א.    🔗

כבר יצאו כמה שנים מאז התכנס הקונגרס הקודם שלנו, שאף בו נדרשתי לומר את אשר עם לבי ובמשך הזמן הזה כולנו, כדרך הטבע, זקנו, ואם לא ימציאו בינתיים שיקוי־פלאים של חיי־נצח, הרי מנין השנים שמאחורינו מרובה במופלג ממנין השנים שלפנינו, ואם יש תעודה שאנו, יתר על כן: אנו בלבד, יכולים לעשותה, עלינו למהר קצת שלא נחמיצנה.

ידעתי כן ידעתי, כי הדיבורים: אחרית ואחרונים שימושם מחייב רוב זהירות, והסתפק בשתיים דוגמאות. הדוגמה האחת מעשה יום טוב ליפמן צונץ, אבי חכמה ישראל, שיגע יגיעות נאמנות להעמידה על מקוריה, אבל בבואו לתת טעם ליגיעתו העמיד עצמו כמי שבורר לה ליהדות קבורה נאה, לאמור: חכמת אחרית היא. והנה ידענו בבירור, כי לא היתה זו לה אחרית אלא כמין ראשית, שהלכה מחיל אל חיל, ונעשתה לחלקו הדינאמי של העם מסמוכות תודעת עצמו, ונמצא שלא היתה טירחתו של אותו חכם מופלא אמירת קדיש אלא ברכת יישר כוח. הדוגמה האחרת הוא ארי משוררי ההשכלה, יהודה לייב גורדון, שקונן בשירו: למי אני עמל, לאמור: הוי מי זה יחוש עתידות, מי זה יודיעני / אם לא האחרון במשררי ציון הנני / אם לא גם אתם הקוראים האחרונים. חידה הוא ותהי לחידה. שלא העלה על דעתו, כי אפילו אם מוסדים, כמו החדר והישיבה ביטולם יפה בעיניו מקיומם, הם חיים וקיימים ורבבות ילדי החדר ואלפי בחורי הישיבה הם ערובה מספקת, שאין הוא אחרון משוררי־העברים ושקוראיו אינם אחרוני הקוראים. והרי עוד בחייו נדפס ב"הפרדס" בכור־שיריו של ח. נ. ביאליק, בשורה לפריחה מופלאה וחדשה של הליריקה העברית, כחלק פריחת ספרותה ולשונה, שהתחילה כעשר שנים קודם לכך להיות לשון חיה וממללה, כהיותה עתה בקרבנו וסביבינו. ונמצא שאותו מקונן לא ניחש כי לא אחרון לראשונים הוא אלא כמין ראשון לאחרונים ולאחרוני אחרונים של יתמו.

ב.    🔗

כנגד־מי אמורים דברינו, כנגד אלה בינינו, הסוברים, כי אמנם אחרונים הם לירשתה של יהדות פולין ואחריהם ייסתם הגולל על הכל, והם חוששים מפני מעשים הצריכים שעה גדולה, שתארך ממילא עד לאחר שיסתם, מקץ מאה ועשרים שנה, הגולל עליהם עצמם, או שהם סוברים, כי מעשים אלה ניתן לפוטרם בפחזות של מניה ומיה. אכן, יש מעשים שאי אפשר להם בלא שהייה וחלק גדול של המעשים שאנו, אחרוני יהודי פולין, מתכוונים להם, כדי לקיים נחלתה של הגולה הגדולה הזאת על דרך קיום זכרה ודעתה, הם בפירוש בכללם. כמעשה הזה היא עצם תולדתם של יהודי פולין על דרך המיצוי הגמור, והוא רעיון שהטילו בקונגרס הקודם ישראל ריטוב כראש תפקידי יזמתו ונדרש הלכה למעשה על דרך בירור תכנית ברורה בקונגרס הזה, כפי שנטל עליו שמואל אטינגר, ברוח הדיוקן שצייר הלל בן ששון, תרי צנתרי דחכמת מחקרה של תולדות יהדות אירופה בכלל ויהדות מזרחה בפרט. ופירושה של התכנית ההיא – אגירה שקודה ומתמדת של חומר תעודות מוסמך לשם פירסום מדעי־ביקורתי כולל, שאי אפשר לו שייעשה לפי קוצר רוחנו שהוא, אמנם, נאמן לטבע האדם אך אינו נאמן לטבע האומה, שרקמה אגדת הנוטע אילן שאינו עושה פירות אלא מקץ שבעים שנה, באופן שאינם נועדים לא לו ולא לבנו אלא לבן בנו ולבני דורו ולאחריהם. גם חוקרי תולדת־עם לאגפיו הם בחינת נוטעים, שמעשה נטיעתם אי אפשר שהם ישלימוהו והם מנחילים תעודת ההמשך וההשלם לתלמידיהם ואלה לתלמידיהם, ואם נוטעים ראשונים, הן בעצם הנטיעה הן בהיקפה או שיטתה, יראו עצמם אחרונים, יתיאשו מעשייתם ותהא בה בדוחק מראית של ממש.

ג.    🔗

אבל יש דברים שאנו, הננו להם ובהם בפירוש אחרונים, וכדי להדגים דבר זה נמשיל משל וחילופו. הנה הגיעה משכבר השעה למילון היסטורי של לשון יידיש, שיהדות פולין היתה מגורמי־הראש של התפתחותה, וקשה להניח, שאפשר לעשותו בימי דור כי הוא מצריך חרישה עמוקה בכל הספרות היהודית כולה והפיכת כל רגע ורגב בה ובדיקתו, ומי שיתאמר לעשות מעשה רב כזה, ויהא גם במרבית הניצול של הקומפוזיטור וסיועו, בצרור השנים, ששרד לבני־דורנו, יהא כמשטה בנו ובזולתנו. ועל כן מובן הדבר, כי כשעלה רעיון מפעל זה וכזה והתחיל לקרום בשר וגידים צימצם את עצמו, גם מבחינה הצהרתית גם מבחינה מוחשית, צמצום אחר צמצום – לעת עתה לא מילון היסטורי, לא מילון אקדימי, אלא מילון גדול – לכל המרובה: המילון הגדול – של לשון יידיש. אמת, אף מילון זה, ששני כרכיו מונחים לפנינו נשען אל חקירה הגונה, אך הוא אך כראשית שלב למילון היסטורי שסופו, אם ירצה השם, לבוא. ולפי שמילון היסטורי סמוך, רובו ככולו, אל מקורי ספרות, בכתב ובדפוס, אין כורח ואין גם אפשרות לדחוק את השעה, אם שכר המהירות עלול לצאת בהפסד הדיוק והשלימות. מה שאין כן אטלס של היידיש המדוברת – הוא שעתו דחוקה ודוחקת, כי הוא מבוסס על המדברים, והללו חלקם האחד, שמנינו מיליונים, איננו, שנספה באימי השואה, וחלקם האחר מפוזר ומפורד מחוצה למחוזות הדיבור החלוקים בלכסיקה, בהגייה וכדומה, והחקירה נזקקת לכורחה לדוברים הישובים מחוצה למחוזי הורתם וגידולם, ואמינות עדותם כשם שהיא מתעממת והולכת, כך היא מתקלשת והולכת. הלכך בראותי את יודל מארק שיאריך ימים, עושה במלאכת המילון הגדול של יידיש, הריני מאחל לו, שיעביר, ככל המוקדם, מרכז פעולתו לארצנו, מוֹקדם של מדעי היהדות, ומברך אותו, את מפעלו בכוח של אורך־נשימה, אך בראותי את אוריאל וויינרייך, עליו השלום, עושה במלאכת האטלס הגדול של יידיש המדוברת, שחלק חשוב ממנו נעשה גם בארצנו, איחלתי גם לו שיעביר את מרכז פעולתו אליה, ובירכתי אותו ברוח של קצב נמהר, שכל יום שיצא ויוצא בלא חקירה היא אבידה שאין לה תקנה עולמית.

והנמשל – כדין אטלס לדיאלקטים של יידיש, (ולדיאלקטים של שאר לשונות היהודים בכלל), הוא דין שאר העניינים, שחיותם בעל־פה והם טעונים טביעה בכתב, וראש להם דברי זכרון ודברי מסורה ודברי פולקלור, ודוחק השעה, הקצרה, שהיא ברשותנו מפעים אמנם את העוסקים בכך.

ד.    🔗

אכן, יש דברים שאנו, אחרוני יהודי פולין, הננו בהם ולהם אחרונים, ואחריותם עלינו, כשם שיש דברים, שאחינו, אחרוני יוצאי־גלויות אחרות, שנספו בכלייה, הם בהם ולהם אחרונים ואחריותם עליהם, ואם אנו והם משתמטים הימנה אנו עתידים ליתן את הדין. ואביא דוגמה לכך – כשהוקם “יד ושם”, שלא הייתי מאושר על שלא הוקם בממונם של ישראל בלבד, היה אחד מראשי תפקידיו להציל את אחינו ואחיותינו שנרצחו מן הנוראה שבקללות, שארב לזכרם – כי שמם חלילה יימחה; למנוע זאת נועדו דפי “יד ושם”, שנדרשנו לרשום בהם שמות קרובינו ומיודעינו שנרצחו, אך למעשה לא נרשם בהם אלא חלקם בלבד, ובבקרי זה מקרוב במוסד, ומנהלו כתריאל כץ הראה לי את האולם המיוחד של פנקסי הדפים, ופתח לפני אחד מהם, והיה לי כל שם ושם כנפש חיה, ששמה שמור בזכרונה של האומה, אך לבי בכה על מיליוני השמות, שלא נשמרו משום שלא נרשמו, והבכייה היא, לא משום שכת של מנוולים טורחת עתה על הפחתת מיספר הקדושים, אלא משום שהאומה הישראלית לא תדע את שמותיהם; ואף שהשעה מאוחרת, שבינתיים קצר מי שכולו עיניים קצירו בינינו ואף אנו החיים אין אנו יכולים להתיימר כי כזכרוננו אז זכרוננו עתה, הריני מעורר לחדש את הפעולה הזאת בכל הדרכים ולתקן חטא הזנחה שקולרו תלוי בנו.

ועלינו לזכור, כי אנו אחרונים שידענו את פולין היהודית ידיעה של חוויה, ידיעה של אינטימיות, ודרכה של חווייה כדרכה של אינטימיות, שיש בה יסודות, ששום בקיאות של היסטוריון העתיד לבוא ושום אינטואיציה של משורר העתיד לבוא לא ימירוה, ואנו חייבים להנחיל אותה ידיעה של חווייה ואותה ידיעה של אינטימיות לבנינו אחרינו.

ה.    🔗

והיה, כי ישאלך בנך מחר – כתוב מפורש הוא שנשנה בתורה, ואנו חוזרים עליו בהגדה של פסח, וכבר היקשו, שלא נאמר: והיה אם ישאלך בנך, אלא: והיה כי ישאלך בנך, ותירצו, כי הבן וודאי שישאל משיראה את אביו נוהג דינים ומנהגים מיוחדים המעוררים את השאלה, ובעל־ההגדה מביא ארבע אפשרויות של ניסוח השאלה, לפי טיבם של ארבעה טיפוסים, ויפה אמר הכתוב: והיה כי ישאלך בנך. וכן הקשו שנאמר בנך, שהוא דיבור מצמצם, כלומר בנו של האב שהיה במצרים ויצא ממנה, והרי הכוונה מרחיבה – כל אב וכל בן שיהיו בכל דור ודור, ותירצו שמתוך שהאב, שהיה במצרים ויצא ממנה, השיב על שאלת בנו, סופו של הבן שקיים בחינת כאילו הוא יצא ממצרים, וממילא בנו של בנו נהג כך, וכן לשון בנך חל על כל הדורות, כשם ששם מחר חל על כל הדורות. והכל משום שהאב, שהיה במצרים ויצא ממנה, הנחיל לו לבנו את חוויתו הכפולה, חווית העבדות וחווית החירות, שנחשבה כל כך, עד שאין לך ענין גדול, ואפילו בריאת העולם, שלא נאמר בו: זכר ליציאת מצרים. ואין צריך רוב דברים, כי אנו, אחרוני יהודי פולין, שרויים במעמדו של אותו אב רחוק וראשון, שהשיב תשובה של חוויה וזכרון לבנו, ובעשותנו כמותו, נוכל להנחילה לכל הבאים אחרינו.

כללו של דבר, אנו נועדים לתת חזותו ותמצותו של העולם, שחיינו אותו, בלבם של בנינו, בני העם כולו על כל שבטיו, וביותר אלה המתלכדים והולכים בארצנו, גופה ונשמתה של האומה כולה.

ו.    🔗

כיצד מעוררין את הבן שישאל – היא־היא השאלה. אבל כבר ניתנה לה תשובה בהוראה: וכאן הבן שואל. אלא שגם התשובה גוררת שאלה: היכן הוא כאן, והתשובה לו: כאן, בהגדה. וכוונתי להגדת יהודי פולין – שכמה וכמה מפתחות לה, מהם מפתחות זהב, אך הטוב שבהם העשוי לפתוח לבם של בנים, היא הספרות היפה, שבני פולין ויוצאיה רקמו בתוך עצמם ועל עצמם. והספרות הזאת מוכנת ומזומנת לפנינו – רובה ככולה בשתים לשונותינו, וביחוד בלשון יידיש, וקצתה אף בלשון לועז, וכמעט אין לך גוש או גביש, עלילה או נדנוד בהוויתה של יהדות זו, שהספרות הזאת לא נתנה להם ארשת, אם במלואם אם בחלקם, באופן שניתן על פיה ללמוד תולדתה הפנימית, פעמים הרבה בהארה רנטגנית, ביחוד בשנות דור ודור אחרונים, מאז הספרות הזאת יצאה מחיתוליה – נחלצה ממיני פזילה לצדדין ונחלצה לראייה מעברים ולבינה בשיתי ההווייה והנפש, והבשילה כדי תפיסה כוליית, בין עמדו לה בעלי סגולה של בנין הבית על כל שבו ותחתיו וסביביו, בין עמדו לה בעלי כשרונות של הקמת אגפיו וזוויותיו, שנתלכדו, בתודעת הקוראים, כדי הבנין כולו. כולו פירושו: על כל מריבי הבית, שאפילו כשהם מקמטים את שלום־הבית, הם העדים החיים ביותר של שלימות־הבית.

ולא נטול עלינו עתה ליכנס לפרטים, לא כל שכן לפרטי הפרטים, של דרכי ההשתקפות השונים של חיי יהודי פולין בספרותם, שאפילו אמירה כדי גירוי התיאבון צריכה שעה גדולה ומיוחדת. תחת זאת נרמוז על סכימה של תכנית האומרת קיימוני וחיו – בדיקתם של יצירי־הספרות הנידונית לצד ברירת מיני חטיבות, שהם בנותן־ציון לכללם או לצדדיהם של חיי יהודי פולין, מתוך תנאי כפול, – ערך התוכן מבחינת האמינות, משקל הצורה מבחינת האמנות, שככל ששתי הבחינות משלימות, אנו רשאים לצרף את היצירה לאוצר הפרקים שהרכבם היא־היא הגדת יהודי פולין המתוכננת. למעשה ראוי לצרף כן, לפחות, אלפיים חטיבות של פרוזה, אולי ביחוד מתחומה של הנובילה בתורת מועט המחזיק את המרובה, ושיש בו כדי הארת ההוויה על משבריה ומיפניה, זרמיה ומהלכיה וכדי הארת החיים על רחשם והגותם, שירתם וקינתם, חגם וחולם, פרנסותיהם ועסקיהם, טיפוסיהם וקלסתריהם, הכל לאשר לכל, ואלה יינתנו, בתוספת ביאורים קצרים אך מספיקים, אם כדרך הנראית בעינינו נאותה, דף מקור כנגד דף תרגום, אם כדרך תרגום בלבד, למען יקראו בני כל שבטי עמנו, ולמען יחושו ויחזו דיוקנה של יהדות גדולה זו בכל עשות־ססגוניותה וילמדו לאהוב אותה כאהוב אומה כל שבט בשבטיה, מה גם שבט שהיה כמה וכמה דורות כחוט־השדרה של תולדות העם וממנו יתד ופינה לכוחו של העם כולו.

והיה כי ישאלך בנך מחר, מחר ממש, ותדע מחר, מחר ממש, מה להגיש לו כתשובה, הלא היא הגדת יהודי פולין. ומי למפעל הזה, שנתחיל בו מחר, מחר ממש, – אלינו.

[כ"ח ניסן תשכ"ט]