א.    🔗

המצוי אצל מעשי־תרגום, וביותר בתחומה של שירה, יודע גודל קשייו, ועיקרם כפול – הבדל של מהות והבל של יכולת. לענין הבדל ראשון – אינה דומה לשון ללשון ומה שיש בזו אין בזו ואיפכא, ואפילו יש בזו ובזו, הרי או בחינת המה שוה ובחינת האיך שונה, או בחינת האיך שוה ובחינת המה שונה, באופן שהתואם, כל שכן מלוא התואם, שהוא מתעודתו של התרגום, הוא בדייה, ולכל המוטב השלייה. הבדל אחרון – אינו דומה מתן־בראשית בלשון אחת כמתן־מישנה בלשון אחרת, שהראשון כמעשה אדונים המעלה את הכתוב: מי יבוא אחרי המלך, והאחרון כמעשה עבדו המעלה את הכתוב: עבד כי ימלוך, ואם כי תולדת התרגום יודעת כמה וכמה מעשים, שבהם עלה המתרגם על המתורגם, הריהם כאותו יוצא־מן־הכלל הבא לאשר את הכלל, שכמותו כאזהרה: שמע – בכל לשון שאתה שומע אך מוטב שתשמע לקול בלשון המוטבעת, משתשמע להדו בלשון השאולה. הלכך יפה המנהג להביא דברי ספרות, וביחוד דברי שירה, דף כנגד דף – אחד מקור אחד תרגום.

ב.    🔗

כי, אמנם, שורת הדין מחייבתנו להודות בגבוליה הצרים של אפשרות התרגום, ביחוד של יצירי־שירה, ואף הטוב שבמתרגמים יודע ועד, כי אם ייגע נאמנה סופו יוצא מלפני פרי יגיעו ולא בלבד חצי תאוותו אלא אף שליש ורביע אינו בידו, ושלא להרחיק אביא דוגמה מועטה אך מחכימה למדי – לפני כעשרים שנה פירסמתי ב"מולד" מאמר על שיר בן שמונה שורות, הוא “שיר לילה לנודד” של גיתה, והראיתי בו, על סמך שבעה עשר תרגומים ללשוננו, את ליבוטיהם של שלושה דורות מתרגמים, שהכלל העולה מלפני מלאכתם הוא, שלא היה בהם כדי מתן השיר, הנפלא בפשטותו ושגבו כאחת, כראוי לו. ישראל כהן לקט חמישה עשר תרגומים, שנדפסו לאחר פירסום מאמרי, מהם גם ברישומו, וארבעה תרגומים קודמים שנעלמו ממני, והוציאם במחברת “אחד מקור ול”ו תרגום" (“עקד”, שכ"ח), ובינתים נמצא עוד צמד תרגומים, ואף בידי מצויים תרגומים נוספים, שנתפרסמו בפינות נידחות, והסיכום עתה אינו שונה כסיכומנו אז: היגיעה הנאמנה טעונה ברכה, גם אם השלייתה בצדה.

ג.    🔗

דוגמה זו עלתה לפני בשל חברתה, הלא היא היגיעה להביא משלי אליעזר שטיינבארג בברית לשוננו, כידוע, מזל משונה האיר לו לאותו ממשל גדול ולמשליו – מעטים הקדימו לטעום מהם, בחייו, על פי השמועה, אך הרבים איחרו לטעום מהם, לאחריהם, על פי הראייה. המעטים היו קודם כן בני עירו, ולימים בני גלילו והגלילות הסמוכים לו, עד שאמרו, כי מסיבה יהודית במדינה ההיא, לא היתה בגדר המצויר בלא שיישמע משל ממשלי הממשל הנפלא השוכן בקרבם; הרבים הם שאר הקוראים בשאר גלויות היהודים, ששמעו קצת משליו מפי הקריין הנודע הרץ גרוסבארד. אך אלה גם אלה יפה להם הכלל: אינה דומה שמיעה כראייה, ובאמת נודעו להם טיבם ועושרם של המשלים האלה משיצאו, סמוך לאחר פטירת מחברם, במגילת ספר. וזכורני גודל רישומם בארצנו – מלבד שדברי ההתפעלות של ח. נ. ביאליק עשו להם כנפיים, הרי מעט הטפסים שהגיעו אלינו, נדדו מישוב לישוב. ורבה זכותו של זאב יוסקוביץ, הוא יוסיפון, שהוציא לו לממשל מוניטון, כדרך שהוציא לטובי משוררי יידיש, בהקהילו קהילות ובקראו מיצירתם, שרשם לו על פני פתקים ארכרכים. ואף שאוהבי המשלים האלה ידעו, כי כוחם ונוים במקורם ובלשון־מקורם, ביקשו להאהיבם על שאינם נזקקים לה, וקצתם נתעוררו ליתנם במטבע עברי; ולפי שהייתי מראשוניהם אזכור, כי רבים החזיקו, גם לי גם לאחרים, טובה על טירחתם, שאפילו לא ניצל במלאכת התרגום אלא מקצת מקורו, אף המקצת היה חביב עליהם.

ואמנם, כשנתפרסם בכור־תירגומי, והוא משל הכידון והמחט, כתבו לי גם יעקב פיכמן גם ב. כצנלסון מכתבי־עידוד, ואחרון אחרון הגדיל, שהבטיחני להוציא קובץ משלים בתירגומי, אולם לא הגעתי אפילו לחצי תריסרם וחדלתי. מאז רבו כן רבו התרגומים, ולו נלקטו, ברשימה ביבליוגראפית, ונגלתה לפנינו קבוצה רבת־פנים של תורגמנים – משוררים, מלומדים, סתם חובבי שירה וכדומה. ואף נמצא שנטל עליו כל כרך המשלים, שהממשל הכינו לדפוס – הוא חנניה רייכמן. והכלל העולה ממעשי־התירגום השונים הוא, כי קירובם למקורם או ריחוקם ממנו מסתברים לא בלבד מיכולתם של המתרגמים לדרגותיהם, אלא מאפשרותו של התירגום למהותו.

שתים דוגמאות אלו יש להן רוב אחיות, ונבור מהן צמד אחד.

ד.    🔗

דוגמה אחת, המתנודדת בין בית וחוץ – מסכת התירגום של שירת היינריך היינה. שירתו היפרתה, כידוע, את שירתנו מצדי צדדים, וגודל הזיקה אליה כבר הוליד כמה דברי־היתול שנונים – (סוקולוב, פרישמן), אבל הבודק במעשי התירגום של שירתו, שעסקו בהם גדולים וטובים, אפשר שבדיקתו, ביחוד אם תנהג כמידת־הדין, תעלה לו עוד פחות משהעלתה לו הבדיקה של תירגומי השיר בן שמונת השורות. והרי התירגומים, תירגומי היינה, אינם מועטים – דיינו בסקירה ביבליוגראפית של תרגומי שיריו, הנתונה בידנו (שמואל לחובר), ועוד לפני ארבעים שנה ומעלה נמצא מי שנטל עליו למתוח ביקורת על מלאכת התירגום, מעשה משוררים חשובים (פיכמן, קצנלסון), אבל המבקר עצמו (א. ל. מינץ), כשביקש ללמד הלכת תירגום למעשה ולהראות מופת לתרגום, שיהא עשוי כפי טעמו ותביעתו, תירגם את השירים שתירגם – בפרוזה. עד־מה קשה אותה מלאכת תירגום למדתי, בבואי להוציא, תחילה בהמשכים ב"דבר" ולימים במגילת־ספר את “אשכנז, הגדת סתיו” להיינה, מעזבונו של המתרגם, שמחה בן־ציון, והוא הטוב שבתירגומיו להיינה, אך לא יכולתי, במבואי הספר ובמוצאיו, להתעלם מרובי הספקות ויעוין שם.

אכן, בבוא ספרית “לגבולם”, מטעם מוסד ביאליק, לקבוע את תכניתה, כלל עורכה, שמואל פּרלמן, שהפליא לתרגם את הפּרוזה של היינה, גם את שירתו, וכפי שסיפר לי, היתה תקוה קשורה בלבו, כי שלשיה של משוררים מיטיבי־תרגם – א. שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג – יוכלו למשימה הזאת. אך נראה שלא נפתו לה וממילא לא נרתמו לה (וכזכר לכך נשתייר אך תרגום אלתרמן לשיר “וויציפּוצלי”), ותירגום שירת היינה, שחשיבותו זכתה לדבריו הנפלאים של ח. נ. ביאליק במסתו על הכינוס – עודנו – תעודה.

דוגמה אחרת – כולה מבית. שהרי לא בלבד בספרות נכר או בספרות־לעז (ועל ההבדל עמדתי במחברתי “על ספרותנו, מסת מבוא”) אלא אף בספרות־בית, ועיקרה ספרות־יידיש, מצויות חטיבות, שאנו מעוניינים להקנותם ללשון־העברים ואנו טורחים בכך וקניינן, לעת־עתה, אינו קנין, או, לכל המוטב, אינו קנין שלם. והדברים האלה חלים גם על מסכת שלום עליכם, שכן גם תרגומו המפורסם אינו מונע צרכם, ואפילו כורחם של מעשי תרגום אחרים. אמת, תרגומו הנפלא של י. ד ברקוביץ, כיצירה לגופה, לא יפקע ערכה ויעמוד כרמתו, כשם שלא יפקע ערך תרגומם של מחזות שקספיר מעשה י. ע. סלקינסון, כיצירה לגופה, וכשם שלא יפקע ערך תרגום “נוה הצדק” (הוא “הרמאן ודורותיאה”) של גיתה מעשה מרדכי בן מרדכי רוטנברג, כיצירה לגופה, וכשם שלא יפקע ער תרגום סיפורו של סרוונטס “דון קישוט” מעשה ח. נ. ביאליק. וכן אמת, תירגומו של י. ד. ברקוביץ נעשה במעמד לשון מעולה, מורשת מנדלי, ביאליק ואחד העם ואוירתה, שנוספו עליה כתבי הפרוזה של בני דורו של ברקוביץ ושלו עצמו, אבל בינתים חלו בה בלשון תמורות גדולות לצד גיוונה וגימושה, פרי תחיתו של הדיבור העברי, פרי רישומה של הספרות החיה, וממילא גדלו אפשרויות התרגום של סופר כשלום עליכם, שכתיבתו מצוינת בעשרות אידיומטית. ודאי שאלה גדולה היא, אם דור הצעירים עתה, העני במתרגמים בעלי רמה ויכולת, יש בו כדי קירוב קירובה של יכולת תחרות במעשי המתרגם הגדול הזה.

אבל צרת התרגום של פרוזה אינה כצרת התרגום של שירה, וניתן להביא ראיה מענין תרגום חטיבת הליריקה של איציק מאנגר. לכאורה, תירגום משפת האמהות ללשון האבות, הוא כמעשה הניתן מאליו, באופן שמלאכתו כניתנת מאליה; הלא שני ענפים הם ששורשיהם מעורים, שרשי עם אחד, תולדתו והוויתו; ולמעשה איפכא מסתברא – מלאכת ההרקה, מהכא להתם ומהתם להכא, אין כקושיה וכקשייה, ויפה לכאן מאמרם: וזיווגם קשה כקריעת ים סוף.

ה.    🔗

ואף על פי כן אין אנו פטורים מיגיעת התרגום, וביותר בבוא משוררים לתרגם משוררים, ובעיקר תרגומי־בית, וחבל שהדור שלפנינו לא התעורר על כך. שכן הדור שלפנינו, שהיתה בו עדיין יצירה כפולת־לשון במזל האוניה הפרסונאלית, היו בו, משוררים, ששירתם היתה בשתי הלשונות, כי אם בשיעורי־יחס שונים (י. ל. פרץ, ד. פרישמן, ח. נ. ביאליק, ז. שניאור, יעקב שטיינברג, יצחק קצנלסון) והם היו המועמדים המצוינים למשימת התרגום, ולא נמשכה לה. ואילו בדורנו האוניה הפרסונאלית כמעט שאיננה והיוצא מן הכלל, אהרן צייטלין, שהוא בשירתו וירטואוז בשתי הלשונות (ומתכונת הוירטואוזיות הזאת השאיל לתרגום שירי יידיש של ביאליק ללשון העברית), אינו בא אלא לאשר את הכלל, והוא נדירותם ואף העדרם של מתרגמים מאומנים לכך. והיא תוכחה קשה למדיניות התרגום שלנו, ואף אזהרה חמורה לה.

(כ"ז תמוז תש"ל)