הם שחווית ארצנו היתה בור־שירתם, עד שנדחה מפניה, ביחוד בתחילתה, זכר חוויות תמול־שלשום, בערש־ילדותם בגולה, והקו המשוה ביניהם ובין משוררי העברים בני זמנם הוא בנותן־ענין, שכן השווי מעיד כי חווית־הדור הוא.

הפריודיקה של חבורת סופרי יידיש, וביותר השבועון “נייוועלט”, ששימשם והם שימשוהו, הם־הם שפילסו נתיבה לסופרי יידיש שבאו לארצנו, ביחוד עם תקומת המדינה ואחריה, והתערו בקרבנו, ושיכחתה של עובדה זו היא כפיות־טובה של אחרונים לגבי ראשונים. ועם ראשי הסוללים נמנה י. צ. שרגל, שהיה למים מעורכי “נייוועלט”, שיצא עתה לאור פעמיים בשבוע; וכשם שהיה עורך־הספרות בכלי־מבטאה ביידיש של מפלגת הפועלים המאוחדת “אויף דער וואך” (על המשמר), כך הוא עד־עתה עורך־הספרות בשבועונה “ישראל שטימע”, היוצא לאור זה ארבע עשרה שנים, וכותב בה מסות ורשימות, ואף משמש כגושר בין הספריות־האחיות בתרגומו מן השירה העברית (כגון משירתו של אמיר גלבע), ותרגומיו מתפרסמים הן בשבועונו הן ב"די גאָלדענע קייט". ולענין מעשה הגישור ראוי להבליט, כי בהיותו מנהל מחלקת התרבות של עירית פתח־תקוה, הוא עורך ומוציא לאור ילקוטי “קטיף”, הם ספרי־שנה לדברי ספרות, הגות ואמנות, ובהם הוא מלכד יפה־יפה סופרים עברים וסופרי־יידיש, ואם מותר להביע משאלה, הייתי כופלה ואומר, כי ימשיך במעשה־הגשירה גם באופן שיהא גשר לא בלבד לענין אלא אף לעצם הלשון, ויביא יצירי־יידיש גם בלשון מקורם, גם באופן שיהא גשר לעמיתיו בהגבירו את פעולתו, פעולת מרצה, על ספרות יידיש וסופריה, בקרב צבור העברים, וביותר בקרב צעיריו.

 

ג.    🔗

הקדמנו את ההערה הביו־ביבליוגרפית, הצריכה לקהל קורא עברית, ואינה מיותרת אף לקהל קוראי יידיש, שכן ערך המשורר שלנו אינו כלול בלכסיקון הישן של זלמן רייזן, שכן אחרון כרכיו יצא לאור לפני שיצא טבעו של המשורר ברבים, ואילו הלכסיקון החדש, כרכו האחרון שייכלל בו ערך המשורר, לא הגיע עדיין לידי הציבור. ולאחר ההערה על המשורר נוכל לעיין בטיבה של שירתו, ששלוש אסופותיה נתונות בידינו, ובין אחת לחברתה חוצצות עשר שנים ומעלה – אסופה ראשונה “אין בלויען ליכט”, כלומר: באור התכלת (בהוצאת “יידישער ליטעראטן און זשורנאליסטן קלוב אין ארץ־ישראל”, תל־אביב, 1937); אסופה שלאחריה “פון וויי און גלויבן”, כלומר: מכאב ואמונה (הוצאת י. ל. פרץ, תל־אביב 1959), ואסופה אחרונה “זוניקע שוועלן”, כלומר: מפתני־שמש (הוצאת “ישראל בוך”, 1968). ואף שקווי־העשור שבין ספר לספר הם לא בלבד קווי־שנים בחיי המשורר אלא אף קווי־גידול בחיי שירתנו, מותר לומר, כי כבר באסופתו הראשונה מקופלות, כבאחיותיה הצעירות, בשורות שירה שראוי להתייחד בה, וביותר שהביקורת לא נתנה דעתה עליה אלא במידה מחוקה. כי גם האסופה הראשונה ניתן לומר בה מה שאמר יעקב גלאטשטיין על אחותה הצעירה ממנה בעשרים ושתים שנה. שכן האחות הבכירה מצויים בה שני היסודות שבשירתו: חיותה של לשונו, לשון יידיש, וטבעיותו של הנוף, נופה של ארץ־ישראל. ואולי כדאי לשנות משהו מטבע ההערכה הזאת ולומר, כי יתרונות אלה הם, בעצם, שניים שהם אחד: חיותה של הלשון המתגלית בעיקר בכיבושה, כיבוש נופה של ארץ־ישראל. כבר הפתיחתא בבכור ספריו, והוא צמד שירים, ששמם הכולל “מידבר”, יוצאת ללמד על־כך – הם בנויים כמתכונת שתים סונטות הבנויות, בשני הבתים הראשונים, שורות ארוכות יותר, שורות תיאור, ובשני הבתים האחרונים שורות קצרות, שורות הרהור, כשהמראות וסממני תיאורם אינם מראות הבית הישן בעיר ההולדת אלא מראות הנוף החדש בארץ־המולדת: הים וזהב ערבו, הרוח ודמדום־הגלים, מרחק התכלת, להט החולות, מצעדי אורחות, בכי התנים, ועל הכל המידבר שמרחבו מחייב חזרה משולשת על כינויו: מדבר, מדבר, מדבר אָן אַ סוף/ עס שלענגלט זיך דיין וואָלגען באַרג אַראָפּ און אַרויף. כלומר: מידבר, מידבר, מידבר לאין סוף, נודד מתפתל ירוד ועלה. הדגשנו את תיבות החרוז: נוף – אַרויף שכן אזן צלילים תצוד, לא תוכל שלא לחוש בסטייה מן החריזה הנורמטיבית, שהמשורר טורח כטעם דורו לקיימו, והנה לא קיימה. שהרי הקריאה הנורמטיבית היא sof־arojf ואילו קריאת המשורר היא כקריאת מחוז ילדותו sof־arof והפריצה הזאת ממחוזו המוקדם של משוררנו אומרת משהו. וראוי להסמיך קוטב לקוטב, – בשירו הבא “וואַנדער־בעדוּיִן”, כלומר: הי טעיא, והוא בכור שיריו שנתפרסם ברבים (“אַרבעטער־צייטונג”, וורשה, דצמבר 1927), נאמר שפּיל־אויף דיינע לידלעך אויף באַצערטן חליל –/ פאַר דיר איז די געגנט; דיין – די נאַכטקע קיל." כלומר: נגן מזמוריך בחליל הכאוב, שלך סביביך, שלך – צינת לילה. גם עתה הדגשנו את שתי תיבות החרוז: חליל – קיל, שהחריזה אינה באפשר אלא אם תקרא תיבה ראשונה שלא במלעיל, אלא במלרע, כלומר לא כפי שאתה מוצאה בשירת ביאליק, אלא כפי שאתה מוצאה בדקדוקה של הלשון העברית ודיבורה, ואף הפריצה הזאת ממחוזו המאוחר של משוררנו אומרת משהו.

 

ד.    🔗

השכנות הצפופה הזאת של הדי המחוז המוקדם והדי המחוז המאוחר הרבה גילויים סמויים לה, והמאומן לצותת לקטנה כעדות לגדולה יוכל לצרפה מעברים. והרי דוגמה נוספת לכך: כשם שלמדנו מה שלמדנו מענין החרוזת סוף – אויף, ואף בשינוי־מה, כגון: חוב – אויף, החוזרים גם בשירים אחרים, אנו עשויים ללמוד מענין החרוזות בשיר על הבוצרים; פרימאָרגנגאָלד שפיגלט זיך אין שאַרף פון דיין שער,/ בלוט־רויטע טרויבן באַגריסן דיך פון שרעק,/ נאָך נישט צייטיקע – קוקן פון אונטער שטאָקן אַפער,/ אַזויפיל אויגן האָפן צו דיר. לאמור: זהב־השכמה מתבבא בלהב מזמרתך, ענבים אדומות־דם מברכים אותך מאימה, ענבי־בוסר מביטים ממתחת לגפנים, עינים כה רבות מיחלות לך. ודאי, יפה שימוש במוסכמה: ענבים – עינים, ואתה מוצאו, למשל, ובהיפך השימוש ב"בנות שפיה" לביאליק. אך כאן חיותו מוציאתו מכלל מוסכמה ומעמידתו תמונה ממש, אלא תשומת לבנו ניתנת לחריזה: שער – אַפער, והיא באפשר לפי ההגייה שנהגה בכמה מגלילות־פולין והמשורר הביאה מביתו ומקיימה בשירה, כדרך שמקיימה בפרוזה עד עתה באשעוויס. ואל תאמר כי החריזה גרמה, שכן נמצא גם שלא כדרך החריזה, כגון: פון בערג אַפער, או: קוקט אַפער אַ פייער וכדומה. ולא עוד, אלא דומה כי שמירת ההגייה כהרגלו מתקיימת גם בסמוי וראה, למשל, הבית: אַ נאַכט האָט היינט באַוואַכט זיין איינגעדמילט צעלט,/ אַ טוי האָט עס באַפיַכט מיט היינט־צערייצטן אָטעם,/ עמעץ האָט אַן אומרו דָא, ווי ביימער אויסגעשטעלט;/ פון נישט געאָנטער וויַיט יאָגט אָן אַ פּיין וואָס דראָט אים. לאמור: לילה שמר היום את אהלו הנרדם, טל הרטיבו בנשימה מגורה ביקוד, מישהו אי־מרגוע כדמות אילנות העמיד, ממרחק לא משוער דוהר מגור־ענות. תחילה אנו מתעוררים על מילים שלא מתחום דיבור העם: צעלט (והמצוי: געצעלט) געאָנט, דראָט, וכן על השימוש במילה היוצאת לשני טעמים והיא מילת אומרו שפירושה גם אפס־מנוחה גם מטוטלת, ואחר־כך אנו מתעוררים על התיבות שהדגשנו בטכסט, שכן נראה שהחריזה הפנימית בשורה הראשונה: נאַכט ־ באַוואַכט, גוררת אחריה גם חריזה בשורה שלאחריה: באַפיַיכט, שקריאתה הגלויה הנורמטיבית היא bafajcht אך קריאתה הדיאלקטית bafacht ועירוב יסודות כזה בצירוף החריזה המורכבת: אַטעם – דראָט אים, הוא מעשה־מרכבה מהנה.

ואף זאת, פעמים צפויה לו למעיין פתיעה, וכך, למשל, יקרא: און דו ביסט אָנגעלאָפן שטראַליק, ווי אַ ווידער, מיט הערנער־ליכט – אַ פייעדיק געשטאַלט. לאמור: ואת באת במרוצה, קורנת כאיל, באור קרניים, דמות של אש. התרגום העברי מאחד ענין שטראַל וענין האָרן בתיבה אחת, היא תיבת קרן היוצאת לשתי המשמעויות, והיא כאורבת ממחבוא זכרונו של המקרא על האיל בסבך קרניו ועל אשר קרן אור פניו וכדומה. אבל הזיקה לרחוק אינה מוחקת את הזיקה לקרוב, ומכאן שימושים בתיבת עברית בצירוף שאי אפשר לה בלשונה, והרי דוגמה בשיר, שענינו תיאור עמקו של לילה ומעברו לשעת הנץ, וייאמר בו: ס’איז ערב טאָג אין דרויסן, אין לכטיקן באַשייד, שאם נתרגמה כדיוק לאמור: ערב יום הוא בחוץ, בסבר המאיר, נשגה הרבה, שהרי אין נו עומדים על ספו של לילה אלא על ספו של בוקר. ולא דיה הטרוגניה זו ודומיה, בא יסודה של הערבית ועגתה, ויש שהיא מקבלת עליה נטיות־לא־לה, כגון: אין באָיאַרעדיקן פרייטיק, כלומר ביום ששי הפרדסיי, והפתיעה היא בחריזה: אונזערע מאַראַנצן זענען שוין צייטיק, דהיינו: התפוזים שלנו כבר הבשילו. וראה למשל, השיר ששמו כאַרבאַדזש, וענינו התישבותם של חסידי פולין ונערבים בו מראות של העיר שנעזבה שם, בגולה ומראות של הכפר שנבנה פה בשממה, וגומת־החן הוא, כמדומה, בהברה אחת: אַוועקגעשיקט אויף קעמלען־קערק אַ טאָג אַן אויסגעהויכטן, לאמור: שילחו על צווארי גמלים יום שאפסה נשימתו. והלא הדרך להחיל צורת רבים הנוהגת ברכב הגרמני: מאַרק – מערק, אף על הרכב הסלאַווי, קאַרק – לא קאַרקעס אלא קארק, היא דרך המוגבלת על סביבת שימוש מסוימה והוא תג־לשון, שהמשורר הביאו ממיצר ביתו ותלאו במרחב המדבר. והלכך לא ניפלא, אם אמו תכתוב לו: זאָלסט דאָ לויפן קלאָגן ביי דער כותל־המערבי, לאמור: תרוץ ותקונן ליד הכותל המערבי, והניקוב אף הוא נוסח יידיש באגפי־פולין, בעוד שבשארי גלילות נוהג זיכור (ואך מנדלי נוהג נייאוטרום: דאָס כותל, כביכול היה דימינוטיב).

והארכנו באלה גם משום שבעיית־האינטגרציה של נחלות וקנינים שונים ומשונים לא באה על בירורה, וביקורת ספרותנו ומחקרה לא נתפנו לה כראוי לה, ואמרנו לרמוז עליה, גם משום שהיא בעייה מחודדה במיוחד בשירת־יידיש, וביותר עם עקירתה מנופה ואוירתה של הגולה ונטיעתה בנופה ואוירתה של ארצנו, וביחוד משום שהיא בולטת בספר־הבכורה של משוררנו. אמת, בספר הזה גילויה קל יותר, מה שאין כן בשני ספריו האחרים, שבהם המשורר נוהג באלה ובכאלה מידת הצנעה, והם אוחזים סתר לפנים מסתר, וגילוים קשה יותר, ונרחיב בחזיון הזה גם בשירתו גם בשירת עמיתיו לכשירחיב. ועד־אז דיינו בהערה, עד מה כל אלה הם בתחום תודעתו הברורה של המשורר שכו יאמר (“זוניקע שוועלן”, עמ' 118):

זאָג איך דיר אַ וואָרט אַזאַ אַלטס

מאָרגן וועסטו עס זאָגן דיינע זין: –

דעם גאַנג פונעם היינט דו פאַרהאַלטסט

אויב דו האָסט נישט פאַרן נעכטן קיין זין.

לאמור: אומר לך מילת־קדומים, מחר תגידנה לבניך: את מהלך היום אתה עוצר, באין לך הבנה לאתמול. ואעז ואוסיף שלוש הערות. הערה ראשונה: לא דיה הבנה ליום אתמול, נדרשת חוויתו, והשואל כיצד ההבנה והחוויה הן באפשר לדור רחוק, יוגד לו, כי קניינה של הבנה דיו בכתביהם של בעלי זכרונות וכותבי־קורות, אך קניינה של חוויה צריכה יצירתם של משוררים, שכוח שירתם מנחיל עולמם מעבר לשעתם. הערה שלאחריה: חסרון חוויתו של יום אתמול הוא לא בלבד מעצור למהלך ההווה אלא פגם במהותו של המחר, כי אם המחר ננחל לו אתמולו, בכוחו של היום, הריהו מעשיר והולך, ואם לאו – הריהו מדלדל והולך. הערה אחרונה: נחלת אתמול כתיב, כל נחלת אתמול כתיב, וראש לה נחלת השירה. ולענין שירת עמנו נאמר: נחלת־לשונותיהם, לשון־האבות ושפת־האמהות.

 

ה.    🔗

ועתה נחזור לספרי השירה של משוררנו ונאמר כי העובר מספר לספר חש בבירור בתגבורת־השליטה באמצעי הביטוי והיא בת לוויה לתגבורת השליטה במצעה של השירה, ומה שהוא בספר הבכורה בחינת גרעין הוא בשני ספריו האחרים בחינת גמר־בישול, וביותר שמכלול הנושאים נתרחב והסעיף הרבה – תחת המוקד האחד, המרכזי, המהבהב את האסופה ששמה שם עצם ותארו “אין בלויען ליכט”, והוא שכרון החוויה האינטימית של אדם יהודי בארצו ונופה, בא צמד־מוקדים, המהבהב את האסופה ששמה שני שמות עצם הרחוקים במהותם עד־קצה: “פון וויי און גלויבן”, הכאב על כלייתם של ישראל בגיא־ההרגה והאמונה בתחית פליטתם; ויקודם לא הרפה מלב המשורר, שראה להביא כינוס שיריו אלה כתום חמש עשרה שנה לשואה וכתום שתים עשרה שנה לתקומת המדינה. ועד היכן אמונתו מגעת, אתה למד מתוך כך, כי באסופה השניה כבר מקופל שפירה של האסופה השלישית, שהיא כשיבה מובלגה ומזוככה אל אורה וחומה של האסופה הראשונה, ומציאותו של שיר ששמו “זוניקע שוועלן”, הכלול באסופה השניה והוא שם, שהוסב לימים על האסופה השלישית כולה, תוכיח.

ודאי הדין עם האומר, כי “זוניקע שוועלן” כמותו כגיבוש הביוגרפיה של המשורר על דרך שיר, אך אמירה זו תחול אף על ספריו הקודמים, וההבדל הוא הבדל הבגרות של תפיסת־השירה ושל תפיסת־עניניה. אכן, כשם שאין להפריד מתחום הביוגרפיה שלו, הפתוח כלפי תהום הכלייה, את את האני שלו, שראשית הרחבתו היא משפחתו, ואשר להם יקונן, אם בשירו: וווּ ביסט מיין ברודער, לאמור: איכה, אחי, אם בשירו: מיין שוועסטער פערל, לאמור: אחותי, פנינה, וכדומה; ואחרית־הרחבתו היא עדת בית ישראל אשר אבדה ואיננה, כך אין להפריד מתחום הביוגרפיה שלו, הפתוח כלפי התחיה, את האני שלו, שראשית הרחבתו היא משפחתו, צאצאיו וצאצאי צאצאיו ואחרית הרחבתו היא עדת בני ישראל המתנערת בארצה, וכמותו כאחיו לשירה סמלו סמל הסנה אשר בער אך לא אוכל, ודיה קריאת השיר: מיין בענקשאַפט, לאמור: כיסופי, על עיקר תמונתו, תמונת ילד בן שבע הצועד בצינתה ושלגה של עיירת הגולה ופנס בידו להאיר את האפלה סביבו והרגשת־עשת היא בו כמי שארץ לו ואבות ואמהות לו וי"ב שבטים לו וזה האיש משה לו וכיסופיו לארץ החומש הם כמגן לו בפני אימת בית יראתם, – דיה קריאת השיר להביננו, כי כוח הצעידה מתחום האפלה לתחום האורה היה עצור בו באותו מאמין מקדמת ילדותו. ולענין החומש ראוי וראוי לקרוא את הפואימה “ואני”, שהיא שירה שכל כולו בה.

 

ו.    🔗

וכבר ניתנו מקצת שיריו של המשורר בלשון העברית, אך עתה באה אסופה שלימה ויבורכו המשורר חיים רובינזון שנטל עליו את עיקרה של המצוה לעשותה, ויבורכו המשוררים שלמה שנהוד, אמיר גלבע ואחרים שנטלו עליהם ונתנו חלקם גם הם.

[תשל"א]

 

ביבליוגרפיה    🔗

ספרות הערכה של יעקב צבי שרגל היא מרובה וברשימתנו עתה לא נזכרו אלא הערכים שהיו לפני עינינו עם כתיבת דברינו, ונרשמו בנו בין לצד ההסכמה בין לצד ההשגה.

1) מאיר בן־משה: על האבנים, קטיף, ילקוט ב', תשכ"ג.

2) יעקב גלאטשטיין: י. צ. שארגעלס לידער, אידישער קעמפער, 21 אוגוסט, 1959.

3) ל. דומנקביץ: “זוניקע שוועלן” – יעקב צבי שארגעלס ניי בוך, אונזער וואָרט, 2 נובמבר 1968.

4) א. וואלף־יאסני: דער ישראל־דיכטער י. צ. שארגעל, לעצטע נייעס, 13 נובמבר 1959.

5) גבריאל וייסמן: זוניקע שוועלן, לעבענספראַגן, מאי–יוני, 1969.

6) משה יונגמן: זוניקע שוועלן, וועגן י. צ. שארגעלס ניי לידער־בוך, די גאָלדענע קייט, 1969, חוברת 67.

7) מרדכי חלמיש: על סיפיו הזוהרים של י. צ. שרגל, על המשמר, 10 ינואר 1969.

8) יוסף חנני: ממס' 28 שמאל ס' 8 “סיפים שטופי שמש, הפועל הצעיר, כ”ד טבת, תשכ"ט.

9) י. מאניק־לדרמן: צוריקבליק צום אָנהייב, אונזער שטימע, 15 ינואר, 1969.

10) קלמן סגל: J. c. Szargel Kurier i Nowiny 25 ספטמבר, 1970.

11) יצחק קאהאן: פּאָטישע אויטענטישקייט, זיין, ספּטמבר, 1970.

12) יחזקאל קורנהנדלר: “זוניקע שוועלן”, די אידישע צייטונג, 3 מרץ, 1970.

13) רבקה רוס: א) אַ לעבן אין ליד, וועגן י. צ.צ שארגעל און זיין בוך “פון וויי און גלויבן” נייע ישראל צייטונג, 17 נובמבר, 1961; ב) די פרוכט פון רייפן שניט, די אידישע צייטונג, 22 אפריל, 1969.

14) ל. חן־שמעוני: געזאנג און געראַנגל, ישראל שטימע, י"א אלול תשכ"ח.

15) ישעיהו שפיגל: סוד און זין, שם, שם.

16) אריה שרפי: דער גלויביקער דיכטער י. צ. שארגעל, דרום אפריקע, ינואר–פברואר 1960.