דברים באזכרת השלושים מטעם האוניברסיטה העברית

א.    🔗

בחללה של חכמת־ישראל מהמה עוד התוגה על פטירת העילוי המושלם אוריאל וויינרייך, בחינת על מות לבן, והנה נוספת לה עתה התוגה על פטירת החכם השלם, מכּס וויינרייך, בחינת לבי למו אב יזעק, וימי־אֵבל בימי־אֵבל נגעו. אכן, חרדה היתה בנו, כי האב לא יעמוד לו כוחו לשאת במחצה של הפורענות המרה שירדה עליו ועל ביתו, וחששה היתה בנו, כי בהביאו את אחרון פעליו של בנו, הוא המילון הגדול, לרשות הרבים, ובהשלימו הכנת מבחר כתביו של בנו, יתם ואיננו, ולמחיתת לבנו אשר יגורנו בא, ומיצווה עלינו לשקוד על כך, שיהא נספד כהלכה, ולא תצטרף לדמעתנו אף דמעת המזבח. הלכך נתאספנו עתה, מוקיריו ותלמידיו, ששתינו מבאֵרו לרוויה, לקונן את האבידה על דרך שנספר מעט במעשיו, שעשה לחכמת יידיש, בת־זקוניה של חכמת־ישראל, ומה פעל לחקר לשונה וספרותה.

אמרתי: נספר מעט, ואמנם דברי אינם אלא מעט מהרבה, כרמזה של מונוגרפיה, כוללת ומפורטת כאחד, על חייו ופעלו של מכס וויינרייך, כאשר נטלתי עלי, לאחר שקראתי את ספר היובל, למלאת לו שבעים שנה, ומצאתי בו עבודות מעבודות שונות, ועבודה, שתשיב תשובה מספקת על צמד־השאלות: מי ומי, בכל אלה לא מצאתי. ולא עוד, אלא אף הודעתי זאת לבעלי־היובל ושמחתי לשמוע ביטחתו ואמונו בי, ואין לי אלא להתפלל, כי אזכה לקיים את הדבר הזה כראוי ליקרא־דשיכבא, כבודו של הרב, וליקרא־דחיי, תועלתם של תלמידיו.

ב.    🔗

לענין חייו ראוי לעמוד ברמיזה על מוצאו, קהילת גולדינגן שבקורלאנד, שהיא גם עיר מולדתו של עמיתו זליג קלמנוביץ שעדר גם הוא באותה שדה, מחקרה של יידיש, כשם שראוי לעמוד ברמיזה על גידולו, שכבר היה שונה משל הטיפוס המצוי של סופרי ישראל וחכמיו – לא חדר וישיבה, אלא חדר מתוקן וגימנסיה יהודית ואסכולות רוסיות וגרמניות, וכשם שראוי לעמוד ברמיזה על תחנות חייו השונות, החל בפטרבורג ומוסקווה, דרך מארבורג וברלין, ושתי התחנות הגדולות, ווילנה וניו־יורק, מרכזי פעולתו, ביחוד במכון, שהוא היה מהוגיו ומיסדיו ובוניו, הלא הוא ייוו"א (יידישער וויסנשאַפטלעכער אינסטיטוט), המוסד המכוון והמכוּון של חכמת יידיש שעשייתו, הנשענת על תודעה רעיונית ברורה ומתממשת בתכנית פרוגרמתית ברורה, המשתלשלת הימנה, היתה צפויה לכמה מיני סכנה, אילולי עמד לה העיקרון, שהמנוח נאמן לו, הוא דרך המחקר שאין לפניו אלא בקשת האמת בכוחו ומכוחו של המדע לשמו. ודאות היתה בו, כי ככל שמיני הסכנה האורבים לעשייה זו נפחתים והולכים, כך מיני הסיכוי לתכליתה נפתחים והולכים, והרי התכלית ינקה את חיותה מכוחה של תנועה אשר חפץ לה ומגמה לה, והיא תנועה לוחמת ויריבה, וגיבושה כדי מפלגת־תרבות ברחוב־היהודים הגיע. הלכך לא קלה היתה מלאכת התיחום והמנוח השכיל בה, מתוך שעמדה לו, יותר משעמדה להם לרבים מחבריו, ההכרה, מה גדול הסיכוי הצפוי לו לאיש־מדע היוצא לחפש ומה גדולה הסכנה הצפויה לו לאיש־מדע היוצא למצוא, גם אם לא היה בידו לערוב, כשם שאין בידי שום חוקר לערוב, כי חפץ־המציאה לא השתרבב זעיר־שם זעיר־שם, במשהו וכמובן שלא מדעתו, בחובת־החיפוש, ולא ייפלא הדבר, ביחוד שלבו היה קרוב למה שדעתו העלתה לו, כי החכמה, שיגע עליה, חכמת־חיים היתה לו, הבאה לסייע לבנינם של החיים, חיי התרבות, במתכונת התפיסה הלאומית המיוחדת שהאמין בה ונאמן לה.

אכן, חכמה היתה בו לחכמתו, שמתוך שעסק בה להלכה וכהלכה, היתה גם יפה כהלכה־למעשה. מי שלא ירד למורכבותה של תודעתו והשקפתו, על בחינתה הרעיונית והתכניתית, לא יירד למידת מאמצו, ואפילו גבורתו, בשמירת נקיונו של החקר. והיא נסיבה, שכשם שלא טישטש את המרחק שבינו לבין עמיתיו־לחקר בתחומה של האידיאולוגיה, כך לא טישטש את הקירבה שבינו לבין עמיתיו־לחקר בתחומו של המדע, וספר אם היה בין חכמי־יידיש, שהצליח כמותו לרכז כוחות־חקר קרובים ורחוקים, מבית ומחוץ, מסביב לחכמת יידיש, בתוכה ולמענה. במעשה־הגיוס הזה לא שאל, כדרך ששאלו לא מעטים מחבריו – ועוד שרידים מיושנים להם גם עתה – לליגיטימציה נוספת על הלגיטימציה היחידה, היפה למחקר – הבקשה להעמיד דברים כהוויתם. אין בידי להכריע, אם היה מרבה להגות במה שאנו למדים מנסיונה של תנועה ותנועה, שפריה, שיש בו ממש, עשוי שיהא קיים מעבר לאפקה בת זמנה, וממילא מעבר להנחותיה, אך כמה וכמה סימנים ברורים בידי, שעם כל דבקותו ומסירותו לתנועה, ששימשה מלוא כוחו, ידע כי דרכה של הדיאלקטיקה, על מסילתה ושביליה, יש לה חוקה וחוקים משלה. הרי ידע יפה יפה, כי אבות חכמת ישראל לא חזו ולא ידעו לחזות את מי ואת מה יגיעם עשוי לשמש, וחכמי ישראל, בין ראשונים, ששלחו ידם לחקר יידיש, בין אחרונים שהיו במסייעיו שלו עצמו, הם עדות מובהקת לכך. אי־לזאת פשט ידו לכל מי שיש בידו לעשות למחקרה של יידיש, וכשם שלא שאל כמותי, אם ועידת צ’רנוביץ היא בעיני אימפרזה היסטורית ביותר, שהייתי מתקשה להשיב הן, או היא בעיני הרפתקה פרובלימטית ביותר, שלא הייתי מתקשה להשיב לאו, כך לא שאל גדולים וטובים ממני. יתירה מזו, הוא הבחין יפה יפה בין חקר הלשון, כדיסקיפלינה מדעית, ובין חיי הלשון כדיסקיפלינה פרגמטית ונעזר בהלכה, שנלמדה לו מתוך החקר, לתועלת החקר, אך לא עיקם, חלילה, את החקר לצרכו של המעשה, כלל גדול שקצת חסידים שוטים מתקשים ללמוד אותו.

ג.    🔗

ולענין מסכת פעלו לסוגותיה, הרי הוא עצמו מושיט לנו קנה להתמצאות מצויינת – בבכור ספריו “שטאַפּלען” [= שלבים, מדרגות], שפירסמו בשנת 1923, והכולל ארבעה מחקרים למדע הלשון ולתולדות הספרות של יידיש, נמצא גם המחקר: וואָס מיר האַבן און וואָס אונדז פעלט, כלומר: מה יש לנו ומה אנו חסרים, ובו הוא מפרש את שנעשה עד לאותה שעה בחכמת־יידיש או לחכמת־יידיש, בין במתכוון בין בלי משים, ופורש את כל תחומיה ומפרט, מתוך סקירה ממצה וביקורת ממצה, כמותה, כל מעשה וכעין־מעשה וספק־מעשה, והדברים נקראים ברוב ענין גם עתה, במעמדה האחר והשונה ולפעמים אפילו שונה במכריע, של חכמת־יידיש, אך עיקר הענין בהם הוא לא בלבד בנכתב אלא בכותב – הסוקר פעלו שלאחר פירסום מחקרו זה, רואה בעליל, כי הוא לא מנה את החסרונות, כדי לקונן עליהם, אלא כדי למלאותם, וממש מפליא לראות, איך לא פסח על שום חסרון וחסרון, מבלי שישקוד לתקן אותו במלוא כוחו ובמלוא יכלתו, עד שניתן לומר, כי המעשים, שעשייתם נראתה לו צורך וכורח, היו לא בלבד משאלה לכלל החוקרים אלא נבואה לחוקר אחד ומסוים, נבואה לעצמו, כביכול ראה מראש מה יעשה, או בפשיטות: ידע כי ירתום מלוא כשרון המעשה שבו וישלים את הטעון תשלום והוא, אמנם, רתמוֹ והפליא לעשות.

עד כמה הפליא לעשות יבין מי שיראה חובה לעצמו לזכור דבר נחשב ביותר בדרכו ובפעלו של האיש – כרוחב אפקו היה רוחב השדה לערוגותיה, שעבד אותם ובהם, ודיה סקירה חוזרת על פני שמונה מאות היחידות הביליוגרפיות, שלקט והסדיר לייבל כהן, כדי לעמוד על רוב שימושיו, שנתקיים בהם גדול וקטן שם הוא בחינת אי אתה יודע מהו שכרה של מצוה, ועל כן היה שקוד וזהיר בקלה כבחמורה. כי כשם שעסק בענינים העומדים בזוטה של ההוראה, בחינת אלה לתלמידים ולעם, וכשם שכתב דברי עיון בשאלות לשון וספרות, וירד בהם עד השיתין, כך כתב דברי לימוד בשאלות דקדוק וספרות, ואל נשכח את חלקו בפובליציסטיקה ובז’ורנליסטיקה, כי כמה וכמה קולמסאות היו לו, מקולמוסו של ראש־ישיבה עד קולמוסו של מלמד־דרדקי, אך כל הקולמוסאות שימושם היה מתוך אחריות וסולידיות, כיאה לשימושה של תורה אחת שאופני הבנתה שונים, הכל לפי מקום העמידה בשלבים השונים של הסולם האחד. היה מאותם, שריבוי הנושאים וריבוי דרגות הטיפול בהם מעשירים לא בלבד את זולתם, אלא אף את עצמם. אכן, נשא לבו לימים ולתנאים, שבהם יוכל החכם לגדור את עצמו בכך וכך אמות של הלכה, אך מצפונו ועֵרותו לא התירו לו מעמד זה, שכן בהווית התרבות שפעל בה ולמענה, נראה לו מעמד כזה בחינת מותרות, ושעל כן ביקש את העוֹל, כמלוא עומסה של תביעת הדור, ונשא בו.

ד.    🔗

וראוי להבליט זאת וכזאת, כי מתוך אותה הבלטה עולה הבלטה גדולה הימנה – יבול חכמתו, שאין בו סוג של תבואה, שהראה, בראשית דרכו, ולא השלימו בהמשך־דרכו וסיומה. והרי כבר בפתח מחקרו הנזכר ניכרת ביטחתו בכוחו ובכוח דורו – כי הוא פותח בענין לשונות היהודים ולשון יידיש בכללן, ואף שהוא מצביע על הנעשה שהוא מעט, הרי בבואו להקשות, האם אפשר בתחום הזה ספר כשל ג’ספרסון לגבי האנגלית או כשל ביהאגל לגבי הגרמנית, הוא משיב במפורש תשובת הן. לא כל שכן כשהוא מדבר על תחומים מפורטים – אם דקדוק ופוניטיקה, והוא מונה את הנעשה, הרי אם נצרף את שנעשה מאותה שעה ואילך ונפרש במיוחד את שעשה הוא, והבינונו עד־מה ראה דבריו לא כתוכחת־זניחה אלא כמזכרת חובה, ועד כמה הוא קיימה. בענין יסודות של יידיש, לא יכול למנות אלא קצת מחקרים, מהם אמנם בנותן־טעם ובנותן־ציון, אך הוא־הוא שהגדיל, בתחום זה, לעשות, ומחקריו על הקומפוננטים של לשון־ההיתוך יידיש, – לשון קודש, רומנית, גרמנית, סלאווית הם עבודות־למופת, ואם לענין אוצרות־המלים שלא יכול היה לראותם במעלת התיקון – והתיר לעצמו שבח למילונו של יהושע מרדכי ליפשיץ בלבד – הרי אוצרו הגדול של סטוטשקוב לא היה בו כדי חטיבה של ממש, אילולא טירחתו של העורך וכוח סדרנותו המצוין, וכבר עמדתי בבירור על כך במבואי לאוצרו האחר של סטוטשקוב, שלא האיר לו כמזל הזה. ואם דיבר בענין דיאלקטים, ומנה מה שהיה בזה בעין, הרי הוא שתרם תרומה עשירה – וראה, למשל, עבודתו על הדיאלקטים ביידיש מערבית וחלוקתם. והוא הדין בענין ביבליוגראפיה וביוגראפיה וביותר, כמובן, בענין תולדות הספרות – ואף עתה מותר לראות את ספרו “בילדער פון דער יידישער ליטעראַטור געשיכטע” (1928), כלומר: דיוקנאות בתולדות ספרות יידיש, לא בלבד כקציר של מחקרים אלא אף, ואולי ביחוד, כמיזרע של מחקרים רבים ומפורטים – ואם להסתפק בקצת פריטים בולטים, הרי טירחתו בפירסום נשכחות או גנוזות; אם בלשון – הדקדוק של קריזאנדר; אם בשירה – מגילת ווינץ או פזמון שבתי צבי, וביחוד בתקופה הקרובה – כל כתבי גדול אמני יידיש שבין סופרי המשכילים, שלמה אטינגר, שחיכה כמאה שנה לגאולתו, אם קומדיות משכיליות ביידיש, שאף הן חיכו לכך, ועל אלה וכאלה נוספו מחקרים רבים ושלמים, החל בדמות כדמויות כמנדל לפין ומנדלי וכלה בקלסתרים כדיק ו־או ליון־דור וכדומה. ויש שהתפנה למונוגרפיה, כספרו על א. א. קובנר “פון ביידע זייטן פּלויט” [= משני עברי הגדר], ונראה כי פנייתו אליו היתה משום חיבתו הנסתרת לתעוזתו, כשם הפנייה למשה לייב לילינבלום היתה משום חיבתו הגלויה לישרותו, אלו שתי התכונות שהיו תכונותיו שלו עצמו. וכן לענין פולקלור – אף כאן מונה מחקרו ההוא את המעט המצוי והרב הרצוי, והוא שלח ידו להגדילו, בין כמחבר בין כעורך, ועריכתו המצוינת של שני ספרי י. ל. כהן: “שטודיעס וועגן דער יידישער פאָלקסשאַפונג” [= מחקרים על יצירת העם היהודית], וכן: יידישע פאָלקסלידער און מעלאָדיעס" [= שירי עם יהודיים ומנגינותיהם] תוכיח. והוא היה עורך, שבחינת העושה ובחינת המעשה נתלכדו בו להפליא, ולא בכדי הגיע את הפריודיקה של חכמה יידיש, החל בכרכי “פילאָלאָגישע שריפטן” [= כתבים פילו־לוגיים], דרך “ייווא בלעטער” [= דפי ייווא], “פנקס”, עד “יידישע שפּראַך”, לרמה של דיון ולדרגה של דיינים, שהיא פסיעה גדולה ומכרעת של חקר־יידיש לרומו.

ואחרון אחרון, תולדות לשון יידיש, שהיא גולת הכותרת של פעלו, ושעל פי הפרקים הבודדים שאנו מכירים, ובאחד ממכתביו אלי הגדירם כנסרים הניתזים מעיקר המלאכה, ניתן לשער חשיבותו. קהל העברים דיו בקריאה של שפירסם מעל דפי “לשוננו”, בין מחקרו על ראשית ההברה האשכנזית בין מחקרו על בני חי"ת ובני חי"ת, שזכיתי להיות מתרגמת, ואם יצרף לכך ממחקריו כמחקרו על הפריודיזציה של תולדות לשון יידיש, והוא ענין השנוי במחלוקת הפוסקים, יובן קוצר רוחנו לראות את החיבור כולו על שני כרכיו הנמצאים, כנשמע, תחת מכבש הדפוס.

ה.    🔗

ובאחרונה תרשוני להורות היתר לעצמי ולומר משהו שבינו לביני – ברית ידידות היתה כרותה בינינו מאז נזדמנו פנים, פעם ראשונה ולצערי אף אחרונה, על מפתנה של מלחמת העולם השניה, במערכת “דבר” ושוטטנו ברחובה של תל־אביב השמשית ודברינו סובבים את הגולה הקודרת – גילגלנו בשיחה, קצתה על פסיכואנליזה, שהיה אדוק בה כמותי, ואף תרגם מספריו של פרויד, ויותר מזה על תהום שנפערה בלבה של אירופה ועל קיבוצי ישראל העומדים על פיה, היא התהום שבלעתם, וההגות המחרידה בה, כשם שהביאתו לספרו “היטלערס פּראָפעסאָרן”, כך הביאתני לספרי “הנמר וידידו המנמנם”: אך רובה של השיחה היתה על ספרות יידיש ולשונה, שלא יכולתי לדעת, כי סופי להיות הוראתה לי אומנות, ואדרבה אילו נשאלתי, מי צריך ללמד יידיש מעל דוכן גבוה בירושלים, אם אמנם יוקם, ודאי שהייתי עונה: מכס וויינרייך. והראיה, בבוא ר' בנציון דינור להציע לפני לעלות לאותו דוכן, אמרתי: פנו אל מכס וויינרייך וודאי יאמר הן, ומתוך ביטחה שיאמר הן, הוספתי בקלות־דעתי: ואם יאמר, חלילה, לאו, אומר אני הן, וכך נוקשתי בלשוני. אכן, האוניברסיטה העברית רצתה בו והוא תחילה נענה ואחר כך עשה חשבונו, חשבון נפשו, ומצא כי ספרו על תולדות לשון יידיש עשוי וראוי שיבלע את כל כולו, ולימים אף כתב אלי, כי לדעתו ולטעמו יפה עשה המזל או המקרה מה שעשה. הקשרים בינו לבין אנשי האוניברסיטה העברית ואנשי האקדמיה ללשון העברית נתחזקו גם מכוח קשריו של בנו, אוריאל וויינרייך, שביקר כמה פעמים בארצנו, ופעם אחת האריך ישיבתו כדי שנה, ואף הורה באוניברסיטה העברית, וכמה מתלמידיה, לומדי יידיש, שמעו שיעוריו מעל הקתדרה שלו בניו־יורק, ואחד מהם אף זכה לתואר דוקטור. אבל ברית הידידות שנעשתה כחוט המשולש היא פרשה לגופה, ותהיה חתומה בלבי תמיד, כפי שהיא חתומה בלבם של כל שזכו להארת פניהם של האב והבן זכרונם לברכה.

ולענין זכרונם, כבר אמרו, כי זכרון חכמים מעשיהם ואנו מבקשים לעשות נפש למעשיהם, וכשם שהחילונו בבין – נוציא ככל הקרוב מהדורה עברית של ספרו College Yiddish כן נמשיך באב – הוצאת תרגום מבחר מחקריו, לקיים דובב שפתי ישנים, שיהו שפתיו מרחשות בקבר.

[כ"ז אדם תשכ"ט]