בכנסת, י"ח בשבט תשל"ו – 25.1.76

חברי הכנסת,

אתמול חגגנו את ראש השנה הכ"ח של הכנסת; על פי מסורת ישראל נועדו ימי ראש השנה, מעיקרם, לעריכת חשבון הנפש; לכן הצענו לקיים היום דיון על הכנסת ועל דרכי עבודתה וסדרי דיוניה; בעבר קיימנו דיון על ענייני הכנסת אגב הבאת תקציב הכנסת לקריאה שנייה; מסתבר שאין זה מספיק, ויהיה מועיל אם – נוסף לדיון העתיד לבוא בענייני תקציב ההוצאות לשנת 1976 ופעולות המנגנון של הכנסת – נקיים דיון מיוחד לשם בירור הבעיות המהותיות והבסיסיות של הפרלמנטריזם בימינו בכלל ושל הכנסת בפרט, וכן גם כדי להעביר תחת שבט הבקורת את הנוהגים והנוהלים, כפי שנקבעו בראשית ימיה של הכנסת, וכפי שהתפתחו והשתנו לחיוב ולשלילה, במרוצת השנים.

נטלתי לעצמי את הרשות להקדים את הדיון הזה במספר הארות והערות:

בעולם רווחת כיום הרגשה, שהפרלמנטריזם הדמוקרטי שרוי במשבר ובתחושה של פיחות זוחל במעמדו וביכולתו. הרגשה זו לא פסחה גם על הפרלמנט הצעיר שלנו, אף על פי שאין להגזים בה.

מצד אחד – התרחבות תפקידיה ומעשיה של הרשות המבצעת, קרי: הממשלה ריבוי זרועותיה, הגידול העצום של מנגנון היועצים והמבצעים שלה, ודחיפות הביצוע בעידן התחבורה המהירה. והתקשורת האלקטרונית בעוד שהפרלמנט אינו יכול, על פי טבעו והרגליו, להקיף את הכל, ולכן הוא כאלו מדלג ופוסח על עניינים, מחוסר זמן ומחוסר יכולת להגיע אליהם ועד שהפרלמנט יושב ודן במשך שעות על עניין מסויים – מספיקה רכבת העשייה של הממשלה לדהור קדימה למרחקים.

מצד שני – גידול עצמתם של אמצעי התקשורת ההמוניים, שנטלו לידם נתח גדול מתפקידם ומעיקרי שליחותו של הפרלמנט, כיוון שאליהם זורם במישרין מידע רב, מכלי ראשון, והם מספקים אותו לציבור באורח מיידי, בלוויית פרשנות מסועפת, חוות דעת מגוונת ותגובות מהירות.

תקופת הזוהר והתהילה של הפרלמנטים היתה במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, כאשר היתה תהודה עצומה בציבור ובעתונות לנאום, למלה המדוברת, לג’סטה הריטורית, בייחוד בזירה של בית הנציגים; ודוקא מן הפרלמנט זרם אל הציבור ואל העתונות מידע מקורי, פרשנות סמכותית ותגובות שביטאו את רחשי לבו של הציבור

מאז חלו, כאמור, תמורות ושינויים שנתנו אותותיהם במעמדו של הפרלמנט; ואי לכך ישנם חיפושים וניסויים של תרופות מתרופות שונות בעולם הפרלמנטרי כמובן גם אצלנו.

אף על פי כן, בל נשכח, שעדיין כוחו של הפרלמנט עמו ויש לו שיניים חזקות למדי כדי לקיים את שליחותו לשמור על מעמדו כך בעולם הפרלמנטרי וכן אצלנו שהרי הבית הזה הוא המחוקק, הוא המתקצב, הוא המבקר, – בין בעצמו ובין באמצעות מבקר המדינה שהוא זרוע שלו – והוא הנותן אימון או נוטל אימון מן הממשלה, ומכוחו מתמנים השופטים והדיינים

מה שדרוש לכנסת שלנו הוא, אפוא, שימוש בתרופות שמנסים אותן עכשיו בעולם כן גם בדק בית של התנהגותנו כדי לתקן את הטעון תיקון.

ברשותכם, מורי ורבותי, אציין שלש מן התרופות המוצעות לשימוש:

תרופה ראשונה, היא להעמיד לרשות הפרלמנט, לרשות ועדותיו, סיעותיו וחבריו, מנגנון של שירותי מידע וייעוץ עצמאיים, וכן שירותי עזר טכניים לרבות מיכשור מודרני לצורך עיבוד וניתוח נתונים; תרופה זו מקובלת עכשיו בעולם המערבי, כולל אנגליה, המקפידה לשמור על מסורת העבר ואינה נתפשת בקלות לחידושים שהזמן גרמם.

גם אנחנו החילונו להשתמש בתרופה זו, אם כי במנות צנועות שהולכות וגדלות בהתאם ליכלתנו התקציבית, והדברים ידועים לחברי הכנסת.

תרופה שניה, היא, להנהיג, נוסף לדיונים הרגילים, גם אפשרות של דיונים קצרים, שלפעמים כוחם יפה לרכז תשומת לב ולתת תוצאות מעשיות יותר מאשר דיונים ארוכים וממושכים.

כשלעצמי הייתי שמח אילו יכולנו לאמץ מנהג זה ולפחות להקפיד על כך שלא יישארו שובלים של דיון מישיבה אחת לישיבה אחרת, שלפעמים המרחק ביניהן גדול מדי.

בין השאר רואה אני אצלנו כתרופה טובה, שינויים במוסד השאילתות – כדי להפיח בהן מחדש רוח חיים ורעננות וכן במוסד ההצעות לסדר היום, הדחופות והרגילות, כדי שאפשר יהיה להרבות בהן ולהפיק מהן מלוא התועלת.

דוגמה לנוהגים תמוהים אצלנו, שבמשך שנים רבות אנחנו סובלים את האנומליה של מה שמכנים “קפיצה על העגלה” בהצעות לסדר היום, כאשר הכנסת שומעת אותן ההנמקות מפי מציעים שונים, באותו נושא ובאותה מגמה, בלי שתהיה לדבר משמעות של דיון ראוי לשמו.

המורם מזה הוא שמשק הדיונים שלנו בכנסת הוא משק מבוזבז ומן הדין להשתמש בכל תרופה שתביא לייעולו.

התרופה השלישית היא כולה בידי הממשלה. לדעתי הממשלה צריכה – והכנסת חייבת לסייע לה בכך – לא רק להביא הצעות חוקים לדיון ולאישור ולא רק לתת סקירות השרים על פעולות משרדיהם, אלא גם להעמיד לפני הכנסת נושאים שונים, עקרוניים ומעשיים – שתדון בהם – בנוכחות חברי הממשלה – ומתוך השתתפות פעילה של חבר הממשלה, שנושא פלוני נמצא בתחום תפקידו. וכן גם למסור לכנסת הודעות יזומות, בתכיפות מירבית, ולתת בכך עדיפות לבימת הכנסת על פני כל בימה אחרת; ממשלה שאינה מפרנסת את הכנסת צפויה לכך שהכנסת תפרנס אותה על ידי דיונים מאולצים, וסופה שהיא באה לכנסת כמי שמוזמן לבירור בפני בית־דין.

אמת נכן הדבר, שהפרלמנט הוא כִּבְשַנָה וכבשונה של האופוזיציה, אבל גם האופוזיציה עשויה להרגיש אי־נחת בהעדר תחרות בינה לבין הממשלה בקביעת העדיפויות של הנושאים לדיון.

אין בלבי ספק שההודעות התכופות והנושאים היזומים מצד הממשלה עשויים לשפר את האווירה ואת ההרגשה הן בשורות הקואליציה והן בשורות האופוזיציה ודיוני הכנסת יצאו נשכרים.

אשר לנושא המכונה בדק הבית = הייתי רוצה להשמיע אי־אלה הערות בנוגע להתנהגותנו בתוך הכנסת. אבל מתיירא אני שמא אמצא את עצמי מוכיח ומטיף מוסר לזולתי דבר שאינו לרוחי.

אבל מחובתי להשמיע הערה אחת כללית: הכנסת אינה רק יחידת סגולה של משטרנו הדמוקרטי ואיננה רק בית היוצר לחוקים אלא היא גם תלפיות שכל העיניים נשואות אליה וכל הפיות מדברים בה וכל פרט ופרט מהתנהגות חבריה בניסוח דבריהם, בלשונם העברית, בדרך הויכוח ביניהם, בישבם ובקומם ובהתהלכם – כל אלה נרשמים בעומק התודעה של ציבור האזרחים – בייחוד בתודעתם של בני הנעורים ומשמשים להם דוגמה ומתכונת להתנהגותם בין לחיוב ובין לשלילה, ולפעמים הם משמשים גם מטרה לחיצי לעגם ובקורתם.

הדברים היו כך תמיד, קל וחומר מאז נכנסה הטלביזיה לאולם הישיבות של הכנסת. כל המתרחש בכנסת, כל ניד עפעף וארשת פנים, נמצאים תחת עינה הפקוחה של מצלמת הטלוויזיה, אדירת התפוצה.

שמא היינו צריכים מלכתחילה שלא להתיר צילומי טלביזיה באולם המליאה. פרלמנטים גדולים וחשובים עדיין לא התירו צילומי טלביזיה בישיבות המליאה שלהם אבל, לאחר שהתרנו כפי שהתרנו, מחובתנו לזכור ולא לשכוח שהטלוויזיה צופה ממש הליכותינו. לצערי הרב אנחנו מוסיפים להתנהג כאילו אין מצלמת הטלוויזיה מול פנינו ואחת התוצאות היא, שהטלוויזיה מצלמת כאילו אין כנסת מול פניה ומה שהיא מראה מן הכנסת לא תמיד נעים לעין לראות ולאוזן לשמוע.

אין לנו ברירה אלא לאמץ לעצמנו נימוסים טובים וגינוני כבוד, שמהם יראו אזרחי ישראל, הקשישים והצעירים, וכן ילמדו לעשות גם הם, ושבעזרתם תיווצר ותחוזק אווירת הכבוד וכובד הראש.

במשפט מוסגר אוסיף שהייתי שמח אילו נמצאו תומכים להצעה שישיבות הכנסת ייפתחו בתפלה קצרה או בקריאת פסוקי מקרא דבר שמוסיף רוממות למעמד.

ועדיין לא מצאנו פתרון מתקבל על הדעת לבעיית מיעוט הנוכחות בעת דיוני המליאה. בזמן האחרון נטלתי על עצמי ללמד סניגוריה על הכנסת ועל חבריה לנוכח הבקורת של הציבור. אף על פי כן לא הייתי רוצה לומר כי שיכנעתי את עצמי בענין זה וכל שכן שלא הייתי רוצה שחברי הכנסת יאמרו לי: שיכנעת אותנו.

אוסיף שעודני רואה את הפתרון לכך בתקנת סדרי הדיונים שלנו והתאמת זמני הישיבות באופן שיבטיח רציפות הנוכחות.

חברי הכנסת, הבה לא נהיה שאננים. גם מבצרנו הדמוקרטי טעון שמירה וטיפוח תמיד ובדק בית פעם בפעם. בל נראה את הכנסת רק מזווית הראיה האישית, או הנוחיות האישית של כל אחד לעצמו, אלא נראה אותה כמכלול אחד של כבוד, אחריות וסמכות, למען מילוי תפקידה כראוי ולמען תהיה לעם דוגמה ומופת להתנהגותו.