דפים מכתבי סופר¹

 

דף א'    🔗

לבולשׁביזם לא תהי תקומה. נפול יפול. מן המלחמה יָצא ובמלחמה יסוף. מן הרעב נולד וברעב ימות. בגרמניה לא החזיק מעמד. גם בהונגריה נתבטל עכשיו השלטון הקומוניסטי. בסיוען של ממלכות-ההסכם, מוּסעים גייסות נוראים מול רוסיה הסוביטית. הייטב לרוסיה ממפלת הבולשביקים? ודאי לא, ודאי לא. אבל לבולשׁביזם אין תקומה. הוא יכלֶה.

–––––

בעתונות באו דברים על המעשים החשובים, שלוּנאצ’ארסקי ועוזריו עושים בשביל הילדים ברוסיה הסוביטית. חשובים המעשים, אם כי לא יאומן שאפשר לסדר לימודים בבתי-ספר במצב כזה. אבל מי יודע, אם גם צדיקים אלה יצילו את הבולשביזם. הם עובדים בשביל ילדי פטרוגראד. אבל כמה ילדים נשארו שם? הן הללו מתים שם כזבובים. מרעב וממחלות.

–––––

הקומוניזם בהונגריה נתבטל. נראה, שבסדר של קנין פרטי מעוניינים רבים, רבים – מי יודע כמה אחוזים. אין בני האדם רוצים בקומונה – ומי יאנסם לסבול בשבילה? בשעת ערעורי-יסודות, בשעת מלחמה, כשסבלון-הרבבות עובר כל גבול ואפשר להראות להם: הנה אתם סובלים בלי גבול לשם הצלחתם ואשרם של יחידים – המחאה מתפרצת; אבל כשבעלי-המחאה, יותר נכון, באי-כוחם, באים לסדר אחרת בשם האידיאל, וימים עוברים, מבלי שסבלון-הרבבות ימעט, ובפרט אם, כנהוג, גם המסדרים והמחלקים החדשים עושים כמעשי הישנים, אז מתגלה, שאין איש רוצה בביטול “הסדר הקיים”. כל הפועלים שיש להם עבודה ולחם בחמאה, או תקוָה לזה, כל החנוונים, המשרתים,הפקידים,בעלי הפרופסיות החפשיות, בעלי המלאכות הקלות, בעלי-הרכוש הקטנים, הם וכל החיים על חשבונם וכל המשמשים להם, בקיצור כל ההמונים הגדולים חושבים על שובע בשעת רעבון-למחצה ועל קומפורט בשעת שובע, אבל אינם רוצים, אינם חושבים ואינם מעוניינים בהפיכת הקערה כולה.

–––––

איך נשתרר הבולשביזם ברוסיה, איזו תנאים הכשירוהו – זה ידוע ומובן, אף על פי שמלבד ידיעות בעתונים לא הגיע אלינו מאומה. אבל להמשכו – דרוש נס. העתונות מודיעה שוב על נצחונות מצדם. אבל נסיונות השנים האחרונות הן הורונו, שהצלחה במלחמה בשדה אינה בטוחה ולעולם זמנית היא. העיקר הם יחוסי-הכוחות. והבולשביזם חלש הוא. הצלחתו הצבאית – גלגל חוזר. הגלגל עומד להיהפך מדי פעם. אויבי הקומוניזם, אוהבי הקנין הפרטי, הנם ודאי תשעים ותשעה אחוזים בעולם, והם לא ינוחו ולא ישקוטו עד הכותם את זעומי נפשם מכה ניצחת. ובפרט, שהבולשביקים במעשיהם… אמנם, עדות נאמנה אין לנו על מעשיהם. אך, בכל אופן, קומוניסטים טהורים אינם. מסתפינא, שמה שעשו הנוצרים מן הנצרות, זה עשו הקומניסטים-הבולשביקים מן הקומוניזם.

–––––

שמעתי “טענה”: רוסיה אינה מוכנה. וצריך לשער, שכן הוא. ואולם אם רוסיה אינה מוכנה, כלומר, אם ברוסיה אין תקוָה שיתהווה שם סדר סוציאליסטי מיד או גם בעתיד הקרוב, הרי זה לא מפני שהעם הרוסי איננו בן-תרבות ולא מפני שהתעשיה הרוסית עומדת במדרגה פלונית ולא באלמונית (הרי אלה הארצות, שעמיהן הם כבר בני-תרבות, כביכול, הצרפתים, האמריקאים וכו' ושגם התעשיה עומדת שם כבר במדרגה אלמונית, האם הנן מוכנות יותר מרוסיה להתחדשות על-ידי הסוציאליזם? אלוהים יודע, כי לא!), אלא מפני שרחוקה היא רוסיה אמנו מסדר בכלל, מפני שאין בשום כוח שבעולם להנהיג סדרים בין מאות המיליונים האלה, אחרי כל מה שעבר עליהם, ולהניח את דעתם, להשקיטם, אם לא על-ידי אמצעים מסוכנים, שׁהם בבחינת חרב-פיפיות. הדַבּרים שׁל רוסיה כעת משתמשים, כפי הנראה, באמצעים כאלה, אינם מפחדים – מה יש להפסיד? אבל בהיותם גם הם לא אנשים חדשים ומחודשים, כי אם המשך-הישן, הרי שימושם נהפך על פניהם, ותחת לקרב את בני ארצם אל הסדר הכי-סוציאלי, הם מרחיקים אותו מכל סדר-עולם.

ועוד: אם אמת היא מה שצועקים שונאינו, כי בין פקידי הבולשביזם יש אחוז גדול יותר מדי מ“זרע-היהודים”, אז האבדון בטוח. מלבד מה שאנו הרי יודעים את כשרון-הסידור של בחורינו, הרי לא טבעי הוא, לא מן הראוי וקלקול גדול, שיהודים יהיו פקידיה של ממשלת רוסיה…

אבל מי יודע… אולי לא כן הדבר באמת… אולי המציאות טובה היא ממה שאנו מתארים לנו פה… הרעב והמחסור של המוני-העיר ודאי גדולים וקשים הם שם ממה שאנו מוכשרים לתאר לנו, אבל מצב-הדברים, מצב-המהפכה, אולי יותר טוב… הוי, מי יגלה לנו את האמת!

–––––

חוסר-הידיעה ימנעני גם מדַבּר על הצד הכי-נורא שבממשלת-הבולשביקים: הטירור. הרשאים אנו, אנשי-המנוחה פה, לדון אנשים בטרם הגענו למקומם? אבל דבר אחד מתברר, על כל פנים: שמן המהפכה עד סידור-החיים שאחר המהפכה – ת“ק פרסה. במהפכה נעשה מה שנעשה – לית דין ולית דיין. “חוקי”-מלחמה. אבל עד מתי? עד מתי תארך המלחמה? עד מתי תימשך המהפכה? להתחיל במהפכה, כפי הנראה, לא קשה; אבל לסיימה בכי-טוב ולהתחיל במשק של שלום – זה למעלה מן הכוחות. ומה התקוָה? העולם? הוא, העולם, עדיין אינו מוכן למהפכה קומוניסטית, לסדר קומוניסטי לא כל שכן. אלא, כמדומה, שלסדר כזה אינם מוכנים גם האדונים הבולשביקים בעצמם. הטאקטיקה שלהם – אין אנו יודעים: אולי היא מביעה באמת את רצון-העם, כפי שהוא, או כפי שהיה צריך להיות, על פי אורחא דמהימנותא. אבל מה אם זו היא טאקטיקה של ברוֹשוּריזם, של מפלגה, של סיקריקין – מה אז? צריך להיות אחרת. זה ברור. אבל איך תבוא האחרת? על-ידי דיקטאטורה בלתי-פוסקת? והרי הבולשביקים בעצמם מראים פנים, בשעת הצורך, שאינם דיקטאטורים. בא-כוחם באמריקה, כשהוא מדבר שם, למשל, על קשרי-מסחר – הן דבש ונופת-צופים תחת לשונו. גם על דבר הכנה מצדם לשם חובות להסכמה קראנו היום בטלגרמה. ועדיין יאמרו, כי רוסיה אינה “מוכנה”! אכן אי-אפשר, כפי הנראה, להיות גזלנים שנ”ה ימים בשנה.

 

דף ב'    🔗

ב“הפועל הצעיר” הולכים ונדפסים איזו דברים על הבולשביזם. “חומר להיסטוריה”. הדברים מקוטעים וזהירים מאד – ודאי מחשש הצנזורה המקומית. אבל לנו, שלא הגיע עדינו אף ספר אחד מרוסיה על הנסיון הבולשביסטי, גם הפרקים הדלים האלה אומרים דבר-מה.

אין ספק: הנסיון הבולשביסטי הוא ממאורעות-העולם הראשונים במעלה. ואם נעשהו שם נרדף למפלצת בלבד, עוד לא אמרנו כלום, ובקריאת “מעשי תעתועים!” לא ניפטר.

אין ספק" הבולשביזם ביסודו, בתחילתו, בהופיעו לפני כשנתים, בהבטיחו לעם שלום – בכל התנאים – ולחם– על-ידי מסירת אחוזות-האצילים ליושבי-הכפרים – עשה את הדרוש; בהפקיעו את בתי-החרושת הגדולים מידי בעליהם, למסרם לעובדים בהם, עשה ודאי את הנחוץ. הטענות שעוד לא בא המועד, שאין לדלג על כל מדרגות-ההתפתחות, שהקערה נהפכת בטרם הוגדשה (דלא כתורת מארכס!), שהפרוליטריון האינדוסטריאלי הוא מיעוט דמועט ברוסיה, ואין עדיין מקום למהפכה סוציאלית – לכל אלו אכן יכלו הבולשביסטים להתיחס במנוד-ראש. מארכס ניבא לשלטון-הפרוליטריון – ניבא או לא ניבא? ניבא! והרי אנו לוקחים את השלטון לידינו. כל השלטון למועצות-הפועלים! בהדי כבשי דמארכסיזם למה לן?

הטענות כי הבולשביסטים נמהרו, שלא צריך היה לדחוק את קץ המהפכה הסוציאלית, כי אם להשאיר לפי שעה הכל בידי מיליוּקוב ולעבוד את עבודת ההכנה וההכשרה, לארגן את הפרוליטריון וכו' וכו' יכולות להזכיר לנו את התורה של “ארגון-היהדות” ו“הכשרת-הלבבות” אצלנו. כן, צריך לארגן ולהכשיר, אבל על-ידי מה אפשר לארגן את היהדות ולהכשיר את הלבבות ליסוד מרכז חדש, אם לא על ידי מפעלים להקמת המרכז? נחוץ לחנך את הפרוליטריון, לארגנו ולהכשירו לסוציאליזם, אבל על-ידי מה מחנכים, מארגנים ומכשירים המוני-עם, אם לא על-ידי מפעלים ריבולוציוניים?

כן, הריבולוציונר הפשטן מבין כי ריבולוציות נעשות גם על ידי מצב-הדברים האובייקטיבי, זאת אומרת, מדרגת-ההתפתחות האקונומית, מצב-הטכניקה וכוח-העבודה של ההמונים, וגם על ידי “הרצון ההיסטורי” של אנשים העומדים בראש או המועמדים בראש על ידי התנאים. ואחרי שהקערה התנערה בכוח-הטבע, אחרי שהמונים עצומים עמדו ודרשו לחם וחופש מצד אחד, ומצד שני עמדו בעלי פריבילגיות גדולות וקטנות ורצו לעכב בעד הקץ – האם לא טבעי היה, שבעלי הרצון הריבולוציוני לא רצו לחכות יותר, לא רצו להשאיר את המדינה בידי הבורז’ואיה, שׁהיא תפַתח את הקאפיטאליזם ותכשיר את הלבבות ברוחה, ודחופים מן ההמון הסוער, הרעימו קול חזק: “הקץ לפריבילגיות! לכל מיני פריבילגיות! ומיד!”

כן, מה שנוגע לתנאים האובייקטיביים לאלתר, אמנם הבין בוודאי כל בר-דעת, בין מי שבילה ימים ולילות על ה“קאפיטאל” (של מארכס) ובין מי שלא ראה אותו מימיו, כי תנאי רוסיה של שנת 1917, רוסיה המוּכּה, הרעבה, ההרוסה והמרוסקה, מוכשרים להריסת שרידי-בניינים, לערעור-יסודות, לאנדרלמוסיה, אבל אינם רצויים כלל וכלל לסידור-של-חיים. העם טובע בדמו, בלתי-מוכשר להילחם עוד מלחמת-חוץ, והוא דורש שלום, כי עיף, אבל עבודת היצירה הסוציאלית, שלא היתה דוגמתה, מאין תימצא לו גם אחרי השלום? ואולם “ארגומנט” זה מה היה יכול להוכיח להם, לבולשביסטים? בלי שלום הרי עוד יותר רע! והרי צריך לנסות לעמוד על דרך חדשה… היסורים אין להכילם עוד! ומה יעשה שלטון אחר, לא בולשביסטי? יוסיף להילחם? לא יתן את האדמה לאיכרים? ימשיך את סדרי-בתי-החרושת שעד עכשיו? אדרבא, ינסה-נא!

שלטון אחר לא ניסה כלום. כל מעשה-הנסיון נפל לידי הבולשביסטים. והם אחזו באמצעיהם. גירשו את האספה המיסדת, ביטלו את ה“חירות” המדינית, שללו את כל הזכויות הפוליטיות מאלו שהיו בורגנים לפנים, יסדו את הוועדים המיוחדים למלחמה בקונטר-ריבולוציונרים וספיקולאנטים. הפועל הוא העיקר, ומעמדו צריך לבדו לשלוט במדינה. בעלי האינטרסים המתנגדים אַל ישמיעו את קולם, אַל יחוו את דעתם! וכך נמשך הטירור!

הטירור… אמנם, צריך לשער, שכמה שנורא ואיום היה הטירור הבולשביסטי נגד כל מי שאינו בולשביק, שאינו מודה בקומוניזם, כמה שנשפכו גם דמי-נקיים במלחמת-אזרחים איומה זו, ודאי שאינו דומה הטירור האדום לטירור הלבן של הסטוליפינים והקולצ’אקים. זה הורג המונים ומכסה; וזה הורג יחידים – ומגלה. ואם העמידו מצבה לרוצח סטיֶנקה ראזין, הרי העמידו מצבה גם לרוסי אמיתי אחר, לדוסטויבסקי, אויבם הרוחני, שׁקרא “שֵׁדים” לאבות-אבותיהם ברומן ה“נבואי” שׁלו בשם זה.

כיוצא בה היא גם הצעקה: הבולשביקים שִׁיכּלו את ילדי רוסיה! הם הרסו את התעשיה והמיתו את ילדיהם ברעב. הם? ולא ההסגר של בעלי הפריבילגיות מחוץ? לא הטמטום והקהות של בעלי-האגרופין, של חיות-הכפר מבפנים? ועוד: במדינות הרחוקות מבולשביות, במקום שהתעשיה הקאפיטאליסטית לא נהרסה, אבל המלחמה עשׂתה בהן שַׁמות. אין התינוקות גוועים עד היום מרעב וממגפות משונות? וברוסיה גופא, במקומות שהבולשביסטים גורשו משם, האם אכלו ההמונים לחם (שם היה לחם, הובא מכל צד, אבל האם גם נאכל על ידי הכל?)? ההבדל, סוף-סוף, הרי הוא רק בזה, שבכל אלה המדינות הקאפיטאליסטיות בעלי הפריבילגיות מתענגים על החיים בריש-גליה (בגרמניה פחות, בצרפת ובפולין יותר), וברוסיה סובלים בעלי-הפריבילגיות בתוך שאר כל אחיהם –

–––––

בשולי הדף:

אם עתידים הבולשביקים ליתן את הדין בפני עתידות-רוסיה, הרי לא על מה שלא קמו על נדיבות בפוליטיקה, על שלא דרשו נאה על הדימוקראטיוּת, כי אם על שלא הקימו את דרישותיהם האקונומיות הבלתי-נאות, על שלא הזניחו את אמצעיהם הפוליטיים הקשים, גם כשראו, שהאמצעים הקשים הללו אינם מובילים לשינויים-לטובה בעיקר, בכלכלת-העם. אם כבדת-עוון היא הדיקטאטורה שלהם, הרי לא מפני שזו היתה דיקטאטורה של המון עובד, כי אם של המון אנארכי, של ערב-רב חרש, שוטה וקטן, ושל רועי המון אשר לא את המונם ירעו, כי אם את עצמם.

רועי-ההמונים הגדולים, האובדים בעָניים, אמרו הבולשׁביקים להיות; אותם ההמונים, ששלוש שנים רצופות – מ-1914 עד 1917, נשאו על גבם כל פגעי מלחמת-חוץ איומה, פגעים שהם למעלה מן הכוחות האנושיים, ואחר כך, כאשר אבדה האמונה בנצחון, כאשר כשלה שארית כוח-הסבל והרובה המקולקל נפל מן היד, האשימו אותם האינטליגנטים ויפי-הרוח מכל המינים, שאין פאטריוטיות באדם הרוסי. הבולשביות – דוקא היא שהבינה ללבו, ללב האדם ההמוני הרוסי, הבטיחה לו שלום ולחם ועָמדה בראשׁו. וכאן החל הקושׁי הגדול.

–––––

הקושי הגדול! נכרַת שׁלום עם ממלכת-יוּנקרים שלדדה; הובאה הארץ בעול. “שלום” בהאי גיסא ואויבים חדשים לאין ספורות בהאי ובהאי גיסא. ובאותה שעה להמציא אוכל ומלבוש ודירה לעשרות-מיליונים ולסדר את החיים והיחוסים בשנים כאלה ובמצב כזה, בשעה שאין אמצעי-טראנספורט ואין חמרים חיים עיקריים ואין משפט ואין כשרון-עבודה, גם זה שלפני הריסות-המלחמה והריסות-הריבולוציה. לסדר את רוסיה בת ק"ע המיליונים, כי חרגה ממסגרותיה, את רוסיה עם כל התוהו והבוהו והדם הטטרי שבעממיה (על יד הכוחות הענקיים והקדוּשה הגדולה, הקרקעית). מה לעשות לאיכרים העשירים, שקיבלו את אדמת-האצילים, ואת עודף-לחמם לא יתנו לנצרכים לו? מה לעשות לאינטליגנטים, שאינם רוצים לשמש לעם שלא על מנת לקבל פריבילגיות? מה לעשות לעניי-הרוח ולמחוסרי-הכשרון, שגורל-השלטון נמסר לידם? מה לעשות לאֶמיסארים ולקומיסארים, שמתוך חלאת המין האנושי צפו למעלה, כנהוג בכל שעת-חירות? מה לעשות לאנסים, לעצלים, לאנרכיים? מה לעשות לרבבות-מחוסרי-העבודה, בעל-כרחם, מחוֹסר חומר, מכונות, כלי-עבודה, שנפלו למשא על המדינה? במה אפשר לכלכלם? בכסף-נייר? בכסף-נייר – בסדר קומוניסטי!

סדר קומוניסטי! כמה ימָשׁךְ הלב אחר האידיאל הזה! ואולם איך יכול להתהוות סדר כזה? מי יעמוד לו בפני בעלי הפריביליגיות?אלה, בעלי הפריביליגיות הגדולות, שמועטים הם, יוכלו, אמנם להיסגר על מסגר, אם יתעקשו יותר מדי להעמיד על שלהם, אבל מה יעשו למלחכי-הפינכה של טובת-ההנאה, שהם מרובים, מרובים מאד; מה לעשות לרודפי-שררה ותענוגות שבשליטי הקומוניזם עצמם? ואהבת-הרכוש, החרדה על הקנין הפרטי, יותר נכון, על השֶׁלִי, המרובה והיותר משׁל חברי; אינסטינקט זה הן חזק הוא אצל הכל, ומי יעקרנו? גדולה מזו? בהיבטל שכר-העבודה, כאילו ניטל טעם-החיים מהמוני-הפועלים, כך הוא טבע המין האנושי (בחירי המין האנושי אינם באים בחשבון). כך מלמד אותנו כל נסיון-חיי-האנושיות עד כה. העלה נסיונם של הבולשביקים לצעוד בפועל על דרך אחרת? לפי שעה, אף לא במשהו. המוכשרים והחרוצים במשהו, שלא יגמלו אותם בזכויות מיוחדות, יראו תמיד את עצמם במדינה קומוניסטית, כאילו הם עובדים בשביל אחרים – וימרדו בו, בסדר-עולם “בלתי-צודק” זה!

 

דף ג'    🔗

ב“חדשות-הארץ” באו דברי-טעם אחדים נגד “הגן-העדן הקומוניסטי”, לקוחים מן… ה“פראבדה”, אורגן-הבולשביקים במוסקבה.

כל בתי-החורשת ומחסני-הסחורות של היחידים, של בעלי-הרכוש, נתפסו במוסקבה על-ידי הבולשביקים, הפועלים ראו בזה ריוח והצלה. ינָצלו מן הניצול. אבל למעשׂה… סכומים עצומים מוציא השלטון הבולשביסטי על החזקת פקידיו ומשרדיו. שש מאות מיליון רובל לשנה עולה החזקת פקידי ה“סוביט” במוסקבה בלבד. כל פועל משלם שבעים וחמשה רובלים לחודש לטובת החזקת הפקידות. ובעוד שלפנים היה בעל-בית-החרושת מסתפק בריוח של שלושה-חמישה למאה על סחורתו, הנה היום מוכרחים הבולשביסטים לקחת שלושים למאה, כדי לכסות את ההוצאות של הפקידים מחלקי-המזון.

כל סחורות-מוסקבה נכנסו לרשות חברה בולשביסטית אחת, “גוֹרפּרוֹדוּקט”. נכנסו חינם אין כסף. חברה זו אינה משלמת לשלטון שום מסים. היא מוכרת את הסחורות במחיר רב ועצום יותר ממה שהיה קודם, לפני השלטון הבולשביסטי, ואין כל הכנסותיה מספיקות להחזקת הפקידים.

הגן-עדן הקומוניסטי! ה“עדן” שב“גן” זה גלוי. אבל כמה גדולה היא הקהוּת מאידך גיסא, לעקוץ בחוסר “עדן” לממשלה שהוקמה על כתפותיהם של רבבות אומללים ואבדי-דרך, ובזמן של חוסר-כל. רבבות מחוסרי-הכל, אנשים שאין להם מה להפסיד בכל המובנים, דחפו אלפי עומדים בראש, לאמור: קצינים תהיו עלינו ונתפוס מרובה. ובזמן שעל-יד התפיסה בזמן של תוהו ובוהו, של חוסר-אפשרות ליצור דברים חדשים ולסדר הכל כראוי, עוברים רק חפצים ידועים, שארית-הפליטה, מרשות לרשות וקומוניזם עוד אינו.

קומוניזם! סדר קומוניסטי! מילתא זוטרתא – הנהגת סדר קומוניסטי במדינה חרובה עד היסוד ושכל העולם הוא כנגדה, שֶׁכּאִי בודד אחרי רעידת-הארץ היא סגורה ומסוגרת! אדרבה, איך אפשר אפילו להתחיל באל"ף ולהשוות את הכל לפני חוק-העבודה, אם גם אין אפשרות של העסקת הכל בעבודה? הן בהכרח ירדוף נסיון “קומוניסטי” כזה את האויב, את הבורז’ואזיה, אבל ישאיר אותה, לא יבטל אותה; בהכרח ילאים דברים מדברים שונים, יעבירם מרשות לרשות, אבל את הקנין הפרטי לא יבטל; בהכרח ימלא את המשרדים פקידי-ממשלה ומשרתי-ממשלה, ובהכרח תימצאנה הרבה, שפחות, שבעזרת מאהביהן הבולשביקים, תגזולנה את גרבי-המשי של גבירותיהן ותלבשנה אותם על רגליהן העבות –

לא! לא בהרס הפשע. זה מחוייב-המציאות. הוא בא והוא עוד יבוא, אם נאבה ואם נמאן. אנו ודאי לא נאבה, אנו ודאי נמאן, באשר לא נאמין בו, לא נאמין בצדדי הבניה שבו. אנו, לוּ היה הדבר בידינו, אולי היינו מעכבים לגמרי בעד כל מהפכה, למרות ראותנו את כל ההרס שב“סדר” הבלתי-הרוס. אבל ההרס יבוא. ולא בו הפשע, לא בפרינציפ שבו הפשע. הפרינציפ שבו הוא: צדק ואושר לכל. שנים שהיו מהלכים בדרך ויש רק טיפת מים אחת – ימותו שניהם, ואל יראה האחד במיתתו של חברו. הרס-התעשיה! אדרבה, תעשיה, שעושה שמלות-משי לרבקה ואף לא כתונת-בד אחת ללאה, תעשׂיה כזו הרוס תיהרס, גם אם לא יבָּנה דבר במקומה! שממה! תל-עולם!

–––––

אגב, הציטאטה מן ה“פראבדה” מעניינת גם מצד אחר, מצד הצנזורה שבממשלת-הבולשביקים. בולשביקים אלו, המתערבים גם במה שלא היו צריכים להתערב, במה שהיו יכולים שלא להתערב, האוסרים את הדיבור על מתנגדיהם, השוללים את זכות הדעה המתנגדת, המענישים על הבקורת, הצועקים על הכל “קונטר-ריבולוציה!” – בולשביקים אלה מרשים בכל זאת לאוֹפיציוז שׁלהם מה שׁה“פראוויטֶלסטבֶני וֶסטניק” בשׁעתו לא היה מרשה. יש, בכל זאת, איזה הבדל בין הצנזורה של ניקולאי רוֹמאנוֹב לזו של ניקולאי לנין. אותה היתה רע תמידי לשם הרע המוחלט, בעוד שזו הוא אולי רק רע זמני, הכרחי, לשם הטוב הנצחי?

אך מי יתן טהור מטמא? מי יתן חופש מעבדות? מי יתן חסד ונדיבות מאלימות, מאכזריות?

אמנם, מי שׁמבקשׁ טובת המוני-העם באמת, לא יעַנהנו מצפונו, אם הסיר מעל הדרך אויב ומתנקם לעם באיזו אמצעים שהם. הן לא נדרוש מלנין את מצוות-המוסר של איזה גבאי בבית-הכנסת-אורחים, ואולם אי הגבול? אי הבטחון?

ודאי, עד כמה שהבולשביקים באו להמעיט את יסורי העם הרעב, המנוצל, מחוּסר-הקרקע, הנבער, השיכור, יכופר להם הכל, הכל. ואולם אֵי הבטחון, שׁהם לא יהָפכו לשׁליטים לשׁם שלטון? אי הבטחון, שכל הפרינציפים הנכונים, הקדושים לא יהָפכו בתוךְ התוהו-וּבוהו שׁל המהפכה לכסוּת-עינים בשׁביל האבאנטוּריסטים, להתנשא, לעשות עוול ולתת חופש לאינסטינקטים השפלים שלהם, יסודות המשטר שלפני המהפכה?

וזהו הפחד שבטרור. לא אי-הנעימות המגיעה ממנו לפלוני ולאלמוני. המלחמה אינה נעימה לשום צד, והסוציאליזם בלי מלחמת-אזרחים לא יבוא לעולם. בעלי הפריבילגיות לא יוותרו בנקל על תענוגיהם, רווחתם ושׁלטונם! ובמלחמה יִסָפה צדיק עם רשע. על ראש מי תחול האַשמה? למי מאתנו, הרחוקים ממקום-המעשה, השוקטים על שמריהם, יש רשות להאשים, לבוא אליהם בדרישות הצידקוּת המוחלטת? שאלת-המלחמה אינה שאלת-הצידקוּת. השאלה אחרת היא: נצחון הסדר החדש הרי אינו בנצחון המוֹמנטאלי על אויביו מסביב. אויביו של החדש הלא הם גם בין אנשי ביתו, בין המנצחים, הנצחון על קוֹלצ’אק ועל דניקין ועל מרעיהם – אם יבוא – עוד לא יהיה נצחון על מהלך-החיים ונטיות האדם, זה המהלך ואלו הנטיות, שהסדר הקומוניסטי האמיתי הוא להם לזרא. ולמה, אפוא, טירור מבפנים? מה יועיל? האם הגושפנקה האדומה תחדש פני תבל, תחתום ברית חדשה לאדם ולעמים?

–––––

בשולי הדף:

רק אנשים כווילהלם-מי-שהיה-קיסר בטוחים, שנצחון-חילם – זהו נצחון ה“אידיאה” שלהם. אבל הבולשביקים הרי תלמידי המאטריאליזם ההיסטורי הנה הנם. אם הם מנצחים את יוּדֶניטשׁ, הרי זה לא מפני שׁאלוהי-הסוציאליזם נלחם להם. נצחון הטיפוס המעולה, היותר מוכשר? – אבל מדוע לא ניצח זה בימי סטוֹליפין? ואף עכשיו – אלה מאות אלפי הרוסים הנמצאים בצבא האדום היו יכולים להימצא גם בצבא הלבן, ובתור בני אדם, יש לשער, היו אותם הרוסים, לא טובים ולא רעים משל עכשיו. גדודי-צבא על צד זה או אחר – זהו רק ענין של סיבוכי-מאורעות וכשרון סידורי. אותו בן-מוסקבה שבימי ממשלת הצאר יצא בצבאות-הצאר, יוצא עכשיו, בימי ממשלת-לנין, בצבאות-לנין. אם לנין דואג לו יותר ונעליו שלמות יותר – אדרבא! ומה שהבולשביקים, שכל הממשלה בידם, יודעים לארגן גדודי-צבא בשטחים שלהם ולפברק כלי-משחית ואינם נופלים בזה ממשלה לא-בולשביסטית, אין זה מעיד כלל על הכשרתם ויכלתם לחדש פני רוסיה, או אפילו גם להחזיק מעמד, כתום המלחמה. גם נפוליון ה“גדול” ידע את המלאכה הזאת, גם לוֹרד קיצ’נר.

 

דף ד'    🔗

הבולשביזם מחזיק מעמד, מראה גבורות ותעצומות. עם זה יש סימנים לדבר, שהוא יותר נוח, מתפשר. אולי הוא חס על הרֶסן שׁבידו? אולי הוא מקובל יותר, מפני שׁהוא סוציאליסטי פחות?

שליח-ממשלתו של לנין בא ביחסים דיפלומאטיים עם שליחה של מלכות-אנגליה. לא לחינם נשתנה קצת הטוֹן של הנובחים…חטאות-הבולשביזם החרותות בצפורן-שמיר, החקוקות על כל לוחות ה“טיימסים” בעולם הישן והחדש, כאילו מתחילות להיטשטש קמעא, להימחק משהו.. (ואוי ליום אשר אודם-התולע כצמר יהיה!…)

כן. הבולשביזם אינו נופל. הוא מנצח. ונצחונות רוסיה הסוביטית הם, יש לחשוב. נצחונות על הרע, על החושך, על הכיעור. ואולם אם הם גם נצחונות-הטוב, האור והחסד? – הוי, לוּ ידענו מה נושא הבולשביזם בכנפיו… מה נעשה שם עכשיו ברוסיה… מה נעשה באמת – לא מה שמספרים העתונים למטרה זו או אחרת…

מה שהאסתיזם העתוני, הפוליטי, עדיין אינו מרוצה לגמרי במהפכה הבולשביסטית – עם זה היינו יכולים להשלים בנקל. מה שהז’ורנאליסטים הזוללים בריסטוראנים עד לגועל, אינם יכולים לסבול ריבולוציה, שביסודה תביעות-הקיבה ללחם: “תביעות של קיבה” – כמה בלתי אסתטי! – לא איכפת; לא מפי אלה חי היופי האמיתי. מה שיפי-המחשבה כאילו אינם יכולים לסלוח לבולשביזם זה, שאין בו הנוי של המהפכה הצרפתית ה“גדולה”, זו שהוכשרה כבר בספרי-הלימוד להיסטוריה ונקראת גדולה בריש-גליה – גם על זה היה אפשר לוותר בלי קושי יתיר. יפי-המחשבה שוכחים, אגב, מתוך התלהבות ז’ורנאליסטית, איך תוארה גם הריבולוציה ההיא אצל אנשׁים כהיפוֹליט טֶן, ומה מצא בה אפילו אנאטול פראנס בכבודו ובעצמו; ואם במהפכה ההיא, במהפכה מצד המעמד הבורגני העולה כלפי מעמד הפיאודאלים היורד כך, במהפכה זו, במהפכת הפרוליטריון האובד, הבלתי-נהדר כלל כלפי בעלי-הכסף הנהדרים פחות או יותר, וכלפי בעלי הפריביליגיות מכל המינים – לא כל שכן, שאין מקום לצבעי-הקשת.

כן, לגראנדיוזיות יתירה, שתמצא חן בעיני אסתטיקנים, לא היה מקום בשעת הריבולוציה ההמונית. ואולם זה הדבר, שעכשיו, אחר הנצחונות, בראשית התקופה שאַחר מעשה-הריבולוציה הראשון, יש מקום לאיזה דבר, דבר נחוץ מאד, והוא – הישנו? היבוא?

–––––

לא בהמונים צריך לחפש את הגסות ההמונית, אדוני האסתטיקה! ההמונים העובדים, הסובלים – כבוד יפיָם וערכם תמיד במקומו עומד. דרך ההמונים העובדים – וההמונים בתור גופים הם תמיד גופים עובדים; גם ה“לוּמפים” בפועל הנם פרוליטרים עובדים בכוח –דרך הצדק והאמת היא. בכל אשר ינהגו – וככל אשר יעשו – “צדקו ממנו!” יאמרו כל המעמדות האחרים תמיד. רק תפקיד ההמונים היהודים במהפכה הבולשביסטית קשה הוא, קשה ועלוב ורע. בנצחון הגמור של הבולשביסטים, לוּ נתחדש העולם באמת במלכות-הסוציאליזם כפי שהוא מתואר בדמיוננו, כי אז היו גם היהודים אולי מוצאים להם את מקומם. חוק-השויון כלפי העבודה הן היה חל גם עליהם. אלה שיכולים ורוצים לשאת את החוק הזה יחיו, ואלה שעומדים בניגוד לו – יאבדו. אמנם, אם ישאל השואל: היאך יתקיים המון בעל צורה תרבותית מיוחדת בתוך המשק הכללי של המדינה הזרה, המַשווה הכל, ואיזה סוציאליזם חיוני יכול להיות אצלנו מחוץ למשק מיוחד משלנו – לא ימצא, כמובן, מענה. אלא שזוהי דאגה לאחר זמן. עכשיו הדאגה היא הרבה יותר אלמנטרית. עכשיו, בהמשך-הפרוצס, בשעה שמעט הקנין הפרטי אשר להם והוא כל חיותם, כל היקום אשר ברגליהם, נשדד מהם, והם מביטים על הגזלנים בעיני-זוועה, ובאותה שעה רבים מבניהם וממשכיליהם רצים במרכבת-הבולשביזם, מושחים את הגלגלים, מקבלים משרות במשרדים, נעשים לקומיסארים וצועקים “הידד” – בהמשך הפרוצס הזה מצב-המונינו הוא למטה מכל מצב. אמנם, דבר אחד יבוא בחשבון-הפּלוּס: מפלגת הבולשביקים, הנושאת עכשיו את דגל המהפכה הסוציאלית, אינה עושה עכשיו פוגרומים בנו. אבל אין זה פלא: אין להם צורך בפוגרומים יהודיים, ספיציפיים, ובפרט בשעה שאויביהם הפוליטיים משתמשים באמצעי זה. ואולם בהסתובב הגלגל ובשעת-הצורך – מדוע לא? האדומים בטבע, צריך לשער, יודעים את המלאכה הזאת ודאי לא הרבה גרוע מן הלבנים. ואפילו האמתלה תהיה אותה ממש" אויבים… כלומר: מוטלים בדרך… מבקשים: “רמסונו”!…

–––––

כן, תפקיד ההמונים היהודיים, כמו תמיד – אוי ואבוי לנו. ואולם ההמונים העיקריים – הם נושאים עליהם את כל הסבל והם מנערים אותו מעליהם כאשר יכשל כוחם, על מנת לשאת צווארם בעול-חיים אשׁר יִנָשׂא. ההמונים רוצים להיות אדונים לחייהם, לאכול את פרי עמלם ולקבל את הברכה מֵעָל על ידי כוהנם. כי אוהבים ההמונים גם את ההתלהבות הקדושה – וכוהנים נחוצים להם. בלי כוהנים קשה להם. והכוהנים האמיתיים, הרועים האמיתיים, בני-העם (לא בני-נכר!), עצם מעצמו, אשר ירעו את צאן-הקדשים, צאן-האדם – אלה מאין ימָצאו לה, לאמנו רוסיה הסוביטית?

שאלת-עולם היא, שאלת האלופים העומדים בראש, ובז’ארגון העתונאי: שאלת האינטליגנציה.

מושלי רוסיה החדשה עוד לא פתרו את השאלה הזאת. לפי כל המסוּפר – אף אם נאמין רק בחלק-המאה ממה שמסופר – נראה, שמלבד יחידי סגולה, הורכבו שם אלופים לעם מן היותר פחותים, ריקים, מופקרים, אם רק כוחם בגרונם להסות את האסיפות ולקרוא בקול חוצב להבות: “חברים!”

העם הפרוליטרי עושה הכל. במלחמה ובשלום. הוא העיקר. הוא מלח-הארץ. זוהי אמת קדושה. “האינסטינקטים המעמדיים” של הפרוליטריון הם הצודקים בכל מהפכה. הם למעלה מכל משפט, הם לא יאשמו. מי בעל-המוסר, אשר יאמר להם: “מה תעשו?” – והם החיים, הם חוק-החיים, הם עצם-המוסר. גם ההרגשות של נגזלי-דורות כלפי גוזלי-דורות טבעיות הן, חיוניות, חשובות, ואולם אחרי ההריסה, כשצריכה להתחיל הבניה, כשצריך לקומם עולם חדש, כשדרושה דיסציפלינה של עבודה, סידור-העבודה, יושר-העבודה ויושר-חלוקת-הפירות, אז, כנראה, לא סגי בלי שליחים, בלי נושאים חיים, בולטים, של מוסר-החברה המוגדר. ואם בשביל ה“משרות” האלה של הוצאת הסוציאליזם לפועל אין בני-אדם הגונים – נדבר פשוטות – אם כל בני האינטליגנציה, הקאנדידאטים למשרות אלו, רודפים אחרי הרווחה, ההנאה, ההתכבדות, אם לכולם יש רק פניות פרטיות, חשבונות, “עסקים”, ולא גזירת-ה“כלל” – אז רע.

כי הכל צריך להיות גזירת-הכלל. כל השלטון על החיים צריך להיות בידי הכלל, כלל-עושי-החיים, העובדים. הם תמיד הרוב, אם גם אינם רוב-קולות, ואת אשר ינהיגו אלוף לראש-המועצה הוא האלוף. את פי מי ישאלו? פי “אספה מיסדת”? אם ההכנעה לגזירת הרוב של הפועלים הוא מעוּות, הרי זה מעוּות שאין לתקנו. כי כל “תיקון” למעוות זה הוא קלקול יותר גדול. קלקול ואי-צדק.

אבל דא עקא, שאלופי הקומוניסטים הרוסים דבכל אתר ואתר, בדרכם אל הסוציאליזם (הוי, מי יודע?) לוקחים שוחד ועושים ספיקולאציות. הכל מעידים על זה. ואף באופן רשמי יש פקידים העושים בנייר, המקבלים ח“י רובלים ויש המקבלים ב' פעמים ח”י וג' וה' וו' – והעולם הישן כמנהגו נוהג.

 

דף ה'    🔗

בשבועון “התורן” החל צביון לפרסם שורה של מאמרים על הבולשביקים והבולשביזם ברוסיה. את הנסיון הזה – כמעט הראשון בעתונות העברית – אפשר היה לקדם בברכה, לולא הקלוּת היתרה המלָווה את הרצאתו של ד"ר ב. הופמן. צביון מוכיח (הוא אומר: ב“אובייקטיביות”… כאילו יש מקום לאובייקטיביות בפרובלימות כאלה), כי הבולשביזם אינו תורה סוציאלית חדשה, כי אם מיתודה חדשה, ומיתודה נכונה: דחיקת-הקץ, שלא לדחות את הנהגת הסדר הסוציאליסטי לימות-המשיח. זה אולי יספיק בשביל אלה הרחוקים, שאינם מפחדים כבר מפני המלה סוציאליזם, שכבר הורגלו בה, ומפחדים עדיין מפני המלה החדשה, הנוראה: בולשביזם. ואולם בשביל הקוראים הקרובים, בשביל אלה הנמצאים, לצערם, בריחוק-מקום מהבולשביזם, אבל קרובים ברוח, בשביל אלה הרוצים לדעת, מהו החזיון הגדול הזה: רוסיה הסוביטית – צורה ידועה של שלטון מפלגה פוליטית, שלמרות כל האימות אשר סביב שתו עליה, מבית ומחוץ, למרות הרעב והקור, היא מתגברת על אויביה בתוקף אמצעי הסידור והאלימוּת שברשותה ומוסיפה לשלוט; או אולי אלה הם באמת הצעדים הראשונים הנכונים לתיקון המדינה הרוסית ברוח הסוציאליות האמיתית, החיפושים הקדושים לחידוש-האנושיות על-ידי עבודת-יצירה משותפת וחלוקה צודקת של פירות-היצירה; בקצרה, בשביל הרוצים לדעת מה שם: דיקטאטורה של הפרוליטריון או דיקטאטורה של ביוּרוֹקראטים המדברים בשם הפרוליטריון, והוא לא שלָחם, לא יכול לשלחם – בשביל אלה אין הרבה במאמרו של צביון.

צביון, כמונו, לא היה ברוסיה בשנים האחרונות ולא ראה בעיניו את כל הנעשה שם. מאמרו אינו פרי הנסיון העצמי, כי אם פרי ידיעות, אשר קרא בעתונים ובספרים, ככל יושבי אמריקה. והוא מתאר את המהפכה כדבר התלוי בבחירה: רוצים, מתאמצים ועושים מהפכה. הבולשביקים רצו, התאמצו ועשו. דחפו את העגלה ההיסטורית בשעה שאחרים לא רצו לדחוף! ואולם הרי זהו עיקר-השאלה: מה עלה ביד הבולשביקים במקצוע-הדחיפה? איך נעשתה התחלת הדחיפה – זה מובן מאד: אזרחי רוסיה רצו שלום, לחם, דירות חמות, חפצים טובים, מה שקוראים “אושר” – בתפילה על השפתים או בבוז, כרצונכם – והבולשביקים הבטיחו להם את כל זה ובזכות-ההבטחה אחזו ברסן. עד עתה לא נתנו את האושר, לא יכלו לתת – הסיבות ידועות ומובנות, ולא זה העיקר. עיקר-השאלה הוא באמת: המיתודה שלהם בשדה החיים הכלכליים מהי? ומה הלאה? כשיונח להם מנוראות-הבּלוֹקאדה – מה יעשו? במלים אחרות: שגיאות-המיתודה של הבולשביקים, כגון קוֹמוּניזציה של כלי-בית, התפשרות עם “אגרופי”-הכפר, ביוּרוֹקראטיזציה של כל עניני-העיר, צנזורה קשה על דברי הסוציאליסטים ממפלגות אחרות, “טעויות” תכופות בהמתת אנשים נקיים – מהן? רק “שגיאות”, או מעשי-מעוּות, המונחים ביסודו של דבר ואין להם תקנה? – או אולי חושב הד“ר הופמן, שלא נעשו כלל שם שגיאות, עוולות, שזוהי המיתודה – בה”א הידיעה?

“הבולשביקים מי הם?” כן, מי הם? סוציאליסטים, שחטאו מתוך הכרח של מצב-מלחמה, שחטאו, אמנם, חטאים נוראים, אבל בכדי למנוע בעד חטאים יותר נוראים, או פוליטיקנים, הרודפים אחרי השררה, שהסוציאליזם האמיתי הוא להם רק סיסמה והחטא לחם-חוקם?

הבולשביקים – מעלה צביון – דיברו לעם רק מה שהעם יכול להבין, ולכן הבינם העם והלך אחריהם. אם כן, מה היא הערובה, שביום אשר נקודת-מרכזם לא תהיה עוד השלטון המשרדי, כי אם הסידור האיקונומי, ביום אשר הבולשביקים יתחילו להתאמץ לעשות מהפכה סוציאלית אמיתית, להסיר באמת את הבדל-המעמדות, והעם לא יראה אותם באותה שעה כעושי-דברו, אם לא תתהפך גם עליהם העגלה הנדחפת?

הבולשביקים “הרשו” לאיכרים לקחת את האדמה ולפועלים את בתי-החרושת. זה אנחנו יודעים גם בלי צביון. אבל בזה לא די. צריך היה לדעת, איך עלה הנסיון הזה? ואם לא עלה, אם הארץ הגיעה עד משבר, עד כמה יד הנסיון הזה באמצע ומה הן התקוות לאחר שׁיסורו לזמן-מה אויבי-חוץ ויכָּנעו אויבי-פנים?

על כל זה לא יאַלפנו מאמרו של צביון בינה. באשר תפקידו, כנראה, הוא להמליץ על מי שהוא, להגן על הבולשביקים… שַׁאלו אותו: בפני מי? שׁמא בפני קוראי “התורן”? – – – – –

בשולי הדף האחרון.

על שלושה פשעי הבולשביקים – אי-מארכסיזם, אי-דימוקראטיזם ואי-פאטריוטיזם – ועל ארבעה לא אשיבנו: על הפכם עליונים למטה ותחתונים למעלה ואת אליל-הפריבילגיות לא הסירו. הקומיסארים המרובים שלהם שוב אינם אלא “צ’ינוֹבניקים”. אמנם, אין צריך לומר, שבין צ’ינובניקים של קולצ’אק וצ’ינובניקים של טרוצקי יש הבדל, אבל הוא אינו מספיק. ההבדל היה צריך להיות בין צ’ינובניקים לשליחי-דת-הסוציאליזם. והבדל זה, כנראה, עדיין אינו גם ברוסיה החדשה, הסובלת, הנלחמת על חופשתה. היום אשר העולם יבושר בו במעשי שליחים כאלה, גדול יהיה מיום שניתן בו ספר “מפעלות-השליחים”. אבל אם יש יום כזה – האמונה בו מאין תימצא?

[“האדמה”, שבט תר"ף; החתימה: בר-יוחאי]