אמר הכותב: כבר ניסיתי להעמיד על בחינה אחת, והיא הבחינה המכרעת ביצירתו של ש"י אימבר, הלא היא שירתו (כמאמר: “כפל בכורה”, שנדפס בכרך הראשון של ספרי זה), ורמזתי על הבחינות האחרות – הביקורת, החקר, הפולמוס. אולם בעוד שירתו היתה אך בתחילתה, וגם זאת במידה מחוקה מאד, בלשון הפולנית, ואילו בהמשכה עד סופה כולה בלשון יידיש, הרי גם מחקרו גם פולמוסו משמשים בעיקר בלשון הפולנית. והנה אין צריך, כי מלוא הבנה של אישיות יוצרת מחייב ידיעת כל ענפי יצירתו, וראוי היה להביא, לפחות, שניים מאמרי – האחד, שענינו ספרו של אוסקאר וויילד, והיא הדיסטרציה שלו שהקנתה לו תואר דוקטור לספרות האנגלית, המאמר האחר, שענינו ספרי הפולמוס שלו, בעיקר כנגד שונאי ישראל, ונפתח בזה במאמר הראשון ולעת מצוא אף נפרסם מאמר אחרון.

א.    🔗

ספרו על אוסקאר וויילד פותח בהקדמת מורו ורבו, רומן דיבובסקי, שישב בקתדרה של מכללת קראקא והורה מעליה ספרות אנגלית ולשונה. הוא מודה, כי בשעה שנמסר לו כתב־היד של הספר הזה בצורת דיסרטציה לקריאה היתה בו דעה קדומה. “אמנם ידעתי, כי מאחורי מחבר־המחקר הזה שורה גדולה של שנות פעולה ספרותית ופובליציסטית בשני חצאי כדור הארץ, אך מחמת מחיצת־הלשון הזרה לי שחצצה ביני ולבין העבודה הזאת, לא היה כי כל מושג על פרצופו הרוחני של המעמד”. אך ככל שהוסיף בקריאה וראה את הכותב נוטה לדעה שאינה מקובלת ומפרש דיוקנו של וילד פירוש חדש ושונה ומפליג להערכה שגם היא אינו כמקובל – העדפת ערכה של השירה הוילדאית על הפרוזה שלו – הכיר שהכותב ראוי לתשומת לב יתירה ועידוד. ראשיתו של החיבור הזה לפני המלחמה הראשונה, בהיות המחבר משומעי־לקחו של משורר הפולנים יאן קאספרוביץ' וכותבו חזר לענין לאחר שנים הרבה, עיבדו והשלימו, עד שניתן בצורתו עתה.

קודם כל רואה המחבר לדבר בענין הביוגרפים של וילד, הרואים תפקידם במעשה־סניגוריה עליו ובעצם יותר משהם מגינים הם, שלא מדעתם, מאשימים אותו. ביחוד אמורים הדברים האלה בביוגרפיה של שיררד, שהיה מידידיו הקרובים של וילד, ושדרך־כתיבתו הוא גדישת צבעים עזים בבהירותם, אלא שמגודש האור שהוא מטיל על הדמות הזאת הוא מעבּה, שלא מדעת, את אפלולית־הצל החופה עליה. הוא מפשפש ברוב שקידה בחיי־אבותיו ואבות־אבותיו, אוגר כל מיני חטאים ומעשי־פחת זעירים, כדי להצדיק את ידידו האהוב בשם חוקי־התורשה וכדומה. דרך אחר של צידוק היא לו ההסתמכות המרובה על מאמרות של ניטשה, כאילו באמת לא באה תורתו של יוצר “מעבר לטוב ולרע” ו"כה אמר סרתוסתרא", אלא כדי לשמש כלי־הצדקה לכל אי־מוסריות קטנה. הנחת־המחבר שלנו היא, שכל אותה טירחה לשם הצדקה בדרכי־עקיפין שונות היא יגיעה מיותרת, לפי שוילד יכול ליפטר בלא כל אותה סניגוריה והטעם פשוט: מספר יצירותיו הבריאות הוא מרובה מכפי המקובל ומכפי שמשערים רוב סניגוריו למיניהם, שהורגלו והרגילו לראות כעיקרי־יצירתו את מעשי־הטלאי של הפרדוכסים שלו (אגב, מהם לא מעטים שנתן אותם בפי גבורים, שהם שליליים גם לדעתו שלו עצמו) והסיחו דעתם משירתו או שמיעטו בהערכתה כהויתה. מתוך ראייה כזאת מסתבר, על שום מה נשמעת עדיין בדברי הכותבים על וילד נעימת המחלוקת החריפה, כאילו לא עברו בינתיים עשרות שנים. מובן, שאם עיקרו של וילד נתפס כדרך שהוא נתפס למעריכיו, אין מקום לתמוה, על חלוקתם החדה – המתריעים על קלקוליו מכאן והנוהגים בו מנהג־פולחן מכאן. אך אילו נתנו במידה ראויה את דעתם לא בלבד על הפרוזה שלו אלא, וביחוד, על השירה שלו היו רואים כי האיש הזה, שהיה כמין מומוס בחייו ובכתיבתו שזכתה לפרסום־יתר, היתה בו עצמו הבחנה ברורה וראייה בהירה של הטוב והרע, כי האיש הזה שהיה שטוף בתענוגו ובפריצות וכפות לאנוכיות נשחתת, היה בשירתו עילוי גדול המעיד על כוח האלהים שבאדם, על כוח הנפש שבגוף, על כוח השירה והקדושה בתוך ההפקר שבפיתויי־חולין. שהרי מתוך השירה הזאת מבצבצים ועולים שרטוטי־דמות־אדם, שחייו לא היו אלא כרצועה ארוכה של נפתולי־מלחמה ברע החבוי ומרוקם בנפשו. הוא לא ניצח במלחמה זו, אך הוא נוּצח כלוחם ומידת־השטחיות והחולניות שדבקה בהרבה ממבקריו, היא שהעלימה את המלחמה הזו, את משפטו על מצפונו שלו עצמו, לא בלבד ממתנגדיו ועוכריו אלא גם ממכבדיו ומעריציו. אכן, אלה נתפסו לתאוות־הברק וצחצוח־הזין ולעירוב החוצפה והפחדנות העולים פעמים הרבה מדפי־הפרוזה שלו ולא נכבשו לנעימת־ההרמוניה שבשירתו.

ובענין ההברקות, שהן עדות נאמנה לעומק־יסורים גם בימי קלות־הדעת וההשתעשעות בלשונות נרדפים שביקשו להיראות כחמה עליונה, תמה המחבר שלנו על קוצר־הראייה של רבים ממעריכי־וילד, שבבקשם למצוא עילוי ביצירותיו התחכמו לדרוש כתבי־הפרוזה שלו כמין חומר ולפרש מניירות טפלות שלו כגילויים אלהיים ממש ולא הטריחו עצמם לבקש את אבני־הקודש המשתפכות בחוצות־שירתו. והוא, המחבר שלנו, בא לצרף אחד־אחד את הקטעים הפזורים, קטעי־מוסיקה, שהיא מכאיבה אך נפלאה ושרשה בנפשו הרסוקה של המשורר. “כי אנו הולכים לבקש את השלימות בלבו השבור של המשורר, כשעינינו מלאות אמונה וצמאות לפלא”. מי שמתעמק בשירת וילד – הנחשבת להם למבקרים ולקהל כצד טפל שביצירתו וממילא היא כאילו בת חורגת ולא כדין הוא יחס זה – רואים את הניגוד המכריע שבין הטונים, שמוצא מחבר־המסות, כותב־המחזות כדי לתאר יחסו לחיים ולאמנות ובין הטונים שמוצא לשם כך בעל השירה החרוזה; שכן במסה ובדרמה מרובה הפוזה, רדיפת־האקפט, ההצטעצעות בכווני־פרדוכסים ואילו בשירה החרוזה הנעימה היא לבבית, ישרה, בלא פרטנסיונליות. “כדי להבחין בנקל ולהבין את קולות־המצפון הנרגש, הפחד, הנוחם, החרטה, הבוקעים מיצירות פיוטיות רבות של וילד עוד בימים, שלכאורה היה מהלך כולו בזוהר ובארגמן־מלכות של נעורים ואושר – נבקש קודם אחרי מקור ההרגשות הכאובות והמבורכות האלו. אך תחילה נבקש אותו ביצירות, שבהן נבלט היסוד האֶרוטי במידה התקיפה ביותר, ושנתחברו באותם הימים עצמם. כי כשם שביטא את החרטה ואת האימה שלו ביחוד בפואזיה שלו, כן מצאו גם געגועיו הארוטיים, חלומות־האהבה שלו, תענוגותיה, שמחותיה ופשעיה ביטוי כן, ללא־מרמה בפואיזיה בלבד. לפי שאין סוג בסוגי־האמנות, שבו מעז האמן לנוד בעקשנות של סהרורי על פני־תהומות־האני שלו, כדרך שהוא מעץ בצורה הסובייקטיבית ביותר של היצירה, הוה אומר בליריקה”.

בין שיריו אתה מוצא כאלה, המגלים לך בפירוש את “פשעו” בחיים, אך אם תבדוק יפה ספק אם תוכל לומר דרך־ודאי, שהדין הוא עם אלה המקשים לראות את הגורם בנטיות חולניות. כי משתבדוק, תשמע הדים גדולים מיון הקדומה, שתמונות־עולמה העשירה והפרתה את דמיונו. אהבת־יון היתה אמת לאמתה בנפש האמנותית הזו – והאהבה היוונית לא היתה כאן אלא תוצאה, אמנם לא מוכרחת אך מובנת. היצירות המגלות לנו את הפינות האלו בחייו ובנפשו הם שירים ארוכים יותר כי “בשעה שהשיר הלירי הקצר ייתכן שייכתב בהלך־נפש בן־רגע, שאפשר לו שלא ישוב לפקוד את המשורר הזה – הרי שיר ארוך יותר הוא ברגיל בבואה של מערכי־נפש, שפקדו אותו לא אחת, והכריחו אותו להרהר על עצמו, לברר לעצמו את מערכי־הנפש האלה, להגדירם במלים השקולות של אמנות־הפיוט – לשפוט את מצפונו שלו עצמו. אפשר לו למשורר שיתכחש למה שאמר בשיר קטן בן־מצב־רוח – הרגע הולידו והרגע דרכו בקפריסה ומצעו מתחת־לתודעה שאין שליטה בה – אולם מחשבות ורגשות, שנתלבשו מדים נרחבים של שירה גדולה יותר, הם ביטוי לתודעה העמוקה ביותר, עדות לערכים העצמותיים ביותר, חשבון־המצפון האנושי והאמנותי, שאין להתכחש לו בשום פנים”. עתים צריך טירחה מאומצת, כדי לגלות את לוע־הר־הגעש הרה־הסכנות מתחת שכבת־הלבה שנקפאה כדמות, שכולה נוי שבצורה – אך ראויה היא טירחה זו. ויש שהטירחה הזו היא מיותרת (למשל, בפואימה “ספינכס”), לפי שהמשורר עצמו לא חיפה על הלוע המסוכן ואו אז נראה בגלוי, עד מה נתלבטה הנפש הזו בסערת־תאוות ויצרים, עד מה נפתלה ברעב־התרשמויות מבעית – שהמיט בסופו שואה כזו על המשורר. כאן “כאילו נסיון להעמיד את יסוד הארוטיזם המסולף, המהלך בכל הדורות ושראשיתו בתקופת־קדם, כשהאהבה היתה אש אוכלת”. באחרונה נגלית דמותו של ישו והיא מטילה מרותה על נפש המשורר חדלת־אונים ושאין בכוחה לעמוד בפני התאוות והיא מבקשת חסות בכנפיו. וכאן רואה המחבר שלנו להעיר, כי בשירה זו ובשירים אחרים מופיעה ליד דמויות־קדם של יון דמותו של ישו, הסולח והמנחם, ובהמשך הימים נעלמות דמויות־יון לחלוטין ונשאר ישו בלבד, השולט שלטון יחיד במקדש הבלדה על בית הסוהר ברידינג.

המחבר שלנו עובר בשבילי גן־השירה של וילד והוא למד מתוכם דרכו הפנימית ביותר, שביקש להצפינה מאחרים, ואפילו מעצמו בחן־רמיה ועדיי־השוא שגלגל בהם בשיחותיו ובהרבה מדברי־הפרוזה שלו. מתוך ניתוח זה מתברר לו, כי חטאו של המשורר היה קודם, מכפי שמשערים הביוגרפים שלו, הוא מבחין עוד ב־1891, כלומר בהיות המשורר בן ל"ב שנה, עקבות רבים של התאבקות פנימית, על רקע חטאים המדכדכים את הנפש. וכן הוא מערער על הביוגרפים בפרטים אחרים, שחשיבותם אינה פחותה לביאור דרכו. למשל, אלה סוברים שעד שלא הכיר אשתו רחוק היה מעולם־הנשים וממילא הם מתעלמים מן ההשפעה העמוקה של האשה על יצירתו והתפתחותו הרוחנית ואינם מתעוררים על תקופה בחייו שהוא קורא לה, בעקבות דנטה, בשם “חיים חדשים”.

“ביום מעונן, אחרון ימי נובמבר 1900, כשנטמן למנוחת־עולמים בבית־הקברות בבניי הנודד המיוגע סבסטיאן מלמוטה (הוא השם שוילד ברר לעצמו לאחר צאתו ממאסרו), הונח רק זר־פרחים אחד על קברו האלמוני, זר ועליו הכתובת: “לדייר שלי”. בעל־המלון ממדרגה רביעית “ד’אלזאס”, אף על פי שדיירו המוזר לא סילק לו את החובות, עמד לו גודל־נפש כזה, שהניח מזכרת זו על קברו של פליט־ספינה נטרפת, ששבע סערות והשפלות, נרדף בפורעניות־הגורל, והגיע לחופו, לבלות בו את הערב המוקדם של חייו האבודים. זרו של מר דופואיריה הטוב צריך היה להיות המתת האחרונה מסוג זה לאדם, שאסונו הוא במה שתלה חשיבות יתירה במתנות כאלו. המסילות, שהוליכו את החיים הסוערים האלו מספירות, ששלט בהן רוב טוב ומתת־התפארת, דרך נצחונות קצרות־שעה עד לנפילה, לחטא, ובאחרונה לעזובה איומה, דרך מבעיתה זו, המוליכה מנעורים רבי־קסם, המלאים הזיות על יפי־אמנות עד למקלט המעופש ברחוב, שנקרא כאילו באירוניה בשם “רחוב האמניות היפות” – דרך זו היתה בעצם, בגילוייה החיצוניים, שאיפה רצופה לאותו אידיאל פעוט, ששמו “מחיאת כפים” ו”זר". “היתה זו קללת אוסקר וילד, שיצא לדרך־החיים בגעגועים כה גדולים לשם אידיאל כה פעוט ואפסי”. במלים אלה פותחת, בעצם, דרך־הסברתו של המחבר שלנו, המבקש לבדוק, עד כמה דרכו זו של וילד באה לו משום אשמתו שלו עצמו ועד כמה אינה אלא פרי אשמתם של גורמים זולתו. קודמת לכך סקירה ביוגרפית קטנה: וילד נולד ב־1854 למשפחת אצילים אירלנדית בדובלין, אביו רופא עינים מפורסם באירופה, וכן גם ארכיאולוג וסופר, אמו משוררת וכותבת פמפלטים של התנועה האירלנדית הצעירה (הפסידונים ספרנצה), מקרוביה הוא צ’רל מטורין מחבר “נדודי מלמוטה”. בית אבותיו – בית ועד לספרות, לאמנות, למדע. אוירת־חינוכו משופעת כל טוב שברוח ושביפי־נימוסים. בימי נעוריו – נסיעות מרובות לצרפת, לגרמניה. יודע יפה יפה שפת־צרפת וספרותה (אחר כך כתב גם בשפה זו וכן כתב בה את המחזה הידוע שלו “שלומית”). עודו על ספסל בית הספר והוא מתמיה בנצנוצי־כשרונו המבורך ברוב חידוד וחריפות. עם כל ערוּת־המזג שבו ניכר בו כובד־ראש, לפי גילו. ב"קוטבוס" ו"איריש מוֹנטהל", שיצאו לאור בדובלין מתפרסמים ביכורי־עטו – שירה ופרוזה. 1877 הוא עושה באיטליה (ברומה מחבר את השיר על פסל־קיטס) וביון. בהיותו ברונה כתבה שיר נאה. במקרה הכריזה מכללת־אוכספורד פרס על חיבור על העיר הקדומה הזו. וילד זכה בפרס וקרא את יצירתו בפומבי והמכללה כדרכה, פירסמה אותה בדפוס ברבים. היתה זו לו הופעה ראשונה, שהיתה ניכרת יותר. עד מהרה נמשכה לו דעת־הרבים על שום דרכו בתלבושת, שהיתה אכסצנטרית במיוחד. עיקר פרסום עשו לו עתה עתוני־ההיתול, ביחוד “פונש” שהרבו בקריקטורות של דרכו בהידור־לבושו וסלסולו. פרסום זה כבש לו גם לבו של אחד מו"ל, שהוציא ב־1881 ספר־שירים שלו, שרוב הבקורת מתחה עליו דין קשה מתוך שאמרה למצוא בו תכונות של בנליות, דרך־חיקוי ורדיפה אחרי האֶפקט. “כל המגרעות, שנמצאו בחיי־יום־יום של המחבר, נתלו בלא יישוב־דעת ונימוק, בביכורי־יצירתו שזכו לפרסום. הופעה לא חדשה על בימת החיים הספרותיים. אפשר כי בדרך כלל מתנקמת הרוח על העוול, שנעשה לה בידי המשורר הלא־נבון, הרודף בחיים אחר האפקט. מי שזרעים לו, אל יזרע רוח”. הוא עצמו חשוב היה לו הפרסום כשלעצמו, ויבוא גם דרך שלילה של הבקורת הספרותית. הוא הדין בביקוריו בערים, שצד הביזוי שבהם לא היה מועט כלל. הרצאותיו באמריקה, בקנדה, בשוטלנד החדשה נתקבלו בעתונות בנעימה סטירית, אך האמנים־כביכול ראו להוציא לו מוניטון על פיטומי־המלים וגרמו בדרך כך להתבצרותו בדרך־ריק זו ולחיזוק־האמונה שבו בגדולתו וגדולת־המעשים שבידו. בצרפת נעשה גיבור־טרקלינאית, ובני המעמדות העליונים נמשכים לשיחותיו המתנוצצות בעדי־עדיים, שבאו לחפות על ריקניות עצמם. “מלבושו הפאריסאי הוא שונה ממלבושו הקודם, אך צד הגיחוך שבו לא היה פחות. אמנם, וילד הסיר את המסוה מעל פניו, אך עתה שם אותו על נפשו. ההתחפשות היתה עתה לא בלבד מגוחכת, אלא גם מכאבת. עתה התחיל מחקה דרכם – החיצונית, כמובן, בדרך ההליכה, הלבוש וכדומה – של סופרים אנשים־שם כגון בלזק ואחרים ותוך כדי מוקיוניות זו הוא גם מנסה במעשה־יצירה. ברוב זריזות ידע לחפות על מעמדו העגום, שכן רוב שומעיו סבורים היו, כי הוא עשיר מופלג ובאמת היה נוסע ממקום למקום לדרוש ברבים על ענין “הבית היפה” וכדומה, לשם מחיתו. הנישואים עם העלמה הנעימה והאמידה קונסטנס ללויד ב־1884 פוטרים אותו מחיבוטי־פרנסה. עתה יכול היה במנוחה להקדיש מעתותיו לכתיבה. ולא היא. גליוני־נייר, הגזורים יפה־יפה, סדורים על שולחנו וממתינים לשוא לקולמוסו. קמעה קמעה הם מתכסים שכבת־אבק דקיקה. לא שקולמוסו שבת, אלא הקדישו לדשדוש־דברים, לחיבור־מאמרים משוטחים על כל הנושאים שבעולם ושהוא מפרסמם בעילום־שם בעתוני־לונדון, עורך שנתיים ז’ורנאל לגברות “עולם האשה” וממלא עמודיו פטפוטי־דברים על תלבושות דמיוניות לתינוקות, על כתיבה במכונה וסטינוגרפיה כמקור־רווחים לאשה וכיוצא באלה. עתה הוא משחק בתפקיד של איש־עסקים, מו”ל ומתענג על כך. לפלא הוא כי מעינו לא חרב. בעצם הימים ההם כתב את סיפורי האגדה “הנסיך המאושר”. ב־1890 כתב, לפי הזמנה, את הסיפור הידוע “תמונתו של דוריאן גריי”. ב־1892 כתב את “המניפה של ליידי וינדרמר”. המחזה עובר בהצלחה בבימות הטובות באירופה. פרסומו מוסיף והולך, אף הכנסתו מוסיפה והולכת. כלומר, תקופה של הצלחה. אך לא ארכה ביותר. כשלש שנים בלבד. ב־1893 הוא מעלה על הבימה את “אשה ללא חשיבות”, ב־1895 נוספו שני מחזות חדשים “הבעל האידיאלי” ו"חשיבותה של רצינות", בפאריס נכתבת “שלומית”. אך בעצם ההצלחה משתלב קמעה קמעה הרע והוא גובר, עד שהוא מערער מעמדו. הכוונה לידידות הלוהטת עם הלורד הצעיר אלפרד דוגלאס, משורר מחונן (הוא שתרגם את “שלומית” לאנגלית), שראשיתה ב־1891. מאמצי־אביו של אלפרד, הוא המרקיז מקנזסבורי, להפר את הידידות הזו. ב־1895 מעליב המרקיז את וילד ברבים והוא תובעו לדין. בבית הדין נעשה המאשים – נאשם. המשפט – הדו גדול היה בעתונות, שזיהמה ללא רחמים את מי שנחשב עוד זה מקרוב כפאר־האומה. בהפסקה, שחלה במשפט, רמזו לו שיימלט אל מחוץ לאנגליה. גאותו אינה מניחתו לישמע לאותה רמיזה. סופו של המשפט היה עצוב יותר מכפי הצפוי. יום ה־25 למאי 1895 היה יום פסק הדין – מאסר לשנתיים ימים. כשהועבר לבית הסוהר התעלל בו הקהל – גידופים, ביזויים, אפילו יריקות בפניו. נשא את ענשו – עבודת פרך. רק חדשים אחדים לפני שחרורו הורשה לקרוא כרצונו. אז נתחברה תעודת־האדם הגדולה – מכתב גדול לידידו, שקיצורו ידוע כספר בשם “ממעמקים”. קשות היו גזירות בית הסוהר ברידינג – מהן איסור הדיבור בין האסירים. הוא, איש־השיחה להפליא, נגזרה עליו גזירת שתיקה. קהל־מעריציו כאילו נתמסמס. רק מעטים מהם, שנאמנו לו ובאו לבקרו לשעה חטופה. פעמיים באה אליו אשתו הטובה ומיטיבה – פעם להודיעו על מות־אמו. כשנפטר מעונשו לא שב אליה ולילדיו. משאת־נפשו – בדידות ושיכחה. תחילה ישיבה בכפר ברנויל בצרפת. מנסה בכתיבה ואין היא עולה בידו. ב־1897 ו־1898 פרסם בעתונים מכתבים גלויים על מעשי־האכזריות שבבתי־הסוהר. כן, ב־1897 פרסם שירת־הברבור שלו, את הבלדה שלו על בית הסוהר, היא “יצירתו האחרונה של המשורר, אך יצירתו בנות־האלמות של השירה הגדולה, בדרך־קוצים ודמעות”. היו נסיונות לחידוש־הידידות עם דוגלאס, אילו חדשים הם יושבים במחיצה אחת בניאפול, אך וילד מרובה הרעל, שנסכו בו היסורים וחיי־הסוהר, משיהא מסוגל להמשך־ידידות. הוא מת עני, בודד, עזוב.

באנגליה – אפילו לימים לא ראו מידה יתירה של נימוס בדיבור מרובה על וילד. עיקר פרסומו לאחר נפילתו היה בצרפת, שבה נשתבחה ביחוד אישיותיו ובגרמניה שבה נשתבחו ביחוד הערכים האמנותיים שבו. הוא עצמו היה חזור על דברי פלובר, שהתהילה האחת, שהוא מבקש לזכות בה, היא תהילת “מקלקל־המידות”, אך מה שזיהם את חיי־האיש הזה לא זו בלבד שלא השחית את האחרים, אלא שנצרף עצמו באש־יסוריו להיות בו הכוח לזכך את האחרים. “אפשר שאין מקום לבקש סמל בגילויים ובמעשים בודדים שבחיי המשורר, אך ראוי לבקשו בכללותם. הסמל, העתיד להחשף בתמונת חייו האומללים של אוסקר וילד אפשר שיתגלו בו, לאחר התבוננות מעמיקה, יסודות המרוממים את הרוח יתר על המידה המשוערת בהשקפה רגילה”.

מראשיתו על בימת־החיים הספרותיים לא היתה התנהגותו כתיקונה. “הבימה הספרותית אפשר שתהא נחשבת כשדה־הצטיינות, או כשדה לפיתוח הערכים העצמיים העמוקים, העשויים להיות לברכה לכלל”. וילד עלה אל הבי־מה הזאת בלא הרגשת־כבוד לה. אמת, בודלר, רימבו או ביירון בראשית־הופעתו גם בהם לא היתה הרגשה כזו, אך להם היתה השירה “הוט־הפז של מחשבותיהם ופס־הדם של חויותיהם, בעומק נפשם היתה היא קו־החיבור שבינם ובין אלהים, בינם ובין האנושיות. אך נפש –וילד בימים ההם היתה כשדה עקר, שבו התגוללה בין גידולי־יתר ועשבים שוטים אבן־היקר של כשרונו המעולה”. אמנם, עמים ותקופות ומשורריהם. לא כמשוררים הרואים עצמם נושאי־יעוד של עמם או של האנושות, הם המשוררים שהם כמיני שחקנים, שכל עיקרם ועצמם לא בא אלא להפתיע, לשעשע. הראשונים – הופעתם בציבורים נענים ונדכאים והעוני והיסורים מגבירים כוח שירתם, האחרונים – הופעתם בציבורים שבעים ומשתעממים והשובע והשעמום מתישים כוח־שירתם. “במקום שהציבורים נינוחים כנפשם שבעם והשמים מכוסים כליל עשן־בתי־חרושת משופעי־רווחים; והתענוג בא תחת השמחה, והאידיאלים הם כפרח כמש שנשר מעץ־החיים ופירותיו המתוקים נמכרים בשווקים בחצי־חנם, במקום זה מצויים יותר אותם הפּגזים בעול־זהב, סוסי־הדר המסולסלים והרתומים למרכבת־ציבורים משועממים”. עד 1895 נמנה וילד על אלה. לא שאין ביצירתו, ביחוד בשיריו, הבעה לירית טהורה, המביעה תהום יסורים וחתירה לטוב שבנפש, אלא שאותה הופעה היא הופעת־ארעי, דרך־הברקה. אך פסק־הדין החמור הוא שקלף מעליו את הקליפה, שדבקה בו כל ימיו.

[תרצ"ז]