א.    🔗

אכן, אנו הקרובים אליו, ידענו על חליו, אשר כל חכמת רופאים, במעמד ידיעתה עתה, אינה יכולה לו, ושעל־כן אין, לדעת־עתה, מיפלט ממנו, וראינו כל יום ויום שניתן לו כחסד, אולם בהודיעו לנו, בשיחת טלפון, מניו־יורק תלמידו ד"ר מיכל (מרווין) הרצוג על מותו של האיש הדהימתנו השמועה, כאילו לא ידענו את הגזירה התלויה מעליו שעה שעה. ככל הנכון פעלו בנו הידיעות, שהגיעונו עליו, כי הוא ניצב ער ודרוך על משמרתו, משמש נאמנה את תעודתו בחקר ובהוראה, וביותר פעלה משאלת־הלב, שלא אבתה להשלים אל הגזירה. והתדהמה עוד גדלה והוסיפה בשמענו, כי יום קודם לכן, עסק בצלילות רוח גמורה ובמנוחת נפש שלימה, בבחינות תלמידיו. אין זאת, כי אם דימינו, שקצה־קצו של הגורל תלוי בו כעין תיקו, כפי שמציירתו התקווה הצמודה לאמונה, כי החיים הצעירים והיפים האלה ראוי שיתרחש להם ובהם נס.

אמרנו: החיים הצעירים והיפים האלו, כי צמד־תכונותיו, עדנת־הצעירות ויפי־הצניעות, קרנו מאישיותו וממפעלו, והוא התובע ספרונו, ויהי גם הסיפור בחינת והיו דבריך מעטים.

ב.    🔗

אוריאל ווינרייך בר־אבהן היה – אביו מכס ווינרייך, שמת זה מקרוב אף הוא, היה מגדולי החוקרים של לשון יידיש וספרותה, וגדול חוקריה בדור; אמו, בתו של ד"ר שב"ד, נתקיימה בה בחינת אשת חבר, כחבר, אך בנם, אוריאל, צירף לייחוס־אבותיו את ייחוסו־עצמו – בר־אוריין היה, מגודל כרוח ביתו בתרבות יידיש; ודומה כי אוירת־גידולו וסביביה הניחו, אמנם, פתח לדבר תרבות־יידיש ממש, כמהדורתה המודרנית נוסח ווילנא, קנה לו את תלמודו גם בבית ספר עממי גם בבית ספר תיכון על טהרת ההוראה ביידיש, אולם בשנת הארבע־עשרה לחייו, בצאת אביו לניו־יורק, נעקרו, מחמת המלחמה, מעיר מולדתם, והמעבר הזה עלול היה לרחק אותו משרשו ולקרבו לאשר דרכו לקרב את הצעירים, והוא לא ריחק אותו אלא קירבו, ובשבתו באותו כרך גדול שרשיו בתרבות עמו ולשונו העמיקו והלכו, ולא על דרך הסגרם אלא דווקא על דרך פתחונם, באופן שהעמיד את עיונו וחיקורו במיפלש הרוחות הכוללים, כי לאחר לימודיו בבית ספר על שם שלום עליכם ולאחר עבודתו בצבא האמריקאי, הלך לשוויץ וקנה בה דעת בחקר הבלשנות המשווה, שנעשה לימים מטובי בקיאיה, וזיקתו העמוקה ללשון עמו, ואהבתו אליה, נתנו, כי ייחודה לא נבלע לו באותה כוללות, ואדרבה נבלט מתוכה, כמשל האגדה על הירדן המקיים את עצמו בתוך הכינרת, והמשלתי עליו המשל הזה, ואמרתי לו, כי יש ציור של מפה כזאת, חייך כנגדי, לאמור: אף זה נוסח ווילנא; וכוונתו היתה, כמובן, לציור הנודע המיוחס לר' אליהו הגאון. אכן, כשטפו של נהר, המוליך סגולת מימיו בתוך ים גדול, היה בעלותו על דוכן גבוה, היא הקתידרה ליידיש, נדבת אטראן, באוניברסיטת קולומביה שבניו־יורק, שעלה בה למעלת פרופיסור, כשכל עצמו בן עשרים ותשע, והוא מפתח בשקידה מופלאה ובזהירות מופלאה ממנה, מערכת חקר, הפרוזה לשבילים הרבה ומתלכדת במסלול אחד, שמעליהם ומתחתיהם, כאחד.

ג.    🔗

על ריבוי הפנים בפעלו עשויה שתעמידנו סקירה מרפרפת על פני פירסומיו המרובים – החל במחקרו על הלשון בכתב־יד של אייזיק מאיר דיק (1943), דרך מאמרו על הלשון הוולשית ומלחמתה לזכויותיה (1944), וענין מחקרם של שירי־עם יהודיים מרובי־לשון (1950). כבר במיני התחלה אלה ודומיהם ניכרים רובי תכונותיו לטובה – בקיאות שאינה מכריזה על עצמה; חריפות שאינה מפגינה את עצמה, אך שלימותה של זו כשלימותה של זו. וכן המשך עבודותיו, המכוונות בעיקר להלכה אך משמשות גם הלכה־למעשה. ודאי לא מקרה הוא, כי כשהתקין את עצמו, בינו לבין נפשו, להוראה אקדימית – ראה לחבר את ספרו College Yiddish שהוא כשמו וכעניינו, לא בלבד ללימודה של לשון יידיש, אלא אף מדריך לקניין ידיעה על חיי היהודים ותרבותם. הופעתו של הספר – שלא פחות מרומן יעקובסון כתב הקדמה לו – כשנתיים לאחר הקמת מדינת ישראל והקורא אינו יכול שלא להפלא על הפרופורציה המעויינת של נושאי הלימוד מצד כלילתם של עניני היהודים על ממשותם, כולל מדינת ישראל, וכבר מילתי אמורה, כי אף שהספר נאמן לתכליתו המעשית, הוא שיעור נאה למה שנקרא לימים בשם תביעה לתודעה יהודית.

ממחקריו, שהבשילו מכאן ואילך ראוי להבליט את מאמרו לשאלת ההגייה הנורמאטיבית (1951), מחקרו על החלפת שי"ן ימין שי"ן שמאל, בדיבורם של יהודי ליטא ואגפיה, מה שקרוי שבשדיקע לשון, שהעמיד את הבעייה בתחזית חדשה שפטרה מלהביא ממרחק לחמה, אלא הראה את צמיחתה במעגל הקירבה של שתים לשונות שכנות; כוחו היפה בפירוטה של בעייה, מתוך ריבוי סימוכים, נראה במחקרו על התפתחות הווקאלים ביידיש, שנדפס באסיפה המוקדשת לאנדרה מרטינה – הוא מורו, שכתב מבוא לספרו Languages in Contact (1953), בענין השפעת הגומלין של לשונות ושנעשה מושג ומונח בעולמה של הבלשנות. ולא בלבד הלשון אלא אף הספרות נהנתה מסגולת עיונו – עם מחקרו הנודע של בנימין הרושובסקי על הריתמים החפשיים בשירת יידיש, נתעורר למחקר רב־ענין של החריזה המורכבת, או כלשונו: וועגן פילטראַפיקן גראַם (1955), ודבריו מאירים ושמחים. והוא הדין, כשנדרש לחבר תשקיף קצר וממצה על שירת יידיש בשביל מילון אנגלי לפואטיקה (1957), או כשנתעורר לחבר, כאחת עם רעיתו בינה סילברמן־ווינרייך מילון, שעניינו אלף ניבים אנגליים ומקבילותיהם ביידיש (1958), או כשהביא דברי־חקר בפולקלור, וביחוד אלה שעניינם זימוני־לשונותיים, כגון מחקרו על ארבע חידות בדיאלקטולוגיה הדו־לשונית, שנדפס באסופת התרומה של חכמי־אמריקה בקונגרס הסלאוויסטים (1963).

וכל אלה שבילים, שמסלולם מתלכד במשימות הגדולות שנטל עליו, וראש להם תעוזתו לחבר אטלס לשונה של יידיש מתוך חקירתם של דרכי ההגייה, הלכסיקה ושאר הסעיפים, מפי הדוברים, שזכר לשון מחצבתם עודו שמור בהם, ולא נבלע בתוך ההאחדה מבית ולא בתוך ההלעזה מבחוץ.

ד.    🔗

והעושה היה אף מעשה – מעמיק שביליו ומלכדם במסלולם, ידע לעורר אחרים למעשי־חקר ואף פרסמם בשני הכרכים של האסופה שבעריכתו Field of Yiddish כשהוא עצמו מפרסם בכרך הראשון (1945) את עבודתו המצוינה של מיבנה התיבה ביידיש, ואף ביבליוגרפיות נהירות על שלום עליכם במקורו ועל י.ל. פרץ בתרגום, ואילו בכרך האחרון (1965) העדיר את עצמו ופירסם בו משל אחרים בלבד. ולפי שידע את הגזירה התלויה מעליו (אפילו שיער, וכמעט בדיוק, תאריכה) שם מעיניו בחיבור מילון גדול יידיש־אנגלית, והספיק להכינו למכבש הדפוס ואביו, מכס ווירייך, הביאו לרשות הרבים.

ודברינו המעטים ימעטו, אם לא נדגיש את יחסי הקירבה ואהבה שהתרקמו בינו לבין האוניברסיטה העברית בירושלים – הוא הרצה בה מחזור הרצאות (1956); השתתף בשני קונגרסים למדעי היהדות בירושלים – בקונגרס האחד קרא את הרצאתו על נוסח הכתיבה בלשון־כלאיים עברית־יהודית של יהודי אשכנז והוא נדפס בתרגומי בחוברת ב"לשוננו" (תשי"ח); בקונגרס האחר קרא, בפני עגולה גדולה של חוקרים מחוגים שונים, את הרצאתו על הממד הגיאוגרפי של לשונות היהודים ותרבותם, שנתרחבה כדי ספר ויצא בתרגומי אף הוא שם (תשכ"ה). וכן ישב בארצנו כשנה (1960) והורה באוניברסיטה הירושלמית שני קורסים, האחד בבלשנות של יידיש והאחר בבלשנות כללית, והייחוסים שבינו ובין ירושלים וחכמיה נתהדקו עד־מאוד, וביטחה היתה בנו, כי ישוב אלינו לישיבת־קבע, ואמנם הרגשתם הנפלאה שלו ושל רעיתו וילדיהם הקטנים, בן ובת, בעיר חמדתנו חיזקה ביטחתנו זאת. בימים ההם ראינו אותו בעצם עבודתו באטלס – הוא טרח למצוא, במתאים לתכניתו, אינפורמאנט לכל קילומטר מרובע של ישוב דוברי יידיש בגולה, וביותר בגלילות שבדיבור היה מורשת דורות ונתקיים בעיקרו, וכן הציל דרכי דיבור אמינים של כמה גלילות שנחקרו מעט או לא נחקרו כלל (ריגאט, הונגריה, טרנסילווניה, זיבנבירגן), והצילם בשעה האחרונה ממש, והרחיב את היריעה על דרכי־דיבור בגלילות, שהיידיש שלהם נחקרה יותר (גליציה, פולין) וגם עתה חיפש ומצא עדים מהימנים לייחודים, שלא חלה בהם האחדה מכוחה של ספרות או עתונות. אף עצם תוכניתו על האטלס הלשוני והתרבותי הדפיס בארצנו (“די גאָלדענע קייט” 1960). וכן זירז את העוסקים ביידיש ומחקרה שבקרבנו לפרסם מחקריהם באסופותיו, ואמנם אנו מוצאים בהם את דניאל לייבל עליו השלום, ויבדלו לחיים ארוכים משה אלטבויאר, חיים בלאנק, חנא שמרוק, בנימין חרישובסקי ואף אני בכללם.

ה.    🔗

לו נדרשתי לומר בהגדרה אחת את עיקר טיבו הייתי אומר מה שאמרתי לו, תוך הערכה של ביקורת לכמה וכמה מחוקרי יידיש, שיותר משיצאו לחפש, יצאו למצוא, הרי כאביו (ואף יותר מאביו) יצאו לחפש ואם אמנם מצאו את שקיוו למצוא לא משאלת החקר הסובייקטיבית, אלא ממשות החקר האובייקטיבית הביאה לכך. אך בין שאומר מה שהשיב לי: מיר קענען זיך דאָס שוין דערלויבן ([=אנו כבר יכולים להתיר לעצמנו]), ובחיוכו שנתלווה לתשובתו היה הרבה ממידת ההבנה למי שהיו ואינם, ואף הרבה ממידת העניווּת, שכוחה עמד לו בתעוזותיו כי רבו.

זכורו שמור בלבנו כזכר אדם אציל ועילוי צנוע, וכשם שהחילונו לעשות לזכרו – התאמה עברית לספר הלימוד שלו, הנעשית מטעם החוג ליידיש באוניברסיטה – נוסיף ונעשה למחקריו הן על דרך לימודם והן על דרך נתינתם לציבור התלמידים והמעיינים. והאזכרה שהאוניברסיטה העברית ערכה במלאת שלושים לאבלו, ובמעמד נשיא המדינה, היתה כפתיחה לכך.

[י"ד אייר תשכ"ט]