א.    🔗

במלאות עשר שנים לפטירתו של עמנואל אולסבנגר, נתכנסו מוקירי שמו ופעלו, ובכללם ראש הממשלה מרת גולדה מאיר, באולמה של קרן־היסוד שבירושלים, ונקראתי אף אני להוסיף על דבריו הנלבבים של ד"ר ישראל גולדשטיין, וראיתי חובה לעצמי להקדים ולהעיר, כי אם לא יהא בדברי כדי מלוא הערכה, אפשר יותר משגורם לכך העדר היכולת וחסרונה, שאין בידי להקיף כל ענפי עשייתו, גורם מרחק־הזמן ומרחק־המקום שבינינו; מרחק־הזמן – שהיינו בני דורות שונים; מרחק המקום – הזימונים שבינו, הנע ונד על פני ארצות ועמים, לביני, הנטוע ויושב בפינת יקרת, פשטו על פני רצועת־ימים קטועה, והרי כל שידע את האיש מקרוב, ידע כי אין מלוא־ייחודו מתגלה אלא בפגישת־פנים, והכרת כל פניו הצריכה פגישות הרבה, ומי שלא זכה או זכה אך במעט לכך, נתקפח לו מפתח גדול להכרתו כאמיתה. לאמור, דבריי גבולים ברצועת־ימים צרה למדי, אבל אילולא הרצועה הזאת, ולא ניתן לי למדוד את דרכו ופעלו, ביתר דיוק: את דרכיו ופעליו, על פי עקרונם והיא אישיותו, שהיתה בה כסתירה ממנה ובה – שוני התענינויותיו וריבוי עיסוקיו, הרחוקים או, לפחות, נראים רחוקים אלה מאלה, כפי שנשקפו בחיבוריו וכתביו, העמידו אותו כפוליכרומיה, שבה צבע מצבע יאמץ, אבל דיה שיחה אחת, אפילו היתה במזל של לאקוניות, שאיש־שיחו יראה בחוש, כי מתחת הפוליכרומיה הזאת חבוי מונוליט של מזג ואופי, ובעוד הפוליכרומיה משעשעת בחליפות־צבעיה, שקלות וחירות משמשות בה בעירבוב, המונוליט מפחיד באפרורית־עינו, שחומרה ומשמעת מתלכדות בה כאחת.

ב.    🔗

לענין הפוליכרומיה, הרי אם להעמיד את תחומי־התענינותו על רביעיה, שסדר חשיבותם הוא, אמנם, לפי חזותו של המתבונן, אך לטעמי הם כמסתדרים כשני צמדי ניגודים, הצמד האחד: מכאן דיבוקו במחצבת ביתו, היא עיירת הורתו וגידולו, שהוליכתו לתחום הפולקלור, איסופו ומחקרו, ומכאן הפלגתו למרחבי ארצות ולשונות, בינתו בהם והתחקותו על ייחודם, שהבשילה את מעשי התירגום שלו, אם בספרותה של הודו, שידיעתו בסאנסקריט, ענין תלמודו באוניברסיטה, סייעתו. הצמד האחר: מכאן דיבוקו במחצבת עמו, היא ארצנו, והעשייה לה ולבניינה, על דרך מסעי ההתעוררות שלו בישובי ישראל רחוקים; ומכאן ההפלגה למרומי הקוסמוס ולחלומותיו הטראנס־פלא־ניטריים, שהגיעו כדי כך, שהיה בראשי מייסדיה של החברה הישראלית לחקר החלל, ונרשם באחת הקבוצות הראשונות למסע אל הירח, וככל שתקפה עליו חולשתו, שהביאה עליו זיקנתו, היה מיצר, שלא יזכה לכך, אבל כבר חש עצמו בן עולם רחב יותר, גבוה יותר, מרומם יותר; ומעשה שערערתי בפניו על עצם התאווה הזאת ונסמכתי על דברי נעים זמירות ישראל: השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם, פייס את הנעימה הקניטה של ערעורי, לאמור: יפים דברי נעים זמירות ישראל, וודאי ידועים היו לבנו, החכם מכל אדם, ולא חשש שאנו, חס ושלום, עלולים להבריח את הבורא ממעונו, שידע כי מלבד השמים יש שמי שמים, ואף עליהם אמר: שמי שמיך לא יכלכלוך.

ולא הייתי מזכיר אותה מריבת־כתובים קטנה, אילולי נכרכה לה, לימים, שיחה, שבה הרמיזני על השייכות הפנימית של שני צמדי־הניגודים, כי רק מי שדבוק במחצבת־ביתו, היא עיירת הורתו וגידולו, רשאי ויכול להפליג למרחקים, מבלי לדלדל את שרשו, ורק מי שדבוק במחצבת עמו, היא ארצו, רשאי ויכול להפליג למרומים, מבלי לקפח מסדו; ואדרבה, כאן הוא מרחיב את שלו וכאן הוא מרומם את שלו.

כי כל ארבעת התחומים העניקו לו הרגשת שלי – היא כנראה חידתו ופשרה, ומתוך כך לא חשש לתחרות בין תחום לתחום, ואם צריך מופת לכך, באה מסירותו ללשון אספרנטו ותוכיח – הוא לא ראה אותה תמורה ללשונות המוטבעות אלא השלמה להן, כגשר המתוח ביניהן, לאמור: אין גשר אלא בין גוש של יבשה וגוש של יבשה, וככל שהאדם נטוע יותר ביבשתו, מורשת עמו וקורותיו, נצרך לו יותר כאותו גשר ואם זמנהוף, שעמידתו בשתים לשונות עמו, היתה קלושה, לא חזה, מזל רעיונו ויגיעו חזה.

ג.    🔗

ואין בידי להרחיב מעט את הדיבור אלא בתחום שעדר בו, וניסיתי לעדור בו גם אני – הלא הוא תחום ההלצה היהודית, ששייכתיו לפולקלור, אף ששייכותו הגמורה לכך רפויה בידי, וכבר פירשתי טעמי ברבים, ולא אחזור על כך. הוא לא היה בן יחיד בעיסוקו זה, היו לפניו והיו בשעתו וישנם ויהיו לאחריו, אך הוא הטיל בחקר הזה שני חידושים גדולים ומכריעים. החידוש האחד הוא במה שידע, מה היא בדיחה יהודית אוטנטית, ילידת הוּיה יהודית ממשית, ומה מייחד את יהידותה, אף בהיות ענינה שאול, שכן אין לך מסתננים זריזים וערומים כדברי בדיחה והלצה, שאינם מודים בגבולות עמים ולשונות ומבריחים אותם כבאפס־יד. לא שאני נוטל, חלילה, מהרגשת האמינות של י. ח. רבניצקי ואוצרו, או מוודאות הבקיאות של א. א. דרוינוב ואוצרו, אלא הבלשן הדק־מן־הדק שבאולסוונגר העמיד אותו על חשיבותם של פרטי־צדדין, שהם לכאורה כטפלה לעיקר, קפל מועט או קמט זעיר, העולים עיקר.

ואפשר הענין יואר במעשה שאירעו וסיפרו ברבים, והוא מעשה שנתגלגל לעיירה בדרום־אפריקה, ואלה שאמרו להמתין לו בבית הנתיבות לא המתינו לו, ולא ידע צאת ובוא, ושאל מפי שוטר, מי כאן יהודים, ענה לו, כי לפי החוק אסור לו להצביע עליהם, וכל מה שהוא רשאי לומר, כי הם, אמנם, מצויים פה. טייל, איפוא, לאורך הרחוב, עת שעבר על פני חלון פתוח, שמתוכה בקעה אנחה: אוי, ועל פי צלילה וגיוונה הכיר, כי אנחת בן אברהם יצחק ויעקב היא; ולא עוד אלא מאותה שעה ואילך היה מצותת לייחודה של אנחה ואנחה, ולא זז מציתותיו, עד שיכול להבחין עד־דק אנחת עם ועם. כששמעתי סיפורו זה, הרהרתי, כי לא היה זה מנהג חדש עמו, אלא כך היה, בעצם, דרכו בצותתו לבדיחות שלקטן וכנסן במגילת־ספר – כשם שהאזין לגופה של בדיחה, כך האזין לכל ניע וזיע שבה, שהם עיקרה. החידוש האחר, שהביא את אוצר החידודים והבדיחות, את “ראָזינקעס אין מאַנדלען” (צימוקים ושקדים), ו"רויטע פּאָמעראַ נצן" (תפוזים אדומים), בלשון העם וכלשונו, ומתוך שהביאם באותיות לטיניות, הקפיד על דיוק־ההיגוי, כפי שנקלט לו במחוז־ילדותו, באופן שהקורא קרא את הדברים במלוא מהימנותם הדיאלקטית והאידיומאטית.

ד.    🔗

שני חידושים אלה, מלבד ערכם לעצמם, הם כקרן שכבר הצמיחה ועודה עתידה שתצמיח פירות ופירי פירות. כבר הצמיחה – בין של עצמו בין של זולתו. של עצמו – מתוך שצותת למיני הדקויות למד להתחקות על כמה וכמה חזיונות, כגון מה מתרחש במגע־משא בין לשון ללשון, אם בקו־המעבר מלשון־בית ללשון־לעז, אם בקו־המעבר מלשון־לעז ללשון־בית. דוגמה לקו הראשון היא השאלה: מה טעם המדבר יידיש באמריקה אומר על בנו, כשהוא צעיר ובחור: מיין באָי, וכשהוא מגודל ונשוי: מיין זון, ועל בתו כשהיא בתולה יאמר: מיין מיידל, וכשהיא ארוסה או נשואה: מיין טאָכטער; דוגמה לקו אחרון היא השאלה: מה טעם המדבר עברית בארץ־ישראל, כשיישאל לטיבו של איש פלוני, ואמר: מצוין, וכשיישאל לטיבה של הצגה פלונית, יאמר: מצוינת, והצד השווה שעיקר הנחץ הוא בהברה־לא־הברה ראשונה, במי"ם השוואית, ולא, כחיובי הדקדוק, ביו"ר הפתוחה או הסגולה. עיקר התשובה לשאלה הראשונה, שהנטייה להחליף תיבת־בית בתיבת־בית מתחזקת. מכוח שווי האורך ומשקל (זון – בוי) ומתרפית בשל גיווני סמנטיקה; ועיקר התשובה לשאלה האחרונה, שמנהג הנחץ בראש התיבה, כפי שהיא נוהג בכמה וכמה מלים עבריות המצויות בדיבור של יידיש הו’ריות, ע’רכין, ח’נוכה) נתחזק מכוח מנהג האֶמפזה בלשונות לעז: ausgezeichnet, doskonaly ומה שחשוב ביותר, כי התשובה כאן וכאן מניחה פתח העשוי לשמש הרבה חזיונות שווים ודמים.

ה.    🔗

דוגמה זו ניתן לצרף לה כמה וכמה דוגמאות ואסתפק ברמיזה על כמה ענינים, שנתעוררתי עליהם על פי רמיזותיו. כן, למשל, בגבולה של אסיפת ההלצות – לשאלתי, מה ייעשה בהלצה ביסוד ניבול־הפה, האם לקרבה או לרחקה, השיב בפשיטות: אם ניבול־הפה, הוא כל עצמה ועיקרה של ההלצה, הריהו מעשה מירמה של שביקש להרוויח אפקט בזילי־זול, ונידויה תקנתה; מה שין־כן אם ניבול־הפה, שמיעוט שימושו שבחו, אינו עצמה ועיקרה של ההלצה, אלא כטפילה לו שאינה פוטרתה מחובת החריפות, שהיא עיקרה, והבלטת עיקרה תקנתה. ואמנם כדבריו, כן נהגתי בשני ספרי ההלצות שהוצאתי לאור, ומשהזכרתי את הדבר אוסיף, כי בצאת ראשון ספרי אלו היקשה לי שתים קושיות: הקושיה הראשונה באה משמה של ההגינות לאמור: איך באת ומילאת ספרך היום צימוקים, כדי למלאותו מחר שקדים, ולא נתת לבך על כך, שהפאטנט להעזר בצמד הפירות האלה, שהוא חביב על דיבור העם וזימרתו, לענין הבדיחה וההלצה, הוא למי שקדמך בספרו “ראָזינקעס און מאנדלען”: הקושיה האחרונה באה משמו של הדקדוק (ואותה היקשה לי קודם י. ד. ברקוביץ): איך לא הקפדת לומר קערה צימוקים, על דרך: איפה סולת וכדומה, ואמרת קערת צימוקים. קושיה ראשונה יכולתי לתרצה, כי מימרת עם הפקר וכל הבא ליטול נוטל, אבל שורת־האמת חייבתני להודות, כי הוא שהוציאה מחזקתה הראשונה וחידושו חידוש, ושעל כן לא מילאתי את הקערה שלאחריה שקדים וקראתיה: קערת אגוזים. קושיה אחרונה יכולתי לתרצה, ועל פי הדקדוק, שכן קערה היא, שהיו בה או יהיו בה צימוקים ועתה אין בה אלא זכר־ריחם לעתיד־לבוא. וכל־כך למה, שרוב החידודים וההלצות באסופות, לא כלשון־כתיבתם לשון אמירתם, מה שאין כן אסופתו הוא, שהחידודים וההלצות באסופותיו כלשון־אמירתם לשון־כתיבתם.

ו.    🔗

התכונה הזאת שבאסופותיו של אולסבנגר, שנעלתו אמנם בפני קהל העברים שאינו נזקק ליידיש, ואשר לו נועדו אסופותיהם של דרוינוב וליפסון ושלי, הניחה בידו לקיים בשלימות את מידת האמינות וחובתה, שנתקפחה באָספי הבדיחות היהודיות, שנתפשטו במערב, הן בין אחינו בני־עמנו הן בין זולתם, והם, בענינם ולשונם, כעיקומה של ההלצה היהודית וסירוסה. הלא הם אָספי שמאָנצעס ו־לאָצעלעך, שבהם הבדיחה היהודית מסגלת את עצמה לדיוקן היהודי בעיני בוזיו־מבית ובוחליו־מחוץ, והיא עוקצנית ונשכנית, כשהמזוכיזם הגלוי כלפי עצמו הוא כחיפוי לסאדיזם המכוסה כלפי זולתו, והיא נחיתות, הגוררת הנחתתה, והמצויה באסופות ההלצה היהודית כתובות בלשון לעז ולא נפטרו הימנה גם חיבורים אחרונים, אם של סאלציה לאנדמאן בלשון הגרמנית או של הוראצי סאפרין בלשון הפולנית, ולפי שהדברים ארוכים ויגעים, אחזור בתכלית הקיצור על מה שכבר אמרתי בארוכה בכמה דוכתי: הלא היא הבדיחה, שנצמחה בראשונה בין יהודים כותבי גרמנית, אם בדמותו העדינה של מומר טראגי – היינריך היינה, אם בדמותו הגסה של מומר קומי – מוריץ גוטליב ספּיר. כן, כשהמשורר והטרגיקן הגרמני, פרידריך הבל, נתקל באותו הומור, בקראו את חוכותיו וטלולותיו של ספּיר, היה תוהה ובוהה – לפי שסבר, כי עם ועם ההומור שלו מתגלה במקורותיו, ולפי שמקור־המקורות של היהודים, התנ"ך, לא נמצאה לו בו לא בלבד מציאות אלא אף לא אפשרות של הומור כזה, כדרך שספּיר היה מספקו בסיטונות, הניח, כי, ככל הנכון, היהודים, בטלטוליהם וייסוריהם, נתעקמו להם כל־כך כל הקווים והשרטוטים, שיצאה מלפניהם מפלצת־שחוק כזאת. מה שנעלם מדעתו של הבּל הוא, כי זהו אך ההומור של יהודי, המתבדח באזני הגויים, אך אולי שיער או חש, כי יהודי־האמנציפציה הוא, בספרותם של אחרים, כמין מומוס או להטוטר. וחבל שחוקרי ההומור היהודי, ופרויד בכללם, לא נתנו דעתם על ההבחנה בין שני סוגי הבדיחה היהודית – זו שבינם לבין עצמם ובלשונם, וזו שבינם לבין הגויים ושלא בלשונם, ולכל המרובה בסירוס־לשונם, והסתמכו פחות מדי על הסוג הראשון ויותר מדי על הסוג האחרון, ונמצאת דעתם וסברתם, וביותר אם נתעגלה כדי תיאוריה, נסמכת על מצע מפוקפק. וקל להבחין בכך, אם נבדוק מי שלא היו לפניו ומי שהיו לפניו אסופותיו של אולסבנגר. כי גדול ושלם כוחה של בדיחה שלשונה במקורה וכמקורה, שהיא לא בלבד עדות למהימנותה, אלא אף קמיע ושמירה מפני סטייה ונליזה הימנה, והמבקש לתת לה, לבדיחה היהודית, מטבע בלשון אחר, ואפילו היא הלשון כלשון העברית, חייב ליתן דעתו על קפליו וקמטיו של המקור, ואם היא, הלשון־האם, מתקשית בכך, לשונות לעז ונכר לא כל־שכן.

ז.    🔗

ונחזור לראשית דברינו על הלימוד הגדול, שלמדנו מדרכו ופעלו של אולסבנגר כי הדבוק במחצבת־ביתו רשאי ויכול להפליג למרחקים ואין עצמותו מיטשטשת והדבוק במחצבת־עמו רשאי ויכול להפליג למרומים ואין ייחודו נימוח.

ח.    🔗

ואם אולסבנגר ראה להורותנו, כי הדבוק במחצבת־ביתו רשאי ויכול להפליג למרחקים והדבוק במחצבת־עמו רשאי ויכול להפליג למרומים, ואם נענינו לו ואמרנו, כי הוא נעזר יפה־יפה ברשותו וביכולתו, והפליג באשר ולאשר הפליג; חובה שנסיים ונאמר, כי היתה זו אך מחצית דרכו ולא כל דרכו, שכן חזר מהפלגתו בין עמים ולשונות למחצבתו האחת, מחצבת־ביתו, ולמחצבתו האחרת, מחצבת־עמו, וכשם שהעשיר את זו במה שקנה לו במרחקים, כך העשיר את זו שקנה לו במרחקים – וממיצפה השיבה הזאת אנו חייבים לחזור ולבדוק את ערכם וטיבם של מפעלותיו, הן ברכוש הרוח: אוצר הבדיחות, שהביאו מפנים הביתה; אוצר השירה וההגות, שהביא מחוץ הביתה; הן ברכוש הנפש, בין קוראים ומעניינים, שהלכו אצל ספריו, בין עולים קרובים ורחוקים, שבאו מאצל דבריו, וכן נקיים בחינת דובב שפתי ישנים, שיהיו שפתותיו מרחשות בגנזי־מרומים, שהיו לו כממש מכל ממש.

[י"ד ניסן תשל"א]